מי ישפוט את השופטים?

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

בסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
אופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.


כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי שכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

ברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------

Post by MichEal Amir Myx.

שיגעון ה-Glee

קבלו את Glee, פצצת הרייטינג החדשה של פוקס:

Glee היא עוד תולדה של טרנד הסדרות המזמרות לבני נוער, הישר מבית היוצר של "גם אנחנו רוצים להיות ערוץ דיסני".

אבל Glee קצת שונה בקונספט שלה. קודם כל, היא רוצה שיהיה בה הכל מהכל, לכן Glee היא הכלאה קצת מטורפת (ומודבקת) של "מעודדות צמודות", "הייסקול מיוזיקל" וסדרה ישנה שאולי מוכרת לכם מהחופש הגדול בשנות ה-80: "Rages to Riches".
כמובן שניכרת בסדרה גם השפעתן של סדרות נוער אחרות כמו "אחת שיודעת" ו"90210".

בניגוד ל"הייסקול מיוזיקל", הדמויות ב-Glee לא פורצות בשירה ספונטאנית באמצע סצנה מהחיים, אלה באות לידי ביטוי מוסיקאלי בביצוע גרסאות כיסוי לשירים מוכרים (חלקם חדשים ביותר, וחלקם ללהיטי מחזות זמר פופולאריים) על הבמה של "מועדון Glee".

בגדול הסיפור הוא זה: מורה צעיר ונאה, מתוסכל מאי הצלחתו להחזיר את חוג אומנויות הבמה בתיכון שלו לימי תהילת העבר שלו. המועדון אסף אליו את הפריקים, השונים והדחויים והפך בבית הספר לסמל של "לוזרים". המורה שם לעצמו למטרה למשוך אל המועדון גם את התלמידים הפופלארים ולהשקיע במקביל גם בכישרונות הקיימים – הכל כדי להשיג בסופו של דבר את המטרה המקודשת של זכייה באליפות להקות התיכונים במדינה. (שאהההה).

ל-Glee יש את כל מה שצריך כדי להצליח: פרצופים יפים עם מבחר העונה לטעם של כולם, קצב טוב המתאים לדור המבזקים, מוסיקה מיינסטרימית מוכרת שאפשר לשיר אותה עם הטלוויזיה בלי צורך בהכנה מוקדמת, הומור עצמי כבר מהפרק הראשון ו-אבא גדול כמו פוקס מאחוריה.

מערך השיווק של Glee עבדה יפה והפיילוט של הסדרה שודר לראשונה בארצות הברית אחרי "אמריקן איידול" וגרף רייטינג של 10 מליון צופים. הפרק הראשון "שוחרר" גם בעריכה מיוחדת של "גרסת הבימאי".

לקראת ההשקה המחודשת שהתקיימה לאחרונה, קודמה הסדרה באגרסיביות ביוטיוב ובאתרים נוספים.

גילוי נאות יהיה להגיד בשלב זה, שלי באופן אישי אין שום בעיה עם סוכריות טראש דביקות ותעשייתיות – כל עוד הן מחזיקות רמה מסוימת של הפקה – ואת זה Glee עושה ובגדול.

אחרי צפייה בפרק הראשון והבומבסטי של Glee, אני יכול רק לקוות שהסדרה תמשיך לשמור על הרמה הנוכחית ועוד תפתיע. האם זה יקרה? ימים יגידו. לפעמים משקיעים בפיילוט אקסטרה עבודה (כמו עריכה מוקפדת יותר, מעברים מוזיקאליים מושקעים וכו'...), ובפרקים האחרים קצת פחות.

לאן יתפתח הסיפור זאת גם שאלה טובה, שכן כפי שמודים יוצרי הסדרה, הם בכלל כיוונו לסרט.
וזה אכן מה שהפרק הראשון של Glee עושה: נותן לנו ב-43 דקות סרט ממתקי בסגנון "הייסקול מיוזיקל" – רק תפור ומהודק, בלי מריחות המסטיק והקשקושים מסביב.

אני מאמין, שאם מכונת יחסי הציבור תמשיך לעבוד ולהביא רייטינג כמו בשני הפרקים הראשונים ששודרו עד כה, אין ליוצרים מה לדאוג ובקרוב, כמו לדיסני, גם להם תהיה ביד אווזת פלטינה שמטילה מופעים, סרטים באורך מלא, תוכניות ספין-אוף וריאליטי סלולארי.

מתי הסדרה תגיע לישראל עוד מוקדם להגיד, וגם איך יקראו לה כאן... אבל אם אתם בעניין של לקבל טעימות ראשונות, תוכלו לצפות אונליין בפרק הראשון (בלי צורך להוריד) כאן >>

מדונה - אישיות המותג

זה לא פשוט לכתוב פוסט על מדונה. בטח לא קרוב כל-כך לסיום סבב ההופעות העולמי האחרון שלה כאן בישראל. לא הלכתי להופעות. לא רציתי להידחק וגם... יכול לחשוב על דברים יותר טובים לעשות עם הכסף.

גילו נאות יהיה להגיד שהעיסוק האינטנסיבי במדונה, בתקשורת ובסביבתי הקרובה, יצר אצלי מיד אנטי לתופעה. כאנרכיסט, אליטיסטי ואגו מניאק מן השורה, המנגנון הזה פועל אצלי אוטומטית על הבסיס המוצק שכשמשהו הופך להיות נחלת הכלל ופונה למחנה המשותף הרחב, הוא לא באמת ראוי לקבל הערכה, וזאת כמובן מהערכה נמוכה מאוד לדברים שמרגשים את אותו מחנה משותף רחב.

כדי לוודא שבעקבות יחסי הנ"ל אני לא מבקיע גול עצמי, אני מעמיד את העניין בבדיקה מחודשת ובודק עכשיו: האם מדונה ראויה להערצה שלנו? ואם כן, על מה?

כמו בתולה, באוזן.

אני לא מתכוון לעשות לכם עכשיו שיעור בהיסטוריה ולהציג לכם סדרה של תאריכים משמעותיים בחיה מדונה והקריירה שלה. בשביל זה יש לכם את ויקי.

מה שכן, אני בוחן את המידע ה"בלתי נעזר" שיש לי על מדונה כדי להבין איזה רושם היא יוצרת עלי היום.

אני מאמין שצריך היה לגדול עם מדונה בשביל להבין לעומק את סוד ההצלחה שלה. ילדות שהן בנות 16 היום, לא באמת יכולות להעריך קריירה של כמעט 3 עשורים. גם הן תקשבנה לכל האלבומים מהתחלה ועד הסוף, הן לא תצלחנה להפנים את גודל האמירה ואת ההעזה במה שהיום יכול בקלות לעבור כפופ אייטיזי דביק.

אין ספק שמדונה עשתה הרבה רעש וקיבלה הרבה תשומת לב לאורך דרכה.

הנקי פנקי עם התקשורת

רבים מן המעריצים השרופים והוותיקים רוצים לייחס למדונה אידיאלים ועקרונות, אשר לדבריהם משתקפים מן השירים שלה. נושאים שאיש לא העז לדבר עליהם, הובאו לראשונה לראש המצעדים בעטיפה סינטיסייזרית מתקתקה. השירים דיברו על גישור בין נערות שנכנסו להריון והוריהן, הצגת דמותו של ישו על ידי שחקן שחור, הביקורת על העולם החומרני שאנו חיים בו... כל אלה אולי באמת רעיונות יפים ונכונים, אבל במבט מפוקח ועקבי על האישיות הציבורית של מדונה, אפשר בקלות לייחס אותם לדבר אחד: הצורך התמידי שלה לייצר פרובוקציות כדי להישאר בראש התודעה הציבורית.

מדונה היא בחורה מאוד מוכשרת. לא בשירה. לא בריקוד.(בשביל זה היא עובדת מאוד קשה) היא מוכשרת בלהיות מפורסמת. היא מוכשרת בלסחוף אחריה אנשים ולגרום להם לעשות כל מה שהיא אומרת, ללבוש את מה שהיא לובשת, לרקוד את מה שהיא רוקדת, להאמין במה שהיא אומרת להם להאמין.

מדונה היא ללא ספק ישות אנטיליגנטית, כריזמטית ותקשורתית. יש לה גם את הכישרון להקיף את עצמה באנשים הנכונים, להכיר את הדברים החדשים בזמן הנכון – והכי חשוב: לדעת מתי צריך שינוי כיוון, כלומר מתי להמציא את עצמה מחדש.

מדונה היא מותג שאסטרטגיה השיווקית שלו, כפי שאני רואה אותה היא: כל עוד הם ממשיכים לדבר עליך, זה טוב. במיוחד - כשאת אומרת להם מה להגיד.

נערה חומרנית שדופקת וזורקת

קשה לי לקנות אידיאליים ורוחניות מבחורה שלאורך כל דרכה לא לקחה שום דבר ברצינות אלא פעלה תמיד בגישת ה"דפוק וזרוק". אם תסתכלו אחורנית, תראו ששום דבר לא נשאר לאורך זמן.

למדונה זה לא משנה אם זה נושא פוליטי, חברתי, תרבותי או אופנתי – הכישרון הגדול והאמיתי שלה הוא לרכב עליו כשהיא בשיא הגל, ולעזוב אותו רגע לפני שהוא נשכח אל תוך האוקיינוס של הזיכרון הציבורי.

החיפוש של מדונה אחר הרוחניות, הצהרותיה על אורח חיים בריא ורוחני – כל אלה אינם יורדים לי טוב בגרון עם כל מה שאני רואה ממדונה לאורך השנים.

אם נחזור לרגע למציאות ונשכח לרגע את מה שכל הישראלים חושבים (שישראל היא מרכז העולם וכולם בטח יודעים עלינו הכל וחושבים ומתעסקים איתנו כל הזמן), נראה את התמונה מלמעלה:

מדונה מצאה לעצמה איזו כת אזוטרית קיצונית ומסתורית. כת שבזכותה היא יכולה לייצר מסרים חיוביים וקריפטיים לתקשורת ולקבל על זה הרבה תשומת לב. הקבלה והיוגה לא מתנגשים אצלה עם קפיטליזם וניתוחים פלסטיים.

כפי שהצהירה על עצמה בסרטה שלה (במיטה עם מדונה), מדונה חיה בשביל המצלמה. בשביל התקשורת. בשביל אהבת הקהל. היא עובדת קשה וטוב עבור תשומת הלב שהיא מקבלת, אבל למען האמת אני מותש ממנה כבר.

אני יכול ליהנות מן המוסיקה שלה, בעיקר זאת שיצאה עד לפני 5 שנים, אבל מכאן ועד לייחס לה דוברת צדק וחסד ופתח אליה סגידה אישיותית המרחק גדול.

ממתק קשה לפיצוח

מדונה היא מפעל גדול וראוי להערכה, אבל זה כל מה שהיא. היא אשת תקשורת ועסקים ממולחת, שיודעת היטב את העבודה. למעשה מדונה מבחינתי היא לא "מלכת הפופ", אלא "מלכת תקשורת ההמונים".

רבים מחברי שהלכו להופעות האחרונות בארץ, אמרו שני דברים עיקריים: הראשון, שמדונה היתה מדהימה. השני, שהם לא הכירו חצי מהשירים בהופעה.

למה? מפני שהם מעריצים מדונה שנתקעה להם בזמן במקום שבו היא עדיין היתה מעניינת עבורם, אבל הם לא טרחו כמו הזמרת להשתנות כדי לשמור על עניינו של הזרם המרכזי. וזה בסדר, מותר לנו להתייחס רק לתקופות שמדברות אלינו אצל כל אמן.

להגיד שמדונה היא "על זמנית" תהיה הגדרה לא נכונה. מדונה היא "רב זמנית". היא מרגישה בזמן את הדגדוג הזה שאומר: "מותק את משעממת כבר" ויודעת שלדור המבזקים צריך לספק בשר טרי.

והיא מספקת אותו. ללא ספק מדונה שילמה את ליטרת הבשר שלה לעולם כדי שיסגוד לה.

וידויים על רחבת הריקודים

אני מעריך את מדונה על ההתמדה, על היכולת להשתנות בזמן, על הכריזמה, על האמביציה – אבל אני לא מייחס לה עומק. לא באמת. מבחינתי (ואני לא אומר את זה כמשהו רע – אלא רק כמה שזה בעיניי) מדונה היא עוד פרזיט מתוחכם שניזון מתשומת הלב של ההמון.

בתופשי אותה ככזאת, קשה לי לקנות ממנה כנות גם כשהיא מאמצת ילדים ממדינות נכשלות או יוצאת להציל את העולם השלישי עם ארמדה של סטייליסטים, מאפרים, מלבישים ויועצי תקשורת.

אתם מבינים, זה לא עובד ביחד: להגיד שיש אנשים שאין להם גג לישון מתחתיו, שאין להם אמצעי רפואה ואפילו מזון... ומצד שני להניח רשימת דרישות מהגיהינום למלונות ולהפקה המארחת אותך, שכדי למלא אותן צריך תקציב שיכול להציל חצי ממדינות אפריקה.

זה לא עולה בקנה אחד להוציא ספר סקס, קליפים פרובוקטיביים ולמכור את עצמך כסקסית, עד שאת מגיעה יום אחד לגיל שסקסי זה פתטי ואז פתאום את הופכת להיות רוחנית ואימהית.

זה לא עולה בקנה אחד להגיד לנערות צעירות להיות חופשיות ומשוחררות ואמיתיות, ומצד שני לאזוק את עצמך לבוטוקס, ניתוחים קוסמטיים ומשטר דיאטה מטורף.

זה לא עולה בקנה אחד לכתוב ספרי ילדים ולהיות אימא מהשורה, ושנה מאוחר יותר לצאת אם בחור שיכול להיות אחד מהילדים שלך.

כאיש פרסום ותקשורת, אני אומר לכם את דעתי: המוסיקה של מדונה היא לחלוטין תוצר הלוואי בכל הסיפור הזה, וחוץ מכיף שהיא מעניקה לי מדי פעם, אני מסרב ליחס לה יותר מזה. המוסיקה משרתת את מדונה בדרך למטרה שלה כמו שמשרתים אותה כל האמצעים האחרים.

את הטוב שמדונה עשתה ונעשה בהשראת, אין לי כל כוונה לקחת ממנה, אבל אני לא מוכן לרגע אחד לקנות אלטרואיזם מהאישה שכל הקריירה שלה הוקדשה רק להישרדות בראש התודעה הציבורית, וזאת תוך דבקות בעיקרון אחד: עשי כל מה שצריך לעשות כדי להשיג זאת.

הללויה - תרגום שלי ללאונרד כהן

אוקי אז הסיפור הוא כזה:

בליל הסדר האחרון קראנו את ההגדה ושרנו את השירים כמו כולם, רק שאימא של אבא שלי שרה לחן אחד ואימא שלי שרה לחן אחר. כשהגענו לשיר "הללויה" המלחמה היתה כמעט בעיצומה כשאחותי התחילה לשיר את "הללויה" בגרסה של חלב ודבש.

סבתא שלי הצטרפה, אך אחותי הקטנה עצרה את כולנו ואמרה: "לא לא לא. אם כבר הללויה, אז רק זה" והיא שרה את שני הבתים הראשונים של לאונרד כהן.

זה היה מקסים ומעורר השראה ופשוט ידעתי שהגיע הזמן ואני חייב לגשת ברצינות לתרגם את השיר הזה.

אז הנה, אחרי הרבה מאוד מחשבה, וזה היה בכלל לא פשוט, מוצג לכם כאן התרגום לאחד השירים הכי יפים בעיניי.

כבר נעשו בעבר נסיונות לתרגם אותו לעברית, אבל האמת שאלה ניסיונות שעושים לדעתי פשרות קשות מידי עם הטקסט המקורי. תגידו אתם: הנה התרגום של קובי מידן (אחרי האקורדים והטקסט באנגלית) גרסה נוספת: יצחק שפי גרסה מושמעת של נעם יעקובסון (שאותה דווקא אהבתי) ואני יודע על עוד גרסה ששר דני ליטני ולא מצאתי...

יש מליון ביצועים, שאתם יכולים לראות בגלריה ביוטיוב, ממש מובן לי למה כל-כך הרבה אמנים רצו לתת לשיר הזה גרסה משלהם, אז הנה גם אני רוצה לתת גרסה משלי.

היה חשוב לי לשמור גם על המשמעות, גם על המשקל וגם על החריזה, כך שאתם יכולים לנסות לזמזם ולראות אם זה זורם לכם...

אשמח לשמוע מה אתם חושבים:

הללויה מילים ולחן: לאונרד כהן עברית: מייקל אמיר

שמעתי על אקורד מופלא שדויד ניגן והאל נגלה אבל פליאה מצליל ממך היא סמויה זה כך הולך ארבע, חמש ליפול קלות, להמריא כמו אש שליט אבוד מלחין לו הללויה הללויה הללויה הללויה הללויה אמונתך ביקשה מבחן על גג רחצה, עורה לבן יופיה כמו הלבנה במילויה נקשרת לכיסא מטבח ראשך סופר, כיתרו נדרך מפיך היא משכה את הללויה מותק, זה מקום מוכר חייתי כבר בחדר קר לפני שבאת, בדידות היתה כה גלויה דגלך אל על מונף באון זה לא מסע של ניצחון מונחת בשברים פה הללויה הללויה, הללויה הללויה, הללויה היתה תקופה שבלי לשאול הרשית לי להבין הכל עכשיו רוב האמת ממני סמויה זוכר איך נעתי בתוכך הרגשנו שהאל בירך כל נשימה היתה אז הללויה הללויה, הללויה הללויה, הללויה לשווא נשאתי את השם איני מכיר, איני אשם אך מה אכפת לך אם אכיר, תלוי הא? יש אור בכל שבריר מילה כל הברה היא גם תפילה שבורה או מקודשת הללויה הללויה, הללויה הללויה, הללויה עשיתי כל מה שבכוחי נגעתי גם בתוך תוכי לא הטעיתי, האמת היתה כה גלויה ולמרות שנהרס הכל מול אל השיר הכל יכול אבוא כשעל שפתי רק הללויה הללויה, הללויה הללויה, הללויה

Now I've heard there was a secret chord That David played, and it pleased the Lord But you don't really care for music, do you? It goes like this The fourth, the fifth The minor fall, the major lift The baffled king composing Hallelujah Hallelujah Hallelujah Hallelujah Hallelujah Your faith was strong but you needed proof You saw her bathing on the roof Her beauty and the moonlight overthrew you She tied you To a kitchen chair She broke your throne, and she cut your hair And from your lips she drew the Hallelujah Baby I have been here before I know this room, I've walked this floor I used to live alone before I knew you. I've seen your flag on the marble arch Love is not a victory march It's a cold and it's a broken Hallelujah Hallelujah, Hallelujah Hallelujah, Hallelujah There was a time you let me know What's really going on below But now you never show it to me, do you? And remember when I moved in you The holy dove was moving too And every breath we drew was Hallelujah Hallelujah, Hallelujah Hallelujah, Hallelujah You say I took the name in vain I don't even know the name But if I did, well really, what's it to you? There's a blaze of light In every word It doesn't matter which you heard The holy or the broken Hallelujah Hallelujah, Hallelujah Hallelujah, Hallelujah I did my best, it wasn't much I couldn't feel, so I tried to touch I've told the truth, I didn't come to fool you And even though It all went wrong I'll stand before the Lord of Song With nothing on my tongue but Hallelujah

פוסט אורח: אייל סעדון - 15 שנה למותו של קורט קוביין

קורט קוביין, סולן להקת נרוונה לשעבר הוא דמות עטופה מיתוסים וסטיגמות – גם היום, 15 שנה אחרי מותו.

בפוסט הבא של אייל סעדון, יש סיכוי שאתם עומדים לגלות קורט קוביין אחר ממה שחשבתם, ואולי אפילו להקשיב אחרת לשירים של אחד האנשים היותר שנויים במחלוקת בתעשיית המוסיקה.

----

בדלי סיגריות על הרצפה, טלוויזיה דלוקה, פחית בירה חצי מלאה, ארנק נטוש ובו 120$, ז'קט קורדרוי מונח על הכיסא, מכתב מעלה תהיות, רובה סמי אוטומטי, שיער בלונדיני מהול בדם ושאר גופת האדם שכל כך אהבתי מוטלת על הרצפה, לפחות יומיים, ללא ידעת איש, כך נפרד KURT COBAIN מן העולם הזה שלכאורה חנק אותו מתשומת לב.

15 שנה עברו מאז...כביכול, אולי במובן הזמן, אולי במובן סיבובי השמש לכדור הארץ אבל לא במובן המרחק הרגשי שלי מן האירוע הזה.

כי גם היום כשאני מביט בו בתמונות אני רואה את מי שאהבתי להכיר :KURT החכם ,ציני, מצחיק ובעל אבחנות חדות, העצמי שעוד לא זכיתי להיות ולא איזו דמות נוסטלגית, קדוש מעונה או אליל מרוחק כמו פרדי מרקורי אלא פשוט את KURT. הממוצע והמיוחד, שקט ופרוע, מרוחק ורגיש .ככה זה כשאתה אמתי עד ברוטליות עם כנות שבאומנות שלך וכשיש מישהו שבאמת ובתמים מקשיב לה
אי אפשר לדעת בדיוק למה הוא סיים את חייו אבל ככל שעברו הימים מצאתי יותר ויותר סיבות לכך, הרגשת הזיוף שהוא חשב שהוא נהפך להיות, הבוז העצמי שפיתח בגלל התלות לסם, הלחץ מהסביבה להיגמל, הלהקה שהחלה להראות סדקים, הנישואים שהפכו להיות עוד חלק מלחץ מהציפיות שלא הצליח לממש. אבל מעל הכל זו הייתה ההרגשה של הכל עומד להסתיים ואם כבר לסיים את זה אז לפחות באופן שבו הוא יזכר נכון,גדול מהחיים,מוצלח ואהוב מאשר אדם שדוהה ונהפך לצל של מי שהיה פעם. אבל אז הם באו ....וכשם שהוא הסיר מעצמו את נשמת אפיו הם הסירו את אנושיותו והפכו אותו לפסל, סמל של כל כך הרבה דברים שהוא לא היה באמת, הם קנו את האלבומים שלו מבלי לטרוח להבין את המילים ,השתמשו בדמותו לטי שרטים זולים (ואפילו לבובת משחק ירחם השם), הם הכתירו אותו למלך ההרואין (סם שאליו התוודה באמת רק 3 שנים לפני מותו) והוא הפך לקלישאה של דברים שאותם תיעב ולצערי הוא נשאר לא מובן במותו כמו שהיה בחייו ועל כך הרגשתי את הצורך לכתוב

DIVE

KURT היה אדם שקט, ביישן עם חוש הומור מאוד מפותח (אבל לא ברור לכל אחד), צנוע כשלא היו מתגרים בו, מהורהר, לא מעורער .הייתה לו ילדות מאושרת עד גיל 7 שבו הוריו התגרשו ומאז הוא לא הרגיש באמת שייך לכל מסגרת. הוא נאלץ לגור במקומות שונים. מבית אמו כשזו נישאה בשנית לאדם אלים ולעתים אצל דודתו או חברים ומכרים ועד ללילות בספריה הציבורית וכן...גם כמה לילות מתחת לגשר. האומנות בערה בו, הוא היה מצייר, מפסל, הוא היה מוקסם מדמות תינוקות ואנטומיה של גוף האדם והיה משלב אותם ביצירותיו אבל מעבר לאומנות הוא היה לפי הגדרתו עצלן בכל תחום אחר. הוא כאב אונס ,מאוד הזדהה עם נשים, שנא סקסיזם, אהב הומואים והתחזה אליהם לא פעם, אימץ את התווית של הומו בבית הספר והיה "ביסקסואל" להגדרתו (כנראה רק מסימפתיה). הוא מאוד אהב להתנגד למוסכמות, ועשה זאת אך אף פעם לא בפרובוקטיביות לשמה אלא תמיד בטעם, אם זה בסטיקר על הגיטרה כמו Vandalism: Beautiful as a Rock in a Cops Face, או אם זה בלנשק את KRIST, הבסיסט וחברו הטוב, נשיקה צרפתית בסוף הופעת הטלוויזיה בSaturday Night Live אל מול כל בתי האב באמריקה. הוא כל כך שנא את הריקנות שיש במכונה הזאת...תקשורת, עד שכשהיה מזהה כתב באמת שפל הוא היה נוהג להמציא לו סיפורים כמו שהוא חולה בנרקולפסיה או שהיה מעיר הערות ציניות ומשאיר לכתב הצהבהב להרהר אם מדובר בפרט אמת או הלצה.
הוא אוהב מאוד את האנשים בחייו, עד שאף הרגיש שהוא לא ראוי להם ואולי מחוסר אהבה עצמית או מחישוב כלכלי קר הגיע למסקנה שעדיף להם בלעדיו.

SMELLS LIKE TEEN SPIRIT
היה חשוב לו לערער את המאצ'ואיסטי הממוצע האמריקאי, דמות נפוצה שהכיר מילדותו באברדין, כזה שהיה שקוע בספורט ותחרויות, שהיה מכה את אשתו או משפיל את הילד שלו על טעות אנוש במקום ציבורי, הJOCK מבית ספר שבא להופעות רק כדי להתפרע ולא באמת משנה לו על מה מדובר. בין היתר על זה הוא כתב את השיר המוכר ביותר שלו, על דור ריק מתוכן, נונשלנטי, שלא בא לעשות מהפכה ולהילחם על מטרה נשגבת אלא רק להתפרע בשמה, ואילו זה...היה טיפש מידיי בכדי לזהות את העלבון המכוון שבשיריו והכתיר את KURT על הניסיון. כשאתה מזהה בקהל שלך את אלו שנגדם יצאת בשירים שכתבת זו סיבה מספקת לרצות לירות בעצמך.

LITHIUM
הוא סבל כאבי תופת בבטנו, כאב שלעתים היה מונע ממנו לתפקד ביום יום, כאב שהקשה עליו לאכול ולישון, כאב שגרם לו לרצות להרוג את עצמו והוא חשב...אם כבר, אולי כדאי שיתנסה בסמים, הוא נגרר בין רופאים שונים ברחבי העולם אך לא מצא תרופה מספקת (רק בסוף חייו מצא אחת שכזו) והוא הצליח למצוא מרגוע לכאב בסמים. אך שנא את עצמו על ההתנסות בהם. הוא ידע שבמוקדם או מאוחר זה יהיה משעמם בעיניו וכל המעשה הזה הוא טיפשי ומאוד לא רצה לעודד אנשים לכך אך כיום הוא אפילו סמל של האקט הזה, לפחות לאנשים שמביטים מבחוץ, אנשים שהתוודעו לקיומו רק כשעזב את העולם הזה ושכבר התייאש מלהגן על דמותו.
זה היה היום 8 באפריל לפני 15 שנה, אני זוכר את זה בברור, שישי בערב באמצע הקרנת "אהובת הקצין הצרפתי" של מריל סטריפ בערוץ 2, בסוף מהדורת החדשות אמר ערד ניר "רדיו סיאטל מודיע כי סולן להקת נירוונה KURT...." את השאר כבר לא שמעתי, התחלתי להתאבל. היתה לי הרגשה חזקה שזה יקרה, אני זוכר שאמרתי לכל ה"בערך" חברים שלי אז שהוא הולך להתאבד, זה פשוט היה הפרק הבא, המתבקש בסרט הכל כך צפוי מראש שכולנו ראינו ולא זוכרים איפה, זה פשוט לא התאים לו להגיד כל כך הרבה בראיונות האחרונים כמה שהוא אוהב את אשתו, את הבת ואת החיים שלו. קיוויתי שאם אגיד את זה למספיק אנשים אולי אמנע את הצפוי כל כך מלקרות, אבל זה קרה.

ALL APOLOGIES

אני לא יכול לתאר במילים מה הוא בדיוק היה בשבילי ולא אתיימר לעשות זאת כאן אבל כן אומר שזה משהו כנה, עמוק, משהו שהוא היה גאה בו.
לא באמת נתתי לו לעזוב .אמרתי לעצמי...ממילא לא הכרת אותו פיזית, את אמירותיו ישירות עליך או את ריח היוצא מפיו אבל במובן שבו התוודעת אליו הוא תמיד יישאר, ותמיד נשאר.
לגלות ,בגיל ההתבגרות, שדווקא הדברים שאתה מוצא בעצמך ומתבייש לגביהם הם אלו הדברים שהוא מתגאה בהם ומקדם אותם :הסלידה ממצ'ואיזם ותחרותיות, הבוז לאנשים שאוהבים את עצמם יותר מידיי, העדפה וקלות יותר להתחבר לבנות, רגישות-יתר ועדינות, כל אלו רק העירו את האהבה שלי אליו. למעשה, זה מי שהוא באמת היה ויישאר בעיניי לעד. אדם שכל כך אוהב אנשים, סמל לאמפתיה, אדם שמתרעם כנגד אדישות או אי צדק בחברה ומעודד אנשים להזדהות אחד עם השני ולקבל אותם, לא מתיימר להיות זה עם התשובות אלא זה שנמצא לידך ורואה באופן שווה כל אחד ואחד ושואף להזדהות אתו .או כמו שסיכם, במשפט האחרון של האלבום האחרון שהוציא עוד בחייו :

ALL IN ALL IS ALL WE ALL ARE

<!--[endif]-->

בין האש ובין המים - גלי עטרי בצוותא

מיכלי לקחה אותי לראות את גלי עטרי בצוותא לרגל צאת אלבומה החדש "בין האש ובין המים". בצורה קצת אירוני זהו בדיוק התיאור המסכם מבחינתי את כל המופע שלה, אבל למה לעשות לכם ספויילרים במשפט השני...?

כשזה מגיע לגלי עטרי יש לי רגשות סותרים: מצד אחד אני אוהב אותה. יש בה משהו אמיתי ותמים. יש בה משהו לא מסובך. משהו נעים לאוזן. מצד שני אני לא מסוגל לסבול את הכיוון שאליו היא לקחה את הקריירה שלה בשנים האחרונות.

אני לא מאשים אותה. להפך, מהבחינה המסחרית אין ספק שהיא עושה את כל הצעדים הנכונים שמאפשרים לקריירה שלה להימשך כבר 4 (!!!) עשורים – אבל לי קשה עם זה, וזה הבלוג שלי ולא של גלגלץ - תודה לאל.

הכל עומד במקום

כשגלי עולה על הבמה הדבר הראשון שמבחינים בו הוא שהיא נראית נהדר – יחסית לעצמה, אבל מכאן במשך השעתיים הקרובות זה רק מתדרדר.

אני יודע שאני ציני קר לב וחסר רגישות, ושהרבה אנשים התרגשו מהבלדה שפתחה את המופע עם אסוסיאציה ברורה לאחותה של גלי שוש עטרי (ז"ל) שנפטרה ממש לא מזמן מסרטן.

זיופים קלים עד קשים הפריעו לאוזני הרגישה ברמה כזאת שתהיתי אם בטעות נכנסתי להופעה של אורלי זילברשץ בנאי. לזכותה של גלי אגיד שהיו בעיות בסאונד והיא לא יכלה לשמוע את עצמה במוניטור,מאבק שנמשך לאורך רוב ההופעה. גלי מציגה העידה על עצמה ש"אנחנו קרביים" והמשיכה קדימה למרות הקשיים.

אחרי זה ההופעה מתנמנת לאיטה לסירוגין בין שירים מן האלבום החדש ושירים מוכרים מאלבומים אחרונים.

את קטעי הקישור כתבה לה חברתה חנה לסלואו, ויש לציין שגלי מעבירה אותם בחן ואפילו מצליחה להצחיק. היה גם ניסיון לתת לקהל לבחור את הסינגל הבא שלה לרדיו, אבל כנראה שזה לא באמת עובד במבחן המציאות.

אולי כאן הזמן לדבר על הדבר שהכי מפריע לי בגלי של השנים האחרונות: היא כל-כך תקועה בנישת "אמצע הדרך" הזאת שלה – שזה פשוט מתסכל.

העיבודים רכים וריקים, לא מאיימים, נעים בין קריוקי לשירה בציבור עם גלי'לה שרון. חוסר ההעזה או הפחד לכסות על הקול שלה פשוט משתק את המעבדים שעובדים איתה כנראה.

גלי עדיין מוסיקאלית מאוד, עדין בעלת צבע קול ייחודי – אז למה כל השירים שלה נשמעים כמו אותו מסטיק שלעסנו כבר כל-כך הרבה פעמים?

כמה עוד אפשר לשמוע את הימנוני ההעצמה הנשית שלה בשקל תשעים?
(תסלח לי מאיר, יש לך שירים פי אלף יותר טובים לטעמי).

נסיך החלומות

את התקליט האחרון כתב והלחין עבורה שגיב כהן. (כן האתר הזה אמיתי), בחור צעיר תושב פרדס חנה.

גלי מספרת בכל הזדמנות ששוש (קוקה) אחותה שמעה את שגיב וידעה מיד שהוא כותב שירים בדיוק כמו שגלי חיפשה כל החיים. היא עשתה את החיבור והשאר היה היסטוריה.

אין מה להגיד, שוש צדקה וכהן הוא בהחלט יוצר מוכשר ושיריו תפורים בדיוק למידותיה של עטרי, אבל בדיוק בכך נעוצה הבעיה.

גלי עטרי עשתה עם שגיב כהן בדיוק מה שהיא עשתה בשני האלבומים הקודמים שלה. היא שוב שרה את אותם שירי "תיקוות המזכירה המתוסכלת" שמהמהמות באדיקות כל הנשים בקהל.

באופן אישי זה מאכזב אותי, כי הייתי רוצה לראות גלי קצת יותר נועזת, וקצת יותר חשופה. משהו קצת פחות פלסטיקי ונוסחתי. משהו קצת יותר חדשני.

למרות זאת, האירוח של כהן על הבמה בהחלט נושב קצת רוח רעננה ו"ירוקה" לתוך הסגנון הכל-כך שבלוני שעטרי מספקת לאחרונה.

ערמונים מהאש

לקראת סוף ההופעה גלי מתעוררת. היא נוטשת את השירים החדשים והמשמימים לטובת אבני דרך מתחילת הקריירה שלה, ונראה שביחד עם גלי גם הקהל מתעורר פתאום לחיים.

מפתיע במיוחד הוא ביצוע לשיר "אסמרלדה" שעבר עיבוד ל"חפלה תימנית" בידיו האמונות של עמוס בן דויד (האחראי על העיבודים בכל המופע).

אודה ולא אבוש ששרתי עם גלי ועם כל הקהל את מילות כל השירים של תחילת הקריירה שלה – אבל זה גרם לי להתגעגע. להתגעגע לתקופה שטקסטים היו טקסטים ושאומנים מוכשרים כמו גלי זכו לעבוד באמת עם הגדולים מכולם.

קחו למשל את אחת הפנינים הנוצצות של הקרירה שלה "מקיץ אל חלום" ונסו להשוות אותו ברמתו ל"מאהב". זה פשוט עולם אחר.

הלחנים משנות השבעים והשמונים הקפיצו את הקהל שרקד במחרוזת הסיום. ההופעה נמשכה כשעתיים וחצי (5 הדרנים) ואם זה היה תלוי בגלי – היא לא היתה הולכת הביתה.

חומרים, ברוך השם לאישה הזאת לא חסרים.

דואט פרידה

אם אתם אוהבים את גלי החדשה (כלומר העדכנית), אני יכול להבטיח לכם שתקבלו במופע בדיוק את מה שאתם רוצים: ערב שעובר נעים בין האוזניים, שאפשר לשיר בו ולהחזיק את הידיים של החברה הכי טובה שלכן ולהרגיש שהשירים האלה כתובים ממש עליכן.

ואם אתם כמוני, ומעדיפים את גלי הנוסטלגית של ימי "גלגל ענק" ו"ולנטינו", אתם יכולים להגיע ישירות לחלק השני של ההופעה ולשיר אותם בציבור עם גלי והלהקה.

באופן אישי, אני חושב שאני מעדיף את גלי הנוסטלגית באחד על אחד באוזניות שלי וקצת פחות על הבמה בצוותא, אבל במקרה הספציפי הזה ברור לי לחלוטין שאני כנראה בדעת מיעוט. לפחות מתגובות הקהל הנרגש שמילא את האולם.

רשימת שירים ומילים לחלק מן השירים של גלי >>