עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

מאי 29, 2010

תרצה גרנות שלי

IMG_4798B

הפעם האחרונה שראיתי אותך, היתה לפני כמה שבועות. העברתי שיעור ב-ACC, החלק הרביעי, החדש שהוספנו ממש עכשיו ליחידת האינטראקטיב של הקורס אחרי שאמרתי לך ש"אין ברירה, המדיה מתרחבת ואני צריך יותר זמן לכסות יותר נושאים".

אני זוכר שהדלת נפתחה ופתאום נכנסת והתיישבת לך בשקט בצד. אחרי שנים שלא עשית את זה.

אוטוסטרדת המחשבות שעברה לי בראש, תוך כדי שאני מנסה לשמור על פאסון ורצף נושאי מול הכיתה, לא היתה מביישת את האינטרנט בכבודה ובעצמה:

מה קרה? היא רוצה להגיד להם משהו? היא רוצה להגיד לי משהו? למה היא פתאום נכנסת שוב לראות אותי מלמד? עשיתי משהו לא בסדר? מישהו אמר עלי משהו? היא רוצה לדעת אם השיעור הזה שהוספנו הוא באמת הכרחי? אולי היא לא סומכת עלי יותר...

אבל כל מה שאמרת זה את ה"אני לא פה" המפורסם שלך, וחייכת אליי חיוך מרגיע שבמאית שנייה חיבר אותי בחזרה למערך השיעור.

עכשיו, קצת יותר מ-24 שעות אחרי שהלכת לנוח, פתאום מתחברים לי דברים ויורדים לי אסימונים. פתאום אין יותר שאלות, רק תשובות ותשובות ותשובות. כאלה שהופכות לי את הבטן וגורמות ללב שלי להתחרפן מסכיזופרניה על מה לאהוב אותך יותר.

אז מה לעשות עכשיו? להגיד לך שנתת משמעות לחיי? ששינית אותם מקצה לקצה? שעזרת לי להגדיר את עצמי?

לא רוצה. רוצה להיות אגואיסט ולא להגיד מה שעוד מאות אחרים יכולים להגיד בקשר אליך.

רוצה לשמור ממך את הפיסה האישית שלי, את תרצה של מייקל. תרצה שתהיה לעולם רק שלי ולא אכפת לי שיגידו לי שאני חמדן ואגוצנטרי ומתנשא וחיי באשליות. "שיתפוצצו כולם", את היית אומרת, ואני מקשיב לך. אני תמיד מקשיב לך ולעולם לא אפסיק.

חוץ מזה, ככה היית בכל מקרה. אף פעם לא נותנת לכולם את הכל, אלא מחלקת את עצמך בערוצים אישיים המשודרים באופן פרטי לכל אחד ואחד מהאנשים בחייך.

כמו המנטרה שלך, שלקחתי איתי ואני חוזר עליה שוב ושוב ושוב: דבר לכולם – אף אחד לא יקשיב. דבר אל אדם אחד, וכולם מקשיבים.

ואת דיברת אלי. אלי – מייקל הקטן והמבולבל. מייקל שלא היה יכול לשבת רגע במקום אחד. מייקל שנדד בין עבודות, בין רעיונות, ובין התנסויות. את דיברת איתי. את דיברת מתוכי. את פתחת לי דלת שרק אחרי שנכנסתי אליה, הבנתי שהגעתי, לגמרי במקרה, הביתה.

בחודשים הראשונים של הקורס לא העזתי לדבר איתך. זה לא שהיית מפחידה, פשוט ראיתי את עצמי כלא ראוי לבזבז לך את הזמן. הערצתי אותך מרחוק, ממרכז הכיתה (באמצע – באמצע), שתיתי ממך ללא רווייה, ועשיתי הכל – אבל הכל, כדי להוכיח לך שאני הדבר האמיתי. שאני ראוי. שאני טוב. פינטזתי ורציתי להוכיח לך שכמו שאני גיליתי שהגעתי הביתה, את תגלי אותי כאימא מיקצועית ורוחנית.

הם צוחקים עכשיו, אלה שלא זכו להכיר אותך. "מה פתאום רוחנית עכשיו, בעולם הפירסום"? אבל מה הם מבינים בכלל... ולמי יש כוח וסובלנות להסביר? שיחפשו בעצמם את ההסברים האלה. "זה דור עצלן שאיבד את הסקרנות", היית אומרת לי וכל מי שהסכים להקשיב לך, שנים לאחר מיכן. כמה אני מבין על מה את מדברת. תמיד הבנתי. הבנתי הכל. ככה ידעתי שאני בבית.

אנשים שלא מכירים אותך, יכולים בקלות לחשוב שאת קרה ואכזרית לפעמים כשאת נותנת ביקורת על קריאטיב. הם יכולים לחשוב שיש לך רק שלל הערות פוסלות ושאת בכלל לא יודעת לתת מחמאות כי את עסוקה רק באגו שלך – אבל הם לא יכולים להיות יותר רחוקים מהמציאות.

במהלך הקורס ראיתי איך את לעולם לא מתעייפת לחפש בכוח את הנצוץ, את ההבזק הקטן בתוך ערימות גיבובי הבוסריות שהמטרנו עליך בניסיון להרשים.

למדתי להבחין שחוץ מ"שאפו" ו"יופי, לתלות" יש גם "בררררר" (שזה בתירצית: "צימררת אותי") וכל "אווץ'" שלך הקפיץ לי את הלב.

הקורס המשיך, ופתאום הייתי מוצא את עצמי במשרד הקטנטן הזה שלך, עם הנוף לים, רק עובר למסור משהו או לדבר על משהו מקצועי מהקורס, ומגלה שאנחנו פתאום מדברים על דברים שבכלל לא קשורים. (לא קשורים עלק...), על מוסיקה, על החיים, על זוגיות... הייתי רוקד מרגל לרגל בחוסר נוחות, מסרב להאמין שאת באמת "מקשקשת" איתי סתם – על הא ודה ובלה בלה בלה. זה יתכן בכלל? זה אמיתי? תירצה גרנות, האגדה החיה, באמת מתעניינת בי...?

התאהבתי בך. לא היה לי סיכוי. נפלתי שבוי עוד בשורה הראשונה של הקופיטסט, בה ביקשת ממני לגרום לגברים לבכות על גבי שלט, בו עד 7 מילים. הבנתי הכל.

לא יכולתי לתאר לך את ההרגשה כשעליתי אליך למשרד באמצע הקורס כדי לספר לך שהזמינו אותי לראיון עבודה. כשאנשים אומרים "סערת רגשות" הם לרוב מתכוונים שסוחף אותם רגש אחד, אבל בטורנדו הריגשי שלי התעופפו באותו רגע באלימות פחד, חוסר ביטחון וגאווה גדולה שהולכת להיות לי היזדמנות להוכיח את עצמי שם בחוץ, ועשיתי את זה אפילו בלי שתיהי מעורבת בזה. סוג של מחטף לתוכנית ה"סודית" שלי לסיים אצלך את הקורס ולקבל ממך המלצות אישיות לראיונות במשרדים.

את הסתכלת עלי במבט הכחול והמשסף שלך ודימיתי לראות בו חמלה. חוסר הביטחון שלי פירש את זה כ"זה טוב שתנסה, אבל אתה עוד צעיר וירוק ובוסרי מידי, אתה צריך עוד זמן". אבל כל מה שאמרת לי באמת זה "תנסה, אבל אל תתאכזב יותר מידי אם זה לא יקרה". דאגת לי. ראית את הרגישות שלי, וחששת שהתחום הזה הוא הפכפך, בוגדני ואגרסיבי מידי בשביל הלב שלי, אבל אני הייתי נחוש להוכיח לך. דווקא. שלא אאכזב. שאני כן במקום הנכון. שאת עוד תראי.

לראיון הגעתי אפילו בלי תיק עבודות מסודר, אלא עם אסופה של תרגילים ושיעורי בית, שכתב היד הלא ברור עם ההערות שלך היה על חלקם. כל אותם עמודים שכתבת לי עליהם "יופי, לתלות", ולא תליתי כי לא רציתי להוציא לאנשים את העיניים בקורס. (תליתי אולי 40%).

בערך כשבועיים, ושני התקפי חרדה מאוחר יותר כשנכנסתי והודעתי לך שהתקבלתי, לא היתה מאושרת ממך, ואמרת לי להגיד למנהלת הקורסים שלך להוסיף אותי לרשימה של "לומדים לעבוד". התפוצצתי מגאווה, וידעתי באותו הרגע, שלמרות שזכיתי לשים את רגלי בדלת אחת שמחוץ לחממת ACC, אני הולך להשקיע בקורס הזה את כל כולי עוד אפילו יותר מעד עכשיו, אם זה בכלל היה אפשרי. כי כזאת את היית – מעוררת השראה, מדרבנת, מחבקת. מזניקה.

סיימתי את הקורס בהיצטיינות. עברה כמעט שנה, כשפיטרו אותי מאותו משרד, בדיוק באמצע השבעה על סבתי זכרונה לברכה. לא סיפרתי לך. לא רציתי לאכזב. רציתי להמשיך להיסתדר לבד, ובכלל רציתי לקחת לי זמן ולחשוב אם אני בכלל בנוי להמשיך בתחום הזה – אבל לגורל היו כנראה תוכניות אחרות.

חברה טובה שלי בזמנו, הגיעה אליך לראיון קבלה ללימודים, ואחרי שהבנת שאני זה שהפנה אותה ושאלת לשלומי, היא אמרה לך בתמימותה שלא משהו כי פוטרתי. באותו רגע עצרת את הראיון שלה באמצע ויצאת להתקשר אלי. "למה לא סיפרת לי"?! צעקת עלי, "קח דף ועט ותרשום, שלושה מספרי טלפון – תקבע איתם ראיונות עבודה. מחר".

הראשון היה אידיאולוג'יק והשאר הוא עוד פרק בהיסטוריה המקצועית שלי. פרק שכמו רבים אחרים, כולו בזכותך.

לאורך הקריירה המקצועית שלי, תמיד שמרנו על קשר. בהתחלה חשבתי שזה רק אני שבא להגיד שלום, מגיע לעזור כש-ACC עבר מהנמל לשדירות יהודית – אבל מהר מאוד הבנתי שזה הדדי. ושמעבר להערכה המקצועית שלך אלי, יש גם אהבה אמיתית לאדם שאני. ושוב, התפוצצתי מגאווה.

חלום חיים נוסף התגשם כשהחלטת לתת לי היזמנות ללמד. בהתחלה כמתרגל, עם קבוצות קטנות, אחר-כך שיעורים מלאים, קביעות ב"מעבדת האמת" החדשה (כמה היית גאה בה כשנולדה, וכמה התגאתי בך עליה). הלב נמשך אליך ואל ACC בלי מעצורים – להגיע לראיין איתך סטודנטים למכללה – איזו זכות! לקבל לידיי את ניהולה המלא של יחידת האינטראקטיב (איזה אמון!), ותמיד כשהרגשתי מוצלח במשהו היה לך עלי את אותו האפקט - גרמת לי לשאוף להיות אפילו יותר מוצלח, יותר טוב, יותר מרשים. חלק מסוד הקסם שלך: לתת לאנשים להרגיש שאת גאה בהם, אך במקום לגרום להם להתבשם באגוטריפ – להניע ולדרבן אותם למצויינות שמעבר למצויינות.

ולצד כל זה, לצד הצד המקצועי, נחשפה אלי אט אט, בערוץ האישי שלנו, תרצה האנוש – ואת יודעת מה, לא רק שזה לא פגע בהיותך המנטור המקצועי שלי – זה גרם לי להעריץ אותך ולאהוב אותך אפילו יותר ויותר. כי איך אפשר שלא? ראיתי בך חברה. גם אם לא הלכנו לשופינג או כמעט ולא נפגשנו מחוץ ל-ACC. זה בכלל לא משנה. גם אם לא הגעת לימי ההולדת שלי כשהזמנתי אותך, אמרתי לעצמי – "זה בסדר, זאת תרצה, היא לא מהמתמנגלים. היא עובדת יותר טוב באחד על אחד ואני יודע שהיא אוהבת אותי". (ותארי לך, שאחד הדברים הראשונים שגיא אמר לי אתמול בלילה, כשהגעתי אליו אחרי שאת הלכת, זה כמה הצטערת שלא באת וזה קרע אותך ומבפנים ואם אני מבין עכשיו למה... את מבינה? אני קולט את זה בכלל? הייתי כל-כך רחוק מלחשוב על הנושא הזה באותו רגע, אבל היה לו חשוב שאני אדע שזה היה חשוב לך. במצבו, הוא עוד חשב עליך חושבת עלי. איזה אנשים אתם?! – מה עשיתי שזכיתי לקבל את פרס הזה שהוא אתם?!)

ופתאום, אחרי כל השנים האלה, פתאום את נכנסת לי לשיעור באמצע – ושולחת אותי שוב לסערת רגשות וחוסר ביטחון.

מפגר. מטומטם. אידיוט. את באת לראות אותי מלמד בפעם האחרונה. את באת לראות שהכל בסדר, שעוד חתלתול שאספת מהרחוב כבר עצמאי ויכול לילל בעצמו. את באת לראות שהסטודנטים שלך בידיים טובות. את באת לראות אותם לומדים כי פשוט היית מורה בכל רמ"ח אברייך ופשוט לא יכולת להתנתק מהכיתה – גם כשעברת את אותם טיפולים איומים, וסבלת את זעמה של אותה מחלה איומה. מחלה שלא סיפרת עליה כלום – ואני פשוט לא רציתי לראות.

אני רציתי להיות אגואיסט ולחשוב שתרצה תהיה פה תמיד. אני הלכתי עם מותג אחד נגד כל החוקים שלמדתי ממך – והסכמתי לקנות את הפנטזיה שאת בלתי מנוצחת לא רק בלב ובנפש, אלא גם בגוף.

אבל עם כל אגואיזם והרכושניות שלי כלפיך, תרצה שלי - של מייקל, פתאום כשהלכת מפה, גיליתי תרצה פרטית של כמה אנשיים בעצם היית.. פתאום מתרוממים סביב עוד ועוד ראשים שאומרים – רגע, מה זאת אומרת הלכה לנוח? מה זאת אומרת "היסתימו השידורים"? אבל היה לנו ערוץ – ערוץ אישי, ערוץ פרטי – לכל אחד היה תרצה משלו – ואת נתת את עצמך לכל אחד ואחד – וגרמת לכולנו להקשיב. כמו במנטרה שלך.

זה סוף העמוד השלישי ואני יודע שאפילו את כבר תתעייפי מהטרחנות שלי – אבל יש לי עוד כל-כך הרבה מה להגיד, כל-כך הרבה מה לספר... אני מרגיש שלא נגעתי בכלום. שבקושי... רגע, שניה – מה זאת אומרת נגמר? עוד לא התחלנו בכלל... אז בואי נעשה כאילו שניגמר, ונפסיק את הפוסט הזה עכשיו בשביל כל השאר שקוראים אותו, כי גם ככה כבר קוראים וכותבים עליך כל-כך הרבה דברים עכשיו ולמי יש כוח וסובלנות. בואי נעלה כתוביות, נריץ קרדיטים ונגיד שהסתיימו השידורים.

אבל זה יהיה רק כאילו תרצה שלי. של מייקל. כי הערוץ שלנו, הוא ישאר פתוח לעד. לנצח. כל עוד אני כאן. אבל אל תספרי להם. טוב? תישארי קצת רק שלי. רק קצת... כדי שאני אוכל להגיד לך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי שאף אחד ישמע, כמה אני אוהב אותך.

 

מייקל

13 תגובות:

  1. חיממת את ליבי.
    אני כבר יומים רושם ומוחק.
    מנסה לתרגם את הסיפור שלי עם תרצה לכדי אותיות על המקלדת ולא מצליח...
    זה אישי מדי, האישה הזו ברגע שהתיישבתי מולה בפעם הראשונה שאלה אותי את אחת השאלות הקריטיות בחיי...
    בהתחלה חשבתי שזו חוצפה, עמדתי על סף בכי.
    לאח"כ שהיא ישבה איתי בשיחה אישית ושאלה שוב כבר הבנתי הכל...
    תודה לך תרצה!!!

    יקיר.

    השבמחק
  2. בא לי להגיד לך מלאנתלאפים דברים
    אבל לא בא לי לפתוח אותם בגלוי ככה, מול כולם.
    תהיה חזק יקר שלי!

    השבמחק
  3. אני פתאום מרגישה שאני ואתה כל כך ברי מזל, שניתנה לנו הזכות לנצור פיסת חיים שלמה שתרצה היתה חלק בלתי נפרד ממנה.
    ואני שמחה, שלעולם לא נשכח אותה.

    השבמחק
  4. מייקל בעל הנשמה היתרה
    האמת היא שרגשת אותי מאוד. אני קוראת את הפוסטים שלך ועוקבת אחרי ההתפתחות שלך וגם מרגישה מי משמעותי בחייך...
    אין ספק שהיכולת שלך להביע את הרגשות הכי עמוקים ומורכבים מדהימה. אתה יודע, אני אספר לך משהו, אחרי שכתבת לי שבחים על יכולת הכתיבה שלי ובאיזו הזדמנות כשראיתי שיש איזה שישי כזה של כתיבה עם תרצה גרנות עלתה במוחי המחשבה להרשם ולהפתיע אותך. עכשיו אני מרגישה החמצה.
    מחבקת

    השבמחק
  5. כל כך נוגע ללב מה שכתבת מייקל.

    הפעם האחרונה שבה ראיתי את תרצה, בלי לדעת שזו תהיה הפעם האחרונה, הייתה כשנכנסה אליך לשעור ההוא, לכמה דקות. לא זכיתי להכיר אותה, אבל מאותו הרגע בו נפלה עלינו הבשורה הנוראה, לא מפסיקות להדהד לי בראש המילים הספורות שכן אמרה לי, בכמה הזדמנויות שונות. יש להן עכשיו משמעות אחרת, ובאופן פלאי אני זוכרת אותן כל כך טוב.
    לפני שנרשמתי לקורס ביקשתי לפגוש את תרצה בארבע עיניים כי היו לי המון ספיקות. בפגישה שלנו דיברנו הרבה, על למה לא ובעיקר על למה כן, ואז אמרתי -"אני מפחדת", ותרצה ענתה: "להתאהב, הרבה יותר מפחיד." זה היה לא קשור, ואולי לגמרי כן, כי יום אחרי זה התקשרתי לליבנת, ואמרתי - כן, אני נרשמת.
    בשעור הראשון עם תרצה, כשהעזתי לקרוא איזו "הברקה" אקראית, תרצה הקשיבה ואמרה לי, ישירות לעיניים - "אני רואה שתהיה לי הרבה עבודה איתך", ואני לא ידעתי - זה טוב, זה לא טוב? אם יש הרבה עבודה סימן שיש עם מה לעבוד? כל מילה שלה, הייתה מסר. סימן. קצת נרגעתי כשבשעור הבא, אמרה לי תרצה: you know your stuffעל איזה טקסט שקראתי. במילים שלה, היה סוג של אישור. באותו הרגע הרגשתי כאילו "הומלכתי". כזה היה הכוח מאחורי המילים שלה.
    ויום אחר, חורפי, נכנסנו ל- ACC, אני ועוד שתי בנות; תרצה קיבלה אותנו שם, ואמרה - שלושתיכן מתולתלות... ואני לא הבנתי - מתולתלות? כן, תלתלים.. אהה, אמרתי לתרצה - חשבתי שהתכוונת "מטולטלות" ב- ט', ותרצה ענתה - א ת מטולטלת גם ב-ט'... ובמילים האלה, המעטות האלה, הייתה אהבה.
    כל כך עצוב לי שלא זכיתי להכיר את תרצה, קצת יותר, קצת באמת.
    אני, שתמיד עוברת על כל מילה שאני כותבת, עורכת ומשכתבת עד דק, בוחרת הפעם לא לקרוא את הדברים שנית, להישאר אנונימית, ולהשאיר את המילים כמו שהן - ראשוניות.. אנונימיות... מטולטלות.

    השבמחק
  6. ריגשת עד מאד יקירי, השארת אותי עם דמעות. חשבתי עליך רבות היום. אוהבת אותך מאד, תהיה חזק.

    השבמחק
  7. מייקל היקר,
    ריגשת אותי עד דמעות.
    תרצה הייתה של מייקל, גיא, לבנת, כריסטינה ושל כל אחד ואחד מתלמידיה. למזלנו אני יודעת שהיא עוד תחייה לנצח בלבבות כולנו, תעזור לנו לכתוב טוב יותר, לחשוב אחרת, ולהיות טובים יותר בכל דבר שאנחנו עושים.
    מרגישה ברת מזל שהייתי חלק מהקורס האחרון שסיים יחד איתה בתערוכת הסיום.

    השבמחק
  8. זה מגוחך בעיני לרשום פה לתרצה מה שאני חושב או מרגיש או שיש לי לומר, כי מאיפה שהיא נמצאת עכשיו ואני אומר את זה באמת ובתמים כאדם מאמין, היא יכולה לשמוע את זה רק מעצם זה שאני מרגיש את זה, בלי תקתוקי המקלדת והקלקה של ה"שלח" עם העכבר,
    רק רציתי להגיד לך שלמרות שבאופן אישי אני נגד השתפכות פומבית ברגעים של כאב, כי כאב הוא אישי, ופומבי, פומבי הוא פומבי.
    בכל זאת נהנתי, עד כמה שאפשר להינות מ"הספד" ממה שכתבת

    כי זה עושה המון חם בלב לגלות שיש בין אנשים קשרים כמו שלך היה איתה, קשה לי שלא לקנא, ובו זמנית להתנחם בעובדה שלפחות זכית בקשר שכזה, מעטים באמת זוכים להיות מוערכים באמת ובתמים על ידי אדם שהם כה מעריצים ואתה מייקל ככל הנראה זכית בזה. שאפו.

    דקל א'

    השבמחק
  9. תודה לכל הקוראים, הכותבים והמחזקים.

    דקל, אני חושב שפומבי ופרטי - זאת הגדרה אישית, וזכותך לבחור כל דרך שראויה לדעתך לבטא את מה שאתה מרגיש.

    לי, הרגיש הכי נכון ככה, ואם למדתי משהו מהפוסט הזה, שקיבל גם הרבה תגובות בפייסבוק, רובן אגב, פרטיות. וכיוון שהפוסט הזה זכה גם להרבה התייחסות אישית פנים אל פנים - אני שמח שכך בחרתי להגישו.

    לרוב, אם תגלוש לאחור, אני לא משתפך בבלוג שלי וכמעט ולא כותב דברים אישיים, הפעם, מתוך ידיעה שתרצה נגעה בכל-כך הרבה אנשים, ורצון לשתף - בחרתי לבטא זאת כך.

    תודה על המילים המחזקות בסוף התגובה שלך, זאת תכונה נעלה לדעת שאתה לא אוהב משהו, ובכל זאת למצוא בו את הטוב.

    רק אהבה.
    מייקל

    השבמחק
  10. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  11. האישה הזו.. האישה הזו.. בפעם הבאה שאבוא לארץ כבר לא אוכל לבקר אותה. היתה פעם אחת לפני שנתיים. לא מתוכננת אבל תרצה קבלה אותי הכי יפה שיש. אני חושבת עלייה רבות בחודש האחרון. כמה היתה גדולה.

    השבמחק
  12. רק עכשיו, ממש רק עכשיו העזתי לקרוא.
    ולא יכולתי שלא להתרגש מכל מילה ומילה. ולהסכים.

    תודה שהכרת לי את האישה הכי כנה שהכרתי. תודה שנתת לי את ההזדמנות להכיר אותה, ובזכות זה להתחיל להכיר אותי.
    אלף חיבוקים, אחד לכל רגע שהתפספס.
    ענת

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית