מרץ 11, 2019

למה מותגים צריכים לספר "סיפור שאינו נגמר" #סטוריטלינג



רוב העסקים והגופים הרשמיים למיניהם בעולם,
כבר נמצאים בשלב כלשהו על קשת ההפנמה,
שעליהם לספר היום "סיפור טוב"
על מנת לזכות באהבתו של הקהל.

אבל "סטוריטלינג", בצורתו המודרנית,
המופשטת והמותאמת לעולם השיווק,
הוא רק הכותרת, בכניסה ליקום שלם של חוקיות,
שמשתנה ומתפתחת תמידית, יחד עם הצרכנים עצמם,
הרגליהם, התנהגותיהם, צרכיהם – ובהתאם לסביבתם.

הסוף.

כולנו מכירים את הסיפורים הקלאסיים, בהם לסיפור יש "התחלה", "אמצע" ו"סוף" מסודרים.
כולנו מכירים את מבנה המחזה הקלאסי, המורכב מחמש מערכות, בתומן, נגיע לקטרזיס.
אנחנו מכירים גם את הפורמט הטלביזיוני, סדרה המספרת סיפור בפרקים, בדומה למבנה של ספר – אך גם אלה מוגבלים בכמותם. יש
X פרקים בכל עונה. יש X עונות. אבל זהו. כשהסיפור נגמר, הוא נגמר.

אז מה ההבדל בין "סטוריטלינג" קלאסי לזה שמתפתח בימנו?

ההבדל הוא שסיפור של מותג, יהיה הגוף מאחוריו אשר יהיה,
לא אמור להסתיים. אף פעם.
האם יתכן שזה מה שנגזר עלינו, לספר סיפור בלתי נגמר?
והאם זה בכלל אפשרי?
מתי מגיע השיא של הסיפור?
ומה יקרה אחריו?
איך נראה סיפור שהגיבורים שלו אף פעם לא "חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה"?
התשובות נמצאות דווקא במתודות שקודמות לאינטרנט ולמסכים הדיגיטליים של ימנו, בהרבה.
         
למעשה, כמו רוב הפעמים, אנחנו רק חושבים שהמצאנו משהו חדש,
אבל יש סיפורים שמוכיחים שהיו כאן לפנינו. הרבה לפנינו.

           
"חיים ומוות ביד הסיפור" - תסמונת שחרזאדה.
         
Sophie Gengembre Anderson - שחרזדה
שחרזאדה היא דמות המסגרת של סיפורי "1000 לילות ערב", והיא זו המניחה בידינו את התשובות לשאלותינו: איך לספר סיפור שאינו נגמר, ותמיד מעניין? עד כדי כך מעניין, שהסולטן יבחר להעניק לך לילה נוסף לחיות, על מנת לספר את המשכו.
הפיתרון של שחרזאדה ישמע פשוט, אך מיטבי הלכת באמנות הסיפור מזהים באיזו שזירה מקצועית נארג הפורמט, המגולל סיפורים קצרים, מאיזורים גיאוגראפיים שונים, ורוקם אותם ליצירת מופת,
שמהדהדת בנו עד היום, מאות, אם לא אלפי שנים, מאז שסופרו לראשונה.
    
ביתו של הואזיר, מנצלת את הכלים שברשותה על מנת לשרוד:
היא סוחפת את מאזיניה למקומות אקזוטיים, יוצרת דמויות בלתי מושלמות עם אתגרים מרתקים שהן צריכות לשרוד – אך יותר מהכל, היא מבינה את העיקרון החשוב: אי אפשר לתת לקהל את התחושה שכל הזמן מספרים לו את אותו הסיפור. סיפוריה של שחרזאדה חולפים דרך מגוון רחב של מיקומים והדמויות במרכז הסיפורים תמיד נאבקות על חייהן.


בכל שחר, הוא עוצרת את הסיפור בשיא המתח – מצב המחייב כי המאזינים מזדהים עם הדמות בכל מאודם, ומריעים עבורה, בזמן שהיא עצמה נמצאת במרכזו של המשבר המרכזי בעלילה, או בדרכה אליו.
זהו המקום שבו המאזין לסיפור נשאר עם הכי הרבה שאלות פתוחות, שהמשך העלילה מבטיח עליהן תשובות. ככל שהשאלות האלה מרגשות יותר את המאזין, כך גובר הצורך שלו לשוב ולהקשיב להמשך הסיפור.


ברגע שסיפור אחד נגמר, סיפור חדש מתחיל מיד. מקום אחר, גיבורים חדשים, עלילה שונה.
אז נכון, ש" 1000 לילה ולילה" אינו סיפור היסטורי, והדמות שחרזאדה היא דמות בידיונית, אך מקבצי הסיפורים שפעלו לאורך השנים על מנת לשמר ולשחזר את האוסף הזה, מצאו לנכון לשמור על דמותה. למרות שכבר מזמן אפשר היה לנטוש את עלילת המסגרת ופשוט להציג את הסיפורים בפני עצמם.

הם עושים זאת, מפני שלשחרזאדה יש תפקיד לא פחות חשוב במסרים שמרכזת יצירת המופת הזאת.
תפקידה של שחרזאדה הוא לחשוף בפנינו את כוחו של מספר הסיפורים, וחלק מהכלים העומדים לרשותו.
לא סתם היא מוצבת בעמדה שבה חייה על הקו. פה בדיוק מחוזקת האמירה ש"חיים ומוות ביד הסיפור".
     

אם נרצה, נוכל ליהנות משחרזאדה ועלילותיה בספרים כפשוטם. 
אבל אלו מאיתנו שיהיו מוכנים ללמוד ממנה יותר ממלאכתה, יגלו שדמותה מגישה הדרכה מרתקת באמנות הסיפור הבלתי נגמר.
      
"מסע הגיבור" – המודל המעגלי של ג'וזף קמפבל.
    
אחד מהחוקרים הנודעים והמוערכים ביותר בתחום הסיפור, הוא ג'וזף קמפבל, אשר מיקד את מחקרו בסיפורים מיתולוגים מרוב התרבויות המוכרות לאנושות, ואיפיין דפוס ארכיטיפי משותף לכולן, אותו הגדיר כ"מסע הגיבור".
אני ממליץ לכם לחקור את "מסע הגיבור" של קמבפל לעומק, יש המון תוכן בנושא,
אך החלק שאליו אני מכוון כרגע את תשומת ליבנו הוא זה:
המודל שפיתח קמבפל, שבר את המבנה הלינארי השולט, שהכרנו למבני סיפור שונים.
למעשה, המודל של קמבפל, הוא מעגלי.


מודל "מסע הגיבור" של ג'וזף קמבפל
מסע הגיבור - על פי ג'וזף קמפבל

כלומר, בתמצות על, הגיבור של קמבפבל יוצא מנקודה מסוימת למסעו,
עובר שינוי כלשהו, ואז חוזר לביתו – שונה. 


קל להמחיש דרך סימבה, ב"מלך האריות" של דיסני:
דודו של סימבה גורם לו להאמין שהוא אשם במותו של אביו, ולברוח מארץ מולדתו. הוא מתבגר במקום אחר, אך פגישה אחרי שנים, עם נלה, חברת ילדותו, גורמת לו להבין את המצב בביתו מאז שעזב. הוא יוצא למסע לשנות את המצב. מביס את דודו, זוכה בזכות להנהיג את הממלכה, ומחזיר את הממלכה לפריחה. הסימבה של עכשיו, הוא כבר לא הסיבמה שעזב. 
    
אבל האם סיפורו של סימבה נגמר בכך שזכה שוב לשלוט בממלכה?
אם נרצה. אבל אם לא, סימבה יכול להמשיך ולצאת למסעות נוספים, ולחזור מכל אחד מהם שונה במשהו. לכאורה, אין סיבה שהסיפורים עליו יסתיימו אף פעם.
        
כשקמפבל פגש בשחרזאדה
– ואיך כל זה קשור לאסטרטגיית תוכן שיווקית.

      
החיבור בין קמפבל לשחרזאדה, לא יאחר לחשוף את פניו למי שיתבונן בהם.
שניהם מבינים שלסיפור, באמת חייבים להיות "התחלה", "אמצע" ו"סוף".

  

שחרזאדה מביאה למשוואה "הסיפור האינסופי" את אלמנט עצירת הסיפור במקום לא צפוי, ולא דווקא בסופו,
בעוד שקמפבל, מביא אליה את המעגליות, המאפשרת לסיפור חדש להיוולד בטבעיות בסיומו של סיפור אחר. גם אם מדובר בסיפור נוסף של אותו גיבור עצמו.

    
יחד, הם מהווים את התשובה האסטרטגית למצב שבו מומלץ היום למותגים לספר את סיפורם, תוך שהם נשמעים לכללים הבאים:
   
1.      נקודת העוגן האמיתית של הסיפור הבלתי נגמר, היא אחידות הגיבור.
לא העלילה הספציפית שהוא עובר.
הקהל יהיה מוכן לאהוב את הגיבור באינסוף עלילות – כל עוד יהיה נאמן לעצמו כפי שהכרנו אותו, וכל עוד יאתגר את עצמו באמת, למען הערכים שהציב לעצמו כמנחים.
אף ניצחון של הגיבור לא יכול להיתפש כ"מובן מאליו".
כך גם לגבי כל הפסד שלו.
אם המוצר הוא הגיבור, העלילה סביבו חייבת תמיד להמשיך להסתבך.
כל פעם מחדש, הוא חייב לנצח, ולהפסיד בפומביות, כחלק מההתפתחות האינסופית שלו, בעקבות החוויות לאורך המסע. אם אין במסע תחושת התקדמות, השותפים אליו ינתשו במהירות, אך כל עוד המסע מתקדם ומעניק ערך למי שמצטרף אליו – אין סיבה לחפש עניין במקומות אחרים.

2.      אף מפגש עם הצרכנים, הוא לא "סוף הסיפור".
אם הסיפור נגמר – מיד כדאי להתחיל לספר סיפור חדש, ולעצור את סיפורו בנקודה קריטית.  הקהל תמיד צריך להיות "באמצע הסיפור", כשהוא נשאר עם עצמו.
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה, מותג השאיר אתכם במתח.

3.      כל סיפור שנגמר, חייב לאפשר לסיפור חדש להיוולד.
סיפור חדש, מתכתב עם הסיפור שקדם לו בכמה שיותר אמצעים: מוטיבים, אופן  הגשת הסיפור, מיקום, זמן, סוג הדמויות וכו'...
כך יכול הקהל להתבסס על תחושה של היכרות בזמן שהוא מוצא את עצמו מול אתגר חדש. או, מחפש דרך חדשה, לכבוש את אותה מטרה.
במקרה של מותגים, הערכים העקביים של המותג, הם הבסיס להיכרות שמאפשרת את הנינוחות הזאת. ללא הערכים העקביים של המותג, לא יכול להיווצר אפקט "גלגול הנשמות" שהוא נדרש לו, בכל פעם שהוא צריך פוקוס מגיבור של סיפור אחד למישנהו.
"גלגול נשמות", במובן שכל גיבור של המותג מייצג בסופו של דבר את אותה "פרסונה" בסיסית מכוונת ערכים ספציפיים, שפוגשת את החיים כל פעם עם סיפור שונה ודמות שונה במרכזו.
כל עוד הנושא ימשיך לעסוק בערכים שחיוניים ונמצאים בנפשה של הדמות הארכיטיפית, הקהל ירגיש שהוא עדיין חלק אורגני מאותו אוסף סיפורים, שהוא מסע אחד ארוך ואינסופי.

4.      כל סיפור חייב להציב אתגר של חיים ומוות.
הכוונה היא, שהדרך הממוקדת והמדויקת ביותר להעביר בעזרת סיפור "ערכים", היא להעמידם במבחן ה"חיים והמוות" בתוך עלילת הסיפור.
בת הים הקטנה מפרה את איסור אביה להתקרב לפני הים ולבני האדם.
בסיפור המקורי, היא משלמת על כך בחיה.
המלכה הרעה בשילגיה, משלמת על הקינאה שלה במותה בסוף הסיפור,
בזמן ששילגיה, ששמרה על טוהרתה, זוכה בנסיך.
מי שלובש נייקי, תמיד יוכל לנצח את השיא של עצמו.
     
אם הקהל אינו מאמין שהערך שהוא נלחם עבורו,
שווה את המלחמה כעניין עקרוני, הוא יאבד עניין בסיפור.

     
זו גם הסיבה, שאנחנו רואים מגמה רצינית בהתגייסות מותגים ברחבי העולם לתמיכה באג'נדות חברתיות. (נצפת למגמה הזאת עליה גם ב-2020).
אלו בדיוק המותגים שהבינו שעל מנת שהסיפור שלהם ימשך לנצח, הם חייבים לבחור צד בסיפור. גם אם זה אומר להשאיר חלק מהאנשים מחוץ לקהל הצרכנים שלהם.
הקהלים מוגדרים עלידם דרך תפיסות החיים והאמונות שעל פי הן הם שואפים לחיות, ולא לפי הצורך הפיסי של המוצר בחייהם.

כאשר הצרכן מחזיק במוצר שלכם כמשהו שמיצג עבורו ערך עמוק,
הוא גם ישדר את זה לסביבה שלו, ומי ששואף לראות בעצמו את הערך הזה,
יעשה את החיבור בעצמו.

זהו ההבדל בין "שבט", ל"עדר".
ב"עדר", כשיש איום, כולם נסים על נפשם, ונלחמים לעזור אחד לשני כל עוד אפשר, אך לוקחים בחשבון שתהינה אבידות בדרך.
ב"שבט", מוכנים למות אחד למען השני, כשמדובר בערך התנהגותי עליון.
שבטים, הם היסוד לסיפור אינסופי,
בזמן שעדרים הם רגע של סדר זמני /מקומי בכאוס הציבורי

           
מהמתודות הותיקות, לפלטפורמות התוכן של ההווה והעתיד
             
ניהול אסטרטגיית תוכן בעידן האקטואלי, יכולה להיות פשטנית ונקודתית,
אך היא גם יכולה להיות שלד טיטניום ובסיס יציב – על מנת להשיג מטרות של ממש במשחק הגדול. המשחק שלא משחקים בו בשביל להפסיד או לנצח, אלא בשביל לשרוד, ואם אפשר להוביל.
    
"סטוריטלינג", מעצב את האנושות מאז קיומה.
הוא מתחיל בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על "מי אני",
ממשיך לאיך אנחנו מספרים לעצמנו על הסובבים אותנו,
ועובר בדרכו האינסופית דרך הגדרותנו כחברה, כתרבות, כעם וכאנושות בכלל.
הכלים והמתודות של "סטוריטלינג" נמצאים כאן כבר אלפי שנים,
ועד תקופת האינטרנט, היו נחלתם של מעטים בלבד – האריסטוקרטיה, האקדמיה, גופים שולטים למיניהם – אבל זה לא המצב היום.

   
הכלים של "סטוריטלינג" נגישים לכל מי שירצה ללמוד ולעבוד איתם ככלי עבודה – לעומק.
אם רק יבחר.

    
זה מחייב הקדשה של זמן, יכולת למידה, משמעת ותרגול – אבל כל אלה שווים את זה.
במיוחד אם רוצים לשחק במגרש של הגדולים.


***
אשמח אם תחלקו איתי את המחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה
וכמובן מוזמנים לשתף, עם כל מי שנראה לכם שרלוונטי עבורו.

אפשר גם בפייסבוק:


פברואר 10, 2019

לשכנע את המשוכנעים - דגשים לפרסום אפקטיבי


אחד האתגרים בפרסום בן ימנו,
הוא שהצרכנים כבר מחזיקים בסט של אמונות, הרגלים, תפיסות ודיעות
לגבי כל מוצר וקטגוריה בשוק
 
זה לא משנה אם מדובר במשתמש פיסי או צרכן פוטנציאלי,
כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו עם מידע שייצור לעצמו מקום משלו,
ולא יתחבר לסט תפיסות שכבר קיים אצל הקהל.
 
כצרכנים, כולנו יודעים כמה קשה לשנות את דעתנו,
להזיז אותנו מההרגלים שלנו,
לנטוע בנו אמונות חדשות שסותרות את הקיים,
ולשנות אצלנו התנהגויות ודפוסים.
למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי.
 
כמה זמן לקח לכם לעבור מאייפון לאנדרואיד?
למה עוד לא עברתם?
בדיוק.
 
אם לא עשינו באנג'י עד עכשיו,
תצטרכו לעבוד מאוד קשה כדי לשכנע אותנו לעשות באנג'י.
במיוחד אם כבר החלטנו שבאנג'י, זה לא בשבילנו.
 
בעולם של היום, בו צרכן עורך השוואות מחירים ומתחרים,
וכמות ההיצע בכל קטגוריה היא כמעט בלתי נתפסת,
פרסום לא יכול להרשות לעצמו להיות שאנן.
הוא גם לא יכול להניח, שמה שעבד על הצרכנים עד עכשיו, ימשיך לעבוד גם בשבילו.
במיוחד, אם מדובר בשחקן חדש, בשוק קיים.



דגשים לפרסום אפקטיבי, בעידן של צרכנים משוכנעים:

1.      למה דווקא אתם
אם הצרכן מכיר את הקטגוריה, ופועלים בה מתחרים מאחד עד אינסוף, הפרסום שלכם צריך להיות ממוקד בסיבות בגללן הצרכן שלכם יבחר דווקא בכם, ולא בכל השאר.
אם הפרסום שלכם לא יתן סיבות יחודיות, מבודלות, אמינות, וישמע לצרכן כמו הפרסום של כל המתחרים האחרים, אין סיבה שהוא יבחר דווקא בכם.
במיוחד אם המתחרים שלכם יתנו לו סיבות לבחור דווקא בהם.

2.      תועלת רגשית שמתיישבת על אמונה שהצרכן כבר מחזיק בה
במיוחד בקרב בוגרים, יהיה לכם מאוד קשה לשכנע אנשים להמיר אמונה קיימת באמונה חדשה.

למשל: אם כגבר אני מאמין שהרכב שלי מעיד על הסטטוס החברתי שלי, יהיה לכם מאוד קשה לשכנע אותי שלא כך הדבר.
אם תגרמו לי להאמין שהרכב שלכם יספק לי את הסטטוס שאני רוצה להשיג, תהיה לכם עבודה קלה יותר להגיע אלי, בהנחה שאתם באמת מבינים מה משמעות הסטטוס הזה עבורי.

דוגמא נוספת: אם כאימא, אני מאמינה שאני צריכה לדאוג לילד שלי כל הזמן. לא תצליחו לשכנע אותי לא לדאוג לו. אתם יכולים לדבר איתי על לדאוג פחות, או על לדאוג מהדברים ה"נכונים", אבל אם תבטיחו לי שאפסיק לדאוג בעקבות שימוש במוצר שלכם – איבדתם אותי בבסיס הפניה. כי אני מאמינה שהתפקיד שלי הוא לדאוג לילד כל הזמן. זה אחד הדברים שמגדירים אותי כ"אימא טובה".

3.      תועלת מעשית ריאלית
כשאנחנו רוצים לשכנע דרך רציונאל, שלרוב משלים ומתרץ את הרכישה הרגשית, חשוב שנבטיח לצרכן שלנו תועלת פרקטית שהוא אכן יכול להאמין בה.
הבטחות פומפוזיות, מוגזמות, שעושות שימוש במילים גנריות, יעוררו בצרכן שלנו חוסר אמון מידי, על סמך הניסיון הקיים שלו, או מה שמרגיש לו פלוזאבילי.

למשל: מותג מסטיק שמבטיח לי ש"יהפוך את עולמי". נו באמת, זה מסטיק.
רוצים לשכנע אותי שהמסטיק הזה יעשה שינוי בחיים שלי? תגידו לי מה השינוי. אני אשליח אותו על חיי ואבחן איך הוא יכול להועיל לי.
אם המסטיק שלכם מלבין את השיניים שלי, וגורם לי לביטחון לחייך, ביטחון לנשק, ביטחון להקסים עם חיוך לבן יותר (לא "הכי לבן", כי שוב, הגזמה) – יש יותר סיכוי שאקנה אותו.

4.      לשים את הצרכן במרכז
פרסום טוב מראה לצרכן שאכפת לו,
ממה שבאמת אכפת לצרכן, לא ממה שאכפת למפרסם.
החדשות הם לא המוצר שלנו. החדשות הם תמיד "איך ישפיע המוצר שלנו על הצרכן".

הדגש הוא על להבין ולהכיר באמת של חיי הצרכן שלנו כפי שהיא מתיישמת בפועל בחייו,
ורק משם לצאת להבטחה פרסומית שמדברת על שינוי ריאלי שהתועלות שלו ברורות לצרכנים.
אין צורך להגיד לצרכן איך נראים החיים שלו.
אם אתם אומרים את זה בפרסום שלכם, אתם או מבזבזים נדל"ן פרסומי יקר, או שאתם מנסים לשכנע את הצרכן במשהו שאינו מוכר לו בתור המציאות שלו.
אם באמת נבין את הצרכן שלנו, את הסביבה שהוא פועל בה, את ההחלטות שהוא מקבל מסיבות שונות, את איך שהוא תופס את עצמו ורוצה שאחרים יתפסו אותו בסביבה שלו – רק אז נוכל להתחיל לדבר איתו באמת, ממקום שיגרום לו להזדהות איתנו ועם הפיתרון או היתרון שאנחנו מציעים.
אם הבעיה קיימת, והצרכן מודע אליה – אין צורך להציג לו אותה.
אם הבעיה לא קיימת, והפרסום מציג אותה – הצרכן לא יאמין לה אם הניסיון שלו או הרגשות שלו מוכיחים אחרת.


5.      מוכנות אמיתית למעורבות צרכנית
הצרכן של היום לא מתבייש לשאול שאלות, להטיח ביקורת ולשגרר את המותגים והמוצרים שהוא משתמש בהם, ואפילו לא משתמש בהם – לטוב ולרע.
פרסום אינו מתקיים יותר בפורמט "לוח מודעות" – אלא כשיח.
עלינו לנסות לצפות מראש את תגובות הצרכנים והקהל שלנו לפרסום שלנו, ולהיות מוכנים עם מענה הולם.
עלינו להבין שמרגע עליה של קמפיין לאוויר, לא משנה באיזה מדיום ובאילו זירות – עלינו לקיים מוכנות וזמינות למענה לצרכנים שלנו – איפה שנוח להם לדבר איתנו. בלי קשר להיכן עלה הקמפיין.
עלינו לעקוב אחרי השיח ברשת, לנתר אותו ולהתייחס אליו מכיוונו עד כמה שאפשר.
עלינו להבין ש"שירות לקוחות", הוא כבר מזמן מעבר לשיח טלפוני בין נציג חברה לצרכן. הוא מתקיים בכל מקום שהצרכן בוחר לבטא בו את עצמו, ושם צריך להגיש את המענה.
מעבר לכך, עלינו לזכור שגם התכתבות או שיחה פרטית עם הצרכן יכולה להפוך בקלות לתוכן שהוא נחלת הכלל, על ידי הקלטה או צילום מסך – ושהמענה שאנחנו נותנים, חייב להתאים לחשיפה מהסוג הזה.

6.      ויתור על השקעה בתוכן מיותר
לרוב, יש לנו תחושה שעלינו לתת לצרכן את כל המידע שנמצא ברשותנו מראש, על מנת לעזור לו לקבל את ההחלטה לבחור בנו.
תפיסה זו מביאה לכך שעסקים רבים משקיעים ביצירת תוכן רב, הן בפורמט של מאמרים, בלוגים, ועמודי מידע עמוסים בטקסטים שאף אחד לא קורא.
אם אתם חושבים שמישהו כן קורא אותם, נסו להיזכר מתי אתם קראתם טקסטים כאלה כשחיפשתם לקנות מוצר מסויים כצרכנים.
במקרה הטוב, סרקתם במהירות תכנים עמוסים, אבל לרוב, אם הגעתם למאמר שלא מאפשר לכם לסרוק אותו במהירות על מנת להגיע לשורות התחתונות – העדפתם לדלג הלאה ולחפש את המידע במקום יותר מתומצת, מרוכז וברור – שלא יגזול מזמנכם יותר ממה שהחלטתם להשקיע.
אם באמת רציתם מידע עמוק יותר, העדפתם לקבל אותו בשיחה עם בן אדם.
פחות בקריאה של תכנים מורכבים ומפורטים.

אם אתם חושבים שגוגל צריך את העמודים האלה בשביל לקדם אתכם בחיפושים – דברו עם מומחה
SEO שיסביר לכם איך לקדם את העמודים האפטיביים עבורכם, ולא עמודים שמייצרים רק חשיפות שרובן אינן רלוונטיות, ומסתיימות ב"דרופ" רציני ומהיר של הטראפיק מהעמוד.

אם המטרה בפרסום היא איסוף לידים, כדאי להביא לכך שכמה שיותר אנשים יתנו פרטים על מנת שניצור עימם קשר ישיר ואישי יותר – ושפניה כזאת תאפשר לנו להעביר תכנים מורכבים יותר לצרכן, בשיחה עם אדם אחר.
הצרכן צריך רק מספיק מידע כדי ליזום יצירת קשר.
כל מידע נוסף הוא השקעה מיותרת של זמן וכסף, והן, פגיעה באפקטיביות של הבחירה להשאיר פרטים.
אם יש לי את כל התשובות כצרכן, אין לי מה להתייעץ אתכם.
אין לי יתרון בלדבר איתכם. אני אפנה אליכם רק כשאחליט לרכוש, אם וכש.
זה לא המצב שאנחנו שואפים להגיע אליו, נכון?

אם הפוסט הזה הועיל לכם, אשמח אם תספרו לי.
למביני העניין שביניכם, בוודאי תהינה מחשבות מעניינות בנושא,
אשמח אם תכתבו אותן בתגובות.
יכולים לשתף עם כל מי שמרגיש לכם רלוונטי אליו.

אפשר גם בפייסבוק.





חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית