הערה: בעבר כתבתי פוסט העונה לשם “זהירות ילדים בפייסבוק”. פוסט זה מוגש כהמשך המחשבה בנושא, בעקבות מאמר ב-ynet
אמינות הורים מול ילדיהם לא יכולה להתבסס על ריגול. ריגול הינו אלימות לכל דבר. הפרה בוטה של המרחב האישי. זה לא אומר שהבעיה מפסיקה להתקיים, זה רק אומר שדרוש פה שינוי מהותי בגישה כדי להגיע לפיתרון שהוא לא חרב דו-להבית שגם תפגע ביחסים שלכם עם הילד תוך כדי שאתם דואגים לו.
כאשר קראתי את מאמרה של ענת לב-אלדר בנושא ריגול הורים אחר גלישת ילדים בפייסבוק ליבי נחמץ. למעשה ליבי יוצא לענת ולהורים כדוגמתה אשר נאלצים להתמודד עם מציאות המחייבת קפיצות טכנולוגיות גדולות מידי, על פרק זמן קצר מידי. קשה להתאקלם. זה ברור. זה מובן. אבל אחת הקלישאות המוכרות ביותר היא שאנשים לחוצים עושים יותר טעויות. נשמע מובן מאליו? אז תחשבו על זה בהקשר שלנו ושל הכתבה, כי בכוונתי להציג את הנושא מכיוון נוסף ולהציע פתרונות קצת אחרים.
ההורים שכן מעורבים ולצד זה מכבדים את פרטיותם של ילדיהם, הם השוליים הדקים שנוח להתעלם ממנו בשלב זה, אך לדעתי זהו מרכזה של הטעות בגישה.
כהורים, אנחנו מנסים לחנך את ילדנו להאמין ולהתנהג על פי ערכים מסוימים. ערכים אלה כוללים לרוב בתוכם את הערך "אמינות", ערך שהרבה יותר קל לדרוש ממישהו אחר והרבה יותר קשה לעמוד בו בעצמך. תמיד נמצא תירוצים לוותר לעצמנו בנושא: זה מוקדם מידי בשבילם לדעת, זה מסוכן, זה מפחיד, זה ישנה לי את הילד.
"אמון" הינו ערך דו-סתרי
הכל טוב ואולי נכון, אבל עדיין לא סותר את העובדה שאתם משדרים מסר דו ערכי.
בעיקר אם יתפסו אתכם מרגלים – ויתפסו.
אימא שנתפסת על ידי ילד קוראת את יומנו האישי, הנעול, המוחבא, שכתוב עליו: אישי לא לפתוח – היא אימא שרופה. את הילד לא מעניין מה אימא קראה. מעניין אותו שהיא הפרה את אמונו.
עם מבוגרים זה בדיוק הפוך. מבוגר שילדיו הגיעו לתכנים שלא היו אמורים להגיע אליהם, ידאג מתוכן הדברים שהתגלו או השפעתם על הילד ועל עצמו. זאת מפני שלמבוגר יש רמות רבות של מידור אינפורמציה והוא לא מתייחס למושגים "סודי" או "אישי" כשחור ולבן.
סכנה נוספת רצינית הקשורה בריגול, היא הוצאת המידע שתגלה מהקשרו ופירושו שלא בקונטקסט שבו הוא מופיע. מתכון נפיץ מאוד לאי-הבנות. תקלות נפוצות מאין אלה יכולות להזיק מאוד למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם.
מי מגדיר את הגבולות – ההורים או הילדים?
רוב הילדים יודעים להגיד להוריהם, מוריהם ואפילו לחבריהם בדיוק את מה שאלו רוצים לשמוע. הם יודעים להציג את המידע בדרכם, מסננים, מסלפים ולעיתים אפילו משקרים כדי לספק את הצד השני ו"להוריד אותו מגבם". תחשבו רגע על עצמכם כילדים: אתם אמרתם להורים שלכם רק את האמת וכל האמת? עד היום, הם יודעים עליכם הכל מתקופת ילדותיכם? אם כן, מתי סיפרתם להם את זה, אז – או הרבה הרבה אחרי שכבר לא יכלו לעשות דבר בנושא?
ילדים ובני נוער הם מועדון סגור ויש סיבה שכולנו נפלטים ממנו ביום מן הימים. הסיבה לפליטה: אנחנו מתחילים להבין דברים במשמעות רחבה יותר. האירוניה היא כשמו שהילדים רואים את זה, אנחנו בעצם מפסיקים להבין.
החלק העצוב הוא שילדים מסתירים מן ההורים הרבה פעמים מידע קריטי על מצבים שבאמת מעמידים אותם בסכנה! עם זה אין לי ויכוח בכלל, ולכן אני אומר – לא לוותר על הידע – אבל להשיג אותו בגישה שונה. בפרסום אנחנו קוראים לזה "אסטרטגיה", אבל זה נשמע לי קר מידי בשביל הורים וילדים.
עצתי האישית, אל תיכנעו לפאניקה הדוחפת אתכם להגיע לפתרונות קלים לישום אבל מזיקים בתווך הרחוק. עזרו וחשבו רגע על עצמכם כהורים. כמה חשוב לכם להיות אמינים מול ילדכם? כמה חשוב לכם להראות דוגמא אישית – דווקא במצבים הקשים והמתסכלים כמו אלו?
אם תשאלו אותי, הסוד כולו טמון במערכת היחסים ובלאן אתם כהורים מכוונים אותה –
עם הילד – עם האדם – ולא עם המדיות והפלטפורמות שהוא משתמש בהן.
היתרון שלכם כהורים הוא שיש לכם נגישות למקור, אין צורך בפילטרים ובמגבלות של המידע כפי שהוא מועבר בפלטפורמות השונות (שחלקן מחוץ להשיג אוזניכם ועיניכם).
אם מראש תכוונו את מערכת יחסים לשים דגש על אמינות, פתיחות, ביטחון אישי ותקשורת, ותהוו גם דוגמא אישית לאותם ערכים בדיוק, אולי הילדים שלכם ירגישו פחות צורך להסתיר מכם דברים.
אבל גם אם אתם מרגישים את הצורך (המאוד לגיטימי בעיניי) לקבל מידע על הילד שלכם ממקורות אחרים, עשו זאת בשקיפות מול הילד ואל תתנו לזה להיתפס כ"פיקוח" או "ריגול" אלה הציגו את זה כמו שזה באמת: כעניין ודאגה לילד עצמו. גם אם הוא לא יקבל את הדריסה הזאת של הפרטיות, זה לפחות לא יפגע באמינות שלכם כהורים, ובבוא היום, בפרספקטיבה הנכונה, זה יוערך על ידו בהתאם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה