מאי 12, 2011

שער פתוח לכוכבים –מחווה לסידרה ”סטארגייט”

Stargate_Universe_TV_Poster_by_blacklab94בשנה 1994, עברתי בפעם הראשונה ב"שער הכוכבים". אני זוכר שהייתי נער צעיר, בתחילת דרכי בצבא, והסרט STARGATE יצא לבתי הקולנוע. הייתי מוקסם. הסרט הזה, איך אומרים את זה בעדינות, באמת פתח לי שערים. אז היום, כשסדרת הספין-אוף הרביעית שלו מסיימת את שידוריה ודוהה בסלואו מואשין אל תוך היקום האינסופי, חשבתי לעצור רגע ולעשות לו כבוד. בכל זאת, כבר כמה מאות מליוני שנות אור ביחד.

כשהייתי ילד צעיר בהרבה, אבי הביא לי במתנה את הספר "מרכבות האלים". הספר, שהתיאוריה שלו שנויה מאוד במחלוקת, הציג מה שהתיימר להיות מחקר מדעי על כך שבמהלך כל ההיסטוריה נערכה התערבות חיצונית חוזרת ונישנית של בריות ויצורים חכמים, מתקדמים ועתיקים מאיתנו בהרבה, בתרבות האנושית.

הספר הפך מקור לויכוחים תיאורתיים ותיאולוגים רבים, אך מעבר לכך, הוא הציט את דמיונם של לא מעט יוצרי מדע בידיוני (שונא את המושג הזה, בואו נמציא חדש).

stargate (1)השער אל היקום, נפתח

ב-1994, התיאוריה הזאת נולדה מחדש. לא מתוך צורך בהוכחה היסטורית מתועדת – אלה כמסגרת לסיפור דמיוני תיאורתי, המסביר הרבה דברים, הפעם לגבי תרבות מצריים העתיקה.

אבל ליבו של הסרט, הנושא שלו – היה אפילו יותר פנטסטי. הסרט לא רק נתן חיזוק אקטואלי לתיאוריה על העבר, הוא הציג אפשרות לשוב ולחדש את הקשר עם עולמות זרים שנשכחו.

בלב הסרט, עמד "שער הכוכבים". שריד עתיק יומין שהפעלתו הופכת אותו לשער ישיר בין שני עולמות שונים ביקום, ללא צורך בטיסה או בזמן הרב (והבלתי אפשרי אנושית לעיתים) שהיה לוקח לעשות את המסע הזה בדרך הרגילה.

לא נראה לי שכאשר הסרט יצא, ב-1994, היוצרים שלו תיארו לעצמם איזה שער הם פתחו באמת.

מסתבר שממש לא הייתי היחיד שהתאהב ברעיון השער אל הכוכבים, ובעקבות הסרט נולדה סידרת הטלוויזיה Stargete SG1 שנמשכה 10 עונות (!!!) ואיפשרה גם את לידתם של שני סרטים נוספים וכן עוד שתי סדרות המשך מצולמות Staregate Atlantis (חמש עונות) ו- Staregate Univers SGU.
וזה לא נגמר רק בזה... היתה גם סידרה מצויירת, משחקי מחשב, ספרים, קומיקסים, משחק תפקידים חברתי ועוד ועוד... אבל בשביל זה אתם לא צריכים אותי, כבר יש לכם גוגל.

atlantis-stargatestargatestargate-worlds-logo

ליקום אין סוף, לסדרות טלוויזיה... יש.

הסיבה שבחרתי לקדיש פוסט שלם ליקום שנוצר סביב "שער הכוכבים", היא שהערב ראיתי את הפרק האחרון של סדרת ההמשך האחרונה עד כה, סטארגייט יוניברס, וכשאני אומר "פרק אחרון" אני מתכוון אחרון – וזאת לאחר שתי עונות בלבד.

למה ירדה הסידרה, נתוני הצפייה הלא מספקים כמובן... חרצו את דינה כמו רבות וטובות לפניה.

לא אכנס לפרטים על הסידרה, כי אם אתם לא הקהל של פנטב"יה זה לא יעניין אתכם בכל מקרה, אבל אני כן אומר שאני מצטער על כך ושלדעתי הסידרה האחרונה היתה יותר נועזת, מעניינת ושונה מאוד באווירתה מהסדרה המקורית ואחותה הראשונה "אטלנטיס".

בשנים האחרונות אנו צופים בתופעת "מד"ב מלוכלך". כלומר תרחיש עתידני המתקיים בעתיד מפותח ומתקדם מאוד – אך עם זאת ישן, אורבני, חלוד ומתפורר. בז'אנר הזה ראינו את "פיירפליי" המיתולוגית, את "באטלסטאר גלקטיקה" בגילגולה האחרון, "דארק אינג'ל" ועוד... SGU היתה הנגיסה של סטארגייט הנקייה והכמעט "משפחתית" בסגנון הזה – מה שאיפשר לחברי הצוות של להיות הרבה יותר אנושיים בהתנהגות שלהם. אני אהבתי את זה.

לכל כוכב יש כתובתWikiProject_Stargate_at_Wikipedia_preview

היקום של "סטארגייט" מרתק אותי עד היום. אלה לא רק הסיפורים שהם מספרים לי, והדמויות הנפלאות עמוקות, המעניינות, המורכבות – עם ההומור העצמי והמשפטים החכמים, זה לא רק זה...

מה שאני אוהב בסטארגייט הוא פתיחתן של אינסוף אפשרויות. בפרסום אנחנו אומרים שברגע שיש לך קונספט טוב אתה יודע את זה לפי העובדה שאתה יכול לצייר לו סידרה קריאטיבית אינסופית. זה בדיוק מה שקורה לרעיון שמאחורי שער הכוכבים.

אם לפשט את זה מאוד מאוד העיקרון הוא כזה: על חלק מהכוכבים ביקום ישנם שערים עתיקים שנבנו על ידי גזע מתקדם שנעלם מן היקום אבל השאיר את השערים מאחוריו לשימוש המינים ה"צעירים". לכל שער יש כתובת משלו, וניתן לחייג משער לשער (ממש כמו טלפון) ולפתוח מעבר ישיר בין העולמות.

stargate-stargate-3625540-641-391אני יודע, בטח יש לכם מליון שאלות והתקלות (או שלא – לי היו...) וזה בסדר, כי הסדרות והסיפורים פה כדי לתת לנו את רוב התשובות, וגם לפתוח לנו שאלות חדשות, אבל זאת לא הנקודה שלי היום.

זה לא שאני קונה את הממבו-ג'מבו הכאילו מדעי של הסדרות האלה (בסדר, אולי קצת), אבל הרעיון מרתק אותי הרבה יותר. המשחק הזה שיכול לקיים בלי סתירה מושגים כמו "עתיק ומתקדם", היכולת הזאת לגלות מקומות חדשים שאנחנו כל-כך רעבים ומתגעגעים אליה...

סטארגייט התמודדה ברצינות (וגם קצת פחות ברצינות) עם שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות, אנטרופולוגיות ועוד כמה לוגיות שבטח שכחתי עכשיו, והיא הציעה עבור דילמות מעניינות פיתרונות יצירתיים, חדשניים, מקוריים – בקיצור – היא סיפקה לי את כל מה שאני אוהב.

Bon Voyage Destiny
(זהירות ספויילר לפרק האחרון)

אהבתי את סטארגייט בגלל הרבה מאוד דברים, ואין לי ספק שאתגעגע ואחכה לכל חדשות טובות שיזרמו אלי בנושא, אבל עכשיו זה זמן להיפרד.

להיפרד מקנוניות פוליטיות אינטרגלקטיות, להיפרד מטכנולוגיות חדשות שלעולם כבר לא נגלה, להיפרד מערים עתיקות הקבורות אי שם מתחת למי הקרח של הקוטב הדרומי ויכולות גם לטוס בין הכוכבים. זה הזמן להיפרד מאינסוף סוגים של יצורים תבוניים יותר ותבונים פחות, זמן להיפרד מדמויות שאתה מרגיש שגדלת איתן – באמת גדלת.

ספינת החלל העתיקה "דסטיני" ממשיכה במשימתה להגיע לפעתי היקום, על סיפונה מוקפאים במצב תרדמת כל חברי הצוות האנושיים שגילו אותה שנה קודם – בטעות.
במשך שלוש שנים שיהיו רדומים במצב קומה, אמורה הספינה בת היותר ממליון שנה, לחצות גלקסיה שלמה לאורכה ואז גם את המרחק האדיר שבין הגלקסיות – עד לגלקסיה הבאה. רק אז הם יוכלו להתעורר ולחדש את המלאי המזון והאנרגיה שלהם שנגמרו כמעט לחלוטין.
זה כמובן אם החישובים של המסלול היו נכונים, אם לא יהיו תקלות בדרך, אם לא יותקפו על ידי אוייבים, יתעוררו בטעות מוקדם מידי או לחילופין – מאוחר מידי ב-1000 שנים.

ככה נגמרת הסדרה האחרונה. היה אמור להיות סרט המשך, אבל כרגע לפחות, הוא ירד מהפרק (אאוץ', משחק מילים חותך).

אז זהו, האורות כובו. הספינה עברה לניצול משאבים מינימאלי עד להגעה ליעד הבא, ואני - אצלי אין מצב כזה "ניצול משאבים מינמאלי". אני אשתדל להמשיך לפתוח שערים לייקום בעצמי ובעזרת רעיונות נוספים, אבל עכשיו- עכשיו רגע אחד של ריספקט.

ריספקט שקט שיוצא מתוך הערכה להעזה מחשבתית קריאטיבית, מנפצת פרדיגמות וסוללת את הדרך למידע ישן, חדש.

צוות סטארגייט, ביחד חקרנו את היקום, נסענו (וגם קצת נסחפנו) בזמן, עברנו לממדים אחרים, גילינו עולמות, תרבויות וקיומים אחרים.

תודה לכם. לעולם אל תוותרו על החלום.

השער שלי, נשאר פתוח אל הכוכבים.

stargate_universe_gate_room

הטריילר לסטרגייט יוניברס
הפתיח של סטרגייט אטלנטיס
פרסומת לאודישנים הפתוחים לסידרה
הפרומו ל-SG1, בסגנון פרסומת למכונית

מאי 09, 2011

אורובורוס – מיוחד ליום הזיכרון

 

Ouroboros-and-solomons-seal-woodcutטקסים. למה אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים להם? מה האלמנטים ש"ממכרים" אותנו אליהם? הרבה מאיתנו לא באמת עוצרים לחשוב על זה.

דווקא היום, ברגעים הלא פשוטים האלה, יש בי משהו שמסרב לברוח אל המסורתיות. משהו בי קורא לבדוק את המנהגים המקובעים והמושרשים ולבחון האם מסחטת הרגשות הזאת שנקראת "יום הזיכרון" היא אכן לגיטימית כמו שרוצים שנאמין שהיא.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. הכאב הוא אמיתי. הכאב על אנשים שאיבדו אנשים. כאב של החמצות ואחריות שגוררת אשמה בלתי פתירה. אין בי כוונה לזלזל בכאבו של איש. הדבר היחיד שאני רוצה לבדוק הוא הדרך לעשות זאת. הדרך הקולקטיבית להתחבר אל הכאב הזה ולהביע הזדהות איתו, גם אם השכול לא נגע בך עצמך (חלילה) באצבעותיו הקרות.

מהו טקס? סידרה קבועה של פעולות אותן אנחנו מבצעים בהזדמנות מדוייקת לצורך שימור והנצחה של משהו. לצורך פוקוס והתכוונות. אבל בדיוק כאן,בהרגל הזה, אנחנו פותחים את עצמנו חזיתית וללא מחסה לכדורי הדקדנציה.

אנשים הנמצאים בעמדות כוח, כבר הבינו מזמן את כוחם של טקסים על החברה. בתנ"ך הנביאים היו מכנסים את העם להקרבת קורבן בכל פעם לפני היציאה לקרב, כדי לחזק בעם את התחושה שהאל יוצא איתם למלחמה כדי להגן עליהם. היום הטקס נעשה אחרי הקרב. היום הקורבנות הם אחרים.

יום הזיכרון, כידוע לכל מי שעבר במדינה הזאת אחד מאלה, אינו בשביל המשפחות השכולות. עבור משפחה שכולה, יום הזיכרון הוא כל יום בשנה. יום הזיכרון הוא דווקא בשביל אלה שהם עדיין לא חלק מ"משפחת השכול". בררר. הביטוי הזה גומר אותי כל פעם מחדש...

מתי אנחנו פוגשים את יום הזיכרון לראשונה? בבית הספר היסודי. אנחנו תמימים וזכים ופתאום יום אחד כולם לובשים חולצות לבנות ועומדים בצפירה ושרים שירים עצובים ומספרים לנו על אומץ ליבם של חיילים גיבורים בצבא החזק בעולם במדינה קטנה מוקפת אוייבים הקמים עליה לכלותה.

כך מועבר לנו המסר, ואין לנו  דרך להתנגד אליו. אין לנו כל דרך לעצור ולשאול שאלות כמו "האם באמת טוב למות בעד ארצנו", או שאולי המשפט הזה הוא מסך עשן מטעה לאג'נדה פוליטית כלכלית של אנשים שהאידיאלים הם מהם והלאה.

לקח לי שנים עד שהגעתי למקום בו הבנתי שבאפשרותי לשאול לא רק את השאלות שאת התשובות עליהן כבר קיבלתי – אלא את אלה שאכן יוסיפו לי מידע שמסוגל לשנות את דעתי ואת הפרספקטיבה שלי בנושאים מסויימים.

פתאום, מצאתי את עצמי שואל מדוע אני עומד ביום הזיכרון, אפילו אם אני לבד בבית...? למה תמיד אהבתי את השירים העצובים האלה על רעות והקרבה, המשודרים רק ביום המסויים הזה. למה בכל שנה הקפדתי ללבוש דווקא חולצה לבנה ושמתי את המדבקה הזאת עם תמונת "דם המכבים", ולמה הצתמררתי בכל פעם כשעברתי ליד דגל גדול וגאה של כחול לבן.

עצרתי לנתח את הסמלים. את המניפולציות. את האסטרטגיה. עשיתי ליום הזיכרון מה שאני עושה כמעט עם כל דבר שאני מודע אליו: פרקתי אותו לגורמים וערכתי אותם על השולחן כדי לבחור מה מתוך זה אני רוצה לשמר ומה שייך להתניות העבר.

אחרי שהפרדתי בזהירות כירורגית את הכבוד שיש לי לאנשים שכאב אובדן הוא אמיתי וצורב – הגעתי למסקנה שהאובדן הזה מנוצל. מנוצל בציניות שנה אחר שנה, במעטה של הערכה שכמעט ממשכיחה את האירוניה: היום הזה הוא כלי ממשלתי להעצמת הצבא וחיזוק ההרגל שלנו להמשיך לשלוח את טובי בננו למות למען מטרות פוליטיות שההחלטות בהן בכלל לא מתקיימות בשדה הקרב – אלא תמיד התקיימו בחדרי ישיבות מפוארים וכספות בבנקים בינלאומיים.

אני מצטער מדינת ישראל. אני מצטער שאני לא יכול יותר להאמין לאגדות הילדים על הצבא החזק בעולם והאוייב האכזר חסר הפנים שמעבר לקו. אני מצטער שאני לא יכול להקשיב שוב לסיפורי הגבורה ולא להבחין במילים מניפולטיביות כגון "הסתער", "חיסל" וכו'.
אני מצטער שאני לא יכול להמנע מלהבחין רק בטקס האחרון שהיה בטלוויזיה, איך עורך חכם בחר לשים השנה סיפור על חייל שקוראים לו גלעד. רק כדי שנשמע שוב ושוב ביטויים כמו "גלעד איננו"  ונחשוב על זה קצת יותר. אותו עורך גם הכניס השנה סיפור על חייל בשם חיים, כי הוא ידע שיתנגן לנו באופן דרמתי באוזן "הבן שלי חיים – מת".

אני לא יכול. אני לא יכול לקנות את המניפולציות האלו יותר. אני לא יכול למסור את עצמי כצאן לרווח וללכת שבי בנתיב ההתניה המשחזרת את עצמה שוב ושוב ושוב. מדור לדור. מאב שכול, לבן שכול לאח שכול.

אני לא יכול יותר להחזיר לעצמי את כיסוי העיניים ולהיסתדר בשורה ליד כולם כששרים את "התקווה".

אני מביט באנשים סביבי, חש את כאבם, רואה אותם מתהפנטים למראה הנרות והלפידים ושומרים על דממה מוחלטת. איש לא מרים קולו. כמעט כולם עושים ביום הזה את המאמץ החברתי הכי גדול שלהם שלא להיכנס לויכוחים והתקלויות אישיות. כולם מוותרים יותר. סלחניים יותר. רגישים יותר. מודעים יותר. פתאום, יום אחד בשנה, "כולם משחקים עבור אותה קבוצה". ל-12 שעות, אנחנו מוכנים לשכוח את כל מה שמפלג אותנו, כל מה שקורע אותנו. אנחנו מוכנים לשכוח הכל לפוליטיקאים שעושקים אותנו, מנצלים אותנו, מרמים אותנו כל השנה – רק כדי שנוכל לכבד את היום הזה. איך? בעזרת הטקס שלו כמובן. הטקס שהוכתב לנו מהיותנו בבית הספר היסודי. הטקס הזה שרבים מאיתנו לא עוצרים ובוחנים את הסמלים שלו מבחינת משמעותם המניפולטיבית. הטקס הזה עם האירוניה הגלומה בו המשתמש בכאב אמיתי ואישי כדי להמשיך ולשחזר את אותו מעגל כאב כל שנה. כמו אורובורוס. נחש הנושך את זנבו שלו.

בכל שנה יעמדו כאן אנשים בצפירה, אבל בצפירה הבאה הם יהיו רק זיכרון. רק עוד סיבה להמשיך לקיים את הטקס הזה. לשמר את היום הזה. היום המכלה הזה. היום שמחירו הרגשי מהמשפחות השכולות ומאיתנו הוא כל-כך גבוה. היום הזה שמכתיב לנו איך להתאבל כבר שנים – ואם אתה לא מתאבל כמו שאומרים לך אתה לא בסדר.

הישמע שמישהו לא יעמוד בצפירה?

אבל האם יתכן שאפשר לא לעמוד בצפירה ועדיין לכבד את היום הזה בצורה אישית ועזרת מחשבה עצמאית וחיבור לרגשות פרטיים ולא דווקא דרך קונפורמיזם? לדעתי כן.

זה דורש כוח וסובלנות אמיתיים להביט מתוך טקס החוצה על מישהו מתבדל ולקבל כי בדרכו שלו, השונה משלנו – הוא חש בדיוק את אותו הדבר. ואפילו אם לא – זה בסדר. זאת זכותו לבחור איך הוא מרגיש כלפי מה...

אז בשנים האחרונות אני בוחר בכאב מסוג קצת אחר ביום הזיכרון. אני כואב את האירוניה. אני כואב את ההתבצרות של אנשים בתניות מתוך הפחד או חוסר הרצון לערער את עולמם כפי שהם מכירים אותו. ואני כואב את האובדן המיותר של חיים. אובדן שלפעמים שולח את ידיו החמדניות לאותה משפחה יותר מפעם אחת.

אני בוחר את הסמלים שדרכם אני מפגין את ההזדהות שלי עם הכאב הכללי שאני מכבד וממש לא מתכוון לבטלו, אבל אני קצת אחר. שונה.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית