‏הצגת רשומות עם תוויות יחסים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יחסים. הצג את כל הרשומות

אוקטובר 10, 2015

היסטוריה של צלקת (בנימה אישית)

היסטוריה של צלקת - מייקל אמיר

הקדמה טכנית: אם אתם מעדיפים, תוכלו להקשיב לפוסט במקום לקרוא. זהו ניסיון ראשון עבורי להקליט פוסטים ואשמח לשמוע מכם אם אתם ממליצים להמשיך לעשות זאת, או שעדיף לדעתכם להישאר עם טקסט בלבד. תודה מראש.





כשהיינו ילדים, היינו עושים מלחמות בשכונה. אני בקושי זוכר את הסיבות למלחמות האלה... אולי זה ישמע אירוני אחרי השורה הראשונה, אבל גדלתי בשכונה טובה. באמת טובה. אפילו "טובה מידי". סה"כ היינו חברים, בני גילאים דומים, מבתים די דומים.
אז נכון, מדי פעם ה"הרכב" של ה"מחנות" היה משתנה. מישהו היה "עורק" למחנה השני, מישהו היה "בוגד" בכל העקרונות המטופשים שספגנו מהמבוגרים והתקשורת סביבנו והשלכנו על חיינו הפשוטים והתמימים.
תרגלנו "מלחמה" בלי בכלל להבין במה מדובר. תכננו נשקים מיוחדים ומתקדמים (חלקם היו מגעילים במיוחד) והתרגשנו להשתמש בהם. חיכינו לזה. לפעמים אפילו יצרנו את ההזדמנות בעצמנו. בלי שהיתה סיבה מעבר לכך.

יום אחד, ב"מלחמה" שכונתית שכזאת, אחד הילדים שהיה גדול ממני בשנה, השליך עלי חלק של בלוק ופגע בראשי. אני לא רוצה שזה ישמע יותר דרמתי ממה שזה היה, אבל אני לא זוכר הרבה אחרי הפגיעה. אני זוכר שדיממתי, ואני זוכר שנלקחתי לתחנת מגן דויד אדום, שהיתה, למזלי, ממש מאחורי הבית. עשו לי תפרים.
זאת לא היתה הפעם הראשונה - כילד הייתי נפצע כל הזמן ופלסטרים ותחבושות היו בבית תמיד למקרה כזה, לא מתוך היסטריה, או קיצוניות כלשהי, אלא כעובדה שיש בבית ילדים והם אוהבים לרוץ בשדות ולטפס על עצים ולזחול בין סלעים וגם... קורה שהם רבים מדי פעם. ילדים נפצעים. במיוחד ילדים פעילים וחברתיים. אף אחד לא חשב שזה יוצא דופן או קיצוני. אף אחד לא חיי בפחד שגרם לו להגיד לי לא לצאת לפרדסים בשבת, או לא לטפס ולזחול.

למעשה, ההורים שלי היו רגילים (אבל ממש רגילים) לשאול אותי על דימום שיטחי על הרגל או על היד שבכלל לא שמתי לב שקרה, ונקרש מעצמו עוד לפני שחזרתי הביתה.
קצת מדהים אותי להסתכל היום אל התמימות הזאת של אז, ולהפנים עד כמה חילחלו אלינו עקרונות המלחמה. היינו עורכים "ישיבות מטה", מתכננים את המהלך הבא, חושבים איך ננקום באופן כזה או אחר ונשבעים אחד לשני לנאמנות, שהיתה מחזיקה בערך כמו אורך חייו של פרפר.

גדלתי להורים נורמליים לחלוטין. הם השקיעו בנו הילדים מכל ליבם. עשו הכל כדי שיהיה לנו טוב, ויש מי שיגיד שדי גדלתי עם כפית של זהב בפה. סוג של "ילד שמנת". לא הרבה ממה שרציתי לא קיבלתי. חייתי חיים נוחים ומאפשרים מאוד, ולמרות כל המרידות הטבעיות שמגיעות עם הילדות והנעורים, סה"כ באמת שיש לי הרבה הרבה יותר על מה להגיד תודה מאשר להתלונן. 

אז איך, מאיפה בכל זאת טפטפה אלינו המלחמה? הידע איך לתכנן את הקרב ולפגוע באויב איפה שכואב? למה זה היה חייב להיות חלק מהחיים שלנו? איך היו החיים שלנו אם היו מלמדים אותנו אחרת – שאפשר ליצור הרבה יותר ביחד מאשר מפורדים? ש"כוח" קולקטיבי הוא הרבה יותר עוצמתי מ"כוח שנלחם נגד"?
תמיד היו הצדקות לבחירת הצדדים. תמיד היה מי שצודק ומי שטועה. זה היה עולם די דיכוטומי של טוב ורע, נכון ולא נכון, עשה ואל תעשה.
לא לימדו אותנו להבין את הצד השני. לימדו אותנו מי פעל "נכון", וגם כאן היו מסרים סותרים ומבלבלים מאוד לגבי המושג הכל-כך אמורפי הזה: "צדק".

אבא שלי, ז"ל, רצה שאדע להתמודד עם מי שתוקף אותי. אוקי, אני לא אייפה את זה, הוא דרש ממני להראות באלימות שאני חזק בחזרה. אלימות אף פעם לא באה לי באופן טבעי. היא תמיד גרמה לי לשיתוק.
אני זוכר אותו משתולל מתסכול על זה ש"לא החזרתי". האמת שפחדתי. תמיד אלה שתקפו אותי נראו לי יותר חזקים, אבל זה לא היה רק זה. זה היה גם הפחד מלתקוף בחזרה מישהו פופולארי יותר. לגרום למצב החברתי שלי להתדרדר אפילו יותר. תמיד היה לי ברור שזה לא יגמר טוב יותר אם אחזיר. 

לפעמים ניסיתי. לרוב לא בהצלחה גדולה. בשלב מסוים, הורי רשמו אותי לחוג קרטה. זה היה החוג שהכי הצלחתי להתמיד בו, ארבע שנים, אבל רוצים לדעת למה? לא כי נמשכתי לאלימות או לספורטיביות שבחוג, אלא בגלל שהיה לי שם חבר שהיה די כמוני, גיק משחקי מחשב של פנטסיה ודימיון, ויחד היינו יושבים ומקשקשים תוך כדי החוג על שטויות אחרות. אבל התאמנו. גם אם לא מאוד ברצינות – התאמנו ארבע שנים, והביטחון העצמי שלי עלה. בהחלט הרגשתי שבמידה ואתקל שוב בסיטואציה אלימה, אוכל להתמודד איתה טוב יותר. אוכל להגן על עצמי או על מישהו אחר – לשמחתי ומזלי, זה כמעט ולא קרה. כשזה קרה, תמיד הצטערתי על זה. תמיד שילמתי מחיר שהייתי מעדיף שלא לשלם. בעיקר עם עצמי. הרגשת חלש, לא חזק.

למעשה, מאז שפיתחתי את הביטחון העצמי שלי ביכולת להגן על עצמי פיזית, *כמעט* ולא הגעתי למצבים אלימים בכלל. לרוב, כנראה, בגלל שפיתחתי במקביל את יכולת הביטוי שלי, והצלחתי להימנע ממצבים אלימים פיזיים בעזרת השכל והפה, או אפילו באמצעות כתיבה. 

לא. לא הפכתי לאיזשהו שליח שלום פציפיסט – מה שכן עשיתי זה להעביר בראש את ה"מלחמה" למקום שבו אפשר לפגוע ברגשות, וזה הרבה יותר כואב מאשר לפצוע פיזית. לפעמים אפילו יותר מלהרוג.
התמחיתי בזה תקופה ארוכה. כל הכעס והתסכול על אזלת היכולת הפיסית שלי להגן על עצמי, מצאו נחמה ביכולת לתכנן אסטרטגית ולפגוע נקודתית, בדיוק איפה שכואב בלב, ועשיתי את זה, לצערי, יותר מידי פעמים.

זה די הדהים אותי כמה בקלות סולחים ושוכחים לביריון פיזי אלים, ועד כמה נוטרים ולא משחררים לביריון אסטרטגי שפוגע ברגשות. הסימנים של האלימות נעלמים מהגוף, אבל לא נעלמים מהנשמה ובמשך תקופה ארוכה, עצובה, כועסת, פגועה, מתוסכלת וחסרת יכולות אמיתיות של תקשורת, כך חייתי את חיי. סגרתי חשבונות על ימין ועל שמאל. הכאבתי ופגעתי ונשאתי סביבי ענן של נשורת גרעינית שבהחלט שידר לעולם, שאיתי, לא כדאי להתעסק. שיש לזה מחיר. 

ועוד איך היה לזה מחיר. ושילמתי אותו במלואו. החל מהרגשת הבדידות המתמדת ואי היכולת לבטוח באחרים, וכלה בלמשוך אלי אנשים דומים, שיחד עשינו נזקים חמורים גם אחד לשני. נזקים שלא יימחו.
לקח לי הרבה שנים, וכנראה גם הרבה מזל שעזר לי לפגוש אנשים שעזרו לי להתגבר על הכעס. אנשים שהסבירו לי ועזרו לי להפנים שהכעס מכלה אותי. שאני יכול להיות כל-כך הרבה יותר מעוד אדם כועס. אדם שעולה באש לא באמת יכול לראות מה קורה סביבו. אדם שבוער בשנאה ונקמה ופחד, לא באמת יכול לראות גם פנימה. רציתי לראות פנימה, כדי שאוכל לראות את מה שסביבי. זה אולי המזל הגדול בחיי.

עד היום כשאני אומר או כותב דברים כאלו, אני עדיין מרגיש שמדובר בסיסמאות. כל-כך קשה להעביר את המסר הזה לאנשים כועסים. כמעט בלתי אפשרי לגרום להם לרצות ללמוד אותו בעצמם. ליישם אותו. גם איתי היה קשה. גם לי היה תהליך ארוך ומורכב עד שהגעתי לשם, ואני עדיין מרגיש שאני עובד על זה, שלא תמיד אני מצליח ושהדרך עוד ארוכה. אבל לפחות אני יודע לאן אני שואף להגיע.

אחרי תהליכים אישיים ועצמיים של שנים, נכנסו לשמחתי לפנתיאון חיי המשפטים שמובילים אותי היום. משפטי מפתח שאני מוקיר עליהם ועל ההפנמה שלי אותם הרבה.
אחד מהם, הוא ש"רגשות, הם דבר מדבק".
כעס מדביק בכעס, עצב בעצב, שמחה בשמחה, אהבה באהבה.

נכון, לפעמים יש "מוטציות". כלומר, לפעמים הרגשות שלנו בהחלט יכולים להתפרש אחרת אצל מי שסופג אותם מהצד, או דרך צינור תקשורתי כזה או אחר. עכשיו נשאלת השאלה, כמה אכפת לך מאיך שאתה גורם לאנשים סביבך להרגיש, וכמה אתה מסוגל להשפיע עליהם ולגרום להם להרגיש באמת את מה שאתה מתכוון ולא את מה שהם מבינים.

זה טריקי. זה אפילו מסובך. אחד השיעורים הקשים בדרך להתמחות הזאת, היא הבנה שכל אחד רואה את הדברים בדרכו. דרך שיכולה להיות שונה משלך לחלוטין. כדי לעשות את המעבר למחשבה לא שיפוטית דרך עיניו של מישהו שלא חושב כמוך, להבין את השפה שלו, את עולם הערכים שלו ואת אופי ההתנהגות שלו, נדרשת עבודה רבה בנטרול האגו. עבודה בלנטרל את כל מה שאתה יודע ומרגיש בעצמך.

אולי בגלל זה הגעתי ללמוד קופירייטינג. זה אף פעם לא היה בגלל שרציתי להיות הכי שנון או הכי מבריק ולהמציא את הגימיק הבא. זה היה כי רציתי להבין אנשים טוב יותר. זה קרה כי ידעתי שאני רוצה לפתח את היכולת לתקשר באופן האפקטיבי ביותר עם כל סוגי האנשים ולהיות מסוגל להניע אותם לכיווני, להקשיב ואולי לקבל את דעתי. מאוחר יותר, הבנתי שדרך זה אני גם לומד לנוע לכיוונם ולקבל את דעתם. זה סוג של מעגל סגור, להתקרב, בשביל להתקרב, בשביל להתקרב.

אני מרגיש שאנחנו כל הזמן במצב של מלחמה. אנחנו נלחמים על החיים שלנו, לא במובן של חיים ומוות, אלא נלחמים להשיג את הדברים שאנחנו רוצים ומאמינים שיעשו לנו ולסובבים אותנו יותר טוב בחיים.
גיליתי שהחשיבה במושגים מלחמתיים היא כמעט בלתי אפשרית להימנעות. המחמאות והקללות שלנו. התפילות והמשאלות שלנו. הדרכים לתאר הצלחה וכישלון, הדרכים לתאר רגשות ומקרים – הכל מהול בסמנטיקה צבאית ומיליטנטית.

בהשראת גדולים וחכמים ממני, לקחתי על עצמי את השליחות של לקרב בין אנשים. לא מתוך בצע כסף, לא כמקצוע, אלא כמוסר מסר. המסר שלי הוא שתקשורת מקרבת אותנו אחד לשני ולפתרון הרבה יותר מאלימות.
אלימות, מכל סוג, לא עזרה לאיש מעולם למצוא פיתרון לשום דבר, ואם כן, משהו מהעושר האנושי נמחה מעל פני האדמה הזאת, ולא ישוב להיות מעולם כפי שהיה. 

זה לא בין טוב לרע או כאוס וסדר, זה בין יצירה להשמדה. אלה שני הכוחות שמניעים את היקום לדעתי באמת.
כשהבנתי את זה, הבנתי גם באיזה צד אני רוצה להיות, ותמיד אני מוצא את זה אירוני, שאנשים משתמשים בכוח ה"יצירה" כדי לפגוע ולחסל. האנשים האלה נראים לי אבודים ומבולבלים ואני מרגיש שחלק מהמשימה שלי היא לפקוח את עיניהם ולהראות להם שהם יכולים להיות הרבה יותר.

המשפט האחרון כמובן נשמע מתנשא. גם אני חשתי ככה שאמרו לי אותו לגבי עצמי. זאת אחת המשוחות הקשות לצליחה. אין לי פתרון פשוט עבור אחרים לעבור אותה, אבל אני יכול להבטיח למי שיצליח, שחייו ישתנו. לטובה. לכיוון שהוא רוצה באמת. בכל ליבו.

אני מבטיח שליצור למען יצירה מספק הרבה יותר מלהרוג ולהשמיד.
שלפתח ולתרום מעשיר הרבה יותר מלחסל ולהרוס.

שוב ושוב אני נתקל באלימות המתנגדת לקבל את המסרים האלה. שורשיה עמוקים והם אוחזים חזק באגו ובנפש של מי שלא היה בר מזל מספיק, בעיניי, בשביל להיחשף לאלטרנטיבה. אלטרנטיבה שלא רק שלא קל להבין אותה, קשה מאוד לאמץ אותה וליישם אותה, במיוחד כמיעוט בתוך רוב. הרבה גורמים צריכים לעבוד יחד כדי שזה יקרה. ומי שעובר את התהליך, נזקק להפנמה שהעזרה החיצונית היא מחויבת כאן. זה לא משהו שאפשר לעשות לבד.

לאחרונה הרגעים שבהם בא לי "להרים ידיים" ולוותר מתרבים. הם הופכים לתדירים יותר. גל אחר גל של אלימות, מנסה ולפעמים מצליח לסחוף אותי חזרה אל הצד האפל. 
הסיבה שהם לא מצליחים, וכנראה כבר לא יצליחו, היא כי הייתי שם.

הייתי שם עם כל האלימות הקיצונית והנוראית הזה.
חיבקנו אחד את השנייה במשך תקופה ארוכה מספיק בשביל שתישארנה לי צלקות לכל החיים מהחיבוק הזה.

למשל, הצלקת שעד היום מלווה אותי על המצח, מאותה מלחמה שכונתית, שבה השליך עלי חבר לשכונה חלק מבלוק. 

אתם אולי לא רואים את הצלקת הזאת כשאתם מסתכלים עלי. מי שכן הבחין בה עד היום, ושאל לפשרה, קיבל את הגרסה הקצרה של הסיפור: "היתה מלחמה בשכונה". גרסת ה"אמ;לק". ושלא במפתיע, איש לא ביקש הסברים נוספים. חלק מצקצקים, חלק מעבירים את האצבע על הצלקת, חלק מנסים לנחם או לעודד שלא מבחינים בה, או אפילו מתבדחים כדי לגרום לי לתחושת הקלה.

אני חושב שאף פעם לא סיפרתי כמו עכשיו את סיפורה האמיתי של הצלקת הזאת, וכמה משמעותית היא בחיי. כל יום כשאני מסתכל בראי, אני נזכר כמה אלימות יכולה להיות מיותרת ונוראית. 

אני נושא את הצלקת הזאת גם בליבי, כל הזמן. עדות חיה לכך שאני רוצה לפעול אחרת. להיות זה שמרפא ולא לגרום לצלקות פיזיות או רגשיות אצל אחרים.

אני לא תמיד מצליח. לפעמים אני נכשל אנושות. אבל בסופו של דבר, כוח אדיר מבפנים מעמיד אותי שוב על הרגליים ומסרב לוותר. קורא לי להמשיך להפיץ אותו הלאה. להמשיך לעודד כמה שיותר אנשים ליצור. ליצור דברים שמעודדים ומפרים עוד יצירה. יצירה נקייה שהיא למען יצירה, ולא למען מטרות הרסניות בשום צורה.
זה מסע בלתי אפשרי. אם אסתכל עליו בערכים מוחלטים, אני נידון לכישלון מראש. אז הפסקתי. אני לא מחפש יותר שלמות. לא מחפש יותר 100% הצלחה. אני חוגג כל הצלחה קטנה שמראה לי את עצמה, גם אם אני הצלחתי ליצור אותה ובמיוחד, אם אחרים.

אני מייחל בכל ליבי שנוכל להחליף את האלימות ביצירה למען יצירה, עד כמה שאפשר. אני מחבק כל אדם שמראה לי שהוא רוצה או מעוניין לפעול בדרך הזאת ולהיות נאמן לה ולעצמו דרכה, למרות המחיר שהוא לפעמים קשה מנשוא ומכריע לא פעם אל הקרשים.

אבל אלה מאיתנו שהצליחו לראות את הכוח האמיתי שביצירה, יודעים שאי אפשר להכריע אותו באמת. שהוא תמיד יהיה חזק יותר מכל כוח משמיד ומחסל. זהו בסיס היקום, בסיס החיים עצמם. במהותם.
מספרים לנו, ומראים לנו שיש מחזוריות בטבע. כל המחזוריות הטבעית הזאת, בעיניי, משמעותה עוד יצירה.
זה אנחנו, בני האדם שהתרחקנו מהיצירה הזאת ואנחנו מתרחקים בכל פעם כשאנחנו בוחרים באלימות. בכל פעם כשאנחנו תוקפים, בכל פעם כשאנחנו בוחרים לפגוע.

האדם הוא הטורף המסוכן ביותר המוכר לי. אולי כי הוא מסוגל לטרוף את בני מינו. אני לא רואה בכך את העליונות של המין האנושי. אני רואה בכך את נקודת הטרפה שלו. 

אני לא מחפש להשמיד את הנקודה הזאת, כי להשמיד היא לא הדרך בעיניי, אבל אני בהחלט רוצה להציג את האלטרנטיבה וחותר לכך שיותר ויותר בני אדם יהיו מודעים שיש בהם כוח הרבה יותר עצמתי מאלימות.

כוח היצירה. 

***********

כמו תמיד, אשמח לשמוע ולקרוא מה אתם חושבים ומרגישים לגבי הפוסט הזה
וכן, אם הקשבתם, מה דעתכם על שילוב הגרסה המוקלטת

תודה

מייקל 

הצטרפו לדיון בפייסבוק:
 

אני די בטוח שרובכם לא שמתם לב לצלקת הקטנטנה שיש לי על המצח. האמת, לרוב, אני דווקא מתאמץ להצניע אותה בתמונות, אבל נראה ל...

Posted by MichEal Amir Myx on Saturday, October 10, 2015

מאי 27, 2015

תהיו בני אדם - פוסט זיכרון לתרצה גרנות ז"ל (5 שנים)


תהיו בני אדם. זה ה"בוקר טוב" שלי וה"לילה טוב" שלי מאז שהכרת לי את המוטו הזה, שלך.
שלוש מילים שמניעות אותי בכל יום, להיות קצת יותר טוב, קצת יותר מכיל, קצת יותר סובלני.

קצת, כי זה כל-כך קשה, תרצה שלי, את יודעת כמה המציאות עושה את זה קשה. את לימדת אותי לראות את המציאות הזאת. זאת שמבריקה דווקא במקומות הלא מושלמים, החסרים, החשוכים, הקטנטנים. פרטים ייחודיים בסופר-פוקוס, דרך קריסטל נקודות מבט. את לימדת אותי לא לשפוט. לימדת אותי שמות לכלים שכבר היו לי, ונתת לי כלים שלא חלמתי עליהם. ניפצת בפני את השקרים של העולם וכוונת אותי לראות את האמת האישית של כל אחד.
לימדת אותי לנקות ולזקק. לימדת אותי למחוק. לימדת אותי לרכז. לימדת אותי לדייק. לימדת אותי שלכל סימן יש משמעות. שאפשר לתת משמעות לכל סימן. לימדת אותי ש-הו, כמה משנה הסדר של המילים במשפט. לימדת אותי שבחירה, היא זכות שלא באמת הכרתי, עד שפגשתי אותך. חשבתי שהכרתי.
לימדת אותי לראות את האפשרויות שמעבר לאפשרויות. להיות מסוגל להתייחס לכל נושא כ"בריף" שאפשר לפתור. אין אתגר שאין לו פתרון אסטרטגי וקריאטיבי הולם – פשוט צריך להגיע אליו. למדת אותי להשקיע. לא להתעצל. לימדת אותי לכתוב קצר ולעניין. לימדת אותי לגעת ברגשות. לימדת אותי לגעת באנשים. לימדת אותי להגיע לעוד בני אדם. לימדת אותי שיש להם מה להגיד. לימדת אותי שיש לי מה להגיד.

לימדת אותי על קצב, על מצלול, על כוח משיכה של טקסט. לימדת אותי שלפעמים דווקא משהו שלא כתוב, יותר בולט מאשר כשכותבים אותו. לימדת אותי לרדת לשולים ולהרים מנופי יצירתיות מסביב לכל מסר. לימדת אותי להוריד את הפיגומים מטקסט ולחשוף אותו במלא עצמתו.

את חסרה לי ונוכחת בחיי כל יום, באופן אירוני, שמאוד הולם את המהות שהכרתי ממך. מהות שלא עסוקה אף פעם בעצמה. למדתי ממך שלאף אחד לא אכפת ממי שעסוק רק בעצמו. אבל אני עסוק בך יום יום, באמת חיה, מעבר לתמונה שלך שנמצאת בסלון שלי והעובדה שאין שיעור או סדנא שאני לא מזכיר בהם את שמך לפחות 3-4 פעמים. כי אני לא יכול להשתחרר מלתת לך את הקרדיט על מה שחוללת בחיי. כי אני עדיין מודה לך על כל אבן חן מלוטשת ומבהיקה ששזרת לתוך ההשקפה והאופי שלי.

החיים שלי שזורים באנשים שנגעת בחייהם כל-כך לעומק, ואני מוקיר לך תודה על כל אחת ואחד מהם ועל הזכות ללמד חלק מהם את הדברים שאת לימדת אותי. להיות בני אדם. לפני הכל. לא אנשי פרסום או שיווק או תקשורת – בני אדם, בשר ונפש, תשוקה וזעם, אהבה ויופי, חמלה ונקמה, פגיעות ועצמה.

כן, אני עוד כותב לך מכתבים. אני שומע אותך מדברת איתי. אני מתגעגע אליך כל-כך.

זה געגוע שנדלק מחדש עם כל אות, עם כל תו שאני נחשף אליו או רושם.

זה געגוע שנדלק מחדש בכל פעם שמתעוררת בי הסקרנות. התכונה שהכי לימדת אותי להעריך בעצמי.

זה געגוע לעומק ולנשמה שלא הרבה אנשים זוכים להכיר. כמה חכמה. כמה צניעות. 

אשת הפרסום לא אהבה להיות מפורסמת. באמת. לימדת אותי את ההבדל בין מפורסם למוערך. 

בשורה התחתונה, זה געגוע לאיך שגרמת לי להרגיש עם עצמי, ואף אחד אחר לא הצליח לשוות לך בזה.
ההערכה ממך תמיד תהיה בעיניי הנשגבת ביותר, לא כי את מושלמת.
אני לא חושב שהיית מושלמת.
אלא בגלל שאת הערכת את האדם שבי, ולא רק את היכולת המקצועית.
לימדת אותי לנתב את האנרגיה האישית אל המקצועי ולייצר מסרים עם ערך אמיתי. 

תודה תרצה שלי. על כל מה שנתת לי. על מי שהיית בחיי. 
על מי שאפשרת לי להיות בחייהם של אחרים. 
5 שנים. נצח. צמרמורת. 
"תהיו בני אדם".



תהיו בני אדם. זה ה"בוקר טוב" שלי וה"לילה טוב" שלי מאז שהכרת לי את המוטו הזה, שלך.שלוש מילים שמניעות אותי בכל יום, להיות...
Posted by MichEal Amir Myx on Wednesday, May 27, 2015

אפריל 27, 2014

איך להימנע מנצלני התמימות המקצועית

Picture1

אתם מכירים את ההרגשה הזאת, כשאתם עולים על מונית ואתם מיד מרגישים שהנהג מנסה לרמות אתכם? למרוח אתכם? לבחון אתכם אם אתם הסוג של "מונה / לא מונה" ואיזה מחיר מריאלי עד מופקע, תהיו מוכנים לשלם? וכשנדמה לכם שהנהג בחר בדרך הכי ארוכה שאפשר, דרך התנועה הכי כבדה שאפשר, ושהוא מתנמנם על דוושת הגז בכל פעם שהוא מתקרב לרמזור?

מאז שאני זוכר, היתה בי טינה לנהגי מוניות, ציירתי אותם לעצמי כגרידיים חסרי אלגנטיות, שמרשים לעצמם לגבות סכום נוסף לנוסע שלישי ולשימוש בתא המטען. לקח לי שנים להבין שנהגי המוניות, כמו רובנו בשוק הישראלי, הם קורבנות של ניצול אדיר בעצמם. אם כעצמאים, ואם כחלק מתחנה, אני יודע היום כמה קשה להיות נהג מונית. זו סצנה מורכבת ומטורפת, ורובה מתנהלת על הכביש. אתגר לא פשוט בפני עצמו.

העניין הוא, שהטינה שלי לנהגי מוניות, מנעה ממני בעצם את התמונה הגדולה:

לכל תחום וקטגוריה במשק, יש את "נהגי המוניות" שלו. או יותר נכון – ההגדרה שלי להתנהגות הזאת, שנתפסת בעיניי כלא מוסרית ודוחה מעצם זה – לא צריכה להיות משויכת דווקא לנהגי מוניות. היא צריכה להיות מוגדרת אחרת, כי אנשים כאלה נמצאים בכל מקום, ואין להם בהכרח מקצוע כזה או אחר באופן ספציפי.

התמימות כמגנט

כבני אדם, אנחנו תמיד נמשכים לתמימות. תמימות כובשת אותנו מסיבות רבות: החל מריגוש נוסטלגי ועד לרצון וליכולת להשפיע עליה באופן ספציפי.

תמימות היא דבר יחסי. משמעותה היא בעצם להיות בור או חסר ניסיון ביחס למשהו.

התמימות שאנחנו תופסים היא תמיד שיפוטית, והרבה פעמים אנחנו יכולים להיות תמימים בעצמנו בזמן שאנחנו שופטים מישהו אחר כתמים.

אנשי עסקים, והאנשים שכסף מעניין אותם, הפכו כבר מזמן את התמימות של הצרכנים לתעשייה. הם למדו את הפוטנציאל בקהל בור וחסר ניסיון, שאינו רוצה דבר מלבד פתרונות קלים, מהירים ואפקטיביים, לדברים שהוא לא רוצה להתעסק או להבין בהם בעצמו.

הרשת כחרב בעלת להב כפול

הגעתה של המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות לחיינו, הפכו את המידע המקצועי בכל רמותיו, לזמין ברשת בחינם. העניין הוא שרוב הלקוחות (לא משנה של מה) לא מחפשים באמת מידע מקצועי על הפתרון המקצועי שמוצע להם. במקרה הטוב, הם מחפשים את הפתרון עצמו. במקרים רבים פחות טובים, הם אפילו לא יודעים אילו פתרונות קיימים, או חושבים לחפש אותם. הם רוצים לסגור פינה, לעבור הלאה. לדעת שמישהו מטפל בזה ו"הכל בסדר", והרבה פעמים כשהתהליך של בחירת ספק קורה ככה – מתרחשת אכזבה שמלווה גם בהפסד כספי מצד המשקיע.

מ"מקצוענים" ללא מוסר ועד "מקצוענים" בעיניי עצמם

יש הבדל גדול בין ספקי שירותים שמתחזים למקצועיים ומוצצים מלקוחותיהם כספים לא מוצדקים בעזרת ניצול מודע של תמימותם, וספקים שבאמת חושבים שהם מקצועיים ומציגים את עצמם ככאלה, בזמן שהידע והניסיון המקצועי האמתיים שלהם ביחס לקטגוריה, נמצאים רק בשלבים בסיסיים יותר ממה שמוצג ומובטח, ואף יכול להיות שגויי לחלוטין.

מה שבלבל אותי, היא השורה התחתונה, הזהה בשני המקרים. הפסד צורב מצד הלקוח, ולרוב כוויה שהשפעותיה פוגעות בשאר הקטגוריה והדעה הכללית עליה.

דוגמא: ניצול מצד אנשי מקצוע במדיה דיגיטלית

י1787-20120214182619431ש מצב שרוב הלקוחות החדשים בתחום הזירות הדיגיטליות על שלל אפשרויותיהן, לא באמת יודעים דבר וחצי דבר על הזירות הללו, לפני שהם ניגשים לקבל הצעת מחיר על פעילות שיווקית או פרסומית כזאת או אחרת.

זה לא מפתיע, במיוחד בקרב מנכ"לים ובעלי עסקים מקרב הדורות המבוגרים יותר, אלו שצמחו והצליחו בתפקידם עוד בטרם היתה האינטרנט כלי התקשורת המרכזי והפופולארי ביותר בעולם.

מבחינת אנשים כאלה, הרשת היא "המקום של הצעירים". היא עולם מורכב ומאיים, שאין להם כמעט עניין בו בחייהם הפרטיים, וההבנה שלהם בו מוגבלת למידע שהם צורכים דרך צינורות מידע מתווכים (עיתונות וטלוויזיה).

חלקם הגדול מתחיל להבין שהרשת היא גם כלי שיווקי עתיר כוח, משהו שיכול לספק הגדלה ברווחים של העסק, אולם הם אינם מעוניינים באמת להבין איך הכלי הזה פועל. זה לא מה שמעניין אותם. הם אנשים של תוצאות ושורות תחתונות של "מה יוצא לי מזה", מפני שכך תמיד עסקים עבדו מבחינתם.

הבעיה מתחילה בכך שמצד אחד, הם לא באמת מכירים את כללי המשחק, את המושגים המקצועיים ואת מגוון המנגנונים והאפשרויות שעומדים לרשותם, ומצד שני, הם צריכים לרוב להקרין פאסון ניהולי שמחייב הצגה מטעה של הבנה במה שמוצע או מוצג להם.

כלומר: במציאות, אין להם באמת את הכלים לדעת אם מה שכרגע הציעו להם לקנות הוא באמת נכון, מדויק, אמין וטוב לעסק שלהם.

בדיוק את החולשה הזאת מנצלים אנשי פרסום חסרי מוסר באופן הדוחה ביותר. הם מזהים את נקודת התורפה הזאת על מנת לדחוק לקוחות לשלם עבור שירותים שאינם צריכים, מנפחים את החשבונות סתם ומנופפים בנתונים ו"הצלחות" שאי אפשר לבדוק את אמתותן.

למעשה, בשיחת המכירה הראשונה כבר אפשר להבין בדיוק כמה יודע הלקוח על המדיום שהוא עומד להוציא את כספו על הפעילות בו. זה לא לוקח הרבה זמן – כמה שאלות בסיסיות, קצת שימוש במושגים מקצועיים ואשפי המכירות יבחינו בחולשות שלכם. גם אם לא תפגינו אותן.

על בסיס ההבנה שלכם במדיום הדיגיטאלי, ועל פי היחס שאתם מפגינים להבנה זו בדיוק אצלכם, יתמחרו עבורכם, אלה שמוכנים לנצל אתכם, את השירות בהתאם.

זה לא שכולם באמת כאלה רעים

יש אנשים רעים. יש אנשים שפשוט מנסים לשרוד. לכל אחד בעולם הקפיטליסטי יש סיבות לראות רק את הכסף, פחות את בני האדם. ככה מגדלים אותנו. בלי כסף אנחנו לא שווים כלום, וגם אם יש לנו כסף – יש כסף, ויש כסף.

אז אנשים מנצלים כל פרצה אפשרית על מנת לקצר לעצמם את הדרכים אל הכסף. זה נשמע נורא, אבל אני מניח שהרבה מאתנו עושים את זה בכל מני דרכים, או לפחות מנסים ושואפים לזה. אנחנו דואגים לעצמנו ולקרובים אלינו, אבל מעבר לזה... הנוף מטשטש והופך לירוק.

אני מזדהה עם מי שרוצה להאמין שאנחנו לא חייבים להיות כאלה, אבל המציאות מסביבנו מראה לנו בדיוק ממי יש יותר.

להגן על עצמכם – זה לדעת: 8 עצות שיעזרו להגן מפני נצלנים מקצועיים

לפני שאתם נכנסים לעסקה בתחום שאינכם מבינים בו, וודאו שאתם יודעים בדיוק לקראת מה אתם הולכים. הנה כמה כללים שיעזרו לכם לבדוק איפה אתם עומדים ואיך תתפסו בעיניי הספק הפוטנציאלי שלכם:

1. עשו מחקר - האם המתחרים שלכם נמצאים גם הם בפלטפורמות שאתם רוצים להיות בהן? מה הם עושים שם? זה עובד להם? מה עושים בארץ? מה עושים בחו"ל?

2. הגדירו מטרות שאפשר למדוד באופן מדויק - מה אתם רוצים להשיג מהספק שלכם? איך אפשר לכמת את זה: בזמן, בכסף, במידע? איך תמדדו את ההצלחה או הכישלון של הספק שלכם באופן בלתי ניתן לסתירה? אילו נתונים ישמשו אתכם לכך? מי יספק לכם אותם? איך תבדקו אותו?

3. הגדירו תקציב מראש – הספק שלכם צריך לדעת כמה כסף עומד לרשותכם, בשביל להבין מה בדיוק מתוך השירותים שלו יוכל להציע לכם. קבלת מחיר לפני שיחת הכירות, היא כבר נורה אדומה לחוסר מקצועיות וניצול אפשרי. במקרה הטוב, תקבלו פתרון גנרי, שאינו מותאם בהכרח לצרכים הספציפיים שלכם.

4. הגדירו מסגרת זמן ברורה – קבעו לעצמכם ולספק את הזמן שאמורה להתקבל בו המטרה שהגדרתם. קבעו מספר נקודות בדיקה במהלך התהליך, על מנת לדעת אם הספק שלכם עומד בציפיות.

5. ערכו מכרז – אף פעם אל תסתפקו בהצעת מחיר אחת. אפשרו למספר ספקים להציע לכם פתרונות במסגרת התקציב והזמן שהכתבתם. אם מוצא לכם פתרון שאתם לא מבינים עד הסוף, מומלץ קודם כל להשלים את הידע שלכם בנושא או -

6. השתמשו ביועץ מקצועי בלתי תלוי – נכון, זאת אולי הוצאה נוספת, ומצד שני, אם אתם לא רוצים ללמוד את כל הסודות המקצועיים של האנשים שמציעים לכם פתרונות, ורק להסתפק בפתרונות שלהם, עדיף תמיד שיהיה מישהו "בלתי תלוי" שיהיה "בצד שלכם". יועץ חיצוני שיוכל לבחון את ההצעות לפתרונות וניצול התקציב שקיבלתם, וכמובן ללוות אתכם תוך כדי הגנה שאכן העבודה נעשית עבורכם על הצד הטוב ביותר.

7. אל תאמינו לאף אחד - בטח לא כשמדובר בכסף שלכם. גם אנשים עם כוונות טובות ותחושה מקצועית, עדיין יכולים לגרום לכם ולעסק שלכם נזקים. אל תתרשמו מפרזנטציות תאטרליות וגרנדיוזיות, או מאנשים שהכריזמה שלהם תגרום לכם להאמין שיורידו עבורכם את הירח. אל תפלו בפח ה"זה נראה נהדר", יש אנשים שהתמקצעו בלגרום להכל להיראות נהדר. זה לא אומר שזה באמת ככה.

8. הישארו מעורבים – אם תראו ותשדרו לספקים שלכם שאתם לא באמת רוצים לדעת איך הם עושים את מה שהם עושים, הם ירגישו נוח יותר להטעות אתכם, או במקרה הפחות זדוני, הם ירגישו שאין לכם דרך לבדוק אותם. בדקו תדיר מה עושה הספק שלכם עם הכסף שלכם, והאם באמת ההשקעה שעשיתם משתלמת ומחזירה את עצמה. דרשו מהספקים שלכם הוכחות לנתונים שהם מעבירים אליכם, ונסו לראות ולהבין אותם גם באופן בלתי תלוי בספק.

אם יש לכם עצות נוספות איך להימנע מניצול על ידי ספקים – אשמח אם תוסיפו בתגובות.

מרץ 28, 2014

ביקורת בונה / ביקורת הורסת

not-listening-boy-on-white

החיים מלמדים אותנו להיות ישויות ביקורתיות. מה שהם לא תמיד מלמדים מספיק, זה שהביקורת שאנחנו מספקים, יכולה לחולל השפעות על קשת רחבה מאוד מטוב ועד רע. מ"בונה" עד "הרסנית".

נדמה כי אצל רוב האנשים קיים פער תפיסתי בין ההשלכות של הביקורת שהם מקבלים, להשלכות של הביקורת שהם מספקים בעצמם. כאילו יש חציצה אטומה, המונעת מהם ליישם על אחרים, את מה שהיו רוצים ושואפים לקבל בעצמם, בכל הקשור לביקורת.


ביקורת ו"חוק שימור האנרגיה"

רובנו חוששים מביקורת, מדחיקים אותה או משתדלים להתעלם ממנה, מסיבות שאפשר להבין בקלות: ביקורת יכולה לפגוע בנו עד עמקי נשמתנו, לרמוס ולחולל נזקים רציניים לביטחון העצמי שלנו, ובעיקר – כי ביקורת יכולה לשתק אותנו. פשוט כך.
ביקורת גם יכולה להיות תורמת, מלמדת, מפתחת. אלה שחכמים מספיק, מצליחים ללמוד גם מביקורת דורסנית, אך לא תמיד מה שהם ילמדו ממנה, יהיה קשור לתוכן הביקורת עצמה, אלה ליחס לאדם שהעביר אותה.

התניות בסיסיות בקבלת ביקורת

המציאות מפציצה אותנו במבקרים, ונדמה שברוב המקומות שאנחנו פוגשים בה, היא יותר פוגעת מאשר תורמת.
הסיבות לכך יכולות להיות נעוצות בתרבות שלנו, החל מהנקודה שמתחילים הציונים על מבחנים ועבודות בבית הספר ועד ל"מודלים לחיקוי" בתקשורת, המתפרנסת מסנסציות, התנשאות והקצנה.
אבל תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, הן אינן באמת תירוץ להמשיך לעשות לאחרים, את מה שאנחנו כל-כך לא אוהבים שעושים לנו, ועם זאת נדמה לי לפעמים שהעולם פשוט הולך ומכהה את הרגישות האנושית, עד אובדן חושים, וכולם כל-כך עסוקים ומרוכזים בעצמם, שאינם באמת מסוגלים לייצר את ההקשר המתבקש הזה בין קבלת ביקורת לנתינתה.
הסוד בכוחה של ביקורת, היא ההתניה שהגעתה דרך שכבות ההגנה שאנחנו מפתחים, תלויה בכך שתהיה לנו הערכה כזאת או אחרת למבקר. הפגיעים יותר מאתנו, מאפשרים – או, לא מצליחים למנוע מעצמם להעריך כל מבקר הנקרא בדרכם, ובמילים אחרות: "אלה שאכפת להם מה כולם חושבים".

התגוננות אלימה וחסימת המסר

כשביקורת ניתנת לנו ללא התחשבות ברגשותינו ו/או כשביקורת ניתנת באופן מרושע או פוגעני, מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעולה. הנטייה הטבעית שלנו היא להתרחק מן הכאב, ולכן אנחנו מרחיקים מאתנו לפעמים גם את הקרובים שבחברינו ואוהבנו, רק כדי לשמור על עצמנו מפגיעה דומה חוזרת.
יש כאלו שהתמודדות עם מנגנון הכאב שלהם, משגרת תגובה אלימה נגדית אוטומטית, וכשכזאת מופיעה – צריכה להידלק אצל כל אחד מאתנו נורה אדומה שפגענו באדם שכרגע ביקרנו, אבל רובנו נוטים להישאב לסיטואציה הרגשית ולהגיב באלימות על אלימות. דברים טובים, לא יוצאים מאלימות.
זה המחיר שאנחנו משלמים מצדה השני של המשוואה הזאת, שבה אנחנו מרגישים הרבה פעמים חכמים וצודקים, אולי אפילו מנוסים ומושכלים, אך מורחקים למרות כל אלה מן האנשים שהכי חשוב לנו להשפיע עליהם, בגלל ש"העזנו לומר להם את האמת", את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים – ואם כוונותינו היו טובות, אנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו יכולים למנוע את ההתרחקות הזאת, ואת הפגיעה בצד המבוקר, שאנחנו לא תמיד רגישים מספיק בשביל לחוש את כאביו.
אנחנו מאשימים את מי שמתרחק מאתנו בעקבות ביקורת לא נעימה, בחוסר יכולת להתמודד עם המציאות או עם האמת או עם הצדק או עם דעתנו ורגשותינו, ואנחנו שוכחים שאנחנו פועלים בדיוק אותו הדבר כשזה קורה לנו בעצמנו.

פגיעות לתווך ארוך

לביקורת רשלנית, שאינה מתחשבת ברגשותיו של האדם המבוקר, יש בדרך כלל גם השלכה נוספת על הכאב: ירידה חדה במוטיבציה שלנו להמשיך לעשות את מה שכרגע קיבלנו עליו ביקורת. זה די מובן, מהנקודה שבה אנחנו הצד הסופג – אף אחד לא רוצה לחזור ולהיפגע, אז למה להמשיך להיחשף לכאב, אם אפשר פשוט להפסיק לעשות, ודרך כך, להפסיק לקבל ביקורת ולהיפגע...? למה אנחנו לא זוכרים את ההשפעה החשובה הזאת כשאנחנו מעבירים ביקורת, את זה לפעמים קשה לי יותר להבין.
בסופו של דבר, ישנם סוגים שונים של מבקרים, ואנחנו כסופגי-ביקורת, צריכים להפריד בין אלה שמבקרים אותנו מתוך כוונות טובות כמו רצון לפתח אותנו וללמד אותנו, מאלו שהביקורת שלהם היא חיצונית לנו, ונשפטת בזכות עצמה כמוצר בשוק תחרותי לכל דבר, כמו למשל מבקרי אומנות בעיתון.

מפתיע

באופן די אירוני, התחום שכן למד במהירות את ההשפעות של ביקורת שלילית, הוא דווקא התחום העסקי. בעסקים, גם גופים שתפקידם הרשמי הוא לחנך ולתת ביקורת, נמנעים היום בכל דרך אפשרית לפגוע בתלמידיהם דרך ביקורת על איכות לימודיהם, מתוך הפחד המוצדק שסטודנט שיפגע, ישפיע על חבריו שלא ללמוד אצל אותו גוף מחנך. ככה זה, אנחנו לקוחות לפני שאנחנו סטודנטים, וההתנהגות שלנו כלקוחות מחייבת את הגופים המקצועיים שמתחרים על ארנקנו לעשות הכל כדי שנהיה מרוצים. גם אם זה בא על חשבוננו בסופו של דבר. אירוני, כבר אמרתי...?

איך כן אפשר להעביר ביקורת בלי לפגוע? לא תמיד אפשר. אבל הנה כמה טכניקות שיעזרו לכם להבהיר למי שאתם מבקרים, שאתם באמת בעדו:


א. התחילו במה שטוב.


תמיד יש דברים טובים. במיוחד כשתהליך היצירה של מה שעומד לביקורת הוא משהו מורכב, וכמובן כשמדובר בלבקר את האדם עצמו. בכל אחד יש דברים טובים.
ושימו לב, מס שפתיים לא יעזור כאן. צריכים להיות באמת מחויבים לראות את הערכים החיוביים על מלא יופיים ועצמתם – גם אם הם לא בקריטריונים המרכזיים של הנושא בביקורת.
חשפו כמה שיותר דברים טובים להגיד, וודאו שהמשוב החיובי שהעברתם נספג כחיובי, ורק אז, התחילו בזהירות עם השלילי. לשמוע את הטוב, נותן למבוקר תחושה של הישג, גם אם חלקי. אחרי ספיגת ההישג, יותר נוח לנו להבין במה עוד אנחנו יכולים להשתפר.

ב. התחשבו ברגשות.


כולנו בני אדם, וככאלה, ככל שאנחנו משקיעים יותר במשהו, אנחנו יותר רגישים כלפיו. מעבר לכך, כולנו מורכבים משאיפות וחלומות, וגם כאן, ככל שהחלום או השאיפה קרובים יותר לליבנו, כך אנו יותר רגישים כלפיהם.
היו זהירים בבחירת המילים שלכם כאשר אתם מעבירים ביקורת. שמרו על קשר עין (גם מטאפורי), ושימו לב לשפת הגוף של מי שמקבל מכם את הביקורת, אם הביטחון שלו יורד כשאתם מדברים – אתם עושים משהו לא נכון.

ג. בחרו בפורום המתאים לביקורת שלכם.


לכולנו יש סוג של פאסון, תדמית שהיינו רוצים לשמור עליה ולטפח אותה. ביקורת ציבורית שלילית, יכולה בקלות להיתפס בעינינו כהשפלה ברבים. לפעמים היא תדרוש מאתנו להתנגד אליה באופן ציבורי, על מנת להגן על אותה תדמית, ולפעמים היא אפילו תגרור, מעבר לפגיעה, ויכוח או ריב.. יש הבדל בין מה שאפשר להגיד לאדם "מול כולם", ומה שאפשר להגיד לו בפרטיות. חלקו את הביקורת שלכם לחלקים, שימו לב שאתם מפגינים איפוק ובחרו את הזמן והמקום או הערוץ הנכונים לכל חלק מהביקורת שלכם. אין מי שלא יעריך את היכולת שלכם לעשות זאת, כי כך כל אחד מאתנו שואף לקבל את הביקורת שלו – באופן, בזמן ובמקום שהוא יוכל להכיל אותה תוך כדי מינימום פגיעה.

ד. הקפידו לעודד בשימת דגש על הרווח הנלמד.

כולנו זקוקים לחיזוקים. במיוחד מדמויות שאנחנו מיחסים להן סמכות בחיינו, שלא לדבר על דמויות שאנחנו חשים אליהן הערכה וקרבה רגשית. כשדמות כזאת מעודדת אותנו שאנחנו בכיוון הנכון, אנחנו מקבלים זריקת מרץ למוטיבציה מתוך תחושה שאנחנו בדרך הנכונה, אפילו אם טעינו וגם אם יש לנו עוד מה ללמוד, אנחנו מרגישים שהתקדמנו. אם תחזקו את הדברים הטובים ותאפשרו ללומדים מכם לתקוע עוגנים חיוביים בתחום הנלמד, יהיו להם היסודות להמשיך להתקדם ומאמציהם לא היו לגמרי לשווא ואף הפכו למשתלמים.

ה. נסחו את המסקנות על דרך החיוב


במקום להגיד מה קרה "לא טוב" או מה "לא קרה", הגישו את הביקורת שלכם כ"מה יקרה אחרת" בפעם הבאה של ההתנסות, בעקבות הלקחים מהביקורת הנוכחית.
וודאו שהביקורת שלכם ניתנת ליישום על ידי המבוקר, באמת ניתנת ליישום – כי אחרת, כל מה שהיא תשאיר הוא משקע רגשי, אשר ברגע שיתנדף, ישאיר את המבוקר ללא ערך מוסף מן הביקורת ולא יאפשר לו באמת להימנע מלחזור על טעויות.

בשולי הדברים,

כמי שמתייחס לעצמו כ"איש חינוך", מרצה ומלווה מקצועי, אני נחרד לעיתים לגלות עד כמה בקלות אנחנו ממהרים לשלח ביקורת רומסת אחד כלפי השני, הרבה שלאו דווקא מתוך כוונה רעה או זדונית, אלה יותר מתוך כך שקל לנו הרבה יותר להיות שיפוטיים, מאשר לדרוש מעצמנו להתחשב בזולת.
זה עצוב לי שהחברה שלנו אינה שמה דגש על לימודי ביקורת כפי שהיא צריכה לשים – ומעבר לכך, היא שמה דגש דווקא על האופנים השליליים של העברת ביקורת, ומתגמלת אותם בפרסום, פופלאריות ופריימטיים.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להימנע משטיפת המוח שהופכת אותנו לשיפוטיים כל-כך כלפי אחרים, הוא פשוט לזכור שכל מה שאנחנו עושים לאחרים, עושים לנו כל הזמן.
אמר מהטמה גנדי החכם: "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", וכשקושרים זאת לביקורת: בחרו להיות מבקרים בונים, חיוביים, מעצימים, מפתחים, ותגלו עד כמה מהביקורת שנתתם באמת מיושם ומשפיע לטובה.
ככל שעודדו גם יותר אחרים לנהוג כמוכם, תניעו את החברה צעד אחד קרוב יותר לערבות הדדית ולעוד סלוגנים ומושגים שבשורה התחתונה פשוט מבקשים מאתנו "להיות בני אדם", כלומר, אנושיים אחד כלפי השני.

----- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------

אפריל 23, 2013

הצצה לחוסר הסובלנות שלנו.

Driller
לאחרונה הגלישה במדיה החברתית הולכת ונהיית קשה עבורי. היא מעייפת. היא כבר לא נעימה ומסקרנת כמו שהיא היתה.
משהו השתנה שם. איך אומרים אלה שהיו פעם רומנטיקנים, "הלכה התמימות".

זה לא שאני מצטער שפייסבוק, ובכלל המדיה החברתית, הפכו להיות מדיות פופולאריות שמשמשות חלק אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כן קצת מצטער על מה שקורה לרוב האנשים כשהם מגיעים למדיה הזאת, כשהם מצויידים בעיקר ביכולות בסיסיות של קופי-פייסט, סובלנות הולכת ונעלמת וסף ריגוש מותש וחבול התקפות שיווקיות בלתי פוסקות.

פיד החדשות שלי, שפעם היה מלא באנשים שהיו יצרניי תוכן מעניין, ולו רק מפני שהם פשוט אנשים מעניינים כשפוגשים אותם גם פנים אל פנים, הפך להיות מגרסת יח"צ חדגונית, שמפמפמת בעיקר תכנים שמתמיינים ל: "אני נהדר, אני מוצלח – תעשו לי לייק" ול"היתה פה שערוריה/מחדל/אסון – שתפו! שתפו – אסור לשתוק".

כמה אפשר לצעוק עלינו כותרות בלי שנתחרש? כמה אפשר לצפות שאחרים יקראו אותנו, או יגיבו לנו, אם נהיה עסוקים כל הזמן רק בעצמנו?

על איזה אחוז מהפוסטים אתם מרפרפים בפיד בימנו? כמה תמונות של אוכל/ילדים/מסיבות/אירועים שיווקיים אתם מדפדפים באצבע עצלה ומשועממת עד שאתם מגיעים למשהו שבאמת עושה לכם את זה? משהו שבאמת עוצר אתכם לכמה שניות? משהו שגורם לכם לחשוב משהו חדש. לא משהו שמחזק מחשבה קיימת... כי זה קל.

כמה לייקים עשיתם לאחרונה שאתם זוכרים? מה נשאר איתכם יום אחרי שגם אתם עשיתם לייק על פוסט שהיו לו 10,000 שיתופים? כמה פוסטים כאלו אתם זוכרים? איך הם שינו את החשיבה או ההתנהגות שלהם מעבר לאותו לייק בלתי גורלי, שמשום מה משמש מדד ליחס הגולשים, כאילו שלשבת בכיתה באמת אומר שהילד מקשיב ולומד. אתם מבינים? הילד אומר "כן" כשקוראים את השם שלו, אבל בסוף היום, הוא לא נשאר עם כלום ממה שאומרים המורים. כי הילד משועמם.

אוקי.אני משועמם. משועמם רצח. ועייף. כל-כך עייף מלסנן בכל פעם מחדש את התכנים הלא רלוונטיים של האנשים הלא רלוונטיים שפייסבוק מתעקש להציף אלי ומדברים רק על עצמם. או עם עצמם. או מחכים שמישהו ילטף להם את הסטטוס כדי שהם יוכלו להגיד אחר-כך: "שיואו, ראית כמה לייקים קיבלתי? מה, לא ראית? אתה לא זוכר שעשית לי לייק בעצמך"?
כל-כך הרבה אנשים מסתובבים בהרגשה שכשהם כותבים משהו על הקיר שלהם הם מדברים עם כל החברים שלהם ושכולם רואים את זה, אני כבר לא מדבר אפילו על עמודים מקצועיים – אנשים! הם מתפלאים שלא ראית. שלא שמעת. שפספסת את הדיון הסוער עם 25 התגובות שהם קיבלו ונתן להם את ההרגשה שהוא באמת מעסיק את כולם. אבל תשאל אותם אם הם ראו את הסטטוס האחרון שלך ורובם יגידו בהרכנת ראש נבוכה "לא, לא ראיתי – אבל אני ואני ואני".

ובואו נניח, לרגע, שיש פה ושם מידע שבאמת מהדהד בנו מעבר לשניות הספורות שאנחנו מרשים לעצמנו להיחשף אליו, בין אינסוף פוסטים שקוראים לעצמם "ממים" או פוסטים עם ציטוטי שפר של אישים ו"אישים" מכל העולם והזמנים, או עוד תמונה של כלב מוכה סרטן שצריך אירוע התרמה בו כל בעלי המקצוע מתבקשים לתרום את עבודתם בהתנדבות – או לפחות לשתף... כי זה חשוב! כי זה נורא! כי זה מזעזע!!!!!# – בואו נניח שמשהו מזה נשאר – אז מה עושים עם זה?
כלום. מדחיקים. שוכחים. עוברים הלאה. מרפרשים. עושים "HIDE" מנטאלי, או פיזי, כמו שאנחנו עושים "הייד" או "איגנור" לכל-כך הרבה תוכן שמנסה להידחף לנו לחיים בכוח. באגרסיביות. בלי הקשר. בלי ערך מוסף. בלי התחשבות בנו או בצרכים שלנו או בפרטיות שלנו או בזמן שלנו או באנרגיה שלנו. כי עכשיו, ממש עכשיו כשחברה שלי מקדישה לי שיר על הקיר, פייסבוק צריך לתפוס על זה טרמפ ולקדם על חשבון זה את הלהקה שפתחה אצלו עמוד רשמי, והוא רוצה שעכשיו, בזמן שאני מתענג על הרגע הזה, ועל השיר שהחברה שלי בחרה והמגננות שלי נמוכות, או אולי בכלל אני במצב רוח מפרגן, או שבכלל לא אכפת לו ממני – ממש עכשיו, אני אגיד לו שאני אוהב או לא אוהב את הלהקה הזאת או את התוכן הזה, כדי שהוא ידע להתאים לי עוד תכנים פרסומיים שהוא מעודד מפרסמים לא מתחשבים לשלם עליהם.

כי המפרסמים שוכחים. הם שוכחים שהם בעצמם, כאנשים, שונאים שנדחפים להם לחיים ככה סתם. הם שוכחים שהם עצמם, מתעלמים מבאנרים, וצוחקים על מודעות פייסבוק מגוחכות, או מקללים בכל פעם שהם נכנסים לפיד שלהם ומגלים שהפוסט הראשון הוא איזה מישהו שמנסה לדחוף לנו משהו לקנות. שירות, או מוצר או צורך מונפץ כזה או אחר – עטוף בפומפוזיות ריקנית, מלאה בחשיבות עצמית, מסריחה מגנריות משוכפלת, לא רלוונטית כמעט בעליל, וב-99% לא אמינה ולא מחדשת דבר.

תופעת ה"אינסטנט", שהיא חלק ממגמה שילדה מושגי קיצור מרודדים כמו "כתיבה שיווקית" ו"הכל כלול". "סדנת בזק ותהיו מאסטרים בתחום". חמש דקות ויש לכם אתר. שלושה קליקים ויש לכם קמפיין באוויר. מהר! מהר! זה קל! זה מושלם! זה פשוט! רק תשלמו לנו והכל מוכן.

עוד חלק מהתופעה הזאת הוא כל מי שלקח קורס או שניים, או אפילו בלי, ומרגיש נוח להציג את עצמו כ"מומחה לשיווק ופרסום", גם אם בפועל, אין לו ניסיון או מתודה או פרקטיקה אמיתית. כל שני אנשים שעובדים בתחתונים מהבית ומלבישים עמוד פייסבוק במחלצות מעוצבות ולוגו מצוייץ, מציגים את עצמם כ"חברה מובילה בתחומה", ולא מפסיקים ללהג כמה הם והם והם והם. לשחק אותה כמה הם מצליחים במקום לספר כמה זה באמת קשה להביא לקוחות, וכמה הלקוחות שעושים צעדים ראשונים בתחום הזה, וגם אלה שכבר לא, מחזיקים את הארנק ואת הראש סגורים, ולא באמת רוצים להבין את סוג העבודה שמציעים לעשות בשבילם. לצפות מהם להעריך את העבודה הזאת...? לפי מה? לפי לייקים? לפי כמות עוקבים? לפי כל מיני מדדים וגרפים קיקיוניים המציגים עליות וירידות כאילו האנשים שמתעניינים בכם זה כמו בבורסה ועדר מניות?
איך אפשר לגשת לעשות עבודת עומק, כשלאף אחד אין זמן? כשכולם רוצים הכל עכשיו – ולרובם הגדול אין אפילו מושג מה זה בכלל ה"הכל" הזה...

עייפתי. עייפתי מזה כל-כך.

הייתי חצי שמח להגיד לכם ש"הם לא אשמים", אבל הם כן. כי העצלות והרדידות וחוסר הסובלנות לא מאפשרת לרוב האנשים האלה לראות מעבר לעצמם. לראות מעבר לפרדוקס שאם אתה עושה משהו "כמו כולם", אתה מפסיק בעצם לעניין באותה השניה בדיוק. שאם אתה נשמע כמו, נראה כמו, מרגיש כמו משהו אחר – אתה משעמם. אתה נבלע.

אבל אפילו אם התוכן שלך באמת מעניין, אם תמשיך להציף אותו בעקביות בלי לגוון, בלי להעמיק, בלי להשתנות ולהתפתח – גם ממך יתעלמו ביותר קלות. בדיוק כמו שאתה מתעלם מכל-כך הרבה אחרים שעובדים קשה, מאוד מאוד קשה – אבל לא נכון – להגיע אליך.

לא חראם? פעם, כשהייתי קופי צעיר במשרדי הפרסום, אחד הדברים הכי מזעזעים בעינינו, אנשי הפרסום, היה לקוח שהגיע אלינו עם פרסומת של מתחרה ואמר "תעשו לי כזה". זה היה אז מגוחך. היום, לפעמים נדמה לי שזה הסטנדרט.

ואני כבר לא מדבר על "תיקוני קופי" מלקוחות שהופכים את הכותרות שלי לשאלה של "כן ולא", שרוב הסיכויים מתחילה במילה "רוצים". רוצים להצליח? רוצים למצוא עבודה? רוצים לגור באזור המרכז? רוצים, רוצים, רוצים, רוצים.... אוףףףף. לא רוצה. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה.

רוצה שתפסיקו לשאול אותי שאלות מעצבנות בזמן שאני מנסה נואשות לאסוף את הריכוז המעט שנשאר לי בשביל להשקיע את האנרגיה שלי במה שבאמת מעניין אותי. רוצה שבאמת יהיה לי מעניין. רוצה לפגוש בפייסבוק שוב את האנשים ואפילו את המותגים, שהם מעניינים במציאות אבל מתישים אותי בפיד. מייאשים אותי.

והכי אירוני – שדיון נחשב מוצלח אם יש בו 250 תגובות, גם אם התגובות האלה הן מתלהמות, מקללות, מעליבות, משפילות, נמוכות, ירודות, ושטחיות כמו גיליון רטוב של "פנאי פלוס" שעבר עליו מכבש.

כי עדיין כולם משחקים אותה למי יש "הכי גדול", ולמי יש "הכי הרבה", גם אם ה"הרבה" הזה הוא בעצם כלום. אף אחד שבאמת מעורב. אף אחד שבאמת זוכר. אף מסר שנדבק או מנג'ז גם בלי שיחזרו עליו 30 אלף פעמים תמורת תשלום בפילוח על פי קהל מטרה שאמור לענות לפרסומים שלכם ב"כן! אני רוצה"!

כל כך הרבה רעש לבן. כל-כך הרבה חוסר רלוונטיות. כל-כך הרבה אגרסיביות שיווקית שגם אנשים נגועים בה, לא פחות לפעמים מחברות וארגונים. כי זה משחק של תדמית נכון? ובתדמית תמיד צריך לשדר הצלחה, נכון? כי כולם מומחים, וכולם תותחים, וכולם מוכשרים וכולם יודעים להלל את עצמם ולשאול את הקהל אם הם רוצים.

אתם הקהל? כי במקום שבו אני הקהל, אני מודיע לכם כאן ועכשיו: אני לא רוצה. לא רוצה שתדברו אלי ככה. לא רוצה שתתייחסו אלי כמו אל עוד ארנק או פסיק בסטטיסטיקת השקר כלשהו שאתם צריכים למכור למנהלים שלכם. אני לא רוצה לשמוע כמה העסק שלכם נהדר. אני לא רוצה לשמוע כמה לקוחות יש לכם. אני לא רוצה לקרוא את החזון המשמים שלכם שמלא בערכים שלמי שמנהל את הארגון שלכם אין כנראה אפילו שמץ של מושג איך מיישמים אותם על העובדים שלו, ולעובדים שלו אין שמץ של מושג איך מיישמים אותם על הלקוחות או הצרכנים או הקהל הפוטנציאלי. עובדה, אולי אם היה להם, הם לא היו כל-כך עסוקים בעצמם כל הזמן, ומתחילים לחשוב קצת יותר עלי.

אולי הפוסט הזה הוא לא הכי מסודר בעולם. אולי קפצתי בין נושא לנושא. אולי לא היה לכם כוח לקרוא את כולו. לא מאשים אתכם. למי יש סובלנות לקרוא כמעט שלושה עמודי וורד בימנו? ועוד על המסך.... הרבה יותר פשוט לשתף בתמונה של כלב מנשק תינוק קמבודי ניצול מלחמה או לעשות לייק או... פשוט להתעלם.

אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אני בכל זאת אנסה להביא פה נקודה פרודוקטיבית למחשבה: מתודה היא לא מילה גסה. מומחיות מורכבת מכישלונות והצלחות כאחד. למעשה, קראתי פעם שמישהו אמר (פארפראזה) שלהיות מומחה, זה לקום על הרגליים מחדש, באופן עקבי, כישלון אחרי כישלון.

תפסיקו להיות עסוקים בלשדר את ההצלחה שלכם, או את כמה הצרכן צריך אתכם, ותחזרו למקום שבו נמצאת האמת: העסק שלכם, צריך, את הצרכנים. כולנו יודעים את זה. כצרכנים. משום מה שוכחים את זה כשעומדים בצד השני – של אנשי השיווק, הפרסום והיח"צ, ולא חשוב באיזו פלטפורמה או פורמט.

תהיו עסוקים במה אתם באמת יכולים לתרום לחיים של הלקוחות, איך הם יכולים למצוא את עצמם אצלכם, ותנו להם סיבה להרגיש נוח אצלכם. ולא שהם עובדים אצלכם בלעשות לכם לייק, או בלשתף או בלהעלות בשבילכם תמונות או לייצר בשבילכם פרסומות. כי כשהם עובדים בשבילכם – הם רק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לדפוק כרטיס וללכת הביתה, ועם המשכורת, הם יקנו בכסף שלהם ערך מוסף אצל מישהו אחר, שבאמת יספק אותם.

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ----------------

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית