עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

מאי 09, 2011

אורובורוס – מיוחד ליום הזיכרון

 

Ouroboros-and-solomons-seal-woodcutטקסים. למה אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים להם? מה האלמנטים ש"ממכרים" אותנו אליהם? הרבה מאיתנו לא באמת עוצרים לחשוב על זה.

דווקא היום, ברגעים הלא פשוטים האלה, יש בי משהו שמסרב לברוח אל המסורתיות. משהו בי קורא לבדוק את המנהגים המקובעים והמושרשים ולבחון האם מסחטת הרגשות הזאת שנקראת "יום הזיכרון" היא אכן לגיטימית כמו שרוצים שנאמין שהיא.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. הכאב הוא אמיתי. הכאב על אנשים שאיבדו אנשים. כאב של החמצות ואחריות שגוררת אשמה בלתי פתירה. אין בי כוונה לזלזל בכאבו של איש. הדבר היחיד שאני רוצה לבדוק הוא הדרך לעשות זאת. הדרך הקולקטיבית להתחבר אל הכאב הזה ולהביע הזדהות איתו, גם אם השכול לא נגע בך עצמך (חלילה) באצבעותיו הקרות.

מהו טקס? סידרה קבועה של פעולות אותן אנחנו מבצעים בהזדמנות מדוייקת לצורך שימור והנצחה של משהו. לצורך פוקוס והתכוונות. אבל בדיוק כאן,בהרגל הזה, אנחנו פותחים את עצמנו חזיתית וללא מחסה לכדורי הדקדנציה.

אנשים הנמצאים בעמדות כוח, כבר הבינו מזמן את כוחם של טקסים על החברה. בתנ"ך הנביאים היו מכנסים את העם להקרבת קורבן בכל פעם לפני היציאה לקרב, כדי לחזק בעם את התחושה שהאל יוצא איתם למלחמה כדי להגן עליהם. היום הטקס נעשה אחרי הקרב. היום הקורבנות הם אחרים.

יום הזיכרון, כידוע לכל מי שעבר במדינה הזאת אחד מאלה, אינו בשביל המשפחות השכולות. עבור משפחה שכולה, יום הזיכרון הוא כל יום בשנה. יום הזיכרון הוא דווקא בשביל אלה שהם עדיין לא חלק מ"משפחת השכול". בררר. הביטוי הזה גומר אותי כל פעם מחדש...

מתי אנחנו פוגשים את יום הזיכרון לראשונה? בבית הספר היסודי. אנחנו תמימים וזכים ופתאום יום אחד כולם לובשים חולצות לבנות ועומדים בצפירה ושרים שירים עצובים ומספרים לנו על אומץ ליבם של חיילים גיבורים בצבא החזק בעולם במדינה קטנה מוקפת אוייבים הקמים עליה לכלותה.

כך מועבר לנו המסר, ואין לנו  דרך להתנגד אליו. אין לנו כל דרך לעצור ולשאול שאלות כמו "האם באמת טוב למות בעד ארצנו", או שאולי המשפט הזה הוא מסך עשן מטעה לאג'נדה פוליטית כלכלית של אנשים שהאידיאלים הם מהם והלאה.

לקח לי שנים עד שהגעתי למקום בו הבנתי שבאפשרותי לשאול לא רק את השאלות שאת התשובות עליהן כבר קיבלתי – אלא את אלה שאכן יוסיפו לי מידע שמסוגל לשנות את דעתי ואת הפרספקטיבה שלי בנושאים מסויימים.

פתאום, מצאתי את עצמי שואל מדוע אני עומד ביום הזיכרון, אפילו אם אני לבד בבית...? למה תמיד אהבתי את השירים העצובים האלה על רעות והקרבה, המשודרים רק ביום המסויים הזה. למה בכל שנה הקפדתי ללבוש דווקא חולצה לבנה ושמתי את המדבקה הזאת עם תמונת "דם המכבים", ולמה הצתמררתי בכל פעם כשעברתי ליד דגל גדול וגאה של כחול לבן.

עצרתי לנתח את הסמלים. את המניפולציות. את האסטרטגיה. עשיתי ליום הזיכרון מה שאני עושה כמעט עם כל דבר שאני מודע אליו: פרקתי אותו לגורמים וערכתי אותם על השולחן כדי לבחור מה מתוך זה אני רוצה לשמר ומה שייך להתניות העבר.

אחרי שהפרדתי בזהירות כירורגית את הכבוד שיש לי לאנשים שכאב אובדן הוא אמיתי וצורב – הגעתי למסקנה שהאובדן הזה מנוצל. מנוצל בציניות שנה אחר שנה, במעטה של הערכה שכמעט ממשכיחה את האירוניה: היום הזה הוא כלי ממשלתי להעצמת הצבא וחיזוק ההרגל שלנו להמשיך לשלוח את טובי בננו למות למען מטרות פוליטיות שההחלטות בהן בכלל לא מתקיימות בשדה הקרב – אלא תמיד התקיימו בחדרי ישיבות מפוארים וכספות בבנקים בינלאומיים.

אני מצטער מדינת ישראל. אני מצטער שאני לא יכול יותר להאמין לאגדות הילדים על הצבא החזק בעולם והאוייב האכזר חסר הפנים שמעבר לקו. אני מצטער שאני לא יכול להקשיב שוב לסיפורי הגבורה ולא להבחין במילים מניפולטיביות כגון "הסתער", "חיסל" וכו'.
אני מצטער שאני לא יכול להמנע מלהבחין רק בטקס האחרון שהיה בטלוויזיה, איך עורך חכם בחר לשים השנה סיפור על חייל שקוראים לו גלעד. רק כדי שנשמע שוב ושוב ביטויים כמו "גלעד איננו"  ונחשוב על זה קצת יותר. אותו עורך גם הכניס השנה סיפור על חייל בשם חיים, כי הוא ידע שיתנגן לנו באופן דרמתי באוזן "הבן שלי חיים – מת".

אני לא יכול. אני לא יכול לקנות את המניפולציות האלו יותר. אני לא יכול למסור את עצמי כצאן לרווח וללכת שבי בנתיב ההתניה המשחזרת את עצמה שוב ושוב ושוב. מדור לדור. מאב שכול, לבן שכול לאח שכול.

אני לא יכול יותר להחזיר לעצמי את כיסוי העיניים ולהיסתדר בשורה ליד כולם כששרים את "התקווה".

אני מביט באנשים סביבי, חש את כאבם, רואה אותם מתהפנטים למראה הנרות והלפידים ושומרים על דממה מוחלטת. איש לא מרים קולו. כמעט כולם עושים ביום הזה את המאמץ החברתי הכי גדול שלהם שלא להיכנס לויכוחים והתקלויות אישיות. כולם מוותרים יותר. סלחניים יותר. רגישים יותר. מודעים יותר. פתאום, יום אחד בשנה, "כולם משחקים עבור אותה קבוצה". ל-12 שעות, אנחנו מוכנים לשכוח את כל מה שמפלג אותנו, כל מה שקורע אותנו. אנחנו מוכנים לשכוח הכל לפוליטיקאים שעושקים אותנו, מנצלים אותנו, מרמים אותנו כל השנה – רק כדי שנוכל לכבד את היום הזה. איך? בעזרת הטקס שלו כמובן. הטקס שהוכתב לנו מהיותנו בבית הספר היסודי. הטקס הזה שרבים מאיתנו לא עוצרים ובוחנים את הסמלים שלו מבחינת משמעותם המניפולטיבית. הטקס הזה עם האירוניה הגלומה בו המשתמש בכאב אמיתי ואישי כדי להמשיך ולשחזר את אותו מעגל כאב כל שנה. כמו אורובורוס. נחש הנושך את זנבו שלו.

בכל שנה יעמדו כאן אנשים בצפירה, אבל בצפירה הבאה הם יהיו רק זיכרון. רק עוד סיבה להמשיך לקיים את הטקס הזה. לשמר את היום הזה. היום המכלה הזה. היום שמחירו הרגשי מהמשפחות השכולות ומאיתנו הוא כל-כך גבוה. היום הזה שמכתיב לנו איך להתאבל כבר שנים – ואם אתה לא מתאבל כמו שאומרים לך אתה לא בסדר.

הישמע שמישהו לא יעמוד בצפירה?

אבל האם יתכן שאפשר לא לעמוד בצפירה ועדיין לכבד את היום הזה בצורה אישית ועזרת מחשבה עצמאית וחיבור לרגשות פרטיים ולא דווקא דרך קונפורמיזם? לדעתי כן.

זה דורש כוח וסובלנות אמיתיים להביט מתוך טקס החוצה על מישהו מתבדל ולקבל כי בדרכו שלו, השונה משלנו – הוא חש בדיוק את אותו הדבר. ואפילו אם לא – זה בסדר. זאת זכותו לבחור איך הוא מרגיש כלפי מה...

אז בשנים האחרונות אני בוחר בכאב מסוג קצת אחר ביום הזיכרון. אני כואב את האירוניה. אני כואב את ההתבצרות של אנשים בתניות מתוך הפחד או חוסר הרצון לערער את עולמם כפי שהם מכירים אותו. ואני כואב את האובדן המיותר של חיים. אובדן שלפעמים שולח את ידיו החמדניות לאותה משפחה יותר מפעם אחת.

אני בוחר את הסמלים שדרכם אני מפגין את ההזדהות שלי עם הכאב הכללי שאני מכבד וממש לא מתכוון לבטלו, אבל אני קצת אחר. שונה.

תגובה 1:

  1. בדיוק דיברנו על זה אתמול בערב בבית. ואז נזכרנו בציטוט המדויק של יהונתן גפן שאומר בעצם את הכל: "כל יום זיכרון הוא פרומו למלחמה הבאה". מזדהה עם כל מילה.

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית