 |
| 10 יסודות לפיתוח, העשרה ושכלול יכולת ההבעה בכתב |
"הכותב המשוכלל", מבין שכתיבה, כמו כל כישרון או יכולת אחרים, ניתן לפתח בעזרת כלים "טכניים" אשר משפרים את האפקטיביות של יכולת ההבעה והשגת המטרות מהטקסט שנכתב.
ככל שנצבור מגוון רב יותר של כלים טכניים, נעשיר את "ארגז הכלים" של הכישרון שלנו ונאפשר לעצמנו יותר בחירה ודיוק בהגשת התכנים שאנחנו מעוניינים לשתף בהם אחרים..
טכניקה בשירות הרגש: משמעותו של המושג "כתיבה טכנית", אין בכוונתו לרמז על כתיבה ללא רגש, או שלא מתוך השראה – בדיוק להיפך: הכלים הטכניים משרתים את ההשראה והרגש ומאפשרים לדייק אותם ולהשיג עבורנו ככותבים, את התוצאה הקרובה ביותר למה שאנחנו רוצים להביע.
התאמה לקוראים: עוד סיבה המרכזית לשימוש בכלים טכניים בכתיבה, היא פיתוח היכולת להתאים את הטקסטים שלנו לקהלי מטרה ספציפיים ולהשגה של מטרות וכוונות מוגדרות מראש, שאנחנו רוצים להעביר להם באמצאות הטקסט שאנחנו כותבים.
פוסט זה סוקר עשרה כלים בסיסיים וחשובים, אשר תשומת לב ותרגול שלהם, יכולה לשפר באופן משמעותי את יכולת הכתיבה:
1. משקל / קצב / מקצב (מספרים וחזרות)
המוח שלנו פועל על פי תבניות שהוא מפתח, ומידע מתובנת, נצרך יותר בקלות.(תודו שלפני שהתעמקתם, עברתם על רשימת הכותרות הממוספרות של הסעיפים בפוסט הזה – זה בדיוק זה).
יצירת תבנית טקסט מבוססת משקל, יכולה להתבטא בכמות מילים קבועה במשפט, במילה שחוזרת תמיד במיקום קבוע כל מספר מילים ובהתייחסות לכמות ההברות או הצלילים בשורת טקסט, ביחס לאלו שסביבה.
השימוש ב"כתיבה במשקל" יכול להיות מגוון. החל מיצירת תבנית אורגנית אחת לכל הטקסט (התבנית יכולה להיות מורכבת ממספר תת-תבניות), או משחק בין משקלים שונים, על פי צורך ותחושת הכותב.
השימוש ב"כתיבה במשקל" יכול להיות מגוון. החל מיצירת תבנית אורגנית אחת לכל הטקסט (התבנית יכולה להיות מורכבת ממספר תת-תבניות), או משחק בין משקלים שונים, על פי צורך ותחושת הכותב.
משקל משחק תפקיד חשוב ביצירת רגש, במיוחד כאשר הטקסט עובר ממדיום של קריאה, למדיום של שמיעה. זאת מפני שלא כל הקוראים רגישים לזהות משקל כאשר הם רואים טקסט כתוב.
בטקסטים חזקים במיוחד, המשקל והמקצב מגיעים גם לאלו שלא היו חושבים לזהות אותם באופן טבעי.
בטקסטים חזקים במיוחד, המשקל והמקצב מגיעים גם לאלו שלא היו חושבים לזהות אותם באופן טבעי.
2. טונציה ומצלול
כאשר אנחנו קוראים טקסט, אנחנו בדרך כלל מצמידים לו בראשנו קול, על מנת להשתמש בטונציה להבין את הקשר הדברים. הטונציה היא התרגום הרגשי שלנו להגשת הטקסט והכרחי לצורכי ההבנה.
טקסטים "חסרי טונציה" (אין דבר כזה באמת, הכוונה לטונציה מונוטונית ו"ריקה מרגש"), אנחנו נוטים לשכוח בקלות, ורובנו נתעלם מהם לחלוטין. כנ"ל לגבי טקסטים שהטונציה שלהם מרגישה "מזויפת".
ניתן להשפיע ולקבוע את הטונציה שהטקסט משדר, על מנת לכוון את הקורא לטונציה ספציפית.
בטקסטים שאמורים להניע את הקורא לפעולה ספציפית (או אפילו סדרת פעולות), יש לטונציה תפקיד משמעותי במיוחד.
אם ניתן בקלות להשליך על טקסט מסוים מגוון גדול של טונציות, משמעותו שהטקסט יכול להשפיע על קשת גדולה של רגשות, איך אינו מסוגל לכוון באופן ספציפי לאחד מהם.
אחד מהכלים שעוזרים ביציקת טונציה ספציפית לטקסט הוא המצלול - הדרך שבה נשמע (קולית) הצליל שמבטא את המילים.
מצלול יכול להיות חותך, קוצץ, נוקב, מחבק, מלטף, מטלטל וכו'... כלומר, התיאור של מצלול מתייחס לפעולה, ובחירה במצלול מתאים חייבת להתייחס לפעולה מתאימה מבחינה דימויית. מי אמר מורכבות ולא קיבל.
שימוש נוסף במצלול יכול להיות שימוש במילים אונומטופאיות – מילים שנשמעות כמו "חיקוי" צליל פעולה הקשורה בהן ישירות (או מושלכת עליהן).
שימוש במצלול אחיד, או קבוצת מצלולים הרמונית, יכולים לתרום לאורגניות של כל הטקסט.
גם שימוש של שבירה חדה בין מצלולים יכולה להיות אפקטיבית על מנת לסמן לקורא מעבר בין טונים שונים בזמן הקריאה.
התנועות A/ E/ i/ O/ Uמשפיעות אף הן על המצלול. למשל: טקסט שיכלול בתוכו הרבה מילים מנוקדות בחיריק, יכול בקלות לעבור כטקסט "צורמני", וכו'...
לתנועות אלו גם כדאי לשים לב במיוחד כשהטקסט נכתב לשירה על פי לחן, מפני שהגרון האנושי דורש מאמץ שונה עבור כל אחד מהם. למשל: שימו לב שברוב השירים ה"פומפוזים" שמכילים תווים גבוהים, הנטייה היא לסיים את השורה הטקסטואלית עם הצליל "i" (אי) – זאת מפני שבאוקטבות גבוהות, יותר נוח לנו לבטא צלילים גבוהים בתנועה הזאת, או לפחות ב"תנועה פתוחה" (כלומר תנועה שפותחת פיסית את הפה כמו "O" ו-"A")
ניתן להשפיע ולקבוע את הטונציה שהטקסט משדר, על מנת לכוון את הקורא לטונציה ספציפית.
בטקסטים שאמורים להניע את הקורא לפעולה ספציפית (או אפילו סדרת פעולות), יש לטונציה תפקיד משמעותי במיוחד.
אם ניתן בקלות להשליך על טקסט מסוים מגוון גדול של טונציות, משמעותו שהטקסט יכול להשפיע על קשת גדולה של רגשות, איך אינו מסוגל לכוון באופן ספציפי לאחד מהם.
אחד מהכלים שעוזרים ביציקת טונציה ספציפית לטקסט הוא המצלול - הדרך שבה נשמע (קולית) הצליל שמבטא את המילים.
מצלול יכול להיות חותך, קוצץ, נוקב, מחבק, מלטף, מטלטל וכו'... כלומר, התיאור של מצלול מתייחס לפעולה, ובחירה במצלול מתאים חייבת להתייחס לפעולה מתאימה מבחינה דימויית. מי אמר מורכבות ולא קיבל.
שימוש נוסף במצלול יכול להיות שימוש במילים אונומטופאיות – מילים שנשמעות כמו "חיקוי" צליל פעולה הקשורה בהן ישירות (או מושלכת עליהן).
שימוש במצלול אחיד, או קבוצת מצלולים הרמונית, יכולים לתרום לאורגניות של כל הטקסט.
גם שימוש של שבירה חדה בין מצלולים יכולה להיות אפקטיבית על מנת לסמן לקורא מעבר בין טונים שונים בזמן הקריאה.
התנועות A/ E/ i/ O/ Uמשפיעות אף הן על המצלול. למשל: טקסט שיכלול בתוכו הרבה מילים מנוקדות בחיריק, יכול בקלות לעבור כטקסט "צורמני", וכו'...
לתנועות אלו גם כדאי לשים לב במיוחד כשהטקסט נכתב לשירה על פי לחן, מפני שהגרון האנושי דורש מאמץ שונה עבור כל אחד מהם. למשל: שימו לב שברוב השירים ה"פומפוזים" שמכילים תווים גבוהים, הנטייה היא לסיים את השורה הטקסטואלית עם הצליל "i" (אי) – זאת מפני שבאוקטבות גבוהות, יותר נוח לנו לבטא צלילים גבוהים בתנועה הזאת, או לפחות ב"תנועה פתוחה" (כלומר תנועה שפותחת פיסית את הפה כמו "O" ו-"A")
3. חריזה
אמורה להיכנס תחת הסעיף של "מצלול", אבל דורשת לדעתי התייחסות קצת יותר פרטנית:
כמובן שחריזה אינה מתאימה לכל טקסט.
טקסט שבוחר לעשות שימוש בחריזה, עושה גם הוא שימוש ב"מוסיקאליות" של האוזן שלנו ועוזר לנו לספוג את התוכן שמועבר לנו דרך סימטריה צלילית.
חריזה יכולה להיות "מסודרת" (לרוב מתייחסים בחריזה לנוסחאות מתמטיות לחלוטין, כמו AA ABAB וכו')
אך גם זיגזוג או גיוון בסדר החריזה, יכול לשרת טקסטים מסוימים.
כדאי לשים לב, שהחריזה לא "הולכת לאיבוד" בתוך מבנה כאותי מידי.
"חריזה מדויקת" - מתייחסת לשלושה פרמטרים: משקל (מילים בעלות משקל זהה), תנועה (A/O/E/i/U) וצליל (י-ה-לו-ם / ל-ח-לו-ם).
חריזה אינה מחויבת לכתיבה זהה, וכך למשל יכולות מילים שנשמעות אותו הדבר אבל נכתבות באותיות שונות, (ת/ט ב/ו וכו'...) להיחרז ללא התנגדות "מוסיקאלית" של המקשיב.
"חריזה קרובה" - מכאן העניינים מתחילים להיות "חופשיים יותר". חריזה קרובה מאפשרת "להתפשר" על אחד או חלק מהפרמטרים של "חריזה מדויקת". היא יכולה להשתמש בצליל "דומה", להתעלם מהמשקל או לשנות אותו בכוונה וכן להשתמש בצלילים "קרובים" או צלילים שברמה הכתובה אינם מתחרזים אולם יכול להיות להם אופן ביטוי קולי (בתוך מילה מסוימת) שיכול להישמע קרוב יותר לצליל המקורי שנחרז.
כותבים שאינם בעלי "אוזן מוסיקאלית", מתקשים יותר בחריזה. לכותבים כאלו כדאי להקפיד על בדיקה מדוקדקת של הפרמטרים באופן טכני, אם ברצונם להשיג את התוצאה שהם מבקשים.
כתיבה בחריזה "קלוקלת" יכולה להעיד על חוסר המוסיקאליות של הכותב. לחריזה כזאת יכול להיווצר אפקט נלעג שמרחיק את הקורא רגשית מהטקסט.
טקסט שבוחר לעשות שימוש בחריזה, עושה גם הוא שימוש ב"מוסיקאליות" של האוזן שלנו ועוזר לנו לספוג את התוכן שמועבר לנו דרך סימטריה צלילית.
חריזה יכולה להיות "מסודרת" (לרוב מתייחסים בחריזה לנוסחאות מתמטיות לחלוטין, כמו AA ABAB וכו')
אך גם זיגזוג או גיוון בסדר החריזה, יכול לשרת טקסטים מסוימים.
כדאי לשים לב, שהחריזה לא "הולכת לאיבוד" בתוך מבנה כאותי מידי.
"חריזה מדויקת" - מתייחסת לשלושה פרמטרים: משקל (מילים בעלות משקל זהה), תנועה (A/O/E/i/U) וצליל (י-ה-לו-ם / ל-ח-לו-ם).
חריזה אינה מחויבת לכתיבה זהה, וכך למשל יכולות מילים שנשמעות אותו הדבר אבל נכתבות באותיות שונות, (ת/ט ב/ו וכו'...) להיחרז ללא התנגדות "מוסיקאלית" של המקשיב.
"חריזה קרובה" - מכאן העניינים מתחילים להיות "חופשיים יותר". חריזה קרובה מאפשרת "להתפשר" על אחד או חלק מהפרמטרים של "חריזה מדויקת". היא יכולה להשתמש בצליל "דומה", להתעלם מהמשקל או לשנות אותו בכוונה וכן להשתמש בצלילים "קרובים" או צלילים שברמה הכתובה אינם מתחרזים אולם יכול להיות להם אופן ביטוי קולי (בתוך מילה מסוימת) שיכול להישמע קרוב יותר לצליל המקורי שנחרז.
כותבים שאינם בעלי "אוזן מוסיקאלית", מתקשים יותר בחריזה. לכותבים כאלו כדאי להקפיד על בדיקה מדוקדקת של הפרמטרים באופן טכני, אם ברצונם להשיג את התוצאה שהם מבקשים.
כתיבה בחריזה "קלוקלת" יכולה להעיד על חוסר המוסיקאליות של הכותב. לחריזה כזאת יכול להיווצר אפקט נלעג שמרחיק את הקורא רגשית מהטקסט.
4. אוצר מילים / דיאלקט / סמנטיקה / קלישאות
בזמן שתבניות עושות את חלקן בעזרה לספיגתו של טקסט, הן גם יכולות בקלות לגרום לנו לדלג עליו, או לא להתעמק בו, כשאנחנו מזהים דרכן מידע "מוכר מידי", או במילים אחרות, כשאנחנו מסיקים שהטקסט לא יחדש לנו כלום. זה לא חייב להיות נכון, אבל חלק מזה נובע משימוש באוצר מילים מצומצם, שימוש בקלישאות והיצמדות לדיאלקט (סביבת ביטוי ספציפית) שנראה ונשמע כמו הרבה טקסטים אחרים שכבר קראנו.
אוצר מילים רחב, מאפשר לייצר טקסטים שלא חוזרים על מילים ובכך מחייבים את הקורא להתעמק יותר בטקסט ולהשקיע יותר ריכוז על מנת לעקוב אחריו. (תחושה שאסור לדלג על שום דבר).
לצד ההמלצה לשימוש באוצר מילים רחב, כדאי לשים לב שנעשה שימוש במילים שהקוראים המיועדים יוכלו להבין, אחרת, מגוון ככל שיהיה, הטקסט ישאר לא ברור.
דיאלקט – בחירת שדה סמנטי ברור, המכיל מונחים בעלי משמעות ספציפית (לפעמים נוספת על המקובל) לקבוצת אנשים העוסקים בתחום ספציפי (לאו דווקא מקצועי).
שימוש בדיאלקט יכול לכלול את המילים והביטויים שמובנים למי שהטקסט מופנה אליהם, להעביר להם ב"קוד" משמעויות מדויקות ואף למשוך ולסקרן "חוץ תחומיים" פנימה (או להשאיר אותם לגמרי בחוץ).
קלישאות – בזמן שקלישאות הן אמיתות שחוקות שיש להן בסיס אוניברסלי ברור, השימוש בהן בתוך טקסט יכול להגביל מאוד את האפקטיביות שלו. העין האנושית מזהה קלישאות כמשהו לדלג מעליו (כי זה מובן מאליו), וטקסטים שמטרתם לחדש או לרתק, ירצו להימנע משימוש בקלישאות, בדיוק מהסיבה הזאת.
ניתן להשתמש בקלישאות במקרים שבהן הן "נדרשות", אולם עדיף למצוא דרך אחרת להעביר בדיוק את אותו מסר במילים אחרות.
עוד שימוש בקלישאות הוא דווקא בשבירתן – כלומר, ניצול נוסחה מילולית שבמקור היא קלישאה, על ידי שינוי שלא פוגע באסוציאציה המיידית לביטוי המקורי.
5. זיקוק והידוק
זיקוק ומילים מיותרות – בעקבות הצורך שלנו כקוראים, לצרוך את המידע באופן הקצר והמזוקק ביותר, אנו מעדיפים טקסטים שמכילים כמה שפחות מילים.
במקרים רבים, תהליך הכתיבה מכיל "פיגומים" (חלקים שעוזרים לנו להתכוונן, אבל מיותרים בטקסט הסופי). את ה"פיגומים" האלה, בדמות מילים לא נחוצות, או אפילו משפטים ופסקאות שלמים שאינם נחוצים, אפשר להסיר על מנת לאפשר לטקסט להתגבש אפילו יותר מהרגעים בו נכתב.
למשל: המילה "אני" ומיד אחריה פועל בגוף ראשון יחיד, לרוב ניתנת להסרה, כי הפעולה כבר כוללת בתוכה את הפועל (לדוגמא: אני כתבתי = כתבתי).
סדר הופעת המילים – בתחביר "תיקני", יש חוקים או לפחות מגבלות לסדר בו אמורות להופיע מילים בתוך משפט. היכרות עם התחביר ה"תיקני", מאפשרת משחק יחסים חדש בהכוונת הדינאמיקה של העברת רגשות ומסרים.
"שבירה תחבירית" מכוונת, יכולה להציע תיעדוף חשיבויות מדויק יותר אצל הקורא.
(לדוגמא: האמא לא היתה בבית / לא היתה בבית, האמא).
הידוק טקסטואלי - משמעותו מתן דגש על ספציפיקציה בבחירת המילים המדויקות וה"נכונות" ביותר לכותב (סוביקטיבי), לצורך העברת מסרים ורגשות מסוימים. המשמעות היא התרחקות ממושגים כלליים ופריטה ישירה על נימים מדויקים על פי בחירת הכותב. (לדוגמא: אהבה ו"אהבת אם" - יקבלו יחס שונה לחלוטין מהקורא. דוגמא נוספת: "פיסית" ו-"ידנית").
במקרים רבים, תהליך הכתיבה מכיל "פיגומים" (חלקים שעוזרים לנו להתכוונן, אבל מיותרים בטקסט הסופי). את ה"פיגומים" האלה, בדמות מילים לא נחוצות, או אפילו משפטים ופסקאות שלמים שאינם נחוצים, אפשר להסיר על מנת לאפשר לטקסט להתגבש אפילו יותר מהרגעים בו נכתב.
למשל: המילה "אני" ומיד אחריה פועל בגוף ראשון יחיד, לרוב ניתנת להסרה, כי הפעולה כבר כוללת בתוכה את הפועל (לדוגמא: אני כתבתי = כתבתי).
סדר הופעת המילים – בתחביר "תיקני", יש חוקים או לפחות מגבלות לסדר בו אמורות להופיע מילים בתוך משפט. היכרות עם התחביר ה"תיקני", מאפשרת משחק יחסים חדש בהכוונת הדינאמיקה של העברת רגשות ומסרים.
"שבירה תחבירית" מכוונת, יכולה להציע תיעדוף חשיבויות מדויק יותר אצל הקורא.
(לדוגמא: האמא לא היתה בבית / לא היתה בבית, האמא).
הידוק טקסטואלי - משמעותו מתן דגש על ספציפיקציה בבחירת המילים המדויקות וה"נכונות" ביותר לכותב (סוביקטיבי), לצורך העברת מסרים ורגשות מסוימים. המשמעות היא התרחקות ממושגים כלליים ופריטה ישירה על נימים מדויקים על פי בחירת הכותב. (לדוגמא: אהבה ו"אהבת אם" - יקבלו יחס שונה לחלוטין מהקורא. דוגמא נוספת: "פיסית" ו-"ידנית").
6. רווחים (spaces) ושני סוגים של סימני פיסוק
רווחים וסימני הפיסוק, שכולנו מכירים משיעורי חיבור והבעה, הם כלי שימושי ומגוון בטכניקה של כתיבה.
כדאי להבחין בין סימני פיסוק שתפקידם לסמן לקורא "איך לנשום" – חשיבות גבוהה להשפעה עמוקה על יכולת הספיגה ועל הרגש (כמו למשל פסיק, נקודה, מקף וכו'), וסימני פיסוק שתפקידם להשפיע ישירות על הטונציה והרגש (סימן שאלה, סימן קריאה).
שימו לב: בסימן שאלה אפשר לעשות שימוש גם בתור "שאלה טריוויאלית", כלומר שאלה שאינה באמת שאלה. במקרים כאלה, לניסוח תפקיד חשוב בהעברת המסר כי עליו להתחשב ברגש הספציפי שיוצר סימן שאלה מסוג זה (אולי אפשר לקרוא לזה במקרים כאלה "סימן תשובה").
עוד משמשים סימני הפיסוק להכתבת קצב הקריאה ובאפשרותם להשפיע ישירות על אלמנט ה"משקל".
ריווח נכון של הטקסט, מקל על העין לקרוא אותו. כך למשל אנו נוטים לוותר על קריאת "גושי טקסט" דחוסים ומעדיפים לקרוא טקסטים "נושמים" ומרווחים יותר.
רווחים יכולים לייצר אפקט רגשי ישיר, כתוצאה מיצירת השהייה מתוזמנת ומתוכננת באופן ספציפי.
שימו לב: בסימן שאלה אפשר לעשות שימוש גם בתור "שאלה טריוויאלית", כלומר שאלה שאינה באמת שאלה. במקרים כאלה, לניסוח תפקיד חשוב בהעברת המסר כי עליו להתחשב ברגש הספציפי שיוצר סימן שאלה מסוג זה (אולי אפשר לקרוא לזה במקרים כאלה "סימן תשובה").
עוד משמשים סימני הפיסוק להכתבת קצב הקריאה ובאפשרותם להשפיע ישירות על אלמנט ה"משקל".
ריווח נכון של הטקסט, מקל על העין לקרוא אותו. כך למשל אנו נוטים לוותר על קריאת "גושי טקסט" דחוסים ומעדיפים לקרוא טקסטים "נושמים" ומרווחים יותר.
רווחים יכולים לייצר אפקט רגשי ישיר, כתוצאה מיצירת השהייה מתוזמנת ומתוכננת באופן ספציפי.
7. אורך שורה ושבירת שורה
למקום בו נשברת או נגמרת השורה יש אפקט משמעותי בצריכת הטקסט.
מעבר להעדפת העין האנושית לצרוך טקסטים בשורות קצרות (6-15 מילים בשורה), כאשר טקסט רוצה להעביר מסר, השבירה הלא מתוכננת שלו יכולה לייצר מסר הפוך או שונה לחלוטין (ובעקבותיו רגש מתאים) לפני המשך הקריאה, או הבחירה אם להמשיך לקרוא.
מעבר להעדפת העין האנושית לצרוך טקסטים בשורות קצרות (6-15 מילים בשורה), כאשר טקסט רוצה להעביר מסר, השבירה הלא מתוכננת שלו יכולה לייצר מסר הפוך או שונה לחלוטין (ובעקבותיו רגש מתאים) לפני המשך הקריאה, או הבחירה אם להמשיך לקרוא.
שימוש מודע בשבירה או סיום שורה, חייב לקחת בחשבון את מגבלות הזירה והכלי הספציפי שבו מוגש המסר. (לדוגמא: האם אתם יודעים כמה תווים יש בשורת פוסט רגילה בפייסבוק לפני שהיא נשברת וגולשת לשורה הבאה? האם יש הבדל במספר התווים הזה כפי במופיע הפוסט אצלכם בפרופיל ואיך שהוא מופיע בזרם החדשות של החברים שלכם? איפה נשברת השורה הראשונה של הודעה פרטית בפייסבוק? כמה תווים נכנסים בכותרת נושא של מייל? וכו'...)
כמו כן, שבירה מכוונת של טקסט (מכונה גם "גלישה"), מאפשרת העברת מסרים מורכבים יותר (למשל: מסר בשלבים), כל עוד היא נעשית במודע, מתוך תכנון בהקשר אל התוכן עצמו.
(לדוגמא:
זהו יום ההולדת
שלי.)
כמו כן, שבירה מכוונת של טקסט (מכונה גם "גלישה"), מאפשרת העברת מסרים מורכבים יותר (למשל: מסר בשלבים), כל עוד היא נעשית במודע, מתוך תכנון בהקשר אל התוכן עצמו.
(לדוגמא:
זהו יום ההולדת
שלי.)
8. שם הגוף.
לפעמים בתהליך הכתיבה, אנחנו לא מבחינים כשאנחנו עוברים באותו הטקסט בין שמות גוף.
מיחיד לרבים, מזכר לנקבה – מעברים כאלה, יכולים בקלות לבלבל את הקורא, וליכול לאפשר לו "לנתק" את עצמו (האני שלו) מהטקסט והמסרים שהוא מעוניין להעביר.
מיחיד לרבים, מזכר לנקבה – מעברים כאלה, יכולים בקלות לבלבל את הקורא, וליכול לאפשר לו "לנתק" את עצמו (האני שלו) מהטקסט והמסרים שהוא מעוניין להעביר.
כדאי לשים לב לכל המקומות בטקסט בהן נשמע קול הדובר (יחיד/רבים, זכר/נקבה) ופעולות שנגזרות מכך) ולהקפיד על אחידות.
אותו הדבר כשמדובר בנוכחות ה"נדבר" בטקסט – כלומר, מי שהטקסט מיועד לו (יחיד או רבים, זכר נקבה).
ראוי לציין כי דינאמיות השפה מאפשרת במצבים מסוימים חריגות, שינויים ותיקונים ל"כללי הניסוח התקניים", כמו למשל צורת הרבים בנקבה במילת ציווי, שהיום מיוחסת לה ארכאיות ולרוב מוחלפת בצורת הציווי לרבים בלשון זכר. (לדוגמא: באנה / בואו)
אותו הדבר כשמדובר בנוכחות ה"נדבר" בטקסט – כלומר, מי שהטקסט מיועד לו (יחיד או רבים, זכר נקבה).
ראוי לציין כי דינאמיות השפה מאפשרת במצבים מסוימים חריגות, שינויים ותיקונים ל"כללי הניסוח התקניים", כמו למשל צורת הרבים בנקבה במילת ציווי, שהיום מיוחסת לה ארכאיות ולרוב מוחלפת בצורת הציווי לרבים בלשון זכר. (לדוגמא: באנה / בואו)
9. זמנים. (בעיקר בצורת הפועל)
טכניקת כתיבה מאפשרת לשלוט בממדי הזמן התחושתיים החולפים במהלך קריאת טקסט.
בדומה לאחידות "שם הגוף" (סעיף 8), גם ל"אחידות הזמן" משמעות חשובה באורגניות של הטקסט.בשפה העברית קיימים שלושה סוגי זמנים: עבר/הווה/עתיד, בעוד שבשפות אחרות, קיימים סוגי זמנים נוספים כמו למשל "הווה מתמשך".
בדומה לאחידות "שם הגוף" (סעיף 8), גם ל"אחידות הזמן" משמעות חשובה באורגניות של הטקסט.בשפה העברית קיימים שלושה סוגי זמנים: עבר/הווה/עתיד, בעוד שבשפות אחרות, קיימים סוגי זמנים נוספים כמו למשל "הווה מתמשך".
מתוך רצון "לתרגם" את הזמן הנחוץ לעברית, אנו יכולים בקלות להגיש ניסוח מבלבל, בעיקר למי שמוגבל להיכרות רק עם השפה העברית.
טקסט מורכב יכול להכיל ולשלב מספרי סוגי זמנים, אך עליו לעשות זאת במודע ותוך הקפדה ועל הובלה מודעת של הקורא על "ציר הזמן" ההקשרי לתוכן. צירי זמן עמוסים ומסובכים, מקשים על הקריאה ודורשים מהקורא יותר ריכוז ותשומת לב.
טקסט מורכב יכול להכיל ולשלב מספרי סוגי זמנים, אך עליו לעשות זאת במודע ותוך הקפדה ועל הובלה מודעת של הקורא על "ציר הזמן" ההקשרי לתוכן. צירי זמן עמוסים ומסובכים, מקשים על הקריאה ודורשים מהקורא יותר ריכוז ותשומת לב.
10. כוונה, מוטיב ואווירה
כיוון שהרגש זוכר יותר טוב מהרגש, לאווירה הכללית הנוצרת מקריאת הטקסט האורגני, משמעות חשובה ביותר. הכוונה של האווירה הזאת מתאפשר באמצעות כלים כמו "מוטיב" ו"כוונה".
המוטיב הינו שימוש טכני במסגרת אחידה מבחינת אופי סמנטי, ניסוחי, משקלי, מצלולי (וכו').כמו כן, המוטיב יכול להיות רגש או מסר ספציפי המוצאים דרכי ביטוי אחידות (מעולם אחד ספציפי), במגוון דרכים בתוך אותו הטקסט.
המוטיב הינו שימוש טכני במסגרת אחידה מבחינת אופי סמנטי, ניסוחי, משקלי, מצלולי (וכו').כמו כן, המוטיב יכול להיות רגש או מסר ספציפי המוצאים דרכי ביטוי אחידות (מעולם אחד ספציפי), במגוון דרכים בתוך אותו הטקסט.
למרות שבזמן הכתיבה, אנחנו לא תמיד מודעים לכוונות ולמטרות שלנו מהטקסט שאנחנו כותבים – לפני ההגשה שלו לקוראים, מומלץ לוודא שכן נדע זאת ושאכן הטקסט שלנו משרת את הכוונה והמטרה שאנחנו רוצים. במידה וישנו מקום לפרשנות רגשית או מילולית אחרת, זה בדיוק השלב לערוך בטקסט את השינויים המתאימים על מנת לדייק אותו.
נכון, המטרה יכולה להיות גם "שכל אחד יבין בדרכו" – אבל עדיף לבחור בכוונה הזאת במודע ולא פשוט להניח לה לקרות מעצמה, על חשבון מטרה מועדפת אחרת.
נכון, המטרה יכולה להיות גם "שכל אחד יבין בדרכו" – אבל עדיף לבחור בכוונה הזאת במודע ולא פשוט להניח לה לקרות מעצמה, על חשבון מטרה מועדפת אחרת.
אם יש לכם כלים, דגשים או נקודות דגש משלכם בנושא כתיבה טכנית, אשמח אם תשתפו בתגובות.
אשמח לדעת מה חשבתם על הפוסט, וכן אם תשתפו אותו עם מי שנראה לכם שהוא רלוונטי עבורו.
אשמח לדעת מה חשבתם על הפוסט, וכן אם תשתפו אותו עם מי שנראה לכם שהוא רלוונטי עבורו.
הצטרפו לדיון בפייסבוק:
גם כותבים מנוסים, אשר לא למדו רישמית "כתיבה" מימיהם, אינם משערים לפעמים כמה כלים טכניים עומדים לרשותם בשירות הכישרון הטב...
Posted by MichEal Amir Myx on Tuesday, July 28, 2015
