שער פתוח לכוכבים –מחווה לסידרה ”סטארגייט”

בשנה 1994, עברתי בפעם הראשונה ב"שער הכוכבים". אני זוכר שהייתי נער צעיר, בתחילת דרכי בצבא, והסרט STARGATE יצא לבתי הקולנוע. הייתי מוקסם. הסרט הזה, איך אומרים את זה בעדינות, באמת פתח לי שערים. אז היום, כשסדרת הספין-אוף הרביעית שלו מסיימת את שידוריה ודוהה בסלואו מואשין אל תוך היקום האינסופי, חשבתי לעצור רגע ולעשות לו כבוד. בכל זאת, כבר כמה מאות מליוני שנות אור ביחד.

כשהייתי ילד צעיר בהרבה, אבי הביא לי במתנה את הספר "מרכבות האלים". הספר, שהתיאוריה שלו שנויה מאוד במחלוקת, הציג מה שהתיימר להיות מחקר מדעי על כך שבמהלך כל ההיסטוריה נערכה התערבות חיצונית חוזרת ונישנית של בריות ויצורים חכמים, מתקדמים ועתיקים מאיתנו בהרבה, בתרבות האנושית.

הספר הפך מקור לויכוחים תיאורתיים ותיאולוגים רבים, אך מעבר לכך, הוא הציט את דמיונם של לא מעט יוצרי מדע בידיוני (שונא את המושג הזה, בואו נמציא חדש).

השער אל היקום, נפתח

ב-1994, התיאוריה הזאת נולדה מחדש. לא מתוך צורך בהוכחה היסטורית מתועדת – אלה כמסגרת לסיפור דמיוני תיאורתי, המסביר הרבה דברים, הפעם לגבי תרבות מצריים העתיקה.

אבל ליבו של הסרט, הנושא שלו – היה אפילו יותר פנטסטי. הסרט לא רק נתן חיזוק אקטואלי לתיאוריה על העבר, הוא הציג אפשרות לשוב ולחדש את הקשר עם עולמות זרים שנשכחו.

בלב הסרט, עמד "שער הכוכבים". שריד עתיק יומין שהפעלתו הופכת אותו לשער ישיר בין שני עולמות שונים ביקום, ללא צורך בטיסה או בזמן הרב (והבלתי אפשרי אנושית לעיתים) שהיה לוקח לעשות את המסע הזה בדרך הרגילה.

לא נראה לי שכאשר הסרט יצא, ב-1994, היוצרים שלו תיארו לעצמם איזה שער הם פתחו באמת.

מסתבר שממש לא הייתי היחיד שהתאהב ברעיון השער אל הכוכבים, ובעקבות הסרט נולדה סידרת הטלוויזיה Stargete SG1 שנמשכה 10 עונות (!!!) ואיפשרה גם את לידתם של שני סרטים נוספים וכן עוד שתי סדרות המשך מצולמות Staregate Atlantis (חמש עונות) ו- Staregate Univers SGU.
וזה לא נגמר רק בזה... היתה גם סידרה מצויירת, משחקי מחשב, ספרים, קומיקסים, משחק תפקידים חברתי ועוד ועוד... אבל בשביל זה אתם לא צריכים אותי, כבר יש לכם גוגל.

ליקום אין סוף, לסדרות טלוויזיה... יש.

הסיבה שבחרתי לקדיש פוסט שלם ליקום שנוצר סביב "שער הכוכבים", היא שהערב ראיתי את הפרק האחרון של סדרת ההמשך האחרונה עד כה, סטארגייט יוניברס, וכשאני אומר "פרק אחרון" אני מתכוון אחרון – וזאת לאחר שתי עונות בלבד.

למה ירדה הסידרה, נתוני הצפייה הלא מספקים כמובן... חרצו את דינה כמו רבות וטובות לפניה.

לא אכנס לפרטים על הסידרה, כי אם אתם לא הקהל של פנטב"יה זה לא יעניין אתכם בכל מקרה, אבל אני כן אומר שאני מצטער על כך ושלדעתי הסידרה האחרונה היתה יותר נועזת, מעניינת ושונה מאוד באווירתה מהסדרה המקורית ואחותה הראשונה "אטלנטיס".

בשנים האחרונות אנו צופים בתופעת "מד"ב מלוכלך". כלומר תרחיש עתידני המתקיים בעתיד מפותח ומתקדם מאוד – אך עם זאת ישן, אורבני, חלוד ומתפורר. בז'אנר הזה ראינו את "פיירפליי" המיתולוגית, את "באטלסטאר גלקטיקה" בגילגולה האחרון, "דארק אינג'ל" ועוד... SGU היתה הנגיסה של סטארגייט הנקייה והכמעט "משפחתית" בסגנון הזה – מה שאיפשר לחברי הצוות של להיות הרבה יותר אנושיים בהתנהגות שלהם. אני אהבתי את זה.

לכל כוכב יש כתובת

היקום של "סטארגייט" מרתק אותי עד היום. אלה לא רק הסיפורים שהם מספרים לי, והדמויות הנפלאות עמוקות, המעניינות, המורכבות – עם ההומור העצמי והמשפטים החכמים, זה לא רק זה...

מה שאני אוהב בסטארגייט הוא פתיחתן של אינסוף אפשרויות. בפרסום אנחנו אומרים שברגע שיש לך קונספט טוב אתה יודע את זה לפי העובדה שאתה יכול לצייר לו סידרה קריאטיבית אינסופית. זה בדיוק מה שקורה לרעיון שמאחורי שער הכוכבים.

אם לפשט את זה מאוד מאוד העיקרון הוא כזה: על חלק מהכוכבים ביקום ישנם שערים עתיקים שנבנו על ידי גזע מתקדם שנעלם מן היקום אבל השאיר את השערים מאחוריו לשימוש המינים ה"צעירים". לכל שער יש כתובת משלו, וניתן לחייג משער לשער (ממש כמו טלפון) ולפתוח מעבר ישיר בין העולמות.

אני יודע, בטח יש לכם מליון שאלות והתקלות (או שלא – לי היו...) וזה בסדר, כי הסדרות והסיפורים פה כדי לתת לנו את רוב התשובות, וגם לפתוח לנו שאלות חדשות, אבל זאת לא הנקודה שלי היום.

זה לא שאני קונה את הממבו-ג'מבו הכאילו מדעי של הסדרות האלה (בסדר, אולי קצת), אבל הרעיון מרתק אותי הרבה יותר. המשחק הזה שיכול לקיים בלי סתירה מושגים כמו "עתיק ומתקדם", היכולת הזאת לגלות מקומות חדשים שאנחנו כל-כך רעבים ומתגעגעים אליה...

סטארגייט התמודדה ברצינות (וגם קצת פחות ברצינות) עם שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות, אנטרופולוגיות ועוד כמה לוגיות שבטח שכחתי עכשיו, והיא הציעה עבור דילמות מעניינות פיתרונות יצירתיים, חדשניים, מקוריים – בקיצור – היא סיפקה לי את כל מה שאני אוהב.

Bon Voyage Destiny
(זהירות ספויילר לפרק האחרון)

אהבתי את סטארגייט בגלל הרבה מאוד דברים, ואין לי ספק שאתגעגע ואחכה לכל חדשות טובות שיזרמו אלי בנושא, אבל עכשיו זה זמן להיפרד.

להיפרד מקנוניות פוליטיות אינטרגלקטיות, להיפרד מטכנולוגיות חדשות שלעולם כבר לא נגלה, להיפרד מערים עתיקות הקבורות אי שם מתחת למי הקרח של הקוטב הדרומי ויכולות גם לטוס בין הכוכבים. זה הזמן להיפרד מאינסוף סוגים של יצורים תבוניים יותר ותבונים פחות, זמן להיפרד מדמויות שאתה מרגיש שגדלת איתן – באמת גדלת.

ספינת החלל העתיקה "דסטיני" ממשיכה במשימתה להגיע לפעתי היקום, על סיפונה מוקפאים במצב תרדמת כל חברי הצוות האנושיים שגילו אותה שנה קודם – בטעות.
במשך שלוש שנים שיהיו רדומים במצב קומה, אמורה הספינה בת היותר ממליון שנה, לחצות גלקסיה שלמה לאורכה ואז גם את המרחק האדיר שבין הגלקסיות – עד לגלקסיה הבאה. רק אז הם יוכלו להתעורר ולחדש את המלאי המזון והאנרגיה שלהם שנגמרו כמעט לחלוטין.
זה כמובן אם החישובים של המסלול היו נכונים, אם לא יהיו תקלות בדרך, אם לא יותקפו על ידי אוייבים, יתעוררו בטעות מוקדם מידי או לחילופין – מאוחר מידי ב-1000 שנים.

ככה נגמרת הסדרה האחרונה. היה אמור להיות סרט המשך, אבל כרגע לפחות, הוא ירד מהפרק (אאוץ', משחק מילים חותך).

אז זהו, האורות כובו. הספינה עברה לניצול משאבים מינימאלי עד להגעה ליעד הבא, ואני - אצלי אין מצב כזה "ניצול משאבים מינמאלי". אני אשתדל להמשיך לפתוח שערים לייקום בעצמי ובעזרת רעיונות נוספים, אבל עכשיו- עכשיו רגע אחד של ריספקט.

ריספקט שקט שיוצא מתוך הערכה להעזה מחשבתית קריאטיבית, מנפצת פרדיגמות וסוללת את הדרך למידע ישן, חדש.

צוות סטארגייט, ביחד חקרנו את היקום, נסענו (וגם קצת נסחפנו) בזמן, עברנו לממדים אחרים, גילינו עולמות, תרבויות וקיומים אחרים.

תודה לכם. לעולם אל תוותרו על החלום.

השער שלי, נשאר פתוח אל הכוכבים.

הטריילר לסטרגייט יוניברס

הפתיח של סטרגייט אטלנטיס

פרסומת לאודישנים הפתוחים לסידרה

הפרומו ל-SG1, בסגנון פרסומת למכונית