עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אוקטובר 10, 2015

היסטוריה של צלקת (בנימה אישית)

היסטוריה של צלקת - מייקל אמיר

הקדמה טכנית: אם אתם מעדיפים, תוכלו להקשיב לפוסט במקום לקרוא. זהו ניסיון ראשון עבורי להקליט פוסטים ואשמח לשמוע מכם אם אתם ממליצים להמשיך לעשות זאת, או שעדיף לדעתכם להישאר עם טקסט בלבד. תודה מראש.





כשהיינו ילדים, היינו עושים מלחמות בשכונה. אני בקושי זוכר את הסיבות למלחמות האלה... אולי זה ישמע אירוני אחרי השורה הראשונה, אבל גדלתי בשכונה טובה. באמת טובה. אפילו "טובה מידי". סה"כ היינו חברים, בני גילאים דומים, מבתים די דומים.
אז נכון, מדי פעם ה"הרכב" של ה"מחנות" היה משתנה. מישהו היה "עורק" למחנה השני, מישהו היה "בוגד" בכל העקרונות המטופשים שספגנו מהמבוגרים והתקשורת סביבנו והשלכנו על חיינו הפשוטים והתמימים.
תרגלנו "מלחמה" בלי בכלל להבין במה מדובר. תכננו נשקים מיוחדים ומתקדמים (חלקם היו מגעילים במיוחד) והתרגשנו להשתמש בהם. חיכינו לזה. לפעמים אפילו יצרנו את ההזדמנות בעצמנו. בלי שהיתה סיבה מעבר לכך.

יום אחד, ב"מלחמה" שכונתית שכזאת, אחד הילדים שהיה גדול ממני בשנה, השליך עלי חלק של בלוק ופגע בראשי. אני לא רוצה שזה ישמע יותר דרמתי ממה שזה היה, אבל אני לא זוכר הרבה אחרי הפגיעה. אני זוכר שדיממתי, ואני זוכר שנלקחתי לתחנת מגן דויד אדום, שהיתה, למזלי, ממש מאחורי הבית. עשו לי תפרים.
זאת לא היתה הפעם הראשונה - כילד הייתי נפצע כל הזמן ופלסטרים ותחבושות היו בבית תמיד למקרה כזה, לא מתוך היסטריה, או קיצוניות כלשהי, אלא כעובדה שיש בבית ילדים והם אוהבים לרוץ בשדות ולטפס על עצים ולזחול בין סלעים וגם... קורה שהם רבים מדי פעם. ילדים נפצעים. במיוחד ילדים פעילים וחברתיים. אף אחד לא חשב שזה יוצא דופן או קיצוני. אף אחד לא חיי בפחד שגרם לו להגיד לי לא לצאת לפרדסים בשבת, או לא לטפס ולזחול.

למעשה, ההורים שלי היו רגילים (אבל ממש רגילים) לשאול אותי על דימום שיטחי על הרגל או על היד שבכלל לא שמתי לב שקרה, ונקרש מעצמו עוד לפני שחזרתי הביתה.
קצת מדהים אותי להסתכל היום אל התמימות הזאת של אז, ולהפנים עד כמה חילחלו אלינו עקרונות המלחמה. היינו עורכים "ישיבות מטה", מתכננים את המהלך הבא, חושבים איך ננקום באופן כזה או אחר ונשבעים אחד לשני לנאמנות, שהיתה מחזיקה בערך כמו אורך חייו של פרפר.

גדלתי להורים נורמליים לחלוטין. הם השקיעו בנו הילדים מכל ליבם. עשו הכל כדי שיהיה לנו טוב, ויש מי שיגיד שדי גדלתי עם כפית של זהב בפה. סוג של "ילד שמנת". לא הרבה ממה שרציתי לא קיבלתי. חייתי חיים נוחים ומאפשרים מאוד, ולמרות כל המרידות הטבעיות שמגיעות עם הילדות והנעורים, סה"כ באמת שיש לי הרבה הרבה יותר על מה להגיד תודה מאשר להתלונן. 

אז איך, מאיפה בכל זאת טפטפה אלינו המלחמה? הידע איך לתכנן את הקרב ולפגוע באויב איפה שכואב? למה זה היה חייב להיות חלק מהחיים שלנו? איך היו החיים שלנו אם היו מלמדים אותנו אחרת – שאפשר ליצור הרבה יותר ביחד מאשר מפורדים? ש"כוח" קולקטיבי הוא הרבה יותר עוצמתי מ"כוח שנלחם נגד"?
תמיד היו הצדקות לבחירת הצדדים. תמיד היה מי שצודק ומי שטועה. זה היה עולם די דיכוטומי של טוב ורע, נכון ולא נכון, עשה ואל תעשה.
לא לימדו אותנו להבין את הצד השני. לימדו אותנו מי פעל "נכון", וגם כאן היו מסרים סותרים ומבלבלים מאוד לגבי המושג הכל-כך אמורפי הזה: "צדק".

אבא שלי, ז"ל, רצה שאדע להתמודד עם מי שתוקף אותי. אוקי, אני לא אייפה את זה, הוא דרש ממני להראות באלימות שאני חזק בחזרה. אלימות אף פעם לא באה לי באופן טבעי. היא תמיד גרמה לי לשיתוק.
אני זוכר אותו משתולל מתסכול על זה ש"לא החזרתי". האמת שפחדתי. תמיד אלה שתקפו אותי נראו לי יותר חזקים, אבל זה לא היה רק זה. זה היה גם הפחד מלתקוף בחזרה מישהו פופולארי יותר. לגרום למצב החברתי שלי להתדרדר אפילו יותר. תמיד היה לי ברור שזה לא יגמר טוב יותר אם אחזיר. 

לפעמים ניסיתי. לרוב לא בהצלחה גדולה. בשלב מסוים, הורי רשמו אותי לחוג קרטה. זה היה החוג שהכי הצלחתי להתמיד בו, ארבע שנים, אבל רוצים לדעת למה? לא כי נמשכתי לאלימות או לספורטיביות שבחוג, אלא בגלל שהיה לי שם חבר שהיה די כמוני, גיק משחקי מחשב של פנטסיה ודימיון, ויחד היינו יושבים ומקשקשים תוך כדי החוג על שטויות אחרות. אבל התאמנו. גם אם לא מאוד ברצינות – התאמנו ארבע שנים, והביטחון העצמי שלי עלה. בהחלט הרגשתי שבמידה ואתקל שוב בסיטואציה אלימה, אוכל להתמודד איתה טוב יותר. אוכל להגן על עצמי או על מישהו אחר – לשמחתי ומזלי, זה כמעט ולא קרה. כשזה קרה, תמיד הצטערתי על זה. תמיד שילמתי מחיר שהייתי מעדיף שלא לשלם. בעיקר עם עצמי. הרגשת חלש, לא חזק.

למעשה, מאז שפיתחתי את הביטחון העצמי שלי ביכולת להגן על עצמי פיזית, *כמעט* ולא הגעתי למצבים אלימים בכלל. לרוב, כנראה, בגלל שפיתחתי במקביל את יכולת הביטוי שלי, והצלחתי להימנע ממצבים אלימים פיזיים בעזרת השכל והפה, או אפילו באמצעות כתיבה. 

לא. לא הפכתי לאיזשהו שליח שלום פציפיסט – מה שכן עשיתי זה להעביר בראש את ה"מלחמה" למקום שבו אפשר לפגוע ברגשות, וזה הרבה יותר כואב מאשר לפצוע פיזית. לפעמים אפילו יותר מלהרוג.
התמחיתי בזה תקופה ארוכה. כל הכעס והתסכול על אזלת היכולת הפיסית שלי להגן על עצמי, מצאו נחמה ביכולת לתכנן אסטרטגית ולפגוע נקודתית, בדיוק איפה שכואב בלב, ועשיתי את זה, לצערי, יותר מידי פעמים.

זה די הדהים אותי כמה בקלות סולחים ושוכחים לביריון פיזי אלים, ועד כמה נוטרים ולא משחררים לביריון אסטרטגי שפוגע ברגשות. הסימנים של האלימות נעלמים מהגוף, אבל לא נעלמים מהנשמה ובמשך תקופה ארוכה, עצובה, כועסת, פגועה, מתוסכלת וחסרת יכולות אמיתיות של תקשורת, כך חייתי את חיי. סגרתי חשבונות על ימין ועל שמאל. הכאבתי ופגעתי ונשאתי סביבי ענן של נשורת גרעינית שבהחלט שידר לעולם, שאיתי, לא כדאי להתעסק. שיש לזה מחיר. 

ועוד איך היה לזה מחיר. ושילמתי אותו במלואו. החל מהרגשת הבדידות המתמדת ואי היכולת לבטוח באחרים, וכלה בלמשוך אלי אנשים דומים, שיחד עשינו נזקים חמורים גם אחד לשני. נזקים שלא יימחו.
לקח לי הרבה שנים, וכנראה גם הרבה מזל שעזר לי לפגוש אנשים שעזרו לי להתגבר על הכעס. אנשים שהסבירו לי ועזרו לי להפנים שהכעס מכלה אותי. שאני יכול להיות כל-כך הרבה יותר מעוד אדם כועס. אדם שעולה באש לא באמת יכול לראות מה קורה סביבו. אדם שבוער בשנאה ונקמה ופחד, לא באמת יכול לראות גם פנימה. רציתי לראות פנימה, כדי שאוכל לראות את מה שסביבי. זה אולי המזל הגדול בחיי.

עד היום כשאני אומר או כותב דברים כאלו, אני עדיין מרגיש שמדובר בסיסמאות. כל-כך קשה להעביר את המסר הזה לאנשים כועסים. כמעט בלתי אפשרי לגרום להם לרצות ללמוד אותו בעצמם. ליישם אותו. גם איתי היה קשה. גם לי היה תהליך ארוך ומורכב עד שהגעתי לשם, ואני עדיין מרגיש שאני עובד על זה, שלא תמיד אני מצליח ושהדרך עוד ארוכה. אבל לפחות אני יודע לאן אני שואף להגיע.

אחרי תהליכים אישיים ועצמיים של שנים, נכנסו לשמחתי לפנתיאון חיי המשפטים שמובילים אותי היום. משפטי מפתח שאני מוקיר עליהם ועל ההפנמה שלי אותם הרבה.
אחד מהם, הוא ש"רגשות, הם דבר מדבק".
כעס מדביק בכעס, עצב בעצב, שמחה בשמחה, אהבה באהבה.

נכון, לפעמים יש "מוטציות". כלומר, לפעמים הרגשות שלנו בהחלט יכולים להתפרש אחרת אצל מי שסופג אותם מהצד, או דרך צינור תקשורתי כזה או אחר. עכשיו נשאלת השאלה, כמה אכפת לך מאיך שאתה גורם לאנשים סביבך להרגיש, וכמה אתה מסוגל להשפיע עליהם ולגרום להם להרגיש באמת את מה שאתה מתכוון ולא את מה שהם מבינים.

זה טריקי. זה אפילו מסובך. אחד השיעורים הקשים בדרך להתמחות הזאת, היא הבנה שכל אחד רואה את הדברים בדרכו. דרך שיכולה להיות שונה משלך לחלוטין. כדי לעשות את המעבר למחשבה לא שיפוטית דרך עיניו של מישהו שלא חושב כמוך, להבין את השפה שלו, את עולם הערכים שלו ואת אופי ההתנהגות שלו, נדרשת עבודה רבה בנטרול האגו. עבודה בלנטרל את כל מה שאתה יודע ומרגיש בעצמך.

אולי בגלל זה הגעתי ללמוד קופירייטינג. זה אף פעם לא היה בגלל שרציתי להיות הכי שנון או הכי מבריק ולהמציא את הגימיק הבא. זה היה כי רציתי להבין אנשים טוב יותר. זה קרה כי ידעתי שאני רוצה לפתח את היכולת לתקשר באופן האפקטיבי ביותר עם כל סוגי האנשים ולהיות מסוגל להניע אותם לכיווני, להקשיב ואולי לקבל את דעתי. מאוחר יותר, הבנתי שדרך זה אני גם לומד לנוע לכיוונם ולקבל את דעתם. זה סוג של מעגל סגור, להתקרב, בשביל להתקרב, בשביל להתקרב.

אני מרגיש שאנחנו כל הזמן במצב של מלחמה. אנחנו נלחמים על החיים שלנו, לא במובן של חיים ומוות, אלא נלחמים להשיג את הדברים שאנחנו רוצים ומאמינים שיעשו לנו ולסובבים אותנו יותר טוב בחיים.
גיליתי שהחשיבה במושגים מלחמתיים היא כמעט בלתי אפשרית להימנעות. המחמאות והקללות שלנו. התפילות והמשאלות שלנו. הדרכים לתאר הצלחה וכישלון, הדרכים לתאר רגשות ומקרים – הכל מהול בסמנטיקה צבאית ומיליטנטית.

בהשראת גדולים וחכמים ממני, לקחתי על עצמי את השליחות של לקרב בין אנשים. לא מתוך בצע כסף, לא כמקצוע, אלא כמוסר מסר. המסר שלי הוא שתקשורת מקרבת אותנו אחד לשני ולפתרון הרבה יותר מאלימות.
אלימות, מכל סוג, לא עזרה לאיש מעולם למצוא פיתרון לשום דבר, ואם כן, משהו מהעושר האנושי נמחה מעל פני האדמה הזאת, ולא ישוב להיות מעולם כפי שהיה. 

זה לא בין טוב לרע או כאוס וסדר, זה בין יצירה להשמדה. אלה שני הכוחות שמניעים את היקום לדעתי באמת.
כשהבנתי את זה, הבנתי גם באיזה צד אני רוצה להיות, ותמיד אני מוצא את זה אירוני, שאנשים משתמשים בכוח ה"יצירה" כדי לפגוע ולחסל. האנשים האלה נראים לי אבודים ומבולבלים ואני מרגיש שחלק מהמשימה שלי היא לפקוח את עיניהם ולהראות להם שהם יכולים להיות הרבה יותר.

המשפט האחרון כמובן נשמע מתנשא. גם אני חשתי ככה שאמרו לי אותו לגבי עצמי. זאת אחת המשוחות הקשות לצליחה. אין לי פתרון פשוט עבור אחרים לעבור אותה, אבל אני יכול להבטיח למי שיצליח, שחייו ישתנו. לטובה. לכיוון שהוא רוצה באמת. בכל ליבו.

אני מבטיח שליצור למען יצירה מספק הרבה יותר מלהרוג ולהשמיד.
שלפתח ולתרום מעשיר הרבה יותר מלחסל ולהרוס.

שוב ושוב אני נתקל באלימות המתנגדת לקבל את המסרים האלה. שורשיה עמוקים והם אוחזים חזק באגו ובנפש של מי שלא היה בר מזל מספיק, בעיניי, בשביל להיחשף לאלטרנטיבה. אלטרנטיבה שלא רק שלא קל להבין אותה, קשה מאוד לאמץ אותה וליישם אותה, במיוחד כמיעוט בתוך רוב. הרבה גורמים צריכים לעבוד יחד כדי שזה יקרה. ומי שעובר את התהליך, נזקק להפנמה שהעזרה החיצונית היא מחויבת כאן. זה לא משהו שאפשר לעשות לבד.

לאחרונה הרגעים שבהם בא לי "להרים ידיים" ולוותר מתרבים. הם הופכים לתדירים יותר. גל אחר גל של אלימות, מנסה ולפעמים מצליח לסחוף אותי חזרה אל הצד האפל. 
הסיבה שהם לא מצליחים, וכנראה כבר לא יצליחו, היא כי הייתי שם.

הייתי שם עם כל האלימות הקיצונית והנוראית הזה.
חיבקנו אחד את השנייה במשך תקופה ארוכה מספיק בשביל שתישארנה לי צלקות לכל החיים מהחיבוק הזה.

למשל, הצלקת שעד היום מלווה אותי על המצח, מאותה מלחמה שכונתית, שבה השליך עלי חבר לשכונה חלק מבלוק. 

אתם אולי לא רואים את הצלקת הזאת כשאתם מסתכלים עלי. מי שכן הבחין בה עד היום, ושאל לפשרה, קיבל את הגרסה הקצרה של הסיפור: "היתה מלחמה בשכונה". גרסת ה"אמ;לק". ושלא במפתיע, איש לא ביקש הסברים נוספים. חלק מצקצקים, חלק מעבירים את האצבע על הצלקת, חלק מנסים לנחם או לעודד שלא מבחינים בה, או אפילו מתבדחים כדי לגרום לי לתחושת הקלה.

אני חושב שאף פעם לא סיפרתי כמו עכשיו את סיפורה האמיתי של הצלקת הזאת, וכמה משמעותית היא בחיי. כל יום כשאני מסתכל בראי, אני נזכר כמה אלימות יכולה להיות מיותרת ונוראית. 

אני נושא את הצלקת הזאת גם בליבי, כל הזמן. עדות חיה לכך שאני רוצה לפעול אחרת. להיות זה שמרפא ולא לגרום לצלקות פיזיות או רגשיות אצל אחרים.

אני לא תמיד מצליח. לפעמים אני נכשל אנושות. אבל בסופו של דבר, כוח אדיר מבפנים מעמיד אותי שוב על הרגליים ומסרב לוותר. קורא לי להמשיך להפיץ אותו הלאה. להמשיך לעודד כמה שיותר אנשים ליצור. ליצור דברים שמעודדים ומפרים עוד יצירה. יצירה נקייה שהיא למען יצירה, ולא למען מטרות הרסניות בשום צורה.
זה מסע בלתי אפשרי. אם אסתכל עליו בערכים מוחלטים, אני נידון לכישלון מראש. אז הפסקתי. אני לא מחפש יותר שלמות. לא מחפש יותר 100% הצלחה. אני חוגג כל הצלחה קטנה שמראה לי את עצמה, גם אם אני הצלחתי ליצור אותה ובמיוחד, אם אחרים.

אני מייחל בכל ליבי שנוכל להחליף את האלימות ביצירה למען יצירה, עד כמה שאפשר. אני מחבק כל אדם שמראה לי שהוא רוצה או מעוניין לפעול בדרך הזאת ולהיות נאמן לה ולעצמו דרכה, למרות המחיר שהוא לפעמים קשה מנשוא ומכריע לא פעם אל הקרשים.

אבל אלה מאיתנו שהצליחו לראות את הכוח האמיתי שביצירה, יודעים שאי אפשר להכריע אותו באמת. שהוא תמיד יהיה חזק יותר מכל כוח משמיד ומחסל. זהו בסיס היקום, בסיס החיים עצמם. במהותם.
מספרים לנו, ומראים לנו שיש מחזוריות בטבע. כל המחזוריות הטבעית הזאת, בעיניי, משמעותה עוד יצירה.
זה אנחנו, בני האדם שהתרחקנו מהיצירה הזאת ואנחנו מתרחקים בכל פעם כשאנחנו בוחרים באלימות. בכל פעם כשאנחנו תוקפים, בכל פעם כשאנחנו בוחרים לפגוע.

האדם הוא הטורף המסוכן ביותר המוכר לי. אולי כי הוא מסוגל לטרוף את בני מינו. אני לא רואה בכך את העליונות של המין האנושי. אני רואה בכך את נקודת הטרפה שלו. 

אני לא מחפש להשמיד את הנקודה הזאת, כי להשמיד היא לא הדרך בעיניי, אבל אני בהחלט רוצה להציג את האלטרנטיבה וחותר לכך שיותר ויותר בני אדם יהיו מודעים שיש בהם כוח הרבה יותר עצמתי מאלימות.

כוח היצירה. 

***********

כמו תמיד, אשמח לשמוע ולקרוא מה אתם חושבים ומרגישים לגבי הפוסט הזה
וכן, אם הקשבתם, מה דעתכם על שילוב הגרסה המוקלטת

תודה

מייקל 

הצטרפו לדיון בפייסבוק:
 

אני די בטוח שרובכם לא שמתם לב לצלקת הקטנטנה שיש לי על המצח. האמת, לרוב, אני דווקא מתאמץ להצניע אותה בתמונות, אבל נראה ל...

Posted by MichEal Amir Myx on Saturday, October 10, 2015

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית