למה אין באמת בפייסבוק קבוצות כתיבה

כמי שכותב מאז שהוא זוכר את עצמו מחזיק צבע פנדה שבור ביד, ומאז שהאינטרנט קיימת בחיינו, תמיד חיפשתי קבוצות כותבים, שרוצים לחלוק, ללמוד אחד מהשני ולהתפתח יחד בתחום.

אי שם, בשחר עידן הרשת, עוד היו כמה.

עידן הזהב - תמימות

"במה חדשה", היה אולי האתר הגדול ביותר שהכיל כותבים מוכשרים, יצירתיים ומקוריים.
כן, הוא סבל מהרבה בעיות שנעו בין הנראות מזעזעת של האתר עצמו (אלוהים מה זה הלוגו הזה?), ממשק מסורבל, ומערכת "אישור יצירות", שהכוונה מאחוריה היתה טובה – אבל יצרה תקיעות ובסיס לניצול על ידי מי שהכיר את המערכת, אבל הכוונה סה"כ היתה טובה: לייצר סדר, בעולם המאוד כאוטי של כתיבה.

לצד "במה חדשה", היו גם פורומים. זוכרים את עידן ה"פורומים"? אותו עולם בו כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לבוא לידי ביטוי בחופשיות, ליצור ולקיים שיח בנושאים ממוקדים שהמקימים של הפורום בחרו עבורו.

"בסימן כתיבה", היה אחד הפורומים הכי מוצלחים שהכרתי ולקחתי בו חלק בתקופה ההיא. אוסף איכותי של כותבים מנוסים ומוכשרים, שבאמת הגיעו אליו על מנת לפתח את כישוריהם וכישרונם.

אף אחד לא דיבר אז על "כתיבה שיווקית". זאת היתה כתיבה יצירתית אמנותית נטו, וחברי הפורום הזה – לא רק שהתייחסו ברצינות לכל יצירה ויצירה, הם היו מתייחסים אליה כמו עורכים מקצועיים. עד כדי כך, שהיה נהוג ואף רצוי, להעתיק את היצירה שבראש השרשור, לבצע בה שיינויים – שכולם מגובים בהסברים ולקיים דיון מהותי בסגנון "ניתוח לב פתוח" על השפה, הניסוח והבחירות בכתיבת היצירה.

כן, גם לפורומים היו את ה"מחלות" שלהם... כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לפעמים להשתלח, לפגוע, להטעות – וכמובן שכמו בכל קבוצת אנשים, נוצרו שם "קליקות" והיתה "פוליטיקה פנימית" מורכבת שהעיבה על האיכות, אבל בגדול, "בסימן כתיבה" ספציפית, היה אחד מ"בתי הספר" הכי מפתחים שחוויתי בתור יוצר. עד שגם הפורום הזה, כמו כל קבוצה מוצלחת – התפצל לפורומים שונים בעקבות סכסוכים פנימיים וחילוקי תפיסות.

עידן הכסף - פנים ושמות

רגע לפני שפייסבוק הגיע ודרס כל אתר חברתי אחר בדרכו, עוד היו פה אתרים כמו "קפה דה מרקר", "תפוז אנשים" ו"ישרא-בלוג", שניסו. הם בהחלט ניסו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לייצר סינון איכותי, במיוחד לאור העובדה שכל האתרים האלה אפשרו אנונימיות – משהו שתמיד נוצל על ידי הגולשים, לטוב ולרע.

עם כניסתו של פייסבוק לתמונה, נראה שהכל השתנה.
הרשת החברתית שחרטה על דיגלה את השימוש בשם מלא ותמונת פרופיל אמיתית, הציבה סטנדרט חדש לנוכחות ברשת.

עכשיו, כשכולם יודעים לא רק "מי אתה", אלא עוד המון המון פרטים לגביך – הביטוי בכתיבה הפך למשהו אחר.
מעיסוק בכתיבה עצמה ובתוכן עצמו – כתוכן – הדגש הפך להיות "המשחק התדמיתי".

יש הבדל משמעותי בין מה שאנשים מרשים לעצמם להביע ולכתוב כשיודעים בדיוק מי הם, ללכתוב ולהגיב באנונימיות, גם אם חלקית או מדומה.

פייסבוק הפך במהירות מפלטפורמת "כתיבה" חברתית, לפלטפורמת יחסי-ציבור, וכשאנשים משחקים את משחק התדמית, היצירתיות שלהם נרתמת לטובת מטרות אחרות מ"התפתחות אמנותית" והאינטרסים שלהם משתנים.

משחק מכור

האתרים הישנים נזנחו לטובת הפלטפורמה שהשתלטה כמעט על כל אספקט מהחיים שלנו ברשת וכך מצאתי את עצמי מחפש ומצטרף להרבה "קבוצות כתיבה" – כל פעם בתקווה למצוא את ה-קבוצה, שתזכיר לי את מה שהכרתי מפעם – מקום בו כותבים מנטרלים את האגו, עד כמה שניתן, ובאמת רוצים ללמוד אחד מהשני – לשווא.

קשה לבוא בטענות למנהלי קבוצות בפייסבוק, שהפלטפורמה לא מתגמלת אותם כלכלית באופן ישיר על עצם ניהול הקבוצה - אך ממשיכה לדרוש מהם להשקיע בה את מיטב זמנם וכישרונם.

מנהלי קבוצות ופורומים, תמיד היו סוג של "גננות", אבל בפייסבוק התפעול של קבוצה מוצלחת ופעילה פשוט "שותה אותך בלי קש" בהקשר הזה.

המצב הטכני הזה, יוצר עד היום את הסיטואציה שהבין כל מי שמקים ומנהל קבוצה בפייסבוק – הצורך למצוא דרך אלטרנטיבית להרוויח מניהול הקבוצה ולקבל "החזר" עקיף כלשהו על ההשקעה הרבה שדורש הניהול שלה בפועל.

המטרות של מנהלי קבוצות בפייסבוק, שנעות היום בעיקר סביב אינטרסים מקצועיים – כלכליים והשילוב של אלה עם אותו "משחק תדמית" שהזכרתי כאן קודם, הפך את קבוצות הכותבים בפייסבוק למקום כמעט "בלתי נסבל", לכותבים מנוסים ומוכשרים, שכל רצונם הוא לעסוק באמנות הכתיבה, לצד כותבים מנוסים ומוכשרים אחרים.

אם כותב מוכשר, מנוסה ובולט מקים קבוצת כתיבה היום בפייסבוק, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהקבוצה הזאת תכיל כותבים ברמתו ומעלה, שיבלטו ו"יגזלו את הפוקוס" ממנו – כי זה מאוד מתסכל. אתה משקיע – חוץ מבכתיבת התוכן והפעלת הקבוצה גם בניהול, ואחרים "קוצרים את היבול" בקלות בלתי נסבלת ותוך אחוז זעום מההשקעה, אז למה שתרשה לזה לקרות?

כך קורה שוב ושוב, שקבוצות כותבים נפתחות עם הרבה כוונה טובה לשמור על "רמה מסויימת" של התוכן, אך בעצם מוצאות את עצמן מכילות בעיקר כותבים "ברמה נמוכה יותר" מאותו מנהל קבוצה. אחרת, זה פשוט "לא משתלם" למנהל הקבוצה, שלא לדבר על החשש המוצדק שזה יכול להזיק לו תדמיתית.

אבל הדברים האלה, הם אולי רק 50% מהבעיה.

מעבר לעניין ניהול הקבוצה, יש גם את האופן שבו מתנהלת התגובתיות על התוכן בתוכה. התנהלות שמוכתבת אף היא מעניין התדמית האישית, שמחרב שוב ושוב את היכולת של כותבים לפרגן אחד לשני, כי "להחמיא לאחר זה להקטין את עצמך" – ומהצד השני – לקבל ביקורת אמיתית מאחר זה "להקטין את עצמך" – ואת זה אנשים שיודעים מי הם, לרוב לא מוכנים לסבול.

וכך נראות היום קבוצות כותבים בפייסבוק: פורומים "חלביים", שרף הרמה שלהם עוצרת ברף של מנהל הקבוצה, ופוסטים בהן עומדים שוממים מלייקים ותגובות בעלות ערך כלשהו, שהוא לא "פרגון עיוור לחברים", או התנגחויות מכוונות ומקטינות, בלי ביקורת אמיתית ובונה.

הבנה עגומה

אני מבין ולא שופט את מנהלי הקבוצות והחברים בהן, במיוחד לאור הנורמה החברתית ברשתות החברתיות,  שמחייבת להציג "רק הצלחות", על מנת לשמר את האשליה שאמורה, בסופו של דבר למכור משהו. גם אם לא מדובר באמת במכירה מעשית של מוצר או שירות.

מתוך העיסוק המקצועי והאישי שלי לאורך שנים בכתיבה, אני נתקל שוב ושוב בשאלה: "למה אתה לא פותח קבוצה בעצמך"?

אני מקווה שאחרי שקראתם את הפוסט הזה, קיבלתם לכך תשובה.

לצערי, אין לי פיתרון למצב. מתוך הצורך שלי ככותב לגדול ולהתפתח, ומתוך הגעגוע ל"מה שהיה פעם",  אני חושב ומנסה לפתור אותו – ללא הצלחה.

אני גם תמיד מקווה שאני טועה בנושא הזה. מקווה שהניתוח שלי את המצב הוא שגוי, ושאיפשהו מסתתרת ברשת קבוצת כותבים איכותית, נקייה מאגו ופוליטיקה פנימית, שלאדמינים שלה יש אינסוף זמן ואנרגיה ושהם אינם תלויים בקבוצה מבחינה כלכלית ובטוחים בעצמם מספיק מבחינה תדמיתית. לצערי, טרם מצאתי אחת כזאת, ובטח לא אחת שהאופי הזה שרד בה לאורך זמן.

כמו תמיד אשמח למחשבות שלכם, ואם למישהו מכם יש רעיונות לפיתרון, כמובן שמאוד אשמח אם תשתפו בו בתגובות.

אפשר גם בפייסבוק:

למה אני מתגעגע לאייטיז

בן זוגי טוען שה-80S הם "בית משוגעים אחד גדול, שכולנו חלקנו יחד".
בזמן שההגדרה הזאת לא מאוד רחוקה בעיניי מן האמת,
נראה לי שאני מתגעגע ממש.
כמה אנשים באמת מתגעגעים ל"בית משוגעים"?

אבל אם מתרחקים לרגע מההגדרה הפיסית הברורה של "בית משוגעים", ומתייחסים אליו כאל מטאפורה עם עוד רבדים, כמו נוסטלגיה והעובדה ש"משוגע", יכול להיות גם דימוי למישהו שפשוט חושב ופועל מחוץ לסטנדרטים והנורמות החברתיות, ה-80S עונים מבחינתי בדיוק להגדרה,
במיוחד כשאני מביט בשנים ההן דרך העיניים של העידן הנוכחי.

איך מעוצב הזיכרון שלנו

אם גדלתם ב-80S, בטוח כבר צפיתם באינסוף תמונות, סרטונים וממים שרצים ברשת שפורטים על נימי הנוסטלגיה. חפצים מהתקופה אחרת, שרידי עבר שהפכו עבורנו ל"קאלט", דברים שמי שלא גדל ב-80S לא יבין.

לנו, ברור מה הקשר בין עיפרון לקלטת טייפריקודר. אנחנו מבינים למה הכוונה ב"דאבל-קאסט" וכולנו זוכרים את הג'ינסים המשופשפים וכריות הכתפיים.
זה הופך אותנו למועדון מיוחד, סגור והזוי עבור הדורות הצעירים, אבל מעבר לזה, זה גורם לחלקנו, או לפחות לי, להאמין שגדלנו במציאות חלופית. מציאות אחרת לגמרי, תמימה הרבה יותר מהיום, שחלחלה בנו מסרים שונים להפליא – רחוקים כל-כך מהמסרים שגדלים עליהם הדורות הנוכחיים

.

אני לא אוהב את המושג "הדרדרות מוסרית". מוסר, הוא מושג סוביקטיבי, תלוי תרבות וחינוך, ו"הדרדרות" שלו, מתיימרת להגיד שמוסר הוא ערך מוחלט וקבוע.
אז במקום לדבר על התדרדרות, אני אדבר על שינוי. שינוי מהותי במוסר החברתי ובמסרים שמעצבים אותו – ומשפיעים גם עלינו, הילדים שהתחנכו בדיוק על הדבר ההפוך

חותמי ילדות

גדלתי בחדרה. הבית שלנו עמד בגבולה של שכונה אשכנזית חילנות, שמעברה, ללא סימון ברור, עמדה השכונה התמנית דתית-מסורתית.

מכיתה א-ד, החבר הכי טוב שלי היה תמני, חובש כיפה סרוגה. כמובן שאז לא ראיתי ולא הבחנתי לא בזה ולא בזה. מבחינתי, הוא פשוט היה רביב, הנפש התאומה שלי, זה שאיתו רצתי בשדות ובפרדסים, ושיחקתי שעות ארוכות, פעם בבית שלי ופעם בבית שלו.

בכיתה ה', רביב עבר לבית הספר הדתי בשכונה התמנית, וכך חווינו לראשונה את ההרחקה הכפויה של המערכת, למרות שכילדים, לא באמת הבננו אותה.

ההורים ניסו להסביר, אבל אנחנו היינו רק ילדים, והחיים, בהנחייתה הברורה של המערכת, הרחיקו אותנו וניתקו את הקשר לחלוטין. לרביב נסללה דרך אחת, בעוד שאני הופניתי אל המסלול שלי – שנות אור האחד מהשני. 

גם אם היינו רוצים לחדש את הקשר היום, וזכור לי שניסינו מספר פעמים, הפערים באופי החיים שלנו, לא באמת מאפשרים את זה. אף פעם לא נחזור להיות מה שהיינו אז, ב-80S, כשכל מה שראינו אחד בשני, זה חבר.

בשנת 1985, יצא השיר "עם אחד עם שיר אחד". הייתי אז בדיוק בן 10, ואני זוכר את עצמי יושב מהופנט מול אוסף הכישרונות האדירים, מכל גווני החברה הישראלית, שהתכנסו באולפן אחד על מנת למסור לנו מסר של אחדות.

כן, זה היה שיר "בריף". כולנו זוכרים את המקור שיצא ממש קצת קודם באותה שנה, "we are the world", וקרא למסר אחדות קצת אחר. אחדות עולמית.

היום, בדיעבד, מדהים אותי לגלות שהתשובה הישראלית לשיר האחדות הזה היתה – שאנחנו הישראלים אמורים להיות "כולנו ביחד למען כולם, בתקווה שנגיע וישמע העולם" – כלומר בדיוק הפוך ממה ש"we are the world" רצה להגיד, אבל אם להניח רגע לגאווה וההתנשאות הישראלית בצד, השיר שאנחנו זכינו בו, עדיין היה הרע במיעוטו, כי הוא עדיין קרא לנו להסתכל מעבר להבדלי הדת, הצבע, המין והתרבות אחד של השני, ולראות כמה יפים אנחנו יחד, בהרמוניה.

אם יפה יכולה לשיר יחד עם שושנה, וירדנה עם עפרה תרבץ, אין מלחמה שאי אפשר ליישב את חילוקי הדיעות שלה ולסיים בשלום.

מאז שאני זוכר את עצמי, אלימות היא משהו שתמיד יוחסה לו רק הצדקה אחת: הישרדות.
אלימות הוקאה מהחברה בשעט נפש, ואנשים אלימים נחשבו לחריגים חברתיים.

המסרים שלימדו אותי הם שכולנו שווים, ללא הבדל דת, גזע ומין. שאנחנו עם קטן, מוקף אויבים, שאנחנו רק רוצים לעשות איתם שלום, אבל בינתיים חייבים במקביל להאבק על זכותנו לחיות כאן, במדינה שלנו, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו.

בכיתה שלמדתי בה ביסודי, מ-א' עד ח', היו ילדות וילדים ממגוון של מוצאים, אך האמת שמעולם לא הבחנתי במוצא של אחד מחברי לכיתה. זה לא היה משנה אם ההורים של מישהו ממרוקו, תימן, טוניס או פולין – היינו קבוצה שגם אם היא רצתה וגם אם לא – חוברה לארג אורגני פועם, שעניינו אותו בכלל דברים אחרים לגמרי. כמו מי הם מלך ומלכת הכיתה ואת מי אתה אוהב, מחבב, מעריץ.

כולנו צפינו באותם ערוצי טלוויזיה, באותם הסרטים, ושרנו את השירים שהושמעו באותן תחנות רדיו. גם אם היה מגוון בתכנים האלה, בסופו של דבר, כולנו נחשפנו במכנה המשותף לאותם המסרים המוכתבים מלמעלה:

רשימת מסרים מילדות באייטיז:

• חברות היא מעל הכל
• אלימות היא משהו שצריך להמנע ממנו ככל האפשר
• כולנו כאן לאותה מטרה – להיות עם חופשי בארצנו
• להיות מאוחדים, מול כל העולם הקם עלינו לכלותנו, ואנחנו כמובן, מעטים מול רבים.
• להתגייס לצבא ולשרת את המדינה, זאת זכות להחזיר על מה שקיבלת – המצב שנולדת אליו אינו מובן מאליו.
• עלינו להתייחס לבעלי החיים, לצומח ולרכוש של אנשים סביבנו בכבוד.
• מי שנותן אהבה – מקבל אהבה בחזרה.
• לסלוח ולמחול למישהו, עושים אותך אדם טוב יותר, ושלם יותר.
• לקחת אחריות, להתנצל, לבצע שינוי – עושים אותך אדם גדול יותר.
• הישראלי היפה, הוא זה שמכיר את המדינה שלו היטב, בכך שהוא מטייל לאורכה ולרוחבה.
• ההיסטוריה האנושית מלאה בטעויות קטסטרופליות, ואפשר וצריך להמנע מהן בעתיד.
• הורים ומבוגרים, ראוי לכבד יותר.
• הגינות, יושרה, כינות, הן תכונות נעלות ונערצות.
• השקעה לאורך זמן, משתלמת יותר מקיצורי דרך. למעשה, "אין דבר כזה קיצור דרך".

הפוך

כשאני מביט ברשימת המסרים הזאת, שעדיין מהדהדת בי כנכונה ברובה, ואני בוחן את המסרים המועברים בשני העשורים האחרונים לדורות הצעירים, אני מבין פתאום למה אני מרגיש "מבוגר", או אפילו "זקן".

הפערים כל-כך גדולים, בין הדמויות שהיו השראה בשביל הדור שלנו, ילדי ה-80S והדמויות שמעוררות השראה בילדים של היום. 

זאת כמובן הכללה גסה, אבל קשה שלא להבחין בשינויים המהותיים בערכים העכשיויים ובפרקטיקה המיושמת שלהם.

פשוט הפוך.

החברה שלנו שינתה את פניה. האנוכיות החליפה את האחווה. כמות הבידולים בפנימיים בתוך הציבור הישראלי שוברת שיאים. הצביעות חוגגת ונערצת. האלימות הפכה להיות אמצעי שמקדש כל מטרה. כסף קונה הכל. מי שאין לו כסף, שווה פחות. המטרה היא להגשים את עצמך. רק את עצמך.

האנשים שדעתם מובילה את החברה הישראלית, הם אנשים שהצליחו לרמוס כל יכולת לחמלה אנושית. כל סיכוי לאחדות.

עד כדי כך, שאפילו לקריאת המילים האלה, שכתבתי עכשיו, יהיו אנשים שימצאו סיבה לתקוף, לסתור ולהתנגד, ויאשימו אותי בכך שאני "יפה נפש", ביטוי שלמרבה האירוניה, הפך להיות כינוי גנאי.

זה לא פוסט פוליטי. 

למעשה, אולי תפתיע אתכם העובדה, שאנחנו, ילדי ה-80S, גדלנו בתקופה בה ממשלות ישראל השתייכו בעיקר לאגף הימני במפה. (בגין, שמיר, פרס, שוב שמיר).

אולי בגלל זה, כשאני מסתכל על השיח הפוליטי בישראל נכון להיום, אני כל-כך בהלם מהפערים בהתנהלות, באופן ההתבטאות ובמסרים שנשלחים ומונחלים לנו כציבור.

אבל לא רק השיח הפוליטי הוא זה שהשתנה. שקרים בוטים הפכו לנורמה בשיח המסחרי מעסקים גדולים עד זעירים.

מפלס האלימות, בעיקר האלימות המילולית, רק עולה ורק מקבל יותר ויותר לגיטימציה.

הצורך להציג החוצה חיים מושלמים, בזמן שבפנים התמונה הרבה פחות אופטימלית, הפך לסטנדרט.

הפגנת חולשה מסמנת עליך מטרה, אבל לא, מטרה לגיטימית.

הצורך באמת מוחלטת או עובדות, כבר לא קיים. האמת נכונה רק כאשר היא מייצגת אינטרסים ספציפיים. 

עובדות זה משהו שאפשר לסובב בקלות על ציר הפרספקטיבה.

אם תגיד משהו לא נכון מספיק פעמים, בסוף הוא יתפס כנכון, ללא שום צורך בהוכחה.

אני צופה בחברה שהפכנו לקראת סיומו של העשור השני של שנות ה-2000 והלב שלי נחמץ.

בתרבות המרכזית שולט תוכן שהפך כל סוג של אמנות לזירת התגוששות. ה"רעים" של פעם, הם "הטובים" של היום. הגיבורים הם אלה שמצליחים לעקוף ולדפוק את המערכת. אלימות היא שובר הקופות הגדול ביותר.

נבחרי השלטון שלנו, גם המוניציפאלי וגם הארציים, מכל הקשת, מתגלים כמושחתים, שקרנים ובעלי עבר (והווה) פלילי.

הסלברטאים שלנו, הם סריאוטיפים קיצוניים, המיוצרים על מנת למשוך תשומת לב בכל דרך אפשרית, פרט לעומק.

הסבלנות שלנו מתקצרת באופן מטריד. 

אנחנו מזהמים את הסביבה ברמות מסוכנות ביותר, ובאופן אירוני קוראים לזה "קידמה".

מה שמעסיק אותנו הוא אנחנו עצמנו, והקרובים אלינו ביותר.

אנחנו עסוקים בעיקר במרדף אחרי הכסף, כאמצעי להוכיח לעצמנו שהצלחנו.

לא הכל רע

הצמיחה של הטכנולוגיה לצד ההישתנות של החברה האנושית, מייצרת לא מעט השוואות ומחקרים הקושרים את ה"הדרדרות המוסרית" והנזקים החברתיים, ישירות בטכנולוגיה המתפתחת.

תכנים אלה, הנם רק חלק ממגמה בלתי נמנעת שתמיד היתה קיימת בעולם, ומטרתם לעצור את הקדמה לטובת יציבות ושמירה על המוכר.

מה שברוב התכנים מהסוג הזה "שוכחים" בנוחות לציין, היא שהשורה התחתונה של ההתנהגות האנושית, מוכתבת בראש ובראשונה מחינוך.

אם משאירים את החינוך הזה לבעלי האג'נדה הקפיטליסטית, ניתן להניח שהחינוך שאנחנו וילדינו נקבל, יהיה חינוך שמטרתו למקסם רווחים, ולא לשים בעדיפות עליונה יצירת הרמוניה בחברה האנושית. הרמוניה לא מייצרת טראפיק. הרמוניה לא מייצרת צורך בכלים לצורך הבסת התחרות והיריב. היא הרבה פחות כלכלית לאנשים שבנו את עצמם ואת העסק שלהם לעולם שכולו מלחמות. בכל זירה. בכל פורמט.

החובה היא עלינו, כאנשים, להיות מובילי האג'נדה של האינטרסים האנושיים, ולא רק הקטנים והמידיים שבהם – אלא דווקא אלה החוצים לרוחב את החברה ומהווים את הבסיס הערכי שלה.

אנחנו, ילדי האייטיז, צריכים לראות ולהוביל את הדורות הצעירים דרך כל "מסכי העשן" לכיוון חינוכי מועיל יותר. יותר הכרה ותמיכה בסביבה. יותר יושרה. יותר חמלה. 

אנחנו צריכים להראות להם איך להתנהג בעצמם, על ידי צפיה בנו, בזמן שאנחנו מקיימים את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. 

אנחנו צריכים להיזהר מלשלוח להם מסרים כפולים, או לצפות מהם שיבינו ויפנימו, בזמן שהם צופים בנו פועלים בדיוק הפוך. דוגמא אישית היא הדרך היחידה.

זה אנחנו – כל אחד לעצמו, וכולם למען כולם.

אם לא נבין את זה עכשיו, אני חושש לחשוב איך יראה דור הילדים שלנו כשיגדל,
וכל מה שישאר מהאייטיז זה רק אוסף של ניטים וג'ינס משופשף.

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם. אפשר גם בפייסבוק: