עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יולי 07, 2017

מחיר התהילה בפייסבוק וברשתות החברתיות


מתוך היכרות אישית ומעקב אחרי לא מעט "אושיות רשת", שמתי לב לאחרונה, שרבות מהן מעלות פוסטים המתלוננים על המחיר הגבוה שהן משלמות על שיתוף חייהם הפרטיים ברבים. אני לא מאשים או מבקר אותן, חלילה.
הפוסט הזה נכתב למען אלה שמגלים או עומדים לגלות את המחיר בעצמם, על מנת שיוכלו לקחת אותו בחשבון במידה והם שואפים לאותה חשיפה והכרה מיוחלת, והוא כולל גם עצות מעשיות למי שכבר מתמודד עם אותו מחיר, ואפילו שוקל לוותר.

* תסלחו לעברית, זכר נקבה וכאלה... הפוסט מנוסח לנוחות קריאה ומתכוון לאושיות משני המינים, כמובן.

1.      אינטימיות חד צדדית

אנשים שחושפים את חייהם האישיים במדיה הציבורית ברשת, מבינים במהירות את כלל המפתח: "יותר חשוף, יותר חשיפה".

הכוונה כמובן לא בהכרח לחשיפה פיסית של הגוף, אלא יותר של הנפש והרגש.
האנושות תמיד נמשכה לאינטימיות, ל"מציצנות" כפי שהיא בקלות יכולה להיתפס על ידי מי שמשתף את האינטימיות שלו באופן חד צדדי, עם אנשים שלא משתפים אותה בחזרה.


מציצנות, היא משהו טבעי. היא נובעת מהצורך שלנו להזדהות, לבקר ולהשוות את עצמנו לאחרים. 

לא כולנו בנויים לחשיפה אינטימית ציבורית, חלקית או רגעית ככל שתהיה. צריך אומץ, העזה ויכולת הכלה לכל תגובה שלא תגיע בעקבות ההחשפות שלנו ברבים, והאמת היא שאפילו בין החושפים עצמם, "עור הפיל" הזה לא באמת קיים. ככה זה, יוצרי תכנים שהם באמת רגישים, רגישים גם לביקורת.

מה חשוב לזכור:

האנשים שעוקבים אחרי התוכן שלכם, ירגישו הרבה פעמים שהם מכירים אתכם, גם אם הם לא באמת מכירים אתכם בפועל.
בדיוק כפי שאתם מרגישים לפעמים עם מפורסמים שאין לכם באמת קשר איתם, אך היצירה שלהם או הנוכחות הציבורית שלהם במדיה גורמת לכם להרגיש שאתם מכירים אותם.

למי שברור שהחשיפה הציבורית היא רק צד חלקי ומצומצם יחסית באישיות האמיתית של כל מפורסם, אמור להיות יותר קל להפנים את זה.

אין טעם או צורך לתקן את התפיסה של העוקבים שלכם ולהעמיד אותם על ה"טעות" שהם לא מכירים אתכם באמת. למעשה, כשאתם עושים זאת, אתם פוגעים בדיוק במסר שאתם משתדלים להעביר כל הזמן: האותנטיות שלכם.

אם מישהו הבין אתכם לא נכון לדעתכם, תחזרו לתוכן שלכם ותבדקו מה גרם לכך, על מנת שתוכלו להימנע מפרשנות מהסוג הזה בפעמים הבאות.

2.      המגיבים שמוציאים אותכם מדעתכם

רוב האנשים, אוהבים לשמוע בעיקר שמזדהים עם דבריהם וחושבים כמוהם. הם מצפים לקבל חיזוקים חיוביים, וקשה להם להתמודד עם ביקורת, שלא לדבר על תוככה. 
כולנו, לא רק ישויות פופלאריות ברשת, מכירים את אלה שיבקרו אותנו על הדברים שאנחנו עושים, גם כשלא הזמננו אותם. מוקצים מחמת המיאוס אפילו יותר, הם אלה המשיאים עצותיהם למרות שלא נתבקשו להן מאיתנו, אלה שמתקנים אותנו על טעויות ואלה ש"יודעים יותר טוב" מאיתנו.

זה מרגיז. ללא ספק. אבל זה גם משרת אתכם כישויות רשת ציבוריות, ולמעשה לפעמים הרבה מעבר למה שאתם חושבים.


העצה שלי: גם אם מישהו מבקר אתכם, מתקן אתכם או מוכיח אתכם ברבים, תודו לו על התגובה. סה"כ הוא מקדם את הדיון, מעלה את החשיפה לדברים שפרסמתם ומראה שהדברים שלכם מגיעים לעוד אנשים. 

התייחסו לתוכן של המגיב, הודו על השלמת מידע באדיבות, הודו בטעויות אם אתם מרגישים שטעיתם, תקנו מה שצריך, מה שאפשר. (למשל, שגיאות כתיב ודפוס).
ייצרו הרגשה של שיח פתוח, כל עוד הוא מכבד אתכם ואת המגיבים האחרים בדיון שמתקיים בפוסט שלכם. 

אתם לא חייבים לקבל כל צורת ביטוי, זה לשיקולכם, אבל לפחות לדעתי, הקהל שלכם מספיק אינטיליגנטי להבחין מי יוצא גס רוח, חסר טאקט, חסר טעם או אלים, ואין שום צורך שגם אתם תצטרפו לאופי השיח הזה או תעודדו אותו אצלכם בדיון.

רצוי מאוד לא לחנך את המגיבים לכם איך להגיב, אלא להוות להם דוגמא. לשלוט באופי השיח ובנארטיב הדיוני. היסחפות איתם למחול שדים שלילי, לא באמת יעשה לכם טוב, ולא יתרום להמשך השיח.

החלטתם למחוק תגובה או להסיר אותה? תעשו צילום מסך. תשלחו הודעה פרטית למגיב על כך שנאלצתם למחוק את תגובתו מהסיבות המפורטות. הזמינו אותו להגיב שוב, באופן שמתאים לכם, בדיונים שאתם מקיימים.
לא הלך? – אפשר לחסום. אפשר למחוק. 

מניסיוני, פעולות כאלה, לרוב גורמות לעוקבים להרגיש שאין באמת מקום לדיון ויש סתימת פיות. זה בסדר אם אתם בסדר עם זה. בסופו של דבר, כולנו רוצים להרגיש נוח במקום בו אנחנו נחשפים.

רק קחו בחשבון שאם המטרה שלכם היא חשיפה מקסימאלית – לחסום אנשים לא באמת יקדם אתכם לזה. וגם זה בסדר. הכל שאלה של לאיזה קהלים אתם רוצים להגיע, ומהי מטרת החשיפה האישית שלכם, בשורה התחתונה.

 3.      פרחי קיר – אלה שלא מגיבים

אלה שלא מגיבים לכם באופן ציבורי, וייתכן שאינם אפילו מתקשרים איתכם ישירות בזירות פרטיות יותר, יכולים להיתפס כחטטנים מעצבנים. קל לתפוס אותם ככה, במיוחד כשאתם שופכים את הלב והקרביים שלכם בפוסטים שחשופים לכולם, ומקפידים להגיב גם לאחרים.

ישויות מדיה חברתית שמבינות את חוקי משחק ה"נטוורקינג", שבו כל מי שפעיל מכיר בצורך ההדדי לחשיפה באמצעות תגובות ושיתופים, חושבות לפעמים שרק מי שמגיב, ראוי להיחשף לתוכן שלהן.

התפיסה הזאת, אחראית על צימצום החשיפה שלכם, מסיבות פשוטות וטכניות לחלוטין – כפי שמראים הנתונים: 80% מהאנשים ברשת הם "צופים בלתי נראים". 

רק 20% אחוז מהגולשים ברשתות החברתיות, נמצאים על הספקטרום של ההגדרה "ייצרני תוכן", ובשולים שלה נמצאים אלה שפחות מעלים תכנים אישיים בעצמם, ויותר מגיבים לאחרים.

80% זה המון. זה הרוב המכריע של החשיפה, וברשת החברתית, המספרים יכולים מאוד לבלבל, מפני שבפייסבוק, פרופילים של אנשים פרטיים אינם מציגים אחוזי חשיפה, אלא רק עקבות של אינטראקציה ציבורית, כמו לייקים, תגובות ושיתופים.
את החשיפה אנחנו נאלצים להעריך, וכדי להעריך אותה נכון, כדי לדעת את היחסים האחוזיים בין מי שמגיב למי שלא.

העלמתם את הלא מגיבים? אתם מעלימים אחוז ניכר מהחשיפה שלכם.
מעבר לכך, האנשים שלא מגיבים באופן ציבורי, כן עוזרים לחשיפה שלכם בדרכים אחרות, כאשר הם משתפים את הפוסטים שלכם דרך ווטסאפ, מייל, הודעות פרטיות בפייסבוק ועוד. גם כשהם מספרים לסובבים אותם על התכנים שלכם וממליצים עליכם – רוב הפעמים לא תדעו. מדי פעם הם או מישהו אחר יחשוף אתכם לכך, אבל אתם יכולים להיות בטוחים, שאם פוסטים שלכם זוכים להרבה תגובות ושיתופים באופן יחסי, רוב הסיכויים שהם גם מופצים לפחות באותה מידה, בערוצים שאין לכם אפשרות למדוד מספרית ולהיות מודעים לפירוט על כך. 

העצה שלי: אם עוד לא עברתם את המספר המקסימאלי של חברים בפייסבוק (5000), אל תסירו חברים שלא מגיבים לכם. עודדו אותם דרך הפוסטים לשתף בדרכם. הכירו בכך שלא לכולם נוח להיחשף כמוכם באופן ציבורי. סה"כ אם כולם היו נחשפים, התחרות היתה הרבה יותר קשה, ואתם הייתם פחות ייחודיים.

אל תשכחו שהסטטוס של "חברות" בפייסבוק הופך אתכם לנגישים לאנשים האלה בהודעות פרטיות, מה שמאפשר להם לייצר אתכם נטוורקינג אישי במידה ונדרש.
אלה מכם המתפנסים מכתיבה או יצירת תכנים, יגלו שהרבה הצעות עבודה מגיעות דווקא מעוקבים "שקופים" שלא מראים את עצמם בפוסטים שלכם, אבל מעריכים אתכם על היכולות שלכם לבטא את מה שאתם מבטאים. למעשה, הייחוד שלכם עבורם, היא העובדה שאתם מסוגלים להביע במילים ותמונות את מה שהם רוצים ולא יכולים.

לסיכום:

מי שמצליח לייצר בולטות, חשיפה ותשומת לב, בכל פלטפורמה וזירה, זוכה ליחס ציבורי על כל גווניו. את היחס הזה אי אפשר לבחור. אפשר, במקרה הטוב, לשלוט בו עד כמה שניתן מכיוונכם.

זו הבחירה שלכם עם מי אתם רוצים לדבר ואיך אתם רוצים להשפיע, ועליכם להבין שאף פעם לא תוכלו לרצות את כולם.

ביקורת, ותשומת לב חוזרת כלשהי, היא סימן בעיקר לכך שהחשיפה שלכם משמעותית.

מהמקום הזה, התעודדו, והמשיכו בדרכם מרוצים וטובי לב. השקיעו את האנרגיה שלכם יותר במי שמגיב ומושפע מהתוכן שלכם כפי שאתם שואפים, ופחות במי שמתנגד לכם או לא מקבל את דבריכם. החלוקה הזאת תעזור לכם לשמור על עצמכם יותר ולפתח את החוסן הנפשי הנדרש, שמגיע עם חשיפה הולכת וגדלה.

אם יש לכם עוד עצות איך להתמודד עם המחיר לחשיפה והפרסום ברשת החברתית, אשמח אם תוסיפו בתגובות, וכמובן שכמו תמיד אשמח אם תשתפו אותי בכל מחשבה שלכם בנושא.

אפשר גם בפייסבוק:


יוני 19, 2017

איך יוצרים דמות מלאה – מדריך עזר לכותבים


העבודה על דמות כתובה, היא מסע לא פשוט עבור היוצר.

כדי לספק דמויות אותנטיות, עמוקות ועגולות, נראה שעלינו ככותבים להכיר את הדמויות שלנו לעומקן.
הכוונה אינה מתייחסת רק לדמויות המרכזיות. כל דמות ראויה, תהיה קטנה ככל שתהיה, תאיר את העלילה שלנו ואת הדמויות שבמרכזה, באור מלא יותר, ככל שנכיר אותה יותר, על מכלול רבדיה.


סודם של כותבי דמויות אותנטיות, טמון ביכולתם להזיז את עצמם ואישיותם למקום בו לא יפריעו לדמות שהם כותבים להתקיים בעצמה במלא תפארותיה וחסרונותיה. מדובר בחלל דמיוני נקי משיפוטיות, למעט השיפוטיות הספציפית המדברת מגרונה של הדמות או מהתנהגותה.

מן הסתם, כאשר הדמות הראשית שלך היא אתה עצמך, ההיכרות שלך איתה עמוקה ומורכבת ככל שדורשת העלילה, אך מה קורה כאשר הדמויות שלך רחוקות ממך ושונות ממך כאדם באופן מהותי?

עליך ללמוד כיצד הדמות מנהלת, חושבת, הולכת, ומה היא מרגישה בכל רגע נתון. אתה צריך לצפות ולהבין לא רק איך היא תתנהג בכל סיטואציה שתכלא אליה, אלא גם מדוע ומה מניע ומונע ממנה להתנהג כפי שהיא רוצה.

אמינות ואותנטיות של דמות, נשפטת בעיניי הקורא בעזרת עקביות פלוזבילית לאורך העלילה. ככל שהעלילה ארוכה ומורכבת יותר, נדרש הכותב לדייק את הדמות יותר ולהרחיב את ספקטרום המידע שידוע לו עליה בהתאם.

זאת הסיבה, שעבודה על דמויות בספרים, תסריטים וסיפורים, מורכבת ומחייבת שכתובים ועריכות חוזרות ונשנות, בשל התנגשויות אופי פנימיות, אשר עשויות לרסק את אותה אותנטיות נשאפת.

ככל שהעלילה מורכבת ממספר רב יותר של דמויות, כך קשה יותר לכותב להיצמד לאופיין ולעקביות ההגיונית והאותנטית של התנהלותן בתוכה.

בדיוק בשביל זה, התפתחו לאורך השנים כלים שמטרתם לעזור לכותבים לכתוב דמויות השומרות על עקביות, והתייחסות זו כוללת כמובן גם את השינויים שעוברת הדמות במהלך העלילה, במידה והיא עוברת שינויים.

המסמך המצורף - תרשימי סיוע ביצירת דמות מלאה

הטקסט המצורף, שמצאתי ברשת ומוגש כאן מתורגם ומעובד על ידי ובתוספת הארותי, היה באנגלית, וללא קרדיט ליוצרו. 
אם אתם מכירים את המקור, אנא ידעו אותי, אשמח לתת לו קרדיט ראוי.
חבל שתכנים מצוינים מהסוג הזה, מסתובבים ברשת בלי שידעו מי יצר אותם.
ממה שהבנתי, הטקסט המקורי יוחס לשחקן אלמוני, שהפיץ את המסמך הזה במסגרת העבודה על דמות משוחקת, לא דווקא נכתבת.

ההבדל הניכר בין שחקנים לכותבים, הוא ששחקנים מחפשים את העובדות בתוך הטקסט הקיים ברשותם, ומשלימים מידע על פי הצורך בעזרת בחירות, בעוד שכותבים יוצרים את הדמות מאפס.

פער זה, שלח אותי להוסיף השלמות והארות על המסמך המקורי, שיעזרו לכותבים להבין את הכותרות, שלפעמים נראו לי קצת כלליות, במיוחד למי שנמצא בתחילת דרכו בתחום הכתיבה.

אין לי ספק  שמדובר בכלי עזר בלבד, ושהארותי מוגבלות בחלקן, אך אני רוצה להאמין, שניסיון בניית דמות בעזרת מסמך זה, יסייע לכותבים, ויעזור להם להתכוונן אל הדמויות שהם מבקשים ליצור.

הנה המסמך לשירותכם, מוזמנים לשמור אותו ולהשתמש בו,

שלוש הערות מקדימות:


1. אני בעד כתיבה אינטואיטיבית. אפשר, בעיניי, להתחיל לכתוב דמות גם ללא המסמך המצורף, אך רצוי להשתמש בו בשלב מאוחר יותר, על מנת לבדוק האם הדמות באמת כתובה באופן עקבי ומלא.


2. יתכן ולא תזדקקו עם כל הדמויות לכל הפירוט המצוי בטבלאות המצורפות במסמך. סמנו לעצמכם נקודות מפתח חשובות, שאליהן תרצו להתייחס, והינן הכי משמעותיות מבחינתכם לדמות. כך תוכלו להמנע מבזבוז זמן מיותר בהתעמקות יתר בדמויות שאינן מופיעות בעלילה שלכם בתפקידים גדולים ומשמעותיים במיוחד.

3. ניתן להשתמש במסמך הזה גם "תוך כדי תנועה". כלומר, להניח לדמות להיוולד מתוך הטקסט, ולמלא את המסמך תוך כדי שאתם לומדים להכיר אותה, על מנת להקפיד שתשמור על עיקביות התנהגותית, חשיבתית ורגשית שמתאימה לה.

אשמח לשמוע את מחשבותיכם, ואם יש לכם שאלות בנוגע לתוכן הנ"ל, אשמח להשיב ככל יכולתי.


מחכה לכל הדמויות שיוולדו לכם בעזרתו.



אפשר גם בפייסבוק:

יוני 09, 2017

איזו גאווה אנחנו חוגגים בדיוק?


אני לא מאמין להם. לכל העסקים האלה שתולים פתאום את דגל הגאווה על הפרסומים שלהם. מריעים ומרימים לקהילה הגאה... לרובם הגדול אין בכלל מושג במה מדובר. מבחינתם, לרוב פשוט מדובר בעוד כסף. כסף מאוכלוסיה שפעם, לפני כמה שנים, קראו להם "DINK", ראשי תיבות של "הכנסה כפולה, ללא ילדים". תודות להרבה אנשים טובים, ההגדרה הזאת כבר לא תופסת.
ואם זאת, הגישה הכללית בה מתייחסים אלינו, לא באמת השתנתה: ארנקים מהלכים. זה מה שהם רואים בנו. בכולנו, ללא קשר לנטייה מינית שלנו. אנחנו עוד פלח בקהל המטרה שלהם. עוד "קצ'ינג" בקופה הרושמת. עוד תיוג חסר נשמה, חסר פנים, חסר רגשות – עוד אפסים משמאל לנקודה העשרונית.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם מנפנפים ב"פתיחות" שלהם לקראתנו, מנסים לדקלם כמה סיסמאות שחוקות שהם מצאו בגוגל, או שנתנו להם כמה עובדים גאים ואמיצים שלהם מבפנים, או עובדים גאים ואמיצים של משרד הפרסום או משרד היח"צ שלהם.
לרוב אפשר לדעת ממש בקלות כשסטרייטים כותבים את הפירסומים שמיועדים לקהילה הגאה. הם רואים בעיקר את הסטריאוטיפים. מחזקים אותם. מגכיכים אותם, כמו שהם מגכיכים כל צרכן אחר, בזמן שהם עושים עליו סיבוב וגוזרים עליו קופון.

אני לא מאמין להם, ולציבעוניות המזוייפת הזאת שהם מתעטפים בה, פתאום כשמגיע "הזמן הנכון", להגיד שהם "מזדהים" עם הקשיים של הקהילה הלהט"ביקת, רגע, מה זאת ה"ק" הזאת? "קוויר"? מה זה קוויר? גם בזה יש כסף? אז אחלה.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם שמים בפרונט את ה"פלורליזם המתקדם" שלהם, מתמתגים  בצבעי הקשת וקוראים לנו להתרגש מזה שהם מתייחסים אלינו כאל שווים.
שווים? באימא שלכם? אם היינו שווים, לא הייתם צריכים את הדגל הזה על חלון הראווה שלכם. כמו שאחרים לא צריכים את הדגלים שלהם כדי להרגיש כאן רגילים לגמרי. להרגיש כאן בבית. להרגיש שהם, כמו שהם, הם "בסדר".

אני לא מאמין להם, כי לרובם הגדול, זה בסה"כ עוד מהלך שיווקי. עוד אסטרטגיה. עוד טרנד שנכון לרכב עליו, לא – לא התכוונתי לרכב ככה... חס וחלילה. אנחנו הרי רק מזדהים איתכם. אנחנו לא באמת כמוכם, ותכיף בכל מקרה יגמר "חודש הגאווה" הזה, ונוכל להסיר את כל הצבעוניות הזאת ולחזור לאפורים המשעממים שמאפשרים לנו לנשום לרווחה בנורמטיביות סטנדרטית.

אני לא מאמין להם, אבל אני שמח שהם עושים את זה. פתאום הרבה, הרבה, הרבה יותר מהם עושים את זה. פחות חוששים שזה יפגע בהם. פחות חוששים שזה יסמן אותם במרקר הוורוד הזרחני שירחיק מהם לקוחות "שמרניים".

אני שמח שהם עושים את זה, לא כי אני קונה את ה"ערכים" וה"אידיאולוגיה" החלולים שהם מנסים להתחזות בעזרתם ל"סובלנים" או "פתוחים", או "מתקדמים" – אלא כי הם הסימן שמי שבאמת עבד בזה, באמת הקריב למען זה, באמת שילם את המחיר למען כל זה – פועל באופן אפקטיבי. 
יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שזה יהיה קונצנזוס בכל מקום – אבל בלי ספק, שמשנה לשנה, יש יותר. יותר דגלים, יותר מותגים ש"מרימים", יותר "פוליטיקאים" שמעזים, יותר.

גם אתם אל תאמינו להם. לכל ה"ספונסרים" שממהרים לקחת חסות על המצעד, ועל אירועי הגאווה. לכל מכורי ה"פוטו-אופ" שירוצו לעשות כותרות בכל צבעי הקשת, בשביל עצמם. לכל המותגים שמתקשטים פתאום בנוצות הטווס ההססגוניות וה"נכונות" כדי ללחוץ לנו על נקודות הכאב והשמחה כדי לבלבל אותו לחשוב שאכפת להם מאיתנו. מהנטיה שלנו. מהקשיים שאנחנו צריכים לעבור בגללה. מהזכויות שנשללות מאיתנו בגללה. מהמאבקים היומיומיים, שכל אחת ואחד ואח ואחות מאיתנו מתמודדים איתם, מרגע שאנחנו מבינים שאנחנו "שונים".

אני שמח שתפסתם אומץ, חברות מסחריות, מותגים מגדול עד קטן, פוליטיקאים ריקנים ואידילסטים, אירגונים חברתיים טרמפיסטים, רשויות מקומיות וממשלתיות, גופי תקשורת ציניים מסורסי קפיטליזם... אני שמח שהבנתם שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, וששווה – שווה לכם לקרוא לנו ברבים ולציין בפנינו שאתם מכירים בכך שאנחנו כוח, אבל שווה זה לא בכסף – למרות שזאת השפה היחידה שאתם מכירים. שווה זה שווה, זה שווה.

אז אני גאה בקהילה, אבל אני הרבה יותר גאה באנשים עצמם. אנשים ספציפיים, שלא מתביישים להיות מי שהם כל יום וכל שבוע וכל חודש בשנה.
אני גאה באלה שהולכים לישון וקמים בבוקר עם המשימה להיות נאמנים לאמת הנפשית והפיסית שלהם. גם ובמיוחד, אם זה נגד כל הסיכויים. נגד כל המוסכמות ה"מקובלות".

אני גאה בכם, באלה שלא נותנים לפוליטיקה, או לאמונה דתית, או סטנדרטים מסחריים וחברתיים, לרמוס אותם ולנצל אותם ולמחוק מהם את האישיות שלהם – כי בזכותכם – בזכותכם הצבעוניות שלכם, כל הצביעות הזאת מתאפשרת – והיא מעידה על משהו טוב. 

הם רואים אותנו.
דרך המשקפיים הגרידיות והאינטרסנטיות שלהם.
דרך הסטיגמות והסטריאוטיפים שהם מדביקים עלינו.
דרך השקרים וההמצאות שהם מספרים עלינו.
דרך הפחדים והחרדות הכי עמוקות שלהם.
בזכותכם, הם רואים אותנו.


כן, הדרך על הקשת עדיין ארוכה.
כן, צריך להביא את האור ואת הנצנצים ואת נעלי הפלטפורמות מידה 46 לעוד מקומות חשוכים.
כן, צריך עוד – עוד מותגים שיספנסרו, עוד פוליטיקאים שיתחכחו, עוד אירגונים שיתמכו - אבל בכל שנה הם מתרבים.


לא כי יש יותר מאיתנו.
למעשה תמיד היינו פחות או יותר אותו אחוז מהאוכלוסיה.
פשוט כי אנשים אמיתיים, כמוכם, אלה שחיים את האמת שלהם ביומיום בלי להתחבא – הם אלא שמתרבים, ומהווים השראה אמיתית למי שעוד צריך אותה.
למי שעוד זקוק לה.


ולא, אתם לא חייבים נוצות וחוטיני פייטים בשביל להרגיש שייכים.
אתם יכולים להיות מה שאתם רוצים.
אתם יכולים להיראות איך שבא לכם.
אבל כל עוד אתם לא מתביישים במי שאתם,
כל עוד אתם לא נותנים לאחרים לכבות בכם את האהבה הטבעית שלכם למי שמתאים לכם, כל עוד אתם לא מאפשרים לנטייה המינית שלכם לעצור אתכם מלהיות כל מה שאתם איתה ובלעדיה – אתם ההשראה לכך. אתם הדגל. אתם הקשת. אתם הגאווה האמיתית.
לכם אני מאמין.


כי אמת ואותנטיות כל בני האדם מזהים מקילומטרים.
בדיוק כמו שאנחנו מזהים זיוף ואופורטוניזם.


מנסים לשכנע אותנו שזה עידן של "פוסט אמת", ו"עובדות אלטרנטיביות",
אבל האמת הפנימית, האינדיבידואלית, תמיד תנצח.
ככה זה תמיד היה, וככה זה תמיד יהיה.


תשאלו אותי על מה אנחנו חוגגים גאווה.
נו, תשאלו. אתם הרי מתים על השאלה הזאת... "במה יש לכם להיות כל-כך גאים"?
ובכן – ביכולת להיות נאמנים לאמת שלנו.
גם כשלא נוח. גם מול בורות ואלימות ופחד וניצול וסטיגמות וסטריאוטיפים וצביעות.
בזה אנחנו גאים.


אני גאה בכם אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם.
בעיקר אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם את עצמכם, בדיוק כמו שאתם.
אני גאה בנו.


מאחל לכל המין האנושי שיוכל לחלוק איתנו בגאווה הזאת.
ואם לשפוט לפי כמות הדגלים השנה בכל מקום,
אנחנו בדרך.






הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית