סליחה, מישהו רוצה להתנצל?

הבריף, הדד-ליין ומה שבינהם

אומרים שזה זמן לחשבון נפש. אני לא מבין את האנשים האלה, שצריכים זמן כדי שיגידו להם שזה זמן לחשבון נפש. מי דוחה חשבון חשוב כזה (נפש!!) לרגע האחרון? לפעם בשנה?

קוראים להם "הימים הנוראים" ומתוקף שמם הם אמורים למלא אותנו בפחד, ביראה מפני ההשלכות של החטאים שלנו אם לא נשוב ונכפר עליהם. אסטרטגיה בסיסית לשליטה ציבורית: שמור עליהם מפחדים. אנשים מפוחדים הם כנועים יותר.

יש לי בעיה עם הקונספט הזה, של "יום כיפור". יש לי הרבה בעיות שנגזרות ממנו, אבל עם עיקרון אחד אין לי ויכוח – אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו האם אנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר; בשבילנו, בשביל הסביבה, בשביל האנשים שנוגעים בנו.

אני גם לא מבין איזו סוג של סליחה מצפים ממני לתת או לקבל מתוך פחד... איך יכולה להיות כוונה בסליחה שיושב עליה אינסנטיב כל-כך גורלי: היכן תיכתב הנשמה שלי בשנה הבאה. ובכלל, סליחה מתוך דד ליין...? סליחה בקיצור תהליך בירוקרטי – איך זה בדיוק מתישב עם מורכבות הנפש האנושית...?

אז תודה לא, אני מוותר על סליחות מתוך פחד, או סליחות מתוך טקס, או כל סליחה שלא יוצאת מהלב ברגע שהוא מבין שהוא מצטער על משהו שעשה ופגע במישהו אחר. אני גם לא רוצה סליחות שלאנשים שנותנים אותן היה צריך להגיד שנדרשת כאן סליחה. אם לא מפריע לך איך שהתנהגת, ואם מישהו שנפגע ממך לא טרח לתקשר אליך את הפגיעה בזמן בלתי תלוי – לא מובן לי מה משמעות הסליחה. אני בכלל לא נכנס לחשבונות שלנו עם הכוח העליון, כי אם אעשה את זה יעצרו אותי על פלישה לטריטוריית הקידוח של סין וחבל.

גבולות הגזרה וגבולות הסתירה של נשף התחפושות

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאין דברים שאני מצטער עליהם. זה לא שאין לי חרטות או דברים שהייתי עושה אחרת לו היתה ניתנת לי ההזדמנות. אבל כל עוד הזמן שלנו הוא ליניארי – זה לא באמת עוזר לי. יש לזה רק ערך אחד, וגם הוא מעומעם: הערך של להיזהר לחזור על אותן טעויות שוב. הסיבה שערך הזה מעומעם הוא שטעויות מתחפשות כל הזמן. הן מתחפשות לסיטואציות אחרות, באות בדמות אנשים אחרים, הן מחכות לזמן מבלבל ולאמונה הבוטחת שלנו שכבר למדנו את הלקח - ואז בדיוק הן תוקפות.

אני משתדל להקיף את עצמי באנשים טובים. אנשים שהמוסר שלהם צועד לצד המוסר שלי בסבלנות מספיק פתוחה בשביל תיקשורת. אני מתרחק מאנשים שמשתמשים במוסר שלהם בשביל להרחיק ולבדל. אני מוצא "מתנשאי מוסר" פרדוקסליים.

האנשים הטובים שסביבי, הם גבולות הגזרה שלי. אני מסתכל עליהם, ומתוך מה שאני מצליח לחוות אני מנסה לייצר בעצמי קוד התנהגותי שיאפשר לי לעשות כמה שיותר ממה שאני רוצה, בלי לפגוע באנשים אחרים. זה לא תמיד מצליח. אולי כי אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מה יפגע באנשים ומה לא. לפעמים גם אנחנו פשוט לא יכולים להתאפק. בכלל, כל הקונספט הזה של "חיה ותן לחיות" דורש הפנמה עמוקה ומורכבת מידי מציבור רחב שלרובו אין את הכלים והרגישויות להבין דקויות קריטיות . זאת מסקנה שאני מכליל בה את עצמי לעיתים קרובות מידי מכדי להאשים. אני אומר את זה רק כדי לציין שהקונספט הזה, מוצלח ככל שהוא יכול להישמע, הוא לא כזה פשוט לביצוע. במיוחד כשלא כולם באמת מאמינים בו וחלק מהאנשים מאמינים שהאמונה שלהם היא היחידה והצודקת.

הרי שוטפים לנו את המוח כל הזמן עם ערכים כל-כך סותרים: נקמה, סגירת חשבונות, ונדטה, שמירה על כבוד... בשם אלה נראה כי מותר לנו להיות אלי זעם. אפילו במסגרת "ספורטיבית" לגיטימי להגיד "להילחם עד הסוף", ומה לגבי הסביבה הקפיטליסטית ההשיגית? האם שם לא מדברים על חוק הג'ונגל של "החזק שורד"?

אך במקביל לכל אלה, אנחנו צריכים להיות גם רגועים וסולחים. טובים ומכילים. צייתנים וכנועים לחוקים ולנורמות התנהגות המוכתבות לנו על ידי הסביבה. אנחנו צריכים להתיישר אל הסביבה, גם אם מדובר בחוקים שלא נוחים לנו, ואנחנו כל הזמן צריכים לזכור שאם לא נתנהג בהתאם – יהיו למעשינו השלכות מאוד ספציפיות של ענישה. מי שמעניש תמיד מחזיק מעצמו בעל הכוח במשוואה. גם מי שסולח. איזה אגו טריפ מטורף צריך בשביל לסלוח למישהו... זה פרדוקסלי כמו להגיד למישהו "דבר בגובה העיניים", שרק עצם הביטוי הזה הוא מתנשא מהוויתו.

צדק, צדק תרדוף?

אז איך נדע מה לבחור? מתי הונדטה היא "צדק" ומתי צריך להרכין את הראש או להפנות את הלחי השניה?
מתי להתנצל? מתי לסלוח? ביום כיפור? למה? כי זה תאריך? כי זאת מסורת? כי זה חוק או מנהג או מצווה? ומה לגבי ההחמצה העיקרית של הרעיון? מה לגבי סליחת עומק אמיתית בזמן אמת נכון וטבעי אחרי תהליך שלם בין כל הצדדים? איזה טוב יצא מסליחות שנאמרו ללא כוונה? (אני מתכוון לטווח הארוך).

אני יודע, לאנשים שזקוקים לסגירת חשבונות משל עצמם, יש חוקים ברורים לדברים האלה. הבעיה היא שלרוב החוקים האלה הם בעלי דאבל סטנדרט ועקיצה רצינית של מלכוד 22. אלימות מולידה אלימות. זעם מוליד זעם. "רצון לצדק" הוא תמיד "רצון לצדק אישי וסובייקטיבי". אני לא מאמין ב"צדק מוחלט". יש "צדק נתפס" על פי ערכים ותרבות ופרספקטיבה. יש "צדק של מנצחים" ו"צדק של מפסידים" ו"צדק של בעל דיעה".
בגלל זה אני מעדיף להפסיק להשתמש בביטוי "צדק". הקיץ הזה שאלנו את עצמנו "מה זה צדק חברתי לכל הרוחות"? וגילנו שיש הרבה צודקים, והרבה הצדקות וגם לא מעט הצתדקויות של כל מיני אנשים לכל מיני דברים. דברו איתי במושגי צדק רק כאשר אתם מתייחסים לזה בסובייקטיביות. אנשים שמדברים על צדק מוחלט פוסלים את עצמם בעיניי עוד לפני שהגיעו לשולחן הדיונים.

הכימיה של המוסר היומיומי

מוסר הוא דבר גמיש ונזיל. הוא כמו תערובת כימית עדינה שכל שינוי קטן בתנאים יכול להביא לתוצאה קיצונית אחרת. חממו קצת, קררו קצת, שקשקו קצת... הוסיפו טיפה פילפל – ובום. או ספלאט. או כל צליל קומיקסי שתוכלו לדמיין. הכל יכול לקרות.

כי מוסר הוא אישי, ואנחנו צריכים לחיות עם הקוד המוסרי שלנו יום-יום, שעה-שעה, לא רק ביום כיפור או בימים הנוראים או בימי תשובה או בצומות, תעניות ושביתות.

בסופו של היום, כל יום הוא יום כיפור. עבור כולנו. כל יום אנחנו נדרשים להתמודד עם כל המשקל של כל ההחלטות והבחירות שאנחנו מקבלים על עצמנו בחיים. הבחירות הללו קובעות איך אנשים יתייחסו אלינו. איך אנחנו נתייחס לאחרים. בשביל מה ומי נקום בבוקר ועם מי נלך לישון.

טכנית, אנחנו יכולים להתעורר כל יום עם ההרגשה שזה יכול להיות יומנו האחרון. שבעפעוף עין אחד, נחדל להתקיים באופן המוכר והרגיל. (תשובות למה יש מעבר לחיים האלו יש להרבה יותר מידי אנשים ומקורות, אני לא נכנס לזה, הפעם).

אז אם כל יום יכול להיות יומנו האחרון, ואם אנחנו שואפים להפוך כל יום כזה למשמעותי, לעשות משהו שאנחנו אוהבים, להתפתח ולגדול – אנחנו גם צריכים בכל יום לשאת איתנו את משקלן של החרטות ואת שומרי הסף של ההחלטות והבחירות שלנו, אשר מתעצבים על פי החוויות האישיות שאחנו עוברים ומה שאנחנו לומדים מהן.

סליחות בסיטונאות

מי שיסתכל על יום כיפור כפי שמלמדת אותו היהדות, יכול בקלות לראות את הדברים היפים מנהג. את הדברים שמשרתים את האנושות והחברה בעת שאנשים מקבלים זמן רשמי לסלוח ולהיסלח בינם לבין עצמם ובינם לבין הכוח העליון שלאמונתם אחראי לנשמתם.

אני בוחר להסתכל אחרת, הפעם.

אני שואל, למה יש יום אחד כזה? למה לא לעשות זאת באופן מידי? למה לא כל יום? למה ישנו תאריך שקונספטואלית משפיע עלי עכשיו לשנה שלמה. שנה שבה אני יכול לעשות טעויות (אני לא ראשי, אבל אני יכול...). איך אני אמור ללמוד מהטעויות שלי או להתגבר על החרטות שלי אם יש יום שינקה אותי מהן? ולא סתם ינקה – אלא על בסיס פחד...

לא. זה לא בשבילי. בשבילי יש בחינה שוטפת וחמורה כל הזמן של הבחירות. בשבילי יש שפיטה עצמית קבועה והפקת לקחים ואת האומץ לעמוד ללא תאריך מיוחד, או תירוץ או טקס – ולהדות שטעיתי. להתנצל מתוך רצון שהאדם יסלח לי, אם אני מרגיש בצורך בכך. סוג הסליחה היחיד שאני מוכן לתת ולקבל הוא זה שבאמת מתכוון לשנות דברים על מנת שפגיעה לא תתקיים שוב מאותה הסיבה. תקראו לי ציני, אני לא באמת יכול להאמין לסליחות שניתנות בסיטונאות.

איך אנחנו אמורים להתמודד עם כמות כזאת של סליחות ביום אחד? האם לכתוב "סליחה מכל מי שפגעתי בו" בפייסבוק, במייל או ב-SMS קבוצתי באמת מנקה אותנו? באמת עוזרת למי שנפגע ממאיתנו לתת לנו מחילה?

אני לא אוהב מס שפתיים. לא אוהב התנצלויות תדמיתיות. לא אוהב טקסי כפרה. לא מאמין בזה. אירוני, לא?

ההעדפה האישית שלי

אני כן מאמין בתקשורת ופתיחות, עד כמה שמתאפשר. אני מאמין בלהגיד שנפגעתי, או שלא הובנתי, או שנעשה לי עוול – ואני מעדיף גם שיגידו לי אם עשיתי אחד מאלה למישהו אחר. כי אני שואף לא לעשות דברים כאלה ואני מצפה מעצמי לתקן את זה כמה שיותר מהר. במיוחד אם מדובר ברושם מוטעה. אני ממש לא מתכוון לתת לדברים לשבת על המדף ולהתייבש שנה עד הצום של כיפור.

אז קבלו את הפוסט הזה כהזמנה פתוחה להגיד לי תמיד אם נפגעתם ממני, או אם אתם חושבים שפגעתם בי, ואנא עשו את זה בזמן אמת, או לפחות אל תחכו ליום מיוחד אם הנסיבות לא מחייבות באופן ספציפי. זאת הבחירה שלי ואני מקווה שמובן ממנה שאין בה שום חוסר כבוד לאנשים הרבים שכן מכבדים את המסורת של כיפור.

כל מה שאני יכול לשאוף אליו, זה שמי שיקרא את הפוסט הזה יקדיש לו קצת מחשבה ולא יפסול אותו על הסף. למרות שמדובר בדוגמות חברתיות שמוחדרות לנו לנימים מיד כשאנחנו נולדים.

אם תשאלו אותי, הרבה יותר מפחיד להיות אמיתי עם עצמך כל השנה, מאשר יום אחד ספציפי. כי לרגע אפשר לחשוב שבימים אחרים הנשמה שלנו לא עומדת למבחנים הרי גורל, אבל "ביקורת אכ"א" מגיעה רק אחת לשנה.