דצמבר 30, 2009

קמפיינים ששותים לנו ת'כבוד



המלחמה בתאונות דרכים ושימוש בסמים ואלכוהול הינה מטרה קריאטיבית שאפתנית ומאתגרת, בה כושלים אחד אחרי השני גופי פרסום ברחבי העולם. למה, ומה קורה כשמצטרפים לכך גם דקדנציה וזלזול בקהל המטרה?

490alcoholכשמדובר בקמפיינים של ארגונים ממשלתיים ואגודות למניהן, לא ניתן לצפות לקריאטיביות מרקיעת שחקים. למעשה, רוב הפעמים הבריף (הנחיית העבודה מהלקוח) עצמו הוא כל-כך שמרני ועמוס מגבלות, שהוא אינו מאפשר לצוות הפרסום להוציא ממנו את מלוא הפוטנציאל, אם בכלל.

רבות דובר על הקמפיין האחרון של הרשות למלחמה בסמים "אלכוהול שותה לך ת'כבוד", אבל הרבה מעבר להחטאת המסרים המלאה (וזה באמת מרשים להשיג 100% החטאה...), קמפיין זה מאיר את הריחוק והניתוק של הגוף הזה מן החברה האמיתית ומן המציאות.
הקמפיין שבחר להתמקד בבני נוער צעירים (לפני גיל 18) מנסה להעביר את המסר ששתיית אלכוהול משמעותה איבוד הכבוד העצמי, חוסר שליטה וחוסר אסטטיקה. כמו כן, הוא מציג את האלכוהול כמשקה מסוכן ושורש הרע.

מאיפה להתחיל למנות את הבעיות...?

א. הלך טוטאל לוסט
הטוטאליות של המסר והכלליות שבה הוא מנוסח, כבר הופכת אותו לניתן לסתירה בקלות.
למעשה, כל מי ששתה פה ושם כוסית יין, או בירה או אפילו משקה חזק יותר כבר יודע: הכל עניין של מינונים ויכולת ספיגה אישית. אלכוהול הוא לא יותר מזיק מדברים אחרים ואם יודעים כיצד להתנהג תחת השפעתו (ויש הרבה כאלה שבהחלט יודעים- מניסיון), הוא לא רק לא שותה לך את הכבוד – הוא יכול לגרום לך להרגיש אפילו נהדר.
אני יודע, לכולכם רצים עכשיו בראש סיפורים על אלכוהוליזם, אך העובדה המעשית היא שרוב שוק האלכוהול בעולם אינו אלכוהוליסטים וכולל אנשים שאינם מסוכנים כאשר הם שותים.

ב. למי למי, יש יותר כבוד?
בואו נדבר רגע על המושג "כבוד". למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים שאלכוהול שותה לי את הכבוד? איזה כבוד זה? מה הם המאפיינים שלו? האם המאפיינים שלי ל"כבוד" הם אותם מאפיינים שמדברים עליהם ברשות למלחמה בסמים? ובכלל, כל החיים למדו אותי שהרבה פעמים עדיף למחול על הכבוד שלי... אז עכשיו אני צריך לשמור עליו?
יש כל-כך הרבה דברים ששותים לנו את הכבוד, שניים הם הזלזול באינטליגנציה שלנו כקהל מטרה וצרות הראיה של הרשות.

ג. זו הגרסה שלי ובה אני דבק – או שלא.
באחת המודעות ראיתי את הנוסח הבא: "שתיית אלכוהול מתחת לגיל 18 מסוכנת ומזיקה".
ובמודעה אחרת היה כתוב: "שתו באחריות". אז רגע, אני מבובל... לא לשתות כי זה מזיק או לשתות באחריות? ובכלל מה זה "אחריות"? מי מחליט? ואם מחר אני בן 18, אז אלכוהול לא יזיק ויסכן אותי יותר?
אז עזבו את נושא הסתירה הפנימית התמוהה בתוך הקמפיין, מישהו עצר לחשוב רגע על העובדה ששתיית אלכוהול מתחת לגיל 18 היא אינה חוקית בישראל? לכן – כאשר גוף כמו הרשות למניעת תאונות בדרכים אומר לבני 18- "שתו באחריות" הוא בעצם מעודד אותם לשתות ונותן להם לגיטימציה לכך!
ובשולי הסעיף הזה, אחת המודעות בקמפיין הופיעה כשהמסר המרכזי שלה הוא "כשאת בוכה את לא יפה" – כותרת שוביניסטית בורה ורדודה שאינה שווה התייחסות מעבר לאזכור זה.

ד. אונס זה עניין של פרספקטיבה 
רבות וטובות ממני הזכירו את הפגיעה הברורה בתדמית האישה בקמפיין, בעיקר בעקבות מודעה בה נראית בחורה שעברה התעללות פיסית, אולי אפילו אונס – בעקבות האלכוהול.
המבקרים טוענים שמה שהמודעה באמת משדרת היא העובדה שאם נאנסת בזמן ששתית – זאת אשמתך
.
ה. "ככה מדברים היום הצעירים, לא יינגלה"?
מתאים לגוף כמו הרשות למלחמה בסמים לדמיין שהיא אחת מהחבר'ה, אולי בגלל זה היא מרשה לעצמה לדבר במה שהיא חושבת שנראה כמו השפה שלהם (ת'כבוד). אבל כאן בדיוק נחשף במערומיו עוד זלזול דקדנטי: נכון שנוער מדבר בסלנג וקיצורים – אבל אם אתם כבר משתמשים בזה, רצוי להשתמש בסלנג הנכון בצורה הנכונה. למעשה, כיוון שברשות למלחמה בסמים באמת ניסו לדבר עם הנוער בגובה העיניים – הייתי ממליץ להם באמת גם להקשיב לצד השני ולראות איך הוא מתבטא בכתב בסביבה הטבעית שלו. אני מבטיח לכם שאף אחד לא כותב "ת'כבוד" למעט מקרים באמת קיצוניים. אולי מדברים ככה, אבל בטח שלא כותבים. על הכתב העילגות זורחת בזרותה וצובעת את המסר בפתטיות בולטת יותר.

אגב, סתם תהייה שאינה קשורה לקמפיין: אם אלכוהול הוא חוקי לצריכה, בזמן שסמים אינם חוקיים – איך זה שגוף אחד מטפל בשניהם ואינו מבחין בהבדלים בינהם...?

כרוניקה של תאונה ידועה מראש

ScreenShot013 הרשות למלחמה בסמים היא אינה היחידה החוטאת בהתנשאות וניתוק. גם מבט חטוף בקמפיין האחרון של הרשות לבטיחות בדרכים מגלה מסר מוביל כל-כך הזוי, שאם אחד מחברי בפייסבוק לא היה מציג אותו כבדיחה מוצלחת – הוא היה מאוד עצוב.

"אומרים לא לתאונות הדרכים" הוא קמפיין שאמור לעודד בני נוער להשפיע על חבריהם לנהוג באחריות ועל פי החוק, אולם המסר כפשוטו הוא כל-כך טריוויאלי, שהוא חולף ליד האוזן והעין כמו איחול שגרתי של "נסיעה טובה" מההורים. ולגבי הבדיחה של החבר שלי – הוא פשוט שאל: "האם מישהו אמר פעם כן לתאונות הדרכים"?
כלומר, בשונה מסמים ואלכוהול אשר בקשר אליהם יכול כל אחד מאיתנו לערוך בחירה אישית אם הם טובים או מזיקים, כאן בעצם לא עבר מעולם בראשו של איש שתאונות דרכים יכולות להיות דבר חיובי – או משהו שכן כדאי להיות בעדו.

בעיה מרכזית נעוצה גם בניסוח המסר המרכזי; אם נכנסים לאתר הקמפיין, מגלים כי הקמפיין בעצם מנסה ללמד את בני הנוער להגיד "לא" לפעולות מסוכנות שחבריהם מבצעים על ההגה. המסר הזה הוא דווקא נכון, כי לחץ חברתי בהחלט מפעיל בני נוער – השאלה היא מדוע בטוחים ברשות שבקרב על הפופולאריות והמאבק על הדימוי החברתי, ינצח דווקא הצד הבטוח והאחראי. במיוחד לאור העובדה שהוא נכשל בסדרתיות מקדמה דנא.

מעבר לכך, אם "הרשות למלחמה בסמים" עוד ניסתה לדבר בשפה של בני הנוער imageובגובה העיניים שלהם, כאן המסר הוא מחנך ומושלך מגבוה – ולא זו בלבד, אלא הוא גם מלווה ביד המסמנת "לא" בעזרת האצבע המורה, דימוי המזכיר גם "נו נו נו" ומתקשר אצל רובנו באופן ישיר עם דמויות סמכות מעולם החינוך.
עזבו רגע את העצלות והרדידות הקריאטיבית – מישהו ברשות באמת דמיין לעצמו קבוצה של בני נוער יושבת ברכב, ובזמן שהנהג עובר את המהירות המותרת חבריו יעצרו ויגידו לו "לא"! ועוד יסמנו לו בעזרת אצבעותיהם המורות בליווי מבט חמור?

לא חשבתי ככה.

אבל אם חשבתם שבכך מסתיימת הטרגדיה הויזואלית של הקמפיין, אנא הסבו את תשומת לבכם לתמרור ה"לא" המעוצב כמו ה"ל" של תלמידי נהיגה – אשר חוזר כאיקון ממתג לאורך כל הקמפיין. האם הכוונה היתה "לא" לתלמידי נהיגה? או אולי "לא" לנהגים צעירים? או אולי זה סתם תמרור שאומר "זהירות, לא".

שני הקמפיינים המפוספסים האלה, הם רק שניים אחרונים בשרשרת ארוכה, אולם למרות כל האמור מעלה, אינני מקל ראש בעבודתם של אנשי המקצוע שעבדו עליהם.
למעשה המלחמה בתאונות הדרכים, סמים ואלכוהול היא אחת מן המלחמות הקשות ביותר לפיצוח קריאטיבי בעולם כולו.

יש משהו שמשותף לאנושות באשר היא, וזוהי יכולת הדחקת הסכנה האישית ושינון המנטרה "לי זה לא יקרה". אפשר לזעזע אותנו, להבהיל אותנו, להצחיק אותנו – לגרום לנו להתרגש ולבכות, אבל כבר בדרך חזרה הביתה מהסרט ניסע 15 קמ"ש מעל המהירות המותרת בעיר, ונוותר על החגורה כי... נו, גם ככה מאוחר ואין עכשיו משטרה.

בגלל התובנה הזאת והעובדות בשטח המצביעות על חוסר היעילות המוחלט של קמפיינים מסוג זה בראי הדורות, אני סלחן יותר כאשר אני נתקל בהם.

אני יודע שזה קל לשבת מהצד ולהגיד מה רע, אבל בחיי שאם כבר מנסים להשתמש במדיום הפרסומי כדי ליצור השפעה ואימפקט, רצוי לפחות לנסות להימנע מטעויות המפורטות מעלה, ולחסוך קצת מבוכה מהגופים הציבוריים העומדים מאחוריהם.

דצמבר 28, 2009

לאן נגלגל את המידע? - מיומנה של חיפושית זבל

ScreenShot006

כאחד שאוהב מידע בצורה אולי קצת מוגזמת, הקללה האמיתית שלי היא ההיקשרות פיזית לחומרים מתוך מחשבה שאחזור לעיין בהם כעבור זמן. יתכן וזו נשמעת לכם הנחה נורמאלית לחלוטין אולם קרוב לודאי שתתבדו אם תעיפו מבט אחד על החדר שלי ועל ערימות של ספרים, תקליטים, דיסקים, ניירות ושלל "אוצרות" שזמנם עבר וגולשים מכל מדף או משטח אפשרי.

אולי אינכם שמים לב לכמות המידע הנצבר על ידינו היום, רק מפני שהמדיה הדיגיטאלית היא נוחה וחסכונית לאכסון, אך אני – ששמרתי כל פתק ודף ששרבטתי עליו מאז גיל 6, יכול להגיד לכם שמדובר בחיסכון של ממש: גם במקום וגם בזמן.

למעשה, מאז שהתחיל העידן הדיגיטאלי, ומעבד התמלילים (זוכרים את המושג הזה?) החליף את אלפי המחברות והפנקסים שהתחלתי ומאוחסנים עכשיו בין השאר (תאמינו בזה) בבוידם של סבתי – נחסכו ממני עשרות ארגזים של דפים על גבי דפים שאני פשוט מסרב להיפרד מהם.

אם כך, ב-15 השנה שקיימים דיסקים הספקתי לצבור כמות שמכסה כ-2 מטרים מן הקיר שלי. הספרים תופסים הרבה יותר, ואילו ארגזי הדפים הכתובים שצברתי מאכלסים מדפים ומחסנים בשלושה מקומות שונים.

במבט קצת פחות סנטימנטאלי לפנים, אני יכול לצפות את היעלמותם של חפצים רבים להם לא נזדקק יותר עבור אכסון המידע שלנו. כבר היום נחים על שולחני 1.5GB בהתקני זיכרון ניידים. מאז שהם כאן, צורב הדיסקים שלי יצא לפנסיה, ומי שכן עובד לפעמים הם ההכסנים הניידים הקטנים שלי (DISK ON KEY והטלפון הנייד) שמשמשים אותי להעברה נוחה של קבצים בין מחשבים.

אבל מה יש לי בעצם לאחסן בטרה וחצי של מקום? ענייני עבודה וניהול אישי, התמונות והסרטונים שאני מצלם, וסרטים או סדרות שאהבתי ורציתי לצפות בהם – כל הדברים האלה, נמצאים במגמה החלטית ומהירה להעלם גם הם ממאגרי המידע המקומיים שלי ולהתאכסן אך ורק על שרתי אירוח ברשת.

אם כך, הטכנולוגיה מצמצמת את המרחק בינינו ובין המידע שלנו, ובאותו זמן חוסכת עבורנו את המקום שהוא תופס פיסית. התרבות שלנו עומדת להשתנות בהתאם: פחות שטחי אחסון פרטיים, פחות מדפים, פחות ארונות, פחות תיקים, פחות נייר (תודה לאל), פחות שקיות ניילון. בקנה מידה עולמי מדובר בשינוי של ממש: עסקים שלמים יקומו ויפלו סביב השינוי המתחולל הזה.

אני יודע מה אתם חושבים: לעולם לא תוכל להתכרבל במיטה עם הלפטופ כמו עם ספר – אבל אולי יפליא אתכם לשמוע כי בחד המולד הנוכחי דיווחה אמזון כי הקינדל (קורא הספרים האלקטרוני שלה) הוא אחת המתנות הפופולאריות ביותר השנה.kindle את החשבוניות של כרטיס האשראי יחליפו התשלומים דרך הטלפון הסלולארי, שיהפכו תוך פחות מ-5 שנים לסטנדרט בינלאומי. אחד הסמנים הימניים של המהפכה היתה הודעתה של חברת פולורויד כי היא מפסיקה לייצר סרטי צילום ונוטשת את הצילום המודפס מיידית. כולנו יודעים גם כי שוק המוסיקה הקולנוע והטלוויזיה נמצא בבעיה קשה והוא חשוף לפוגרום מתמשך ובלתי ניתן למניעה של הורדות הנוגס בכיסו ומאיים על עצם קיומו כפי שאנו מכירים אותו.

האינטרנט הופך יותר ויותר זמין, יותר ויותר נייד, זול, מהיר... אחרי שנחלוף מכאן אנו ובני דורנו, נפנה מקום לדור שגדל בלי הצורך הפסיכולוגי להדפיס, לדפדף ולאסוף מוצרים המאכסנים מידע במקום שהוא פיסית שלנו. (אל תדאגו, יהיו פתרונות התאמה אישיים לכל התירוצים שצצים לכם עכשיו בראש).
אותו הדבר נכון לגבי שירותים, יישומים ותוכנות – הכל יחכה לנו על הענן ברשת, והרשת היא בכל מקום: בכל טלפון, על כל מסך פלזמה, בכל נגן מדיה...

אם נביט על אופן איסוף המידע שלנו בהשוואה לדרכים הגסות, הבזבזניות אקולוגית שרובנו משתמשים בהן עד היום, נוכל לזהות ניצוץ קטן וירוק שאימוצו וחיזוקו יכולים לתרום משמעותית לעיכוב גזר דין המוות של הפלנטה שלנו.

בעוד שחלקנו נלחמים על כל שקית שאנשים לוקחים בסופר (וכוח ללוחמים), אנו ממשיכים להשתמש ולצבור ניירות, ארונות פלסטיק ואין סוף עזרי אכסון שיצורם פוגע קשות בכדור הארץ שלנו.

אם נאמץ את מגמת האכסון הנייד ונפחית במודע (ולא רק מתוך הכרח טרנדי), אולי נוכל לקנות לעצמנו עוד כמה שנים ירוקות ואוקיינוסים פחות מזוהמים.

נכון, זה אולי אומר לשנות כמה הרגלים לפני שהם הופכים להיות סטאנדרט חברתי, אבל גם אם אתם נמנים על אלה שאינם ממהרים באופן טבעי לאמץ כל שכלול טכנולוגי ללבכם – אם הלב שלכם עם הפלנטה הזאת, אולי כדאי שתתחילו.

דצמבר 15, 2009

חזרה למקורות – המלחמה במניפולציה חברתית

ScreenShot003

סיפורים עוברים שינוים. זה לא חדש. סיפורים מוכרים עוברים כל הזמן התאמות לקהל יעד ולשירות מסרים חדשים, אבל מה הוא ערכו האמיתי של סיפור מקורי, ומה המשמעות של אי ההיכרות איתו?

"היסטוריה" – כרוניקה של הרס עצמי

היסטוריה, כמו שיודעים ההיסטוריונים, נכתבת על ידי המנצחים. השליטים המתעדים הם אלה שמחליטים על האייטמים שיכנסו או לא יכנסו אל הפרוטוקול, על האופי שבו הם יוכנסו וכמובן אילו מסרים הם יעבירו.

בזמן שהיסטוריונים שאפו מאז ומתמיד ל"תיעוד אובייקטיבי" (פרדוקס בפני עצמו), את המנהיגים שפרנסו אותם עניין רק איך הם יזכרו בדורות הבאים, וכיצד ממשיכי דרכם יוכלו להשתמש בהישגיהם על מנת להמשיך ולשלוט. בזמן שעשו זאת, עיוותו, שיקרו ומחקו מזיכרון הדורות אירועים שכנראה לעולם לא נצליח לחזור ולשחזר.
את רוב השליטים לא מעניין שימור אמיתי של העבר למען דורות העתיד – את המנהיגים מעניין איך לעצב את דעת הקהל כך שתשרת אותם בדרך הטובה והפרודוקטיבית ביותר.

עובדות אלה גורמות לנו להסתכל על תיעודים היסטוריים בעין בוחנת וסקפטית יותר, כאשר אנו ניגשים אל החומר מתועד - בכל פורמט.

המהפכה והפרדוקס שבקרבה

ScreenShot005המהפכה התקשורתית והאמצעים שמעמידה לרשותה הטכנולוגיה, הופכות את המידע ואת הסיפורים לזמינים ונגישים יותר ברחבי העולם. סיפורים חוצים גבולות, אזורים גיאוגראפיים ויבשות תוך שניות ספורות – וההיסטוריה כפי שהיא מתועדת בזמן אמת היום, שונה מאוד מן ההיסטוריה הפרה-היפר-תקשורתית.

גם אם אנו עדיין יוצאים מתוך נקודת הנחה פילוסופית שאין כזה דבר "סיפור אובייקטיבי", ברור לנו שעל ידי חשיפה ליותר מצד אחד של הסיפור אנו מקבלים תמונה מלאה יותר על המתרחש ונוח לנו יותר לגבש על כך את דעתנו האישית.

אבל אפשרויות לחוד והתנהגות אנושית לחוד. רוב האנשים מסתפקים במספר מועט של מקורות לצריכת המידע שלהם – "צינורות מקובלים" ופופלאריים (במעגלים החברתיים הרלוונטיים) המזרימים להם את המידע ומגישים להם אותו אפוי עד חצי לעוס, בדיוק בטעם שהם אוהבים.

קשה להאשים אותנו שהפכנו לעצלנים. לחפש, לנבור, לוודא – זאת עבודה מאוד קשה. גם לקרוא ולפעמים אפילו לשמוע קשה לנו. (ידעתם שכ-48% מהציבור האמריקאי צופה בחדשות כאשר הטלוויזיה מושתקת?)

ברור לנו למה קל יותר לצפות בסרט מאשר לקרוא ספר, מדוע קל יותר לקבל SMS מאשר להיכנס ולהקשיב להודעה בתא הקולי וכו'...

זהו פרדוקס בו מטשטשים הגבולות בין עצלנות ליעילות – הכל בהתאם לאיכות המסר שאנחנו מקבלים, נאמנותו למקור ויעילות התעבורה שלו.

ככל שעולה כמות המידע – כך אנחנו מסננים יותר ממנו ונגישותנו אליו יורדת. למעשה רובנו הגדול משקיע את כל האנרגיה בהדיפת מידע דוחף (מידע אשר נלחם להגיע אלינו), ולא מקצה כמעט דבר לצריכת מידע אקטיבית (חיפוש עצמאי).

המעט שעובר דרך המסננים שלנו, הוא זה שמעצב אותנו: את מחשבותינו, התנהגותנו והתנהלותינו בעולם.

ממלכת הריגוש המידי

413396285_732be32287_o הבעיה מתחילה בכך שמנהיגים וגופים שתפקידם להוביל את דעת הקהל – כבר לא רק לוקחים את "העצלנות האנושית" כמובן מאליו, אלא מטפחים אותה ומעודדים אותה להתרחש.

תוך תקופה של פחות מ-50 שנה, הפכנו לחברה מפונקת הדורשת סיפוק מיידי, ולא מוכנה לוותר עליו. מי שלא עומד בקריטריונים ובמענה על עמידה בסף הריגוש – מוצא את עצמו לא רלוונטי.

הטלוויזיה היא דוגמא נהדרת לכך. שיטת הרייטינג (דירוג על פי אחוזי צפייה) הינה שיטה אכזרית שלא היתה יכולה להתקיים ללא חוסר הסובלנות הבסיסי שמטופח בנו. אם משהו מתקדם לאט מידי, אם משהו משעמם אותנו, אם משהו לא מוצא חן בעינינו – זיפזופ לערוץ הבא יחרוץ את דינו. אם יותר מידי אנשים יזפזפו – גזר דין מוות, יבוצע במיידי. כאמור, זו רק דוגמא אחת איך משרתת הטכנולוגיה את העצלנות האנושית.

סיפורים שהלכו לאיבוד

כאשר הבינו מנהיגים וגופים המעצבים דעת קהל את עיקרון העצלות האנושית, הם הבינו דבר נוסף: אין צורך להמציא את הגלגל. אפשר לחזור למידע ישן וארכיטיפים סיפוריים קדומים – ולשנות אותם כך שיתאימו לצרכים ולמסרים שיעילים היום. העצלנות של הציבור לא תאפשר לו להבין כי מדובר בעיוות, שינוי או חוסר מקוריות. ציבור הנתקל בסיפור בפעם הראשונה, יקבל זאת בתור המקור – רוב הזמן בלי לשאול שאלות או להתאמץ לגלות מה השתנה. זאת כל עוד הוא יוכל לסמן וי ליד הריבוע "עכשיו אני יודע את זה". השאלה היא, מה זה ה"זה" הזה... הממ.

אפילו כאשר המעבד מצהיר מראש כי מדובר ב"תרגום שלו" ליצרה המקורית (או העברתה מדיה), רוב האנשים יעדיפו לצרוך את הגרסה הקלה לעיכול ולא יתאמצו לקרוא את המקור ולהשוות אליו. כך קורה שעיבודים סובייקטיביים ליצירות מקוריות, הופכים להיות מה שהכלל מתייחס אליו כ"מקור", בזמן שלא כך הדבר.

חברת דיסני היא דוגמא נהדרת להדגמת העיקרון הזה. וולט דיסני, היה אנימטור אומןDisney_Princess_colouring שרצה לספר סיפורים בעזרת ציורים מתנועעים. סרטו הראשון "שלגיה", הינו סיפור עם מוכר – ודיסני שמר על עקרונותיו בנאמנות גדולה יחסית: המכשפה של שלגיה היא באמת מפחידה ומכוערת וקווי הסיפור נשארו כשם שסופרו במקור. גם "היפיפייה הנרדמת" של דיסני שומרת על עקרונות הסיפור – אולם בסרט זה, הרשו לעצמם התסריטאים להוסיף פרטים ולצבוע את הסיפור בדרך מאוד אישית...

ככל שעבר הזמן ודיסני הפכה מחברת חלומות לתאגיד קפיטליסטי מפלצתי, הלכה והתגבשה הגישה שהסיפורים שהיא תספר, צריכים להיות נוחים יותר לעיכול, אופטימיים יותר, מפחידים פחות ובעיקר: לספק סוף שמח שכיף להזדהות איתו. הסיבה הברורה הוכיחה את עצמה ומכירות דיסני הרקיעו שחקים. (מצבה של דיסני שונה היום בעקבות שינוי השוק, כניסת מתחרים וניהול בעייתי – אך נניח זאת לרגע בצד).

ילדים ומבוגרים שדיסני היא מקור המידע היחידי שלהם לסיפורים שונים, מתייחסים לסיפור כאילו כך נכתב וסופר במקור. כך קורה שההיסטוריה שוב הולכת לאיבוד בידיי המנצחים – המופיעים הפעם בדמות הקפיטליזם.

הרקולס, הגיבור המיתי היווני שבמקור הוא בנו של זאוס מניאופיו עם אישה אנושית – הפך בגרסת דיסני לבנם של זאוס והרה אישתו. פוקהונטס המקורית היתה בת 12 כאשר פגשה בג'ון סמית – אך בשביל שדיסני יוכלו ליצור רומן "לגיטימי" בגרסה שלהם ביגרו אותה לגיל 16. והדוגמאות עוד רבות רבות מספור...

דיסני אף מרחיקה לכת ואינה נשארת רק במדיה המשודרת. ספרים ומשחקי מחשב של דיסני המכילים את הסיפורים כפי שהם מעובדים בסרטיה נמכרים לצידם, וכך מחזקים את טביעת האצבע של דיסני על מקוריות הסיפור. כלומר: אם הסיפור חוזר על עצמו במספר מדיות נגישות באותה צורה האמינות שלו מתחזקת. זאת כמובן ללא קשר לעובדה שהסיפור עדיין מגיע מאותו ספק – רק משנה מדיה.

חשיבות שימור המקור

2728067062_e48b1aa575_o יבואו אנשים חושבים וישאלו "מה זה משנה"? למה בעצם חשוב למשל, שהסיפור המקורי של בת הים הקטנה מסתיים במוות טראגי בעוד שזה של דיסני נגמר בחתונה? הרי הפואנטה, היא אותה פואנטה: הסיפור הוא עדיין חוויה סוחפת עם מוסר השכל. אה... אבל מוסר ההשכל הוא שונה, לזה שמתם לב?

בעוד שהסיפור המקורי של האנס כריסטיאן אנדרסן מסתיים בלקח של "ילדים צריכים להיזהר ולהישמע לדברי ההורים – ולא, יקרו להם דברים איומים", הסיפור של דיסני משאיר אותנו עם המסר ש"האהבה מנצחת הכל".

אני לא אומר שהמסר של דיסני אינו טוב, אך אני כן שואל, מדוע בחרו דיסני לשנות את המסר – או יותר נכון, מדוע בחרו דיסני להשתמש ב"כלי" – "בת הים הקטנה" כדי להעביר אותו.

התשובה המתבקשת היא מסחריות, אולם הרובד העמוק יותר שלה היא השלטת המגמה המחשבתית שכל הבעיות בחיים ניתנות לפיתרון בתנאים מסוימים, ולכן אין לנו מה לדאוג. לא באמת. הרי בסוף הסיפור הכי מסובך, מפחיד, מותח – נפגוש חתונה או ניצחון של הגיבור. הללויה.

יצירות שמעודדות מגמה כזאת הינן מסוכנות מפני שהן לא משאירות לנו מקום למחשבה עצמאית כלל. הן מעבירות אותנו את כל הסיפור, וגורמות לנו לחוות הזדהות המגיעה לפיתרון (קתרזיס) – הכל בפאסיביות מוחלטת וללא צורך בחשיבה אמיתית.

ציבור שמתרגל לא לחשוב באופן אקטיבי, הוא נוח לשליטה וניהול.

החזרה אל המקורות

ערכו של המקור אם כן אינו באיכותו הגבוה יותר מן העיבודים השונים שלו. למעשה זהו פרמטר בעל קנה מידה אישי וסובייקטיבי בלבד.

חשיבותו האמיתית של המקור היא ביכולת ההשוואה שלנו אליו ויכולתנו להבחין בשינוי המסרים ובמניפולציות הנערכות עלינו דרך העיבודים.

חזרה אל המקורות היא הפתח למלחמה בשטחיות ובבורות בהן אנו מוזנים כל הזמן על ידי הכוחות החזקים שמנהלים אותנו, ותרופה לעיוורון המסחרי בו אנו לוקים.

והנה נקודה למחשבה: ככל שיותר קשה לכם למצוא את המקור, יש להניח שמישהו עבד קשה מאוד כדי שלא תגיעו אליו, וגם לזה, יש כמובן סיבה.

דצמבר 01, 2009

זהירות, ילדים בפייסבוק!

 
 dren
כשאחת מחברותי הטובות ספרה לי בהתרגשות שהאחיינים שלה (8,10) גולשים בפייסבוק, היא התפלאה לגלות את חרדתי הרבה מכך. מבחינתה, היא רצתה להתגאות על כך שהאחיינים שלה ממהרים לאמץ ולשלוט בפלטפורמה הטכנולוגית שלנו, המבוגרים, לקח זמן לאמץ ולהתרגל אליה.
לא עלו בדעתה הסכנות האיומות המרחפות מעל ראשם של ילדים אלה (ואחרים) הגולשים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל, ללא פיקוח ומעורבות ההורים.

תחקירים רבים כבר נערכו על היות הרשת מקום פרוץ וקרקע פוריה לפדופילים וסוטים אחרים המנצלים את תמימותם של ילדים, אולם הרשתות החברתיות, ופייסבוק בפרט מהווים סכנה של ממש שהיא גדולה בהרבה ממה שמציעים הצ'טים ופלטפורמות השיחה האחרות.
 
בעוד שבצ'ט הכינוי הוא אנונימי וכל אחד יכול לספק פרטים אישיים במסננת הבחירה תוך כדי שיחה, ברשת החברתית בפרופיל האישי, מצויים כל פרטינו האישיים כשהם חשופים בקלות ובנגישות גבוה – לכל מי שיצליח לשכנע אותנו שהוא מעוניין בקרבתנו.
 
לצורך העניין, פדופיל כבר אינו צריך לשאול את הילדה בה הוא מעוניין איפה היא לומדת, היכן היא גרה ובמה עוסקים ההורים שלה. הוא אינו צריך לתחקר אותה על הרקע החברתי שלה או העדפותיה בכל תחום. כל מה שהוא צריך זה לשכנע אותה להוסיף אותו כחבר בפייסבוק – והוקוס פוקוס – כל המידע, התמונות וחייה פרוסים לפניו.
 

המדיה היא הסימפטום, לא הבעיה

הבעיה כמובן אינה טמונה ברשת החברתית או באינטרנט, אלא בחינוך להתנהלות נכונה במדיה הזאת כמו בכל מדיה.

בדיוק כפי שמחנכים את הילדים לא לדבר עם זרים ברחוב, כך צריך ללמד אותם לא לדבר עם זרים באינטרנט. הבעיה היא שקשה להגיד לבת שלך בת ה-12 לא לאשר כחבר בפייסבוק את הבחור החתיך שהתחיל איתה אתמול וגדול ממנה בכמה שנים טובות. אחרי הכל, הוא ראה תמונה שלה בביקיני קטנטן בפסטיבל שקר כלשהו, והוא חשב שהיא ממש סקסית ושווה. ממש.

אבל אם אתם חושבים שסוגיית החינוך היא פשוטה והכללים ברורים, חייבים לעצור ולהסתכל על התמונה הגדולה יותר ועל המסרים הסותרים שאנו שולחים לילדים שלנו בזמן שהם מתבגרים - כדי להבין איך מגיעה הבעיה למצב בו היא נמצאת כרגע.

"סטרפטיז נולד" או "פורנוגרפיה היא עניין של כוריאוגראפיה"

בעולם שבו אחת התעשיות החזקות היא "כוכבות אינסטנט", הילדים שלנו חשופים יום יום למתקפת מסרים המבטיחים להם פולאריות מיידית והצלחה מסחרית אם רק יהיה להם המראה והאישיות "הנכונים". ומה הם המראה הנכון והאישיות הנכונה? סקס אפיל כמובן. זה לא משנה שהילדה שלכם בת 12, אם היא רוצה להצליח, כל מה שהיא צריכה לעשות זה להקליק על באנר באתר בו היא גולשת, לשלוח תמונה מוצלחת וסקסית ו... זהו. היא כבר תזומן לאודישנים. אודישנים שגם בהם כנראה היא תידרש להיות שוב מוצלחת וסקסית, ולחשוף יותר מאשר היא מסתירה.

 
דוגמא לאתר של בני נוער ברשת. ילדות כמלכות סקס
 
החברות המסחריות שיודעות שהן עוסקות בקטינים, מודעות לעובדה שהכל צריך להיות באישור ההורים. מה שמפתיע, וזאת מחבר העובד באחת מחברות ההפקה מסוג זה, הוא שההורים לא רק יודעים שילדיהם שולחים תמונות חושפניות ופרובוקטיביות – הם מעודדים זאת, כביכול כדי לעודד את ההצלחה של ילדיהם.
 
אם כן, מה ההבדל, תשאלו, בין לראות את הילדה בת ה-10 שלך בפייסבוק עם חברותיה בביקיני קטנטן או בפרסומת על גבי העיתון בביקיני קטנטן?

אין הבדל עקרוני, רק שבפייסבוק (או כל רשת חברתית אחרת) הבת שלך זמינה וחשופה להתקפות ישירות ואישיות בעוד שבעיתון היא "רק" משמשת מודל חיקוי לנערות אחרות הרוצות להיות כמוה ומפקירות את גופן לחברות הפקה באופן דומה.

לא (בלי) ביתי

 
Hadar Goldman on Yael Dan's redio show by myxmyx

מקרה מעניין שגרם לי להרמת גבה ארע אתמול בתוכנית הרדיו של יעל דן בגלי צה"ל "עושים צהריים". בתוכנית התארח טלפונית הפירסומאי הדר גולדמן (ממשרד הפרסום זרמון גולדמן).

גולדמן הועלה לשידור כדי להזים חשדות שתקף פיסית הורים של ילדה האחראית להתעללות פייסבוקית בביתו ובבנות אחרות. לטענתו, הילדה המדוברת סרסרה את ביתו ואת חברותיה לנערים בוגרים יותר הגולשים בפייסבוק. הילדות אגב, כולן בנות 10. (גם אלה שסורסרו וגם זאת שסרסרה).

הדר גולדמן טוען שלא יעלה על הדעת שביתו בת ה-10 תסורסר בפייסבוק לנערים בני 19, ואין ספק שהוא צודק ומדובר במקרה חמור ומסוכן, אך הדר גולדמן שוכח בנוחות כי הוא וחבריו למקצוע מסרסרים בעצמם אלפי נערות בנות 10-14 יום יום מעל דפי מגזינים, בפרסומות טלוויזיה ובעצם בכל מדיה אפשרית.

מתוך קמפיין דלתא לאופנת ילדים - זרמון גולדמן
קחו לדוגמא את חברת פלפל. יעל בר זוהר היתה רק בת 15 כאשר נבחרה להוביל את הקמפיין הראשון שלה לבגדי הים של החברה, והיא נבחרה לכך לא רק בגלל החיוך הכובש והקורן שלה, אלא גם בגלל העובדה שכבר בגיל 15 בר זוהר מלאה את החלק העליון של הביקיני בכבוד שלא היה מבייש נערות בוגרות ובשלות יותר.
אם אתם רוצים דוגמא אקטואלית יותר, אתם מוזמנים לבדוק את הסיפור של בר רפאלי, ולהיזכר בת כמה היא היתה כשראיתם אותה לראשונה בביקיני. היא אגב נולדה ב-1985...

בר זוהר ורפאלי כמובן לא עשו זאת לשם שמיים וכסף עבר בין משרד הפרסום, הלקוח והדוגמניות הצעירות (הוריהן). אם זה לא סרסור, אני לא יודע מה כן.

אם כך, מדוע גולדמן כל-כך מזועזע כאשר ביתו היא הקורבן הישיר של המגמה שהוא מעודד מקצועית כל-כך הרבה שנים בעקביות? איך זה שכאשר הדבר מגיע לפתח ביתו הוא מזדעק ומתלהם ואולי אפילו תוקף (למרות שהוא טוען שהוכח כי לא תקף פיזית)? הייתכן שאיש הפרסום הותיק והמנוסה אינו עושה את ההקשר הישיר בין המסר שהוא וחבריו מוכרים ללקוחות בכל יום לפרנסתם העיקרית ובין התופעה שהתרחשה תחת אפו? קשה לי להאמין.

אל תבינו אותי לא נכון, פעולת הסרסור שגולדמן מציג היא איומה וחלילה אינני טוען שהיא לגיטימית או מוסרית בכל צורה שהי, אך לתקוף את הוריה של ילדה אחרת על מה שאתה עושה לילדות אחרות יום יום ברמה הרבה יותר מושחתת - נראה לי פשוט צבוע.

לסיכום הנה מספר עצות פרקטיות להורים איך לצמצם את האפשרות שילדיכם יעברו הטרדות התקפות או חלילה התעללות ברשת – ועוד יותר חלילה – בעולם האמיתי:

1. אל תאסרו על הילדים להיות בפייסבוק – כולנו היינו ילדים ואנחנו מכירים היטב את העיקרון: מה שאסור – קוסם יותר. ילדים שירצו להיות בפייסבוק יהיו שם גם ללא אישור וידיעת ההורים. עדיף שהילדים ירגישו נוח וחופשי להגיד לכם שהם גולשים בפייסבוק מאשר שהם יעשו זאת מאחורי גבכם וללא פיקוח.

2. דרשו מהילדים את הסיסמא לפייסבוק שלהם ובדקו אותו מדי פעם בלי להתריע על כך מראש – נכון, ילדים ובמיוחד מתבגרים יראו זאת כחדירה לפרטיות, כאקט הורי פולשני ומשהו ששולל את החופש שלהם – אבל אין ברירה. לילדים, במיוחד לקטנים והתמימים שבהם אין את הכלים למיין נכון את החברים ואת האנשים שהם בקשר איתם. מחובתם של ההורים להציב כללים ולוודא שהילדים עומדים בהם.

3. הציבו כללי התנהגות אינטרנטיים בעלי רציונאל שהילד יכול להבין – למשל: לא מצרפים לפייסבוק אנשים מעל גיל הילד. לא מצרפים לפייסבוק אנשים שהילד וההורים אינם מכירים. לא מפרסמים בפייסבוק תמונות חושפניות – וכו'...

4. היו מעורבים - לילדים יש עולם פנימי אדיר ולהורים לא תמיד יש סובלנות או זמן לרדת לעומקו. כשמדובר באינטרנט, חשוב שההורים ידעו איפה גולשים הילדים שלהם ומה הם עושים שם. דברו עם הילדים שלכם על הפעילות שלהם ברשת – לא כתחקיר משטרתי, אלא בשיחה חברית ופתוחה. אל תזלזלו באינטליגנציה של הילדים שיגידו לכם את מה שאתם רוצים לשמוע (זכרו שגם אתם הייתם פעם ילדים...), בדקו את היסטורית הדפדפן ואת הקבצים על המחשב. שימו לב לתמונות של אנשים שאתם לא מכירים באופן אישי אבל הילדים שלכם כן. ודאו מאיזו מסגרת הם מכירים ומה טיב היחסים ביניהם.

יתכן שיש מי שיראה בעצות שלי פולשניות וחסרות כבוד לפרטיות הילדים, אולם אין בכך שוני עקרוני מלשאול את הילד היכן בילה אחר הצהרים ומי הם חבריו והאנשים איתם הוא מסתובב בזמנו החופשי. זוהי אחריות הורית לכל דבר, וההורות – כמו כל דבר, צריכה להתאים את עצמה לטכנולוגיה ולאורח החיים של הילדים.

זכרו: האינטרנט היא אינה הבעיה, וגם לא הרשת החברתית. הבעיה היא איך מתנהגים ומתנהלים בסביבה הזאת, וזה חברים, מתחיל ונגמר בחינוך נכון.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית