הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

בסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
אופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.


כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי שכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

ברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------

Post by MichEal Amir Myx.

המחלבה הגדולה של פרות הרגש

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, כבר נתקלתם בעבר בדעתי לגבי התנהגויות מותנות ובחירות עצמאיות, שרובנו חושבים שאנחנו עושים – אבל הן לא באמת כאלו.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על התניות ריגשיות, כדי לשפוך מעט אור על נושא שמעורר בי הרבה מחשבות לאחרונה: שליטה רגשית בקהל גדול לאורך זמן.

הבהלה לפאניקה

תקשורת היא מוצר שמוכר בעזרת פאניקה. זאת לא חדשה מרעישה וחלקו הגדול של הציבור כבר מודע אליה. מה אנחנו עושים עם הידיעה הזאת...? לא הרבה, מפני שכביכול אנחנו "שבויים" במציאות המחייבת אותנו להתעדכן על ענייני השעה מן הגופים המרכזיים ש"לקחו על עצמם" את התפקיד.

אבל התקשורת לא באמת מוכרת "חדשות", וכמובן שאינה מוכרת חדשות "אובייקטיביות". אפילו אם התקשורת היתה מדווחת באובייקטיביות אמיתית (מה שלא באמת אפשרי), עדיין היא בוחרת אילו סיפורים להציג, את מה להציג בכותרת ואת מה לדחוק לשוליים. בעולם שבו אנשים מתעדכנים על ידי הרבה ערוצי תקשורת בו זמנית, האג'נדה של "מה לשים בספוט" יכולה בקלות להתפס כלא רלוונטית יותר – אבל לצערינו התקשורת המסחרית מתקיימת גם מ"פאניקה טרנדית" ולכן כשגוף תקשורת אחד עולה על אחת כזאת, הוא מיד מדביק בה עוד הרבה גופי תקשורת אחרים שממהרים לעלות על הרכבת וה"חדשות" שהיו יכולות להיות שוליות מבחינת חשיבותן הפרופורציונאלית, הופכות לאייטם מוביל בשל "דרישת הקהל".

קשה לנו מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר בחדשות, מפני שקשה מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר ברגש, והרבה מניפולציות ריגשיות מופעלות עלינו על ידי כלי התקשורת השונים – הגיע הזמן שנכיר אותן קצת יותר לעומק ונחשוב אם אנחנו רוצים לתת להן להמשיך להשפיע עלינו כפי שהן משפיעות.

איך אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים

הרגשות הינם גאוותו הייחודית של המין האנושי. למרות שאנחנו יודעים היום שרגשות הם למעשה חומרים כימיים הזורמים בגופנו, אנחנו עדיין קושרים אותם באדיקות עם הנפש והנשמה. שני מושגים אמורפיים המדברים על מהויות שהן הרבה מעבר להבנתנו. בזמן שאנחנו עושים זאת, וזה קורה לא במקרה, אנחנו בעצם מפתחים ומעצבים את המוסר האישי שלנו. את הערכים שעל פיהם נגיב ונפעל.

מדהים אותי לגלות שאפילו אנשים שחיו בחברה מתירנית, נאורה ומודרנית משוכנעים שיש רק מוסר אמיתי אחד. מעיין קודקס חוקי "עשה ולא תעשה" שנכון לכל התרבויות ולכל סוג של מציאות באשר הוא. ברוב העולם המערבי, חלק גדול של הקודקס הזה מעוגן ב"עשרת הדברות". במקומות האחרים בעולם, שהיו נתונים להשפעות דתיות תרבותיות אחרות – הקודקס הזה קצת שונה ומכאן.

אם ניקח בחשבון שאין כזה דבר "מוסר אבסולוטי", נגלית פתאום, מונחת לפנינו, אחת מן המניפולציות המשומשות ביותר בארגז הכלים של התקשורת: קונפורמיזם רגשי.

"yes! We're all individuals"!

במשחק של קונפורמיזם ריגשי החוקים פשוטים: לכולם ברור איך הם אמורים להרגיש ולהגיב לאירוע מסויים. מי שלא מגיב כמו שהרוב מגיב צפוי לסנקציות חברתיות. התוצאה: האינדיבידואלים שמצאו את עצמם מגיבים בשונה מהרוב מתחלקים בגדול לשניים – אלה שיבטאו את דעתם ויסתכנו בתשלום המחיר, ואלה שיסתירו את דעתם ויתקנפרמו לדעת הרוב.

הבעיה עם האחרונים, היא שלאורך זמן עמדתם המקורית עלולה להישחק ולהשתנות כתוצאה מהלחץ החברתי. העם - רוצה – לחץ - חברתי!

שתי דוגמאות טובות לקונפורמיזם רגשי אפשר לראות ממש מהשבוע האחרון. מה עושה לכם צמד המילים "גלעד שליט"? צמרמורות של שמחה? גאווה? רצון להצדיע אולי...? ואולי זאת תחושה חמה של ניצחון וסיפוק"? כי אם אתם לא מרגישים ככה, אתם כנראה לא ישראלים, או בוגדים במדינה או אנשים קרים שלא מבינים שהחיים של ילד ישראלי שווים יותר מ-1000 חיילי אוייב משוחררים.

מבינים?

מה קרה למי שהעיז לדבר נגד העסקה? מה קרה למי שהעיז לדבר נגד המחאה החברתית? בדיוק אותו הדבר: לינץ' רגשי המוני של אנשים שזעקו בעצם "אתם לא מבינים איך אתם אמורים להרגיש, אתם לא מבינים איך אתם אמורים לפעול". לינץ' של אנשים מופעלים, מותנים, אטומים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד על תחושות שונות משלהם.

רגש, ואת זאת רובנו יודעים, מערפל את המחשבה.
ציבור שנמצא ברכבת הרים אמוציונאלית ואינסופית,
הוא בעצם ציבור שחשיבתו נטרפה.
"נחטפה", יהיה המונח הנכון יותר.

התקשורת מוכרת פאניקה. הציבור קונה אותה ומפסיק לחשוב – וכך הוא נאטם להקשבה רציונאלית למידע חדש היכול להגיע ממקורות אחרים. מידע שלא סותר רק את הרציונאל שלו – הוא סותר דבר ראשון את הרגש שלו. רגש הרבה יותר קשה לעקוף מרציונאל.

בסדר. אם אתם איתי עד כאן, עכשיו יביאו מי שישאלו: האם הרגש ההמוני הוא לא "הרגש האינטואיטיבי הנכון"?! כי אחרי הכל, מלמדים אותנו לסמוך על האינטואיציות שלנו? נכון? מלמדים אותנו להקשיב ל"אמת הפנימית" שלנו נכון? – לא נכון, ולא נכון.

המושג אינטואיציה הוא מושג די קשה להפנמה וליישום מפני שמעצם הגדרתו הוא "תחושה מוקדמת". תחושה מוקדמת לא מגיעה יש מאין. היא מגיעה משכלול נתונים מהיר יותר בתת המודע מאשר במודע. אצל אנשים היפר-סנסורים, או בעלי אבחנות דקות במיוחד, אפשר למצוא אינטואיציה מפותחת במיוחד.

אבל בין הכלים שבהם הגוף שלנו משתמש לצורך ייצור אינטואיציה, נמצאים כלים המושפעים מתחושות ורגשות. לא רק שלנו – גם של אחרים... אם הרגשות האלו ניתנים להתניה התנהגותית, כיצד נוכל לסמוך על האינטואיציה שלנו שלא תהיה מעוותת?

אנשים מייחסים כל-כך הרבה משקל בימנו לתחושת הבטן שלהם. ואיך לא? הרי מתנים אותנו להקשיב לתחושת הבטן שלנו ומי שאינו עושה זאת נחשב "זהיר" במקרה הטוב, "פחדן" במקרה הפחות טוב. מי אמר קונפורמיזם אמוציונאלי ולא קיבל?

דיקטטורת הרגש הקונפורמיסטי

אז קונפורמיזם אמוציונאלי פועל בשירות ממשלות, אירגונים ואפילו חבורות קטנות. נכון כולנו אוהבים את מלכת ומלך הכיתה...? מאוד.

ותחשבו על זה בסיטואציה יותר קרירה: אתם מגיעים לשבעה של אדם מרוחק. מיד עוטים ארשת קודרת ומתעטפים בלחשנות צנועה – האם אנחנו באמת מרגישים להתנהג כך? רוב הסיכויים שממש לא, אבל אנחנו צריכים להראות לסביבה משהו אחר. בגלל ה"מוסר".

איך מבחינים בין רגש אמיתי לרגש קונפורמיסטי?

הלוואי והיתה לי תשובה ברורה, אבל אני לא בטוח. בסופו של היום כולנו סכום הלמידה שלנו, והלמידה מתנה אותנו כנגד רצוננו. קשה לדעת מה נבחר בשבילנו ומה קרה במקרה. (זה אם אתם בכלל מאמינים במיקריות...).

בכל זאת, יש כמה שאלות שנראה לי שאם נשאל את עצמנו בזמן אמת, נוכל אולי להיות מושפעים פחות ואינדיבידואלים יותר.

מה התגובה הרגשית הגורפת? האם אני באמת חלק ממנה? האם אני רוצה להיות חלק ממנה? האם אני מסתפק במידע שקיבלתי ובמקורותיו על מנת ללכת עם התגובה הרגשית שלי עד הסוף ולהאמין שהיא נכונה? האם אפשר לשנות את הרגשתי? מה ישנה את הרגשתי, באמת?
מה האופי של מקורות המידע שלי? מה האג'נדות שהם מעוניינים לקדם? האם הם משתמשים כרגע ברגשות שלי וברצון שלי להגיב? האם הם מפעילים אותי או שאני פועל לבד? כשמישהו משתמש ליידי במילה "מוסר" – על "מוסר" של מי הוא מדבר? האם המוסר הזה הוא אותו מוסר שמתאים גם לי או שהוא נכפה עלי?

אני יודע שזה לא פשוט. יבוא מי שיגיד שאפילו כמעט לא ריאלי. שהתרבות האנושית תעצור לשאול שאלות ברגע שהרגש בועט הכי חזק... אבל מותר לי לחלום לא? ומותר לי לשאוף. ואתם יודעים מה – אפילו אם לא נצליח ליישם את זה תמיד, הלוואי ונוכל לעשות את זה חלק מהזמן. כי מגיע לנו יותר. מגיע לנו להיות יותר מפרות רגש שנחלבות בלחיצת כפתור. יש לנו מספיק דרמה בחיים גם בלי זה.

עכשיו אולי חלק מכם מבינים את החולצה שאייל הכין לי ליום ההולדת האחרון על פי רעיון משותף שלנו, וכתוב עליהFUCKING MOO

מדונה - אישיות המותג

זה לא פשוט לכתוב פוסט על מדונה. בטח לא קרוב כל-כך לסיום סבב ההופעות העולמי האחרון שלה כאן בישראל. לא הלכתי להופעות. לא רציתי להידחק וגם... יכול לחשוב על דברים יותר טובים לעשות עם הכסף.

גילו נאות יהיה להגיד שהעיסוק האינטנסיבי במדונה, בתקשורת ובסביבתי הקרובה, יצר אצלי מיד אנטי לתופעה. כאנרכיסט, אליטיסטי ואגו מניאק מן השורה, המנגנון הזה פועל אצלי אוטומטית על הבסיס המוצק שכשמשהו הופך להיות נחלת הכלל ופונה למחנה המשותף הרחב, הוא לא באמת ראוי לקבל הערכה, וזאת כמובן מהערכה נמוכה מאוד לדברים שמרגשים את אותו מחנה משותף רחב.

כדי לוודא שבעקבות יחסי הנ"ל אני לא מבקיע גול עצמי, אני מעמיד את העניין בבדיקה מחודשת ובודק עכשיו: האם מדונה ראויה להערצה שלנו? ואם כן, על מה?

כמו בתולה, באוזן.

אני לא מתכוון לעשות לכם עכשיו שיעור בהיסטוריה ולהציג לכם סדרה של תאריכים משמעותיים בחיה מדונה והקריירה שלה. בשביל זה יש לכם את ויקי.

מה שכן, אני בוחן את המידע ה"בלתי נעזר" שיש לי על מדונה כדי להבין איזה רושם היא יוצרת עלי היום.

אני מאמין שצריך היה לגדול עם מדונה בשביל להבין לעומק את סוד ההצלחה שלה. ילדות שהן בנות 16 היום, לא באמת יכולות להעריך קריירה של כמעט 3 עשורים. גם הן תקשבנה לכל האלבומים מהתחלה ועד הסוף, הן לא תצלחנה להפנים את גודל האמירה ואת ההעזה במה שהיום יכול בקלות לעבור כפופ אייטיזי דביק.

אין ספק שמדונה עשתה הרבה רעש וקיבלה הרבה תשומת לב לאורך דרכה.

הנקי פנקי עם התקשורת

רבים מן המעריצים השרופים והוותיקים רוצים לייחס למדונה אידיאלים ועקרונות, אשר לדבריהם משתקפים מן השירים שלה. נושאים שאיש לא העז לדבר עליהם, הובאו לראשונה לראש המצעדים בעטיפה סינטיסייזרית מתקתקה. השירים דיברו על גישור בין נערות שנכנסו להריון והוריהן, הצגת דמותו של ישו על ידי שחקן שחור, הביקורת על העולם החומרני שאנו חיים בו... כל אלה אולי באמת רעיונות יפים ונכונים, אבל במבט מפוקח ועקבי על האישיות הציבורית של מדונה, אפשר בקלות לייחס אותם לדבר אחד: הצורך התמידי שלה לייצר פרובוקציות כדי להישאר בראש התודעה הציבורית.

מדונה היא בחורה מאוד מוכשרת. לא בשירה. לא בריקוד.(בשביל זה היא עובדת מאוד קשה) היא מוכשרת בלהיות מפורסמת. היא מוכשרת בלסחוף אחריה אנשים ולגרום להם לעשות כל מה שהיא אומרת, ללבוש את מה שהיא לובשת, לרקוד את מה שהיא רוקדת, להאמין במה שהיא אומרת להם להאמין.

מדונה היא ללא ספק ישות אנטיליגנטית, כריזמטית ותקשורתית. יש לה גם את הכישרון להקיף את עצמה באנשים הנכונים, להכיר את הדברים החדשים בזמן הנכון – והכי חשוב: לדעת מתי צריך שינוי כיוון, כלומר מתי להמציא את עצמה מחדש.

מדונה היא מותג שאסטרטגיה השיווקית שלו, כפי שאני רואה אותה היא: כל עוד הם ממשיכים לדבר עליך, זה טוב. במיוחד - כשאת אומרת להם מה להגיד.

נערה חומרנית שדופקת וזורקת

קשה לי לקנות אידיאליים ורוחניות מבחורה שלאורך כל דרכה לא לקחה שום דבר ברצינות אלא פעלה תמיד בגישת ה"דפוק וזרוק". אם תסתכלו אחורנית, תראו ששום דבר לא נשאר לאורך זמן.

למדונה זה לא משנה אם זה נושא פוליטי, חברתי, תרבותי או אופנתי – הכישרון הגדול והאמיתי שלה הוא לרכב עליו כשהיא בשיא הגל, ולעזוב אותו רגע לפני שהוא נשכח אל תוך האוקיינוס של הזיכרון הציבורי.

החיפוש של מדונה אחר הרוחניות, הצהרותיה על אורח חיים בריא ורוחני – כל אלה אינם יורדים לי טוב בגרון עם כל מה שאני רואה ממדונה לאורך השנים.

אם נחזור לרגע למציאות ונשכח לרגע את מה שכל הישראלים חושבים (שישראל היא מרכז העולם וכולם בטח יודעים עלינו הכל וחושבים ומתעסקים איתנו כל הזמן), נראה את התמונה מלמעלה:

מדונה מצאה לעצמה איזו כת אזוטרית קיצונית ומסתורית. כת שבזכותה היא יכולה לייצר מסרים חיוביים וקריפטיים לתקשורת ולקבל על זה הרבה תשומת לב. הקבלה והיוגה לא מתנגשים אצלה עם קפיטליזם וניתוחים פלסטיים.

כפי שהצהירה על עצמה בסרטה שלה (במיטה עם מדונה), מדונה חיה בשביל המצלמה. בשביל התקשורת. בשביל אהבת הקהל. היא עובדת קשה וטוב עבור תשומת הלב שהיא מקבלת, אבל למען האמת אני מותש ממנה כבר.

אני יכול ליהנות מן המוסיקה שלה, בעיקר זאת שיצאה עד לפני 5 שנים, אבל מכאן ועד לייחס לה דוברת צדק וחסד ופתח אליה סגידה אישיותית המרחק גדול.

ממתק קשה לפיצוח

מדונה היא מפעל גדול וראוי להערכה, אבל זה כל מה שהיא. היא אשת תקשורת ועסקים ממולחת, שיודעת היטב את העבודה. למעשה מדונה מבחינתי היא לא "מלכת הפופ", אלא "מלכת תקשורת ההמונים".

רבים מחברי שהלכו להופעות האחרונות בארץ, אמרו שני דברים עיקריים: הראשון, שמדונה היתה מדהימה. השני, שהם לא הכירו חצי מהשירים בהופעה.

למה? מפני שהם מעריצים מדונה שנתקעה להם בזמן במקום שבו היא עדיין היתה מעניינת עבורם, אבל הם לא טרחו כמו הזמרת להשתנות כדי לשמור על עניינו של הזרם המרכזי. וזה בסדר, מותר לנו להתייחס רק לתקופות שמדברות אלינו אצל כל אמן.

להגיד שמדונה היא "על זמנית" תהיה הגדרה לא נכונה. מדונה היא "רב זמנית". היא מרגישה בזמן את הדגדוג הזה שאומר: "מותק את משעממת כבר" ויודעת שלדור המבזקים צריך לספק בשר טרי.

והיא מספקת אותו. ללא ספק מדונה שילמה את ליטרת הבשר שלה לעולם כדי שיסגוד לה.

וידויים על רחבת הריקודים

אני מעריך את מדונה על ההתמדה, על היכולת להשתנות בזמן, על הכריזמה, על האמביציה – אבל אני לא מייחס לה עומק. לא באמת. מבחינתי (ואני לא אומר את זה כמשהו רע – אלא רק כמה שזה בעיניי) מדונה היא עוד פרזיט מתוחכם שניזון מתשומת הלב של ההמון.

בתופשי אותה ככזאת, קשה לי לקנות ממנה כנות גם כשהיא מאמצת ילדים ממדינות נכשלות או יוצאת להציל את העולם השלישי עם ארמדה של סטייליסטים, מאפרים, מלבישים ויועצי תקשורת.

אתם מבינים, זה לא עובד ביחד: להגיד שיש אנשים שאין להם גג לישון מתחתיו, שאין להם אמצעי רפואה ואפילו מזון... ומצד שני להניח רשימת דרישות מהגיהינום למלונות ולהפקה המארחת אותך, שכדי למלא אותן צריך תקציב שיכול להציל חצי ממדינות אפריקה.

זה לא עולה בקנה אחד להוציא ספר סקס, קליפים פרובוקטיביים ולמכור את עצמך כסקסית, עד שאת מגיעה יום אחד לגיל שסקסי זה פתטי ואז פתאום את הופכת להיות רוחנית ואימהית.

זה לא עולה בקנה אחד להגיד לנערות צעירות להיות חופשיות ומשוחררות ואמיתיות, ומצד שני לאזוק את עצמך לבוטוקס, ניתוחים קוסמטיים ומשטר דיאטה מטורף.

זה לא עולה בקנה אחד לכתוב ספרי ילדים ולהיות אימא מהשורה, ושנה מאוחר יותר לצאת אם בחור שיכול להיות אחד מהילדים שלך.

כאיש פרסום ותקשורת, אני אומר לכם את דעתי: המוסיקה של מדונה היא לחלוטין תוצר הלוואי בכל הסיפור הזה, וחוץ מכיף שהיא מעניקה לי מדי פעם, אני מסרב ליחס לה יותר מזה. המוסיקה משרתת את מדונה בדרך למטרה שלה כמו שמשרתים אותה כל האמצעים האחרים.

את הטוב שמדונה עשתה ונעשה בהשראת, אין לי כל כוונה לקחת ממנה, אבל אני לא מוכן לרגע אחד לקנות אלטרואיזם מהאישה שכל הקריירה שלה הוקדשה רק להישרדות בראש התודעה הציבורית, וזאת תוך דבקות בעיקרון אחד: עשי כל מה שצריך לעשות כדי להשיג זאת.

פוסט אורח: אייל סעדון - 15 שנה למותו של קורט קוביין

קורט קוביין, סולן להקת נרוונה לשעבר הוא דמות עטופה מיתוסים וסטיגמות – גם היום, 15 שנה אחרי מותו.

בפוסט הבא של אייל סעדון, יש סיכוי שאתם עומדים לגלות קורט קוביין אחר ממה שחשבתם, ואולי אפילו להקשיב אחרת לשירים של אחד האנשים היותר שנויים במחלוקת בתעשיית המוסיקה.

----

בדלי סיגריות על הרצפה, טלוויזיה דלוקה, פחית בירה חצי מלאה, ארנק נטוש ובו 120$, ז'קט קורדרוי מונח על הכיסא, מכתב מעלה תהיות, רובה סמי אוטומטי, שיער בלונדיני מהול בדם ושאר גופת האדם שכל כך אהבתי מוטלת על הרצפה, לפחות יומיים, ללא ידעת איש, כך נפרד KURT COBAIN מן העולם הזה שלכאורה חנק אותו מתשומת לב.

15 שנה עברו מאז...כביכול, אולי במובן הזמן, אולי במובן סיבובי השמש לכדור הארץ אבל לא במובן המרחק הרגשי שלי מן האירוע הזה.

כי גם היום כשאני מביט בו בתמונות אני רואה את מי שאהבתי להכיר :KURT החכם ,ציני, מצחיק ובעל אבחנות חדות, העצמי שעוד לא זכיתי להיות ולא איזו דמות נוסטלגית, קדוש מעונה או אליל מרוחק כמו פרדי מרקורי אלא פשוט את KURT. הממוצע והמיוחד, שקט ופרוע, מרוחק ורגיש .ככה זה כשאתה אמתי עד ברוטליות עם כנות שבאומנות שלך וכשיש מישהו שבאמת ובתמים מקשיב לה
אי אפשר לדעת בדיוק למה הוא סיים את חייו אבל ככל שעברו הימים מצאתי יותר ויותר סיבות לכך, הרגשת הזיוף שהוא חשב שהוא נהפך להיות, הבוז העצמי שפיתח בגלל התלות לסם, הלחץ מהסביבה להיגמל, הלהקה שהחלה להראות סדקים, הנישואים שהפכו להיות עוד חלק מלחץ מהציפיות שלא הצליח לממש. אבל מעל הכל זו הייתה ההרגשה של הכל עומד להסתיים ואם כבר לסיים את זה אז לפחות באופן שבו הוא יזכר נכון,גדול מהחיים,מוצלח ואהוב מאשר אדם שדוהה ונהפך לצל של מי שהיה פעם. אבל אז הם באו ....וכשם שהוא הסיר מעצמו את נשמת אפיו הם הסירו את אנושיותו והפכו אותו לפסל, סמל של כל כך הרבה דברים שהוא לא היה באמת, הם קנו את האלבומים שלו מבלי לטרוח להבין את המילים ,השתמשו בדמותו לטי שרטים זולים (ואפילו לבובת משחק ירחם השם), הם הכתירו אותו למלך ההרואין (סם שאליו התוודה באמת רק 3 שנים לפני מותו) והוא הפך לקלישאה של דברים שאותם תיעב ולצערי הוא נשאר לא מובן במותו כמו שהיה בחייו ועל כך הרגשתי את הצורך לכתוב

DIVE

KURT היה אדם שקט, ביישן עם חוש הומור מאוד מפותח (אבל לא ברור לכל אחד), צנוע כשלא היו מתגרים בו, מהורהר, לא מעורער .הייתה לו ילדות מאושרת עד גיל 7 שבו הוריו התגרשו ומאז הוא לא הרגיש באמת שייך לכל מסגרת. הוא נאלץ לגור במקומות שונים. מבית אמו כשזו נישאה בשנית לאדם אלים ולעתים אצל דודתו או חברים ומכרים ועד ללילות בספריה הציבורית וכן...גם כמה לילות מתחת לגשר. האומנות בערה בו, הוא היה מצייר, מפסל, הוא היה מוקסם מדמות תינוקות ואנטומיה של גוף האדם והיה משלב אותם ביצירותיו אבל מעבר לאומנות הוא היה לפי הגדרתו עצלן בכל תחום אחר. הוא כאב אונס ,מאוד הזדהה עם נשים, שנא סקסיזם, אהב הומואים והתחזה אליהם לא פעם, אימץ את התווית של הומו בבית הספר והיה "ביסקסואל" להגדרתו (כנראה רק מסימפתיה). הוא מאוד אהב להתנגד למוסכמות, ועשה זאת אך אף פעם לא בפרובוקטיביות לשמה אלא תמיד בטעם, אם זה בסטיקר על הגיטרה כמו Vandalism: Beautiful as a Rock in a Cops Face, או אם זה בלנשק את KRIST, הבסיסט וחברו הטוב, נשיקה צרפתית בסוף הופעת הטלוויזיה בSaturday Night Live אל מול כל בתי האב באמריקה. הוא כל כך שנא את הריקנות שיש במכונה הזאת...תקשורת, עד שכשהיה מזהה כתב באמת שפל הוא היה נוהג להמציא לו סיפורים כמו שהוא חולה בנרקולפסיה או שהיה מעיר הערות ציניות ומשאיר לכתב הצהבהב להרהר אם מדובר בפרט אמת או הלצה.
הוא אוהב מאוד את האנשים בחייו, עד שאף הרגיש שהוא לא ראוי להם ואולי מחוסר אהבה עצמית או מחישוב כלכלי קר הגיע למסקנה שעדיף להם בלעדיו.

SMELLS LIKE TEEN SPIRIT
היה חשוב לו לערער את המאצ'ואיסטי הממוצע האמריקאי, דמות נפוצה שהכיר מילדותו באברדין, כזה שהיה שקוע בספורט ותחרויות, שהיה מכה את אשתו או משפיל את הילד שלו על טעות אנוש במקום ציבורי, הJOCK מבית ספר שבא להופעות רק כדי להתפרע ולא באמת משנה לו על מה מדובר. בין היתר על זה הוא כתב את השיר המוכר ביותר שלו, על דור ריק מתוכן, נונשלנטי, שלא בא לעשות מהפכה ולהילחם על מטרה נשגבת אלא רק להתפרע בשמה, ואילו זה...היה טיפש מידיי בכדי לזהות את העלבון המכוון שבשיריו והכתיר את KURT על הניסיון. כשאתה מזהה בקהל שלך את אלו שנגדם יצאת בשירים שכתבת זו סיבה מספקת לרצות לירות בעצמך.

LITHIUM
הוא סבל כאבי תופת בבטנו, כאב שלעתים היה מונע ממנו לתפקד ביום יום, כאב שהקשה עליו לאכול ולישון, כאב שגרם לו לרצות להרוג את עצמו והוא חשב...אם כבר, אולי כדאי שיתנסה בסמים, הוא נגרר בין רופאים שונים ברחבי העולם אך לא מצא תרופה מספקת (רק בסוף חייו מצא אחת שכזו) והוא הצליח למצוא מרגוע לכאב בסמים. אך שנא את עצמו על ההתנסות בהם. הוא ידע שבמוקדם או מאוחר זה יהיה משעמם בעיניו וכל המעשה הזה הוא טיפשי ומאוד לא רצה לעודד אנשים לכך אך כיום הוא אפילו סמל של האקט הזה, לפחות לאנשים שמביטים מבחוץ, אנשים שהתוודעו לקיומו רק כשעזב את העולם הזה ושכבר התייאש מלהגן על דמותו.
זה היה היום 8 באפריל לפני 15 שנה, אני זוכר את זה בברור, שישי בערב באמצע הקרנת "אהובת הקצין הצרפתי" של מריל סטריפ בערוץ 2, בסוף מהדורת החדשות אמר ערד ניר "רדיו סיאטל מודיע כי סולן להקת נירוונה KURT...." את השאר כבר לא שמעתי, התחלתי להתאבל. היתה לי הרגשה חזקה שזה יקרה, אני זוכר שאמרתי לכל ה"בערך" חברים שלי אז שהוא הולך להתאבד, זה פשוט היה הפרק הבא, המתבקש בסרט הכל כך צפוי מראש שכולנו ראינו ולא זוכרים איפה, זה פשוט לא התאים לו להגיד כל כך הרבה בראיונות האחרונים כמה שהוא אוהב את אשתו, את הבת ואת החיים שלו. קיוויתי שאם אגיד את זה למספיק אנשים אולי אמנע את הצפוי כל כך מלקרות, אבל זה קרה.

ALL APOLOGIES

אני לא יכול לתאר במילים מה הוא בדיוק היה בשבילי ולא אתיימר לעשות זאת כאן אבל כן אומר שזה משהו כנה, עמוק, משהו שהוא היה גאה בו.
לא באמת נתתי לו לעזוב .אמרתי לעצמי...ממילא לא הכרת אותו פיזית, את אמירותיו ישירות עליך או את ריח היוצא מפיו אבל במובן שבו התוודעת אליו הוא תמיד יישאר, ותמיד נשאר.
לגלות ,בגיל ההתבגרות, שדווקא הדברים שאתה מוצא בעצמך ומתבייש לגביהם הם אלו הדברים שהוא מתגאה בהם ומקדם אותם :הסלידה ממצ'ואיזם ותחרותיות, הבוז לאנשים שאוהבים את עצמם יותר מידיי, העדפה וקלות יותר להתחבר לבנות, רגישות-יתר ועדינות, כל אלו רק העירו את האהבה שלי אליו. למעשה, זה מי שהוא באמת היה ויישאר בעיניי לעד. אדם שכל כך אוהב אנשים, סמל לאמפתיה, אדם שמתרעם כנגד אדישות או אי צדק בחברה ומעודד אנשים להזדהות אחד עם השני ולקבל אותם, לא מתיימר להיות זה עם התשובות אלא זה שנמצא לידך ורואה באופן שווה כל אחד ואחד ושואף להזדהות אתו .או כמו שסיכם, במשפט האחרון של האלבום האחרון שהוציא עוד בחייו :

ALL IN ALL IS ALL WE ALL ARE

<!--[endif]-->

האופרה החדשה של פאריס (הילטון)

מאז "מופע האימים של רוקי" ו"טומי" היו ניסיונות רבים לייצר קאלט סביב אופרות רוק נוספות, מה שלא כל-כך הצליח...

קאלט הוא דבר שקורה באופן ספונטאני – כי הקהל רוצה להישאר בתוך האווירה הקסומה האחרת שמספקת החוויה הקולנועית (או התיאטרלית), או כי הקהל מאמין במסר המרכזי של הסיפור ואינו מוכן לוותר עליו. (למשל ברוקי זה: don't dream it – be it)

ובכל זאת, בימים שבהם הוליווד הפכה את ייצור הנוסחאות למדע משופשף ומהוקצע – כנראה שיש סיכוי שהם יצליחו לסנטז לנו גם קאלט.

הנה הניסיון האחרון, הפעם מבית היוצר של דארן לין בושמן: ריפו – האופרה הגנטית.

מסרים על הסכין

"ריפו" היא ביקורת נוקבת על ההתמכרות האישית והחברתית לניתוחים פלסטיים. היא מנסה להציג לנו איך הפכנו לחברה שעוסקת בשלמות החיצונית, בזמן שאנו נרקבים ומתנוונים מבפנים.

כדי להציג לנו את המצב כפי שהוא היום, היוצרים לקחו את הסיפור לאקסטרים.

כל הסיפור על רגל אחת (לא, באמת... רגל אחת).

בעתיד הלא מאוד רחוק (2056) שוטפת את העולם מגיפה קשה של ניבון אברים. הפתרון מגיע בדמות GeneCo – חברה ביו טכנולוגית המספקת איברים סינטטיים לאלה שיכולים להרשות לעצמם את המחיר. אלה שלא עומדים בתשלומים שלהם נרדפים על ידי ציידי הון הנקראים "ריפו" – כדי לקחת מהם את האיברים המושתלים בחזרה ולמוכרם מחדש.

בתוך המסגרת הזאת, נערה מפונקת מחפשת תרופה למחלה אחרת ופרטית משלה ונסחפת לתוך העולם המטורף שסביבה. בזמן הזה היא גם מגלה סודות על עברה המשפחתי.

We'll always have Paris

אז כן, לצד הרבה שחקנים לא מוכרים, או - סמי מוכרים, מישהו היה צריך להבטיח שצופים בכל זאת יגיעו לדבר הזה וליהק את פאריס הילטון לתפקיד "אמבר סוויט".

אמבר היא בת טובים המכורה לסכין המנתחים ויופי חיצוני. היא נערת הפוסטר של סם חדש (המופק מגופות אנושיות) – זייטרט, העוזר נגד כאבי הניתוחים. בזמן שמול המצלמות היא טוענת ששימוש אחראי בסם הינו בטוח ובריא, מאחורי הקלעים היא מכורה קשה כמו כולם.

לשם שינוי, העובדות שפאריס היא לא באמת שחקנית וגם לא באמת זמרת כנראה לא יפריעו להפקה להצליח.

אחרי הכל, טראש זה טראש.

אגב, גם שרה ברייטמן משתתפת בהפקה הזאת. מעניין מה אנדרו חושב על זה...

עולם חדש ואמיץ

בזמן שמופע האימים של רוקי לא התאמץ להפיץ את עצמו בעולם (זה פשוט קרה), המכונה התעשייתית מאחורי "ריפו" כבר עובדת קשה, ואת הדוגמא לכך אתם יכולים לראות באתר האינטרנט המושקע שהעלו, ובמספר סרטוני וידאו שהופצו ביוטיוב, ביאהו ובעוד כמה מקומות ברשת כדי לייצר באזז.

האם זה יצליח להם...? עדיין מוקדם להגיד, אבל אני מודה שאני סקרן.

הסרט מוקרן בתיאטראות נבחרים החל מה-7 בנובמבר.

הנה הקישור לרשימת סרטונים מתוך הסרט, וכמובן – קבלו את הטריילר:

Blogged with the Flock Browser