עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

מרץ 28, 2014

ביקורת בונה / ביקורת הורסת

not-listening-boy-on-white

החיים מלמדים אותנו להיות ישויות ביקורתיות. מה שהם לא תמיד מלמדים מספיק, זה שהביקורת שאנחנו מספקים, יכולה לחולל השפעות על קשת רחבה מאוד מטוב ועד רע. מ"בונה" עד "הרסנית".

נדמה כי אצל רוב האנשים קיים פער תפיסתי בין ההשלכות של הביקורת שהם מקבלים, להשלכות של הביקורת שהם מספקים בעצמם. כאילו יש חציצה אטומה, המונעת מהם ליישם על אחרים, את מה שהיו רוצים ושואפים לקבל בעצמם, בכל הקשור לביקורת.


ביקורת ו"חוק שימור האנרגיה"

רובנו חוששים מביקורת, מדחיקים אותה או משתדלים להתעלם ממנה, מסיבות שאפשר להבין בקלות: ביקורת יכולה לפגוע בנו עד עמקי נשמתנו, לרמוס ולחולל נזקים רציניים לביטחון העצמי שלנו, ובעיקר – כי ביקורת יכולה לשתק אותנו. פשוט כך.
ביקורת גם יכולה להיות תורמת, מלמדת, מפתחת. אלה שחכמים מספיק, מצליחים ללמוד גם מביקורת דורסנית, אך לא תמיד מה שהם ילמדו ממנה, יהיה קשור לתוכן הביקורת עצמה, אלה ליחס לאדם שהעביר אותה.

התניות בסיסיות בקבלת ביקורת

המציאות מפציצה אותנו במבקרים, ונדמה שברוב המקומות שאנחנו פוגשים בה, היא יותר פוגעת מאשר תורמת.
הסיבות לכך יכולות להיות נעוצות בתרבות שלנו, החל מהנקודה שמתחילים הציונים על מבחנים ועבודות בבית הספר ועד ל"מודלים לחיקוי" בתקשורת, המתפרנסת מסנסציות, התנשאות והקצנה.
אבל תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, הן אינן באמת תירוץ להמשיך לעשות לאחרים, את מה שאנחנו כל-כך לא אוהבים שעושים לנו, ועם זאת נדמה לי לפעמים שהעולם פשוט הולך ומכהה את הרגישות האנושית, עד אובדן חושים, וכולם כל-כך עסוקים ומרוכזים בעצמם, שאינם באמת מסוגלים לייצר את ההקשר המתבקש הזה בין קבלת ביקורת לנתינתה.
הסוד בכוחה של ביקורת, היא ההתניה שהגעתה דרך שכבות ההגנה שאנחנו מפתחים, תלויה בכך שתהיה לנו הערכה כזאת או אחרת למבקר. הפגיעים יותר מאתנו, מאפשרים – או, לא מצליחים למנוע מעצמם להעריך כל מבקר הנקרא בדרכם, ובמילים אחרות: "אלה שאכפת להם מה כולם חושבים".

התגוננות אלימה וחסימת המסר

כשביקורת ניתנת לנו ללא התחשבות ברגשותינו ו/או כשביקורת ניתנת באופן מרושע או פוגעני, מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעולה. הנטייה הטבעית שלנו היא להתרחק מן הכאב, ולכן אנחנו מרחיקים מאתנו לפעמים גם את הקרובים שבחברינו ואוהבנו, רק כדי לשמור על עצמנו מפגיעה דומה חוזרת.
יש כאלו שהתמודדות עם מנגנון הכאב שלהם, משגרת תגובה אלימה נגדית אוטומטית, וכשכזאת מופיעה – צריכה להידלק אצל כל אחד מאתנו נורה אדומה שפגענו באדם שכרגע ביקרנו, אבל רובנו נוטים להישאב לסיטואציה הרגשית ולהגיב באלימות על אלימות. דברים טובים, לא יוצאים מאלימות.
זה המחיר שאנחנו משלמים מצדה השני של המשוואה הזאת, שבה אנחנו מרגישים הרבה פעמים חכמים וצודקים, אולי אפילו מנוסים ומושכלים, אך מורחקים למרות כל אלה מן האנשים שהכי חשוב לנו להשפיע עליהם, בגלל ש"העזנו לומר להם את האמת", את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים – ואם כוונותינו היו טובות, אנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו יכולים למנוע את ההתרחקות הזאת, ואת הפגיעה בצד המבוקר, שאנחנו לא תמיד רגישים מספיק בשביל לחוש את כאביו.
אנחנו מאשימים את מי שמתרחק מאתנו בעקבות ביקורת לא נעימה, בחוסר יכולת להתמודד עם המציאות או עם האמת או עם הצדק או עם דעתנו ורגשותינו, ואנחנו שוכחים שאנחנו פועלים בדיוק אותו הדבר כשזה קורה לנו בעצמנו.

פגיעות לתווך ארוך

לביקורת רשלנית, שאינה מתחשבת ברגשותיו של האדם המבוקר, יש בדרך כלל גם השלכה נוספת על הכאב: ירידה חדה במוטיבציה שלנו להמשיך לעשות את מה שכרגע קיבלנו עליו ביקורת. זה די מובן, מהנקודה שבה אנחנו הצד הסופג – אף אחד לא רוצה לחזור ולהיפגע, אז למה להמשיך להיחשף לכאב, אם אפשר פשוט להפסיק לעשות, ודרך כך, להפסיק לקבל ביקורת ולהיפגע...? למה אנחנו לא זוכרים את ההשפעה החשובה הזאת כשאנחנו מעבירים ביקורת, את זה לפעמים קשה לי יותר להבין.
בסופו של דבר, ישנם סוגים שונים של מבקרים, ואנחנו כסופגי-ביקורת, צריכים להפריד בין אלה שמבקרים אותנו מתוך כוונות טובות כמו רצון לפתח אותנו וללמד אותנו, מאלו שהביקורת שלהם היא חיצונית לנו, ונשפטת בזכות עצמה כמוצר בשוק תחרותי לכל דבר, כמו למשל מבקרי אומנות בעיתון.

מפתיע

באופן די אירוני, התחום שכן למד במהירות את ההשפעות של ביקורת שלילית, הוא דווקא התחום העסקי. בעסקים, גם גופים שתפקידם הרשמי הוא לחנך ולתת ביקורת, נמנעים היום בכל דרך אפשרית לפגוע בתלמידיהם דרך ביקורת על איכות לימודיהם, מתוך הפחד המוצדק שסטודנט שיפגע, ישפיע על חבריו שלא ללמוד אצל אותו גוף מחנך. ככה זה, אנחנו לקוחות לפני שאנחנו סטודנטים, וההתנהגות שלנו כלקוחות מחייבת את הגופים המקצועיים שמתחרים על ארנקנו לעשות הכל כדי שנהיה מרוצים. גם אם זה בא על חשבוננו בסופו של דבר. אירוני, כבר אמרתי...?

איך כן אפשר להעביר ביקורת בלי לפגוע? לא תמיד אפשר. אבל הנה כמה טכניקות שיעזרו לכם להבהיר למי שאתם מבקרים, שאתם באמת בעדו:


א. התחילו במה שטוב.


תמיד יש דברים טובים. במיוחד כשתהליך היצירה של מה שעומד לביקורת הוא משהו מורכב, וכמובן כשמדובר בלבקר את האדם עצמו. בכל אחד יש דברים טובים.
ושימו לב, מס שפתיים לא יעזור כאן. צריכים להיות באמת מחויבים לראות את הערכים החיוביים על מלא יופיים ועצמתם – גם אם הם לא בקריטריונים המרכזיים של הנושא בביקורת.
חשפו כמה שיותר דברים טובים להגיד, וודאו שהמשוב החיובי שהעברתם נספג כחיובי, ורק אז, התחילו בזהירות עם השלילי. לשמוע את הטוב, נותן למבוקר תחושה של הישג, גם אם חלקי. אחרי ספיגת ההישג, יותר נוח לנו להבין במה עוד אנחנו יכולים להשתפר.

ב. התחשבו ברגשות.


כולנו בני אדם, וככאלה, ככל שאנחנו משקיעים יותר במשהו, אנחנו יותר רגישים כלפיו. מעבר לכך, כולנו מורכבים משאיפות וחלומות, וגם כאן, ככל שהחלום או השאיפה קרובים יותר לליבנו, כך אנו יותר רגישים כלפיהם.
היו זהירים בבחירת המילים שלכם כאשר אתם מעבירים ביקורת. שמרו על קשר עין (גם מטאפורי), ושימו לב לשפת הגוף של מי שמקבל מכם את הביקורת, אם הביטחון שלו יורד כשאתם מדברים – אתם עושים משהו לא נכון.

ג. בחרו בפורום המתאים לביקורת שלכם.


לכולנו יש סוג של פאסון, תדמית שהיינו רוצים לשמור עליה ולטפח אותה. ביקורת ציבורית שלילית, יכולה בקלות להיתפס בעינינו כהשפלה ברבים. לפעמים היא תדרוש מאתנו להתנגד אליה באופן ציבורי, על מנת להגן על אותה תדמית, ולפעמים היא אפילו תגרור, מעבר לפגיעה, ויכוח או ריב.. יש הבדל בין מה שאפשר להגיד לאדם "מול כולם", ומה שאפשר להגיד לו בפרטיות. חלקו את הביקורת שלכם לחלקים, שימו לב שאתם מפגינים איפוק ובחרו את הזמן והמקום או הערוץ הנכונים לכל חלק מהביקורת שלכם. אין מי שלא יעריך את היכולת שלכם לעשות זאת, כי כך כל אחד מאתנו שואף לקבל את הביקורת שלו – באופן, בזמן ובמקום שהוא יוכל להכיל אותה תוך כדי מינימום פגיעה.

ד. הקפידו לעודד בשימת דגש על הרווח הנלמד.

כולנו זקוקים לחיזוקים. במיוחד מדמויות שאנחנו מיחסים להן סמכות בחיינו, שלא לדבר על דמויות שאנחנו חשים אליהן הערכה וקרבה רגשית. כשדמות כזאת מעודדת אותנו שאנחנו בכיוון הנכון, אנחנו מקבלים זריקת מרץ למוטיבציה מתוך תחושה שאנחנו בדרך הנכונה, אפילו אם טעינו וגם אם יש לנו עוד מה ללמוד, אנחנו מרגישים שהתקדמנו. אם תחזקו את הדברים הטובים ותאפשרו ללומדים מכם לתקוע עוגנים חיוביים בתחום הנלמד, יהיו להם היסודות להמשיך להתקדם ומאמציהם לא היו לגמרי לשווא ואף הפכו למשתלמים.

ה. נסחו את המסקנות על דרך החיוב


במקום להגיד מה קרה "לא טוב" או מה "לא קרה", הגישו את הביקורת שלכם כ"מה יקרה אחרת" בפעם הבאה של ההתנסות, בעקבות הלקחים מהביקורת הנוכחית.
וודאו שהביקורת שלכם ניתנת ליישום על ידי המבוקר, באמת ניתנת ליישום – כי אחרת, כל מה שהיא תשאיר הוא משקע רגשי, אשר ברגע שיתנדף, ישאיר את המבוקר ללא ערך מוסף מן הביקורת ולא יאפשר לו באמת להימנע מלחזור על טעויות.

בשולי הדברים,

כמי שמתייחס לעצמו כ"איש חינוך", מרצה ומלווה מקצועי, אני נחרד לעיתים לגלות עד כמה בקלות אנחנו ממהרים לשלח ביקורת רומסת אחד כלפי השני, הרבה שלאו דווקא מתוך כוונה רעה או זדונית, אלה יותר מתוך כך שקל לנו הרבה יותר להיות שיפוטיים, מאשר לדרוש מעצמנו להתחשב בזולת.
זה עצוב לי שהחברה שלנו אינה שמה דגש על לימודי ביקורת כפי שהיא צריכה לשים – ומעבר לכך, היא שמה דגש דווקא על האופנים השליליים של העברת ביקורת, ומתגמלת אותם בפרסום, פופלאריות ופריימטיים.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להימנע משטיפת המוח שהופכת אותנו לשיפוטיים כל-כך כלפי אחרים, הוא פשוט לזכור שכל מה שאנחנו עושים לאחרים, עושים לנו כל הזמן.
אמר מהטמה גנדי החכם: "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", וכשקושרים זאת לביקורת: בחרו להיות מבקרים בונים, חיוביים, מעצימים, מפתחים, ותגלו עד כמה מהביקורת שנתתם באמת מיושם ומשפיע לטובה.
ככל שעודדו גם יותר אחרים לנהוג כמוכם, תניעו את החברה צעד אחד קרוב יותר לערבות הדדית ולעוד סלוגנים ומושגים שבשורה התחתונה פשוט מבקשים מאתנו "להיות בני אדם", כלומר, אנושיים אחד כלפי השני.

----- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית