מאי 21, 2019

מה אפשר ללמוד מ"משחקי הכס" - המסרים של הסדרה בפרק האחרון (זהירות ספויילרים!)


 *** זהירות ספויילרים לפרק האחרון בסדרה "משחקי הכס" ***

הרבה ביקורת מושמעת בימים אלה על "משחקי הכס", וספציפית על הפרק האחרון.
מעריצים וצופים רבים מרגישים מאוכזבים, חלקם אפילו "מרומים".

 

הרשת גועשת בדיונים סוערים ופרשנויות לרמזים הנסתרים

 

אבל אני, אני רציתי לעצור רגע, ולדבר על המסרים.

אתם יודעים, מה שהסידרה ניסתה להגיד לנו, הצופים -
הרבה מעבר למישור הסיפורי.

בנקודה הזאת, הפרק האחרון בסידרה – היה זר יפהפה של אמירות,
שלדעתי, לא כדאי לדעתי לפספס.

 

 1.      כל מה שצריך זה סיפור טוב

טיריון באזיקים וידיים שחורות, ממליך את המלך הבא
(צילום מסך. זכויות: HBO)
בנאום ההגנה שלו מול המועצה הגדולה, טיריון מדבר על חשיבות הסיפור.
     הוא מזכיר שמה שהציבור צריך זה סיפור טוב להרגיש שהוא חלק ממנו. שייכות.
בנקודה זו, הוא מציע את סיפורו של בראן בתור קאנון שמצדיק את המלכתו.
שימו לב לאמירה בסצנה – כאשר
טיריון, האסיר באזיקים, שידיו מלוכלכות ושחורות (רמז ל"עבודות שחורות" אולי?), הוא זה שמציע את ההמלכה וממנה בעצם את המלך.
כאן הסידרה מנסה לרמוז לנו שדווקא אלה שנמצאים בחסדי השליטים, הם אלה שממנים אותם באמת. כי הם מספרים את הסיפור שממצב אותם כמלוכה. הם אלה שצריכים להאמין בסיפור. "האנשים הקטנים".


2.      הגיע הזמן ללמוד מההיסטוריה

     אז ישבנו באיצטדיון הגלדיאטורים הזה שנקרא "משחקי הכס", וצפינו:
בכל הקרבות, הנצחות, ההפסדים, הלידות והמוות – הכאב והשמחה של כל הגיבורים שלנו – והרענו. היינו מהופנטים מול הדם והאכזריות והכוחניות הזאת – אבל מה למדנו ממנה?
בראן, כמו ש
טיריון מזכיר לנו בנאום ההמלכה, הוא "אוסף הסיפורים של כולנו". (העורב בעל שלוש העיניים).
טיריון מצדיק בכך את הבחירה בבראן על מנת "לשבור את הגלגל" – כלומר, בראן הוא אוסף הסיפורים של כולם. הוא התיעוד. ההיסטוריה והעתיד (החלומות והתקווה).
אם בראן ישב על כס המלוכה ביודעו את כל הסיפורים של כולם – הוא יוכל לפעול באופן הכי הוגן לקידום האינטרסים של כולם ביחד. תיאורתית. זה עדיין יהיה בראן שמחליט מה יקרה ולמי, אבל הוא הדבר הכי דומה ל"דמוקרטיה", כי למרות שהוא שליט יחיד – הוא יכול באמת לייצג את הקולות והאינטרסים של כולם.
השבירה של הגלגל, היא היכולת של האנושות ללמוד מההיסטוריה של עצמה. מה שלצערנו, לא באמת קורה בימנו... כי האנושות מוכיחה פעם אחר פעם שיש לזה זיכרון מאוד קצר, וגם כשהיא זוכרת – היא לא באמת לומדת, וממשיכה בדיוק באותם דפוסים. זה הגלגל.
טיריון הוא אחד הכלים המושחזים של הסידרה להעביר אמירות שחוצות את הנארטיב מהמסך ישירות אלינו. הוא היועץ, שסומך אך ורק על השכל שלו על מנת לשרוד. הוא זה שאנשים לא יעריכו נכון, עד שיהיה מאוחר מידי.

סיר בריאן מכניסה את סיום סיפורו של ג'יימי לניסטר ל"שיר של קרח ואש"
(צילום מסך. זכויות: HBO)

3.      ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים

     הסצנה בה אנחנו רואים את סיר בריאן יושבת ומעדכנת את ספר דברי הימים של ווסטרוס, וספציפית את העמוד   של ג'יימי לניסטר, היא סצנה מרהיבה.
בריאן, שהיא אחת משתי הדמויות שהן "המצפון" של הסדרה,
האישה שכולנו הערצנו על הנאמנות והאידיאולוגיה שלה – היא זאת שכותבת עכשיו את דברי הימים.
בעמוד של ג'יימי, היא מוסיפה את המשך וסוף סיפורו, בזמן שהמצלמה רצתה שנתמקד בעיקר במשפט הסופי שלה: "מת בהגנה על מלכתו".
הניסוח הזה, מעבר להיותו חומל, מהווה סגירת מעגל לדמות של ג'יימי, שמתה בפרק הקודם במוות שלא איפשר לנו באמת להתאבל עליה.
בריאן לא מציינת איזו מלכה. אנחנו, מבינים שמדובר בסרסי. אבל איך תפרש את המשפט הזה ההיסטוריה...? (כי טכנית מרגע שערק מסרסי, נשבע אמונים לדניאנריס).
כך מוסרת לנו הסדרה שני מסרים:
א. יש משמעות למי נותנים לכתוב את ההיסטוריה.
ב. אם כבר נותנים למישהו, כדאי שזה יהיה מישהו עם מצפון וחמלה ואידיאולוגיה של נאמנות לשירות מטרות נעלות.

אגב,
זוכרים את הסצנה הקומית בה מציגים ל
טיריון את ספר דברי הימים, המכונה "שיר של קרח ואש", ומספרים לו שהוא לא מופיע בו?
ובכן, גם כאן יש אמירה רצינית מאוד – שנחבאת אל ה"דחקה".
טיריון הוא אחת מהדמויות הכי משמעותיות בקידום העלילה, אבל כל חיו הוא היה רק "יועץ". דמויות שההיסטוריה מתייחסת אליהן כשוליות ו"מעלימה" את קיומן בזמן שהיא מאירה את הזרקור על המלוכה והאצולה.
כצופים, כולנו מבינים ומעריכים את חשיבות הדמות של
טיריון.
האם אנחנו יכולים לדמיין בכלל את הסיפור של משחקי הכס בלעדיו?
איך היה נראה הספר שלנו או הסידרה שלנו בלעדיו...?
קשה לדמיין. אבל ככה אנחנו מכירים את ההיסטוריה שלנו.
אנחנו לא מכירים את רוב הטיירונים שלה.
זה מה שהסידרה אומרת לנו.

דרוגון ממיס את כס החרבות
(צילום מסך. זכויות: HBO)

4.      There is no spoon

      כן... הכיסא. כיסא החרבות המפורסם שעליו ובדרך אליו נרצחו, נהרגו ומתו כל-כך הרבה דמויות. כל הסבל והכאב בדרך לכיסא הנחשק הזה – לא מנעו ממעריצי הסידרה למחות על כך שהסידרה בחרה להשמיד את הכיסא בפרק האחרון.
בואו נדבר רגע על הבחירה הזאת.
מה שבעיניי הסידרה מנסה להגיד לנו, הוא ש"אין כיסא".
כלומר, הכיסא הפיסי, הוא חסר משמעות.
אנשים תמיד ילחמו על כוח. אנשים תמיד יעשו דברים איומים כדי לזכות בעוד כוח.
הגיע הזמן לשנות את זה.
שימו לב איך הסידרה בחרה להשמיד את הכיסא.
הדרקון האחרון, דרוגון, הוא זה שממיס אותו בנשיפת האש שלו.
דרוגון הוא השריד האחרון לכוח הפנטסטי שהשחית את המלכה שלו.
הטבח הנורא בקינקס-לנדינג התאפשר בזכותו.
יתכן שהוא עצמו מרגיש אשם על כך, ואולי גם הוא מאלה שהבינו שדיאנריס "כבר לא איתנו".
בגלל זה הוא ממיס את הכיסא ולא תוקף את ג'ון.
הוא מבין.
הוא לוקח איתו את גופתה של מלכת הדרקונים ונעלם מחיינו, מפני שאנחנו לא מוכנים וכנראה אף פעם לא נהיה מוכנים, לכוח מהסוג הזה ברשותנו. כוח כזה, מביא רק להרס מוחלט. אי אפשר לרסן אותו, וכשמנסים, זה תמיד מאוחר מידי.
חאלסי - אם הדרקונים
(צילום מסך. זכויות: HBO)

***
כן, אני יכול למצוא המון חורים בעלילה, בעיות ברצף, סתירות פנימיות, פערים לא מוסברים, אבל עכשיו, כשהסדרה "משחקי הכס" נשלמה, אני גם יכול סוף סוף להתייחס אליה כיצירה מתחילתה ועד סופה.
מדובר בתקדים שלא היה כדוגמתו מעולם.
סידרת טלוויזיה, שמבוססת על סידרת ספרי פנטסיה – ריתקה במשך כמעט 10 שנים כמעט את כל העולם.
בשלב מסוים, נגמרו הספרים והסידרה המשיכה – פה התקדים.
היצירה מאוד מאוד הושפעה מהעדר הספרים ברקע שלה. אין ספק.
אבל דבר אחד בטוח:
האנשים שלא ראו את משחקי הכס, הם המיעוט.
העולם כולו היה מהופנט מהסיפור האפי הגדול מהחיים הזה.
עכשיו נשאר רק לגלות, אם גם המסרים עברו, או שנשארנו רק עם הדם על השפתיים.

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם:
שמתם לב למסר שלא ציינתי?
מסכימים את הפרשנות שלי או שיש לכם אחת משלכם?
תמיד מענין אותי.
אפשר גם בפייסבוק

מרץ 11, 2019

למה מותגים צריכים לספר "סיפור שאינו נגמר" #סטוריטלינג



רוב העסקים והגופים הרשמיים למיניהם בעולם,
כבר נמצאים בשלב כלשהו על קשת ההפנמה,
שעליהם לספר היום "סיפור טוב"
על מנת לזכות באהבתו של הקהל.

אבל "סטוריטלינג", בצורתו המודרנית,
המופשטת והמותאמת לעולם השיווק,
הוא רק הכותרת, בכניסה ליקום שלם של חוקיות,
שמשתנה ומתפתחת תמידית, יחד עם הצרכנים עצמם,
הרגליהם, התנהגותיהם, צרכיהם – ובהתאם לסביבתם.

הסוף.

כולנו מכירים את הסיפורים הקלאסיים, בהם לסיפור יש "התחלה", "אמצע" ו"סוף" מסודרים.
כולנו מכירים את מבנה המחזה הקלאסי, המורכב מחמש מערכות, בתומן, נגיע לקטרזיס.
אנחנו מכירים גם את הפורמט הטלביזיוני, סדרה המספרת סיפור בפרקים, בדומה למבנה של ספר – אך גם אלה מוגבלים בכמותם. יש
X פרקים בכל עונה. יש X עונות. אבל זהו. כשהסיפור נגמר, הוא נגמר.

אז מה ההבדל בין "סטוריטלינג" קלאסי לזה שמתפתח בימנו?

ההבדל הוא שסיפור של מותג, יהיה הגוף מאחוריו אשר יהיה,
לא אמור להסתיים. אף פעם.
האם יתכן שזה מה שנגזר עלינו, לספר סיפור בלתי נגמר?
והאם זה בכלל אפשרי?
מתי מגיע השיא של הסיפור?
ומה יקרה אחריו?
איך נראה סיפור שהגיבורים שלו אף פעם לא "חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה"?
התשובות נמצאות דווקא במתודות שקודמות לאינטרנט ולמסכים הדיגיטליים של ימנו, בהרבה.
         
למעשה, כמו רוב הפעמים, אנחנו רק חושבים שהמצאנו משהו חדש,
אבל יש סיפורים שמוכיחים שהיו כאן לפנינו. הרבה לפנינו.

           
"חיים ומוות ביד הסיפור" - תסמונת שחרזאדה.
         
Sophie Gengembre Anderson - שחרזדה
שחרזאדה היא דמות המסגרת של סיפורי "1000 לילות ערב", והיא זו המניחה בידינו את התשובות לשאלותינו: איך לספר סיפור שאינו נגמר, ותמיד מעניין? עד כדי כך מעניין, שהסולטן יבחר להעניק לך לילה נוסף לחיות, על מנת לספר את המשכו.
הפיתרון של שחרזאדה ישמע פשוט, אך מיטבי הלכת באמנות הסיפור מזהים באיזו שזירה מקצועית נארג הפורמט, המגולל סיפורים קצרים, מאיזורים גיאוגראפיים שונים, ורוקם אותם ליצירת מופת,
שמהדהדת בנו עד היום, מאות, אם לא אלפי שנים, מאז שסופרו לראשונה.
    
ביתו של הואזיר, מנצלת את הכלים שברשותה על מנת לשרוד:
היא סוחפת את מאזיניה למקומות אקזוטיים, יוצרת דמויות בלתי מושלמות עם אתגרים מרתקים שהן צריכות לשרוד – אך יותר מהכל, היא מבינה את העיקרון החשוב: אי אפשר לתת לקהל את התחושה שכל הזמן מספרים לו את אותו הסיפור. סיפוריה של שחרזאדה חולפים דרך מגוון רחב של מיקומים והדמויות במרכז הסיפורים תמיד נאבקות על חייהן.


בכל שחר, הוא עוצרת את הסיפור בשיא המתח – מצב המחייב כי המאזינים מזדהים עם הדמות בכל מאודם, ומריעים עבורה, בזמן שהיא עצמה נמצאת במרכזו של המשבר המרכזי בעלילה, או בדרכה אליו.
זהו המקום שבו המאזין לסיפור נשאר עם הכי הרבה שאלות פתוחות, שהמשך העלילה מבטיח עליהן תשובות. ככל שהשאלות האלה מרגשות יותר את המאזין, כך גובר הצורך שלו לשוב ולהקשיב להמשך הסיפור.


ברגע שסיפור אחד נגמר, סיפור חדש מתחיל מיד. מקום אחר, גיבורים חדשים, עלילה שונה.
אז נכון, ש" 1000 לילה ולילה" אינו סיפור היסטורי, והדמות שחרזאדה היא דמות בידיונית, אך מקבצי הסיפורים שפעלו לאורך השנים על מנת לשמר ולשחזר את האוסף הזה, מצאו לנכון לשמור על דמותה. למרות שכבר מזמן אפשר היה לנטוש את עלילת המסגרת ופשוט להציג את הסיפורים בפני עצמם.

הם עושים זאת, מפני שלשחרזאדה יש תפקיד לא פחות חשוב במסרים שמרכזת יצירת המופת הזאת.
תפקידה של שחרזאדה הוא לחשוף בפנינו את כוחו של מספר הסיפורים, וחלק מהכלים העומדים לרשותו.
לא סתם היא מוצבת בעמדה שבה חייה על הקו. פה בדיוק מחוזקת האמירה ש"חיים ומוות ביד הסיפור".
     

אם נרצה, נוכל ליהנות משחרזאדה ועלילותיה בספרים כפשוטם. 
אבל אלו מאיתנו שיהיו מוכנים ללמוד ממנה יותר ממלאכתה, יגלו שדמותה מגישה הדרכה מרתקת באמנות הסיפור הבלתי נגמר.
      
"מסע הגיבור" – המודל המעגלי של ג'וזף קמפבל.
    
אחד מהחוקרים הנודעים והמוערכים ביותר בתחום הסיפור, הוא ג'וזף קמפבל, אשר מיקד את מחקרו בסיפורים מיתולוגים מרוב התרבויות המוכרות לאנושות, ואיפיין דפוס ארכיטיפי משותף לכולן, אותו הגדיר כ"מסע הגיבור".
אני ממליץ לכם לחקור את "מסע הגיבור" של קמבפל לעומק, יש המון תוכן בנושא,
אך החלק שאליו אני מכוון כרגע את תשומת ליבנו הוא זה:
המודל שפיתח קמבפל, שבר את המבנה הלינארי השולט, שהכרנו למבני סיפור שונים.
למעשה, המודל של קמבפל, הוא מעגלי.


מודל "מסע הגיבור" של ג'וזף קמבפל
מסע הגיבור - על פי ג'וזף קמפבל

כלומר, בתמצות על, הגיבור של קמבפבל יוצא מנקודה מסוימת למסעו,
עובר שינוי כלשהו, ואז חוזר לביתו – שונה. 


קל להמחיש דרך סימבה, ב"מלך האריות" של דיסני:
דודו של סימבה גורם לו להאמין שהוא אשם במותו של אביו, ולברוח מארץ מולדתו. הוא מתבגר במקום אחר, אך פגישה אחרי שנים, עם נלה, חברת ילדותו, גורמת לו להבין את המצב בביתו מאז שעזב. הוא יוצא למסע לשנות את המצב. מביס את דודו, זוכה בזכות להנהיג את הממלכה, ומחזיר את הממלכה לפריחה. הסימבה של עכשיו, הוא כבר לא הסיבמה שעזב. 
    
אבל האם סיפורו של סימבה נגמר בכך שזכה שוב לשלוט בממלכה?
אם נרצה. אבל אם לא, סימבה יכול להמשיך ולצאת למסעות נוספים, ולחזור מכל אחד מהם שונה במשהו. לכאורה, אין סיבה שהסיפורים עליו יסתיימו אף פעם.
        
כשקמפבל פגש בשחרזאדה
– ואיך כל זה קשור לאסטרטגיית תוכן שיווקית.

      
החיבור בין קמפבל לשחרזאדה, לא יאחר לחשוף את פניו למי שיתבונן בהם.
שניהם מבינים שלסיפור, באמת חייבים להיות "התחלה", "אמצע" ו"סוף".

  

שחרזאדה מביאה למשוואה "הסיפור האינסופי" את אלמנט עצירת הסיפור במקום לא צפוי, ולא דווקא בסופו,
בעוד שקמפבל, מביא אליה את המעגליות, המאפשרת לסיפור חדש להיוולד בטבעיות בסיומו של סיפור אחר. גם אם מדובר בסיפור נוסף של אותו גיבור עצמו.

    
יחד, הם מהווים את התשובה האסטרטגית למצב שבו מומלץ היום למותגים לספר את סיפורם, תוך שהם נשמעים לכללים הבאים:
   
1.      נקודת העוגן האמיתית של הסיפור הבלתי נגמר, היא אחידות הגיבור.
לא העלילה הספציפית שהוא עובר.
הקהל יהיה מוכן לאהוב את הגיבור באינסוף עלילות – כל עוד יהיה נאמן לעצמו כפי שהכרנו אותו, וכל עוד יאתגר את עצמו באמת, למען הערכים שהציב לעצמו כמנחים.
אף ניצחון של הגיבור לא יכול להיתפש כ"מובן מאליו".
כך גם לגבי כל הפסד שלו.
אם המוצר הוא הגיבור, העלילה סביבו חייבת תמיד להמשיך להסתבך.
כל פעם מחדש, הוא חייב לנצח, ולהפסיד בפומביות, כחלק מההתפתחות האינסופית שלו, בעקבות החוויות לאורך המסע. אם אין במסע תחושת התקדמות, השותפים אליו ינתשו במהירות, אך כל עוד המסע מתקדם ומעניק ערך למי שמצטרף אליו – אין סיבה לחפש עניין במקומות אחרים.

2.      אף מפגש עם הצרכנים, הוא לא "סוף הסיפור".
אם הסיפור נגמר – מיד כדאי להתחיל לספר סיפור חדש, ולעצור את סיפורו בנקודה קריטית.  הקהל תמיד צריך להיות "באמצע הסיפור", כשהוא נשאר עם עצמו.
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה, מותג השאיר אתכם במתח.

3.      כל סיפור שנגמר, חייב לאפשר לסיפור חדש להיוולד.
סיפור חדש, מתכתב עם הסיפור שקדם לו בכמה שיותר אמצעים: מוטיבים, אופן  הגשת הסיפור, מיקום, זמן, סוג הדמויות וכו'...
כך יכול הקהל להתבסס על תחושה של היכרות בזמן שהוא מוצא את עצמו מול אתגר חדש. או, מחפש דרך חדשה, לכבוש את אותה מטרה.
במקרה של מותגים, הערכים העקביים של המותג, הם הבסיס להיכרות שמאפשרת את הנינוחות הזאת. ללא הערכים העקביים של המותג, לא יכול להיווצר אפקט "גלגול הנשמות" שהוא נדרש לו, בכל פעם שהוא צריך פוקוס מגיבור של סיפור אחד למישנהו.
"גלגול נשמות", במובן שכל גיבור של המותג מייצג בסופו של דבר את אותה "פרסונה" בסיסית מכוונת ערכים ספציפיים, שפוגשת את החיים כל פעם עם סיפור שונה ודמות שונה במרכזו.
כל עוד הנושא ימשיך לעסוק בערכים שחיוניים ונמצאים בנפשה של הדמות הארכיטיפית, הקהל ירגיש שהוא עדיין חלק אורגני מאותו אוסף סיפורים, שהוא מסע אחד ארוך ואינסופי.

4.      כל סיפור חייב להציב אתגר של חיים ומוות.
הכוונה היא, שהדרך הממוקדת והמדויקת ביותר להעביר בעזרת סיפור "ערכים", היא להעמידם במבחן ה"חיים והמוות" בתוך עלילת הסיפור.
בת הים הקטנה מפרה את איסור אביה להתקרב לפני הים ולבני האדם.
בסיפור המקורי, היא משלמת על כך בחיה.
המלכה הרעה בשילגיה, משלמת על הקינאה שלה במותה בסוף הסיפור,
בזמן ששילגיה, ששמרה על טוהרתה, זוכה בנסיך.
מי שלובש נייקי, תמיד יוכל לנצח את השיא של עצמו.
     
אם הקהל אינו מאמין שהערך שהוא נלחם עבורו,
שווה את המלחמה כעניין עקרוני, הוא יאבד עניין בסיפור.

     
זו גם הסיבה, שאנחנו רואים מגמה רצינית בהתגייסות מותגים ברחבי העולם לתמיכה באג'נדות חברתיות. (נצפת למגמה הזאת עליה גם ב-2020).
אלו בדיוק המותגים שהבינו שעל מנת שהסיפור שלהם ימשך לנצח, הם חייבים לבחור צד בסיפור. גם אם זה אומר להשאיר חלק מהאנשים מחוץ לקהל הצרכנים שלהם.
הקהלים מוגדרים עלידם דרך תפיסות החיים והאמונות שעל פי הן הם שואפים לחיות, ולא לפי הצורך הפיסי של המוצר בחייהם.

כאשר הצרכן מחזיק במוצר שלכם כמשהו שמיצג עבורו ערך עמוק,
הוא גם ישדר את זה לסביבה שלו, ומי ששואף לראות בעצמו את הערך הזה,
יעשה את החיבור בעצמו.

זהו ההבדל בין "שבט", ל"עדר".
ב"עדר", כשיש איום, כולם נסים על נפשם, ונלחמים לעזור אחד לשני כל עוד אפשר, אך לוקחים בחשבון שתהינה אבידות בדרך.
ב"שבט", מוכנים למות אחד למען השני, כשמדובר בערך התנהגותי עליון.
שבטים, הם היסוד לסיפור אינסופי,
בזמן שעדרים הם רגע של סדר זמני /מקומי בכאוס הציבורי

           
מהמתודות הותיקות, לפלטפורמות התוכן של ההווה והעתיד
             
ניהול אסטרטגיית תוכן בעידן האקטואלי, יכולה להיות פשטנית ונקודתית,
אך היא גם יכולה להיות שלד טיטניום ובסיס יציב – על מנת להשיג מטרות של ממש במשחק הגדול. המשחק שלא משחקים בו בשביל להפסיד או לנצח, אלא בשביל לשרוד, ואם אפשר להוביל.
    
"סטוריטלינג", מעצב את האנושות מאז קיומה.
הוא מתחיל בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על "מי אני",
ממשיך לאיך אנחנו מספרים לעצמנו על הסובבים אותנו,
ועובר בדרכו האינסופית דרך הגדרותנו כחברה, כתרבות, כעם וכאנושות בכלל.
הכלים והמתודות של "סטוריטלינג" נמצאים כאן כבר אלפי שנים,
ועד תקופת האינטרנט, היו נחלתם של מעטים בלבד – האריסטוקרטיה, האקדמיה, גופים שולטים למיניהם – אבל זה לא המצב היום.

   
הכלים של "סטוריטלינג" נגישים לכל מי שירצה ללמוד ולעבוד איתם ככלי עבודה – לעומק.
אם רק יבחר.

    
זה מחייב הקדשה של זמן, יכולת למידה, משמעת ותרגול – אבל כל אלה שווים את זה.
במיוחד אם רוצים לשחק במגרש של הגדולים.


***
אשמח אם תחלקו איתי את המחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה
וכמובן מוזמנים לשתף, עם כל מי שנראה לכם שרלוונטי עבורו.

אפשר גם בפייסבוק:


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית