251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.

היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

בסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.

התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.

המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן

אופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.

אמנדה סיירפריד ואדי רדמיין בתור קוזט ומריוס

כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי

שכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.

המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

ברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.

זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.

בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.

מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.

אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------