עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אוקטובר 21, 2011

המחלבה הגדולה של פרות הרגש

FM

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, כבר נתקלתם בעבר בדעתי לגבי התנהגויות מותנות ובחירות עצמאיות, שרובנו חושבים שאנחנו עושים – אבל הן לא באמת כאלו.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על התניות ריגשיות, כדי לשפוך מעט אור על נושא שמעורר בי הרבה מחשבות לאחרונה: שליטה רגשית בקהל גדול לאורך זמן.

הבהלה לפאניקה

תקשורת היא מוצר שמוכר בעזרת פאניקה. זאת לא חדשה מרעישה וחלקו הגדול של הציבור כבר מודע אליה. מה אנחנו עושים עם הידיעה הזאת...? לא הרבה, מפני שכביכול אנחנו "שבויים" במציאות המחייבת אותנו להתעדכן על ענייני השעה מן הגופים המרכזיים ש"לקחו על עצמם" את התפקיד.

אבל התקשורת לא באמת מוכרת "חדשות", וכמובן שאינה מוכרת חדשות "אובייקטיביות". אפילו אם התקשורת היתה מדווחת באובייקטיביות אמיתית (מה שלא באמת אפשרי), עדיין היא בוחרת אילו סיפורים להציג, את מה להציג בכותרת ואת מה לדחוק לשוליים. בעולם שבו אנשים מתעדכנים על ידי הרבה ערוצי תקשורת בו זמנית, האג'נדה של "מה לשים בספוט" יכולה בקלות להתפס כלא רלוונטית יותר – אבל לצערינו התקשורת המסחרית מתקיימת גם מ"פאניקה טרנדית" ולכן כשגוף תקשורת אחד עולה על אחת כזאת, הוא מיד מדביק בה עוד הרבה גופי תקשורת אחרים שממהרים לעלות על הרכבת וה"חדשות" שהיו יכולות להיות שוליות מבחינת חשיבותן הפרופורציונאלית, הופכות לאייטם מוביל בשל "דרישת הקהל".

קשה לנו מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר בחדשות, מפני שקשה מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר ברגש, והרבה מניפולציות ריגשיות מופעלות עלינו על ידי כלי התקשורת השונים – הגיע הזמן שנכיר אותן קצת יותר לעומק ונחשוב אם אנחנו רוצים לתת להן להמשיך להשפיע עלינו כפי שהן משפיעות.

איך אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים

הרגשות הינם גאוותו הייחודית של המין האנושי. למרות שאנחנו יודעים היום שרגשות הם למעשה חומרים כימיים הזורמים בגופנו, אנחנו עדיין קושרים אותם באדיקות עם הנפש והנשמה. שני מושגים אמורפיים המדברים על מהויות שהן הרבה מעבר להבנתנו. בזמן שאנחנו עושים זאת, וזה קורה לא במקרה, אנחנו בעצם מפתחים ומעצבים את המוסר האישי שלנו. את הערכים שעל פיהם נגיב ונפעל.

מדהים אותי לגלות שאפילו אנשים שחיו בחברה מתירנית, נאורה ומודרנית משוכנעים שיש רק מוסר אמיתי אחד. מעיין קודקס חוקי "עשה ולא תעשה" שנכון לכל התרבויות ולכל סוג של מציאות באשר הוא. ברוב העולם המערבי, חלק גדול של הקודקס הזה מעוגן ב"עשרת הדברות". במקומות האחרים בעולם, שהיו נתונים להשפעות דתיות תרבותיות אחרות – הקודקס הזה קצת שונה ומכאן.

אם ניקח בחשבון שאין כזה דבר "מוסר אבסולוטי", נגלית פתאום, מונחת לפנינו, אחת מן המניפולציות המשומשות ביותר בארגז הכלים של התקשורת: קונפורמיזם רגשי.

"yes! We're all individuals"!

במשחק של קונפורמיזם ריגשי החוקים פשוטים: לכולם ברור איך הם אמורים להרגיש ולהגיב לאירוע מסויים. מי שלא מגיב כמו שהרוב מגיב צפוי לסנקציות חברתיות. התוצאה: האינדיבידואלים שמצאו את עצמם מגיבים בשונה מהרוב מתחלקים בגדול לשניים – אלה שיבטאו את דעתם ויסתכנו בתשלום המחיר, ואלה שיסתירו את דעתם ויתקנפרמו לדעת הרוב.

הבעיה עם האחרונים, היא שלאורך זמן עמדתם המקורית עלולה להישחק ולהשתנות כתוצאה מהלחץ החברתי. העם - רוצה – לחץ - חברתי!

שתי דוגמאות טובות לקונפורמיזם רגשי אפשר לראות ממש מהשבוע האחרון. מה עושה לכם צמד המילים "גלעד שליט"? צמרמורות של שמחה? גאווה? רצון להצדיע אולי...? ואולי זאת תחושה חמה של ניצחון וסיפוק"? כי אם אתם לא מרגישים ככה, אתם כנראה לא ישראלים, או בוגדים במדינה או אנשים קרים שלא מבינים שהחיים של ילד ישראלי שווים יותר מ-1000 חיילי אוייב משוחררים. 231_GILAD SHALIT_3

מבינים?

מה קרה למי שהעיז לדבר נגד העסקה? מה קרה למי שהעיז לדבר נגד המחאה החברתית? בדיוק אותו הדבר: לינץ' רגשי המוני של אנשים שזעקו בעצם "אתם לא מבינים איך אתם אמורים להרגיש, אתם לא מבינים איך אתם אמורים לפעול". לינץ' של אנשים מופעלים, מותנים, אטומים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד על תחושות שונות משלהם.

רגש, ואת זאת רובנו יודעים, מערפל את המחשבה.
ציבור שנמצא ברכבת הרים אמוציונאלית ואינסופית,
הוא בעצם ציבור שחשיבתו נטרפה.
"נחטפה", יהיה המונח הנכון יותר.

התקשורת מוכרת פאניקה. הציבור קונה אותה ומפסיק לחשוב – וכך הוא נאטם להקשבה רציונאלית למידע חדש היכול להגיע ממקורות אחרים. מידע שלא סותר רק את הרציונאל שלו – הוא סותר דבר ראשון את הרגש שלו. רגש הרבה יותר קשה לעקוף מרציונאל.

בסדר. אם אתם איתי עד כאן, עכשיו יביאו מי שישאלו: האם הרגש ההמוני הוא לא "הרגש האינטואיטיבי הנכון"?! כי אחרי הכל, מלמדים אותנו לסמוך על האינטואיציות שלנו? נכון? מלמדים אותנו להקשיב ל"אמת הפנימית" שלנו נכון? – לא נכון, ולא נכון.

המושג אינטואיציה הוא מושג די קשה להפנמה וליישום מפני שמעצם הגדרתו הוא "תחושה מוקדמת". תחושה מוקדמת לא מגיעה יש מאין. היא מגיעה משכלול נתונים מהיר יותר בתת המודע מאשר במודע. אצל אנשים היפר-סנסורים, או בעלי אבחנות דקות במיוחד, אפשר למצוא אינטואיציה מפותחת במיוחד.

אבל בין הכלים שבהם הגוף שלנו משתמש לצורך ייצור אינטואיציה, נמצאים כלים המושפעים מתחושות ורגשות. לא רק שלנו – גם של אחרים... אם הרגשות האלו ניתנים להתניה התנהגותית, כיצד נוכל לסמוך על האינטואיציה שלנו שלא תהיה מעוותת?

אנשים מייחסים כל-כך הרבה משקל בימנו לתחושת הבטן שלהם. ואיך לא? הרי מתנים אותנו להקשיב לתחושת הבטן שלנו ומי שאינו עושה זאת נחשב "זהיר" במקרה הטוב, "פחדן" במקרה הפחות טוב. מי אמר קונפורמיזם אמוציונאלי ולא קיבל?

דיקטטורת הרגש הקונפורמיסטי

אז קונפורמיזם אמוציונאלי פועל בשירות ממשלות, אירגונים ואפילו חבורות קטנות. נכון כולנו אוהבים את מלכת ומלך הכיתה...? מאוד.

ותחשבו על זה בסיטואציה יותר קרירה: אתם מגיעים לשבעה של אדם מרוחק. מיד עוטים ארשת קודרת ומתעטפים בלחשנות צנועה – האם אנחנו באמת מרגישים להתנהג כך? רוב הסיכויים שממש לא, אבל אנחנו צריכים להראות לסביבה משהו אחר. בגלל ה"מוסר".

איך מבחינים בין רגש אמיתי לרגש קונפורמיסטי?

הלוואי והיתה לי תשובה ברורה, אבל אני לא בטוח. בסופו של היום כולנו סכום הלמידה שלנו, והלמידה מתנה אותנו כנגד רצוננו. קשה לדעת מה נבחר בשבילנו ומה קרה במקרה. (זה אם אתם בכלל מאמינים במיקריות...).

בכל זאת, יש כמה שאלות שנראה לי שאם נשאל את עצמנו בזמן אמת, נוכל אולי להיות מושפעים פחות ואינדיבידואלים יותר.

מה התגובה הרגשית הגורפת? האם אני באמת חלק ממנה? האם אני רוצה להיות חלק ממנה? האם אני מסתפק במידע שקיבלתי ובמקורותיו על מנת ללכת עם התגובה הרגשית שלי עד הסוף ולהאמין שהיא נכונה? האם אפשר לשנות את הרגשתי? מה ישנה את הרגשתי, באמת?
מה האופי של מקורות המידע שלי? מה האג'נדות שהם מעוניינים לקדם? האם הם משתמשים כרגע ברגשות שלי וברצון שלי להגיב? האם הם מפעילים אותי או שאני פועל לבד? כשמישהו משתמש ליידי במילה "מוסר" – על "מוסר" של מי הוא מדבר? האם המוסר הזה הוא אותו מוסר שמתאים גם לי או שהוא נכפה עלי?

אני יודע שזה לא פשוט. יבוא מי שיגיד שאפילו כמעט לא ריאלי. שהתרבות האנושית תעצור לשאול שאלות ברגע שהרגש בועט הכי חזק... אבל מותר לי לחלום לא? ומותר לי לשאוף. ואתם יודעים מה – אפילו אם לא נצליח ליישם את זה תמיד, הלוואי ונוכל לעשות את זה חלק מהזמן. כי מגיע לנו יותר. מגיע לנו להיות יותר מפרות רגש שנחלבות בלחיצת כפתור. יש לנו מספיק דרמה בחיים גם בלי זה.

עכשיו אולי חלק מכם מבינים את החולצה שאייל הכין לי ליום ההולדת האחרון על פי רעיון משותף שלנו, וכתוב עליהFUCKING MOO

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית