‏הצגת רשומות עם תוויות סלבס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סלבס. הצג את כל הרשומות

יולי 07, 2017

מחיר התהילה בפייסבוק וברשתות החברתיות


מתוך היכרות אישית ומעקב אחרי לא מעט "אושיות רשת", שמתי לב לאחרונה, שרבות מהן מעלות פוסטים המתלוננים על המחיר הגבוה שהן משלמות על שיתוף חייהם הפרטיים ברבים. אני לא מאשים או מבקר אותן, חלילה.
הפוסט הזה נכתב למען אלה שמגלים או עומדים לגלות את המחיר בעצמם, על מנת שיוכלו לקחת אותו בחשבון במידה והם שואפים לאותה חשיפה והכרה מיוחלת, והוא כולל גם עצות מעשיות למי שכבר מתמודד עם אותו מחיר, ואפילו שוקל לוותר.

* תסלחו לעברית, זכר נקבה וכאלה... הפוסט מנוסח לנוחות קריאה ומתכוון לאושיות משני המינים, כמובן.

1.      אינטימיות חד צדדית

אנשים שחושפים את חייהם האישיים במדיה הציבורית ברשת, מבינים במהירות את כלל המפתח: "יותר חשוף, יותר חשיפה".

הכוונה כמובן לא בהכרח לחשיפה פיסית של הגוף, אלא יותר של הנפש והרגש.
האנושות תמיד נמשכה לאינטימיות, ל"מציצנות" כפי שהיא בקלות יכולה להיתפס על ידי מי שמשתף את האינטימיות שלו באופן חד צדדי, עם אנשים שלא משתפים אותה בחזרה.


מציצנות, היא משהו טבעי. היא נובעת מהצורך שלנו להזדהות, לבקר ולהשוות את עצמנו לאחרים. 

לא כולנו בנויים לחשיפה אינטימית ציבורית, חלקית או רגעית ככל שתהיה. צריך אומץ, העזה ויכולת הכלה לכל תגובה שלא תגיע בעקבות ההחשפות שלנו ברבים, והאמת היא שאפילו בין החושפים עצמם, "עור הפיל" הזה לא באמת קיים. ככה זה, יוצרי תכנים שהם באמת רגישים, רגישים גם לביקורת.

מה חשוב לזכור:

האנשים שעוקבים אחרי התוכן שלכם, ירגישו הרבה פעמים שהם מכירים אתכם, גם אם הם לא באמת מכירים אתכם בפועל.
בדיוק כפי שאתם מרגישים לפעמים עם מפורסמים שאין לכם באמת קשר איתם, אך היצירה שלהם או הנוכחות הציבורית שלהם במדיה גורמת לכם להרגיש שאתם מכירים אותם.

למי שברור שהחשיפה הציבורית היא רק צד חלקי ומצומצם יחסית באישיות האמיתית של כל מפורסם, אמור להיות יותר קל להפנים את זה.

אין טעם או צורך לתקן את התפיסה של העוקבים שלכם ולהעמיד אותם על ה"טעות" שהם לא מכירים אתכם באמת. למעשה, כשאתם עושים זאת, אתם פוגעים בדיוק במסר שאתם משתדלים להעביר כל הזמן: האותנטיות שלכם.

אם מישהו הבין אתכם לא נכון לדעתכם, תחזרו לתוכן שלכם ותבדקו מה גרם לכך, על מנת שתוכלו להימנע מפרשנות מהסוג הזה בפעמים הבאות.

2.      המגיבים שמוציאים אותכם מדעתכם

רוב האנשים, אוהבים לשמוע בעיקר שמזדהים עם דבריהם וחושבים כמוהם. הם מצפים לקבל חיזוקים חיוביים, וקשה להם להתמודד עם ביקורת, שלא לדבר על תוככה. 
כולנו, לא רק ישויות פופלאריות ברשת, מכירים את אלה שיבקרו אותנו על הדברים שאנחנו עושים, גם כשלא הזמננו אותם. מוקצים מחמת המיאוס אפילו יותר, הם אלה המשיאים עצותיהם למרות שלא נתבקשו להן מאיתנו, אלה שמתקנים אותנו על טעויות ואלה ש"יודעים יותר טוב" מאיתנו.

זה מרגיז. ללא ספק. אבל זה גם משרת אתכם כישויות רשת ציבוריות, ולמעשה לפעמים הרבה מעבר למה שאתם חושבים.


העצה שלי: גם אם מישהו מבקר אתכם, מתקן אתכם או מוכיח אתכם ברבים, תודו לו על התגובה. סה"כ הוא מקדם את הדיון, מעלה את החשיפה לדברים שפרסמתם ומראה שהדברים שלכם מגיעים לעוד אנשים. 

התייחסו לתוכן של המגיב, הודו על השלמת מידע באדיבות, הודו בטעויות אם אתם מרגישים שטעיתם, תקנו מה שצריך, מה שאפשר. (למשל, שגיאות כתיב ודפוס).
ייצרו הרגשה של שיח פתוח, כל עוד הוא מכבד אתכם ואת המגיבים האחרים בדיון שמתקיים בפוסט שלכם. 

אתם לא חייבים לקבל כל צורת ביטוי, זה לשיקולכם, אבל לפחות לדעתי, הקהל שלכם מספיק אינטיליגנטי להבחין מי יוצא גס רוח, חסר טאקט, חסר טעם או אלים, ואין שום צורך שגם אתם תצטרפו לאופי השיח הזה או תעודדו אותו אצלכם בדיון.

רצוי מאוד לא לחנך את המגיבים לכם איך להגיב, אלא להוות להם דוגמא. לשלוט באופי השיח ובנארטיב הדיוני. היסחפות איתם למחול שדים שלילי, לא באמת יעשה לכם טוב, ולא יתרום להמשך השיח.

החלטתם למחוק תגובה או להסיר אותה? תעשו צילום מסך. תשלחו הודעה פרטית למגיב על כך שנאלצתם למחוק את תגובתו מהסיבות המפורטות. הזמינו אותו להגיב שוב, באופן שמתאים לכם, בדיונים שאתם מקיימים.
לא הלך? – אפשר לחסום. אפשר למחוק. 

מניסיוני, פעולות כאלה, לרוב גורמות לעוקבים להרגיש שאין באמת מקום לדיון ויש סתימת פיות. זה בסדר אם אתם בסדר עם זה. בסופו של דבר, כולנו רוצים להרגיש נוח במקום בו אנחנו נחשפים.

רק קחו בחשבון שאם המטרה שלכם היא חשיפה מקסימאלית – לחסום אנשים לא באמת יקדם אתכם לזה. וגם זה בסדר. הכל שאלה של לאיזה קהלים אתם רוצים להגיע, ומהי מטרת החשיפה האישית שלכם, בשורה התחתונה.

 3.      פרחי קיר – אלה שלא מגיבים

אלה שלא מגיבים לכם באופן ציבורי, וייתכן שאינם אפילו מתקשרים איתכם ישירות בזירות פרטיות יותר, יכולים להיתפס כחטטנים מעצבנים. קל לתפוס אותם ככה, במיוחד כשאתם שופכים את הלב והקרביים שלכם בפוסטים שחשופים לכולם, ומקפידים להגיב גם לאחרים.

ישויות מדיה חברתית שמבינות את חוקי משחק ה"נטוורקינג", שבו כל מי שפעיל מכיר בצורך ההדדי לחשיפה באמצעות תגובות ושיתופים, חושבות לפעמים שרק מי שמגיב, ראוי להיחשף לתוכן שלהן.

התפיסה הזאת, אחראית על צימצום החשיפה שלכם, מסיבות פשוטות וטכניות לחלוטין – כפי שמראים הנתונים: 80% מהאנשים ברשת הם "צופים בלתי נראים". 

רק 20% אחוז מהגולשים ברשתות החברתיות, נמצאים על הספקטרום של ההגדרה "ייצרני תוכן", ובשולים שלה נמצאים אלה שפחות מעלים תכנים אישיים בעצמם, ויותר מגיבים לאחרים.

80% זה המון. זה הרוב המכריע של החשיפה, וברשת החברתית, המספרים יכולים מאוד לבלבל, מפני שבפייסבוק, פרופילים של אנשים פרטיים אינם מציגים אחוזי חשיפה, אלא רק עקבות של אינטראקציה ציבורית, כמו לייקים, תגובות ושיתופים.
את החשיפה אנחנו נאלצים להעריך, וכדי להעריך אותה נכון, כדי לדעת את היחסים האחוזיים בין מי שמגיב למי שלא.

העלמתם את הלא מגיבים? אתם מעלימים אחוז ניכר מהחשיפה שלכם.
מעבר לכך, האנשים שלא מגיבים באופן ציבורי, כן עוזרים לחשיפה שלכם בדרכים אחרות, כאשר הם משתפים את הפוסטים שלכם דרך ווטסאפ, מייל, הודעות פרטיות בפייסבוק ועוד. גם כשהם מספרים לסובבים אותם על התכנים שלכם וממליצים עליכם – רוב הפעמים לא תדעו. מדי פעם הם או מישהו אחר יחשוף אתכם לכך, אבל אתם יכולים להיות בטוחים, שאם פוסטים שלכם זוכים להרבה תגובות ושיתופים באופן יחסי, רוב הסיכויים שהם גם מופצים לפחות באותה מידה, בערוצים שאין לכם אפשרות למדוד מספרית ולהיות מודעים לפירוט על כך. 

העצה שלי: אם עוד לא עברתם את המספר המקסימאלי של חברים בפייסבוק (5000), אל תסירו חברים שלא מגיבים לכם. עודדו אותם דרך הפוסטים לשתף בדרכם. הכירו בכך שלא לכולם נוח להיחשף כמוכם באופן ציבורי. סה"כ אם כולם היו נחשפים, התחרות היתה הרבה יותר קשה, ואתם הייתם פחות ייחודיים.

אל תשכחו שהסטטוס של "חברות" בפייסבוק הופך אתכם לנגישים לאנשים האלה בהודעות פרטיות, מה שמאפשר להם לייצר אתכם נטוורקינג אישי במידה ונדרש.
אלה מכם המתפנסים מכתיבה או יצירת תכנים, יגלו שהרבה הצעות עבודה מגיעות דווקא מעוקבים "שקופים" שלא מראים את עצמם בפוסטים שלכם, אבל מעריכים אתכם על היכולות שלכם לבטא את מה שאתם מבטאים. למעשה, הייחוד שלכם עבורם, היא העובדה שאתם מסוגלים להביע במילים ותמונות את מה שהם רוצים ולא יכולים.

לסיכום:

מי שמצליח לייצר בולטות, חשיפה ותשומת לב, בכל פלטפורמה וזירה, זוכה ליחס ציבורי על כל גווניו. את היחס הזה אי אפשר לבחור. אפשר, במקרה הטוב, לשלוט בו עד כמה שניתן מכיוונכם.

זו הבחירה שלכם עם מי אתם רוצים לדבר ואיך אתם רוצים להשפיע, ועליכם להבין שאף פעם לא תוכלו לרצות את כולם.

ביקורת, ותשומת לב חוזרת כלשהי, היא סימן בעיקר לכך שהחשיפה שלכם משמעותית.

מהמקום הזה, התעודדו, והמשיכו בדרכם מרוצים וטובי לב. השקיעו את האנרגיה שלכם יותר במי שמגיב ומושפע מהתוכן שלכם כפי שאתם שואפים, ופחות במי שמתנגד לכם או לא מקבל את דבריכם. החלוקה הזאת תעזור לכם לשמור על עצמכם יותר ולפתח את החוסן הנפשי הנדרש, שמגיע עם חשיפה הולכת וגדלה.

אם יש לכם עוד עצות איך להתמודד עם המחיר לחשיפה והפרסום ברשת החברתית, אשמח אם תוסיפו בתגובות, וכמובן שכמו תמיד אשמח אם תשתפו אותי בכל מחשבה שלכם בנושא.

אפשר גם בפייסבוק:


פברואר 07, 2014

מי ישפוט את השופטים?

שופטים1

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

שופטים2 הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

ינואר 08, 2014

אאוטינג לנבחרי ציבור, בעד, נגד ומחשבות נוספות

הצטרפו לדיון בפייסבוק:




נובמבר 24, 2013

סוף עידן הרגש. (פוסט אורח מאת ליבי אבנר)

Black-Box-4-850
הרבה מאוד עבר על המדינה הקטנה שלנו מאז ימי “חבורות הזמר” ותחרויות השירה העברית.
תחרויות שמיטב זמרי ארצנו השתתפו בהן וצמחו מתוכן, בעיקר בזכות יכולתם הקולית.
הפורמט שינה מיקומו ועבר לטלוויזיה ובעשרים השנה האחרונות, כינס את עצמו ברובו תחת כותרת אחת: ריאליטי.
כמו מפלצת ארוכת זרועות השתלט הריאליטי ותפס את מקומו בכל הערוצים בשעות הפריים טיים, ולא רק, וגילה לנו דבר חדש, שלכולנו חלום נסתר ומשותף לשיר שלא לומר התפרסם. כך לפחות זה נראה בעיניי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שרק אני ועוד קומץ קטן של חבריי עוד לא הלכנו להיבחן.
אבל השירה היא כבר מזמן לא מרכז הסיפור והסיפור האישי של הזמר הפך להיות המבחן האמיתי.

אני חלילה לא מזלזלת באף סיפור חיים, רגשי ככל שיהיה ומטבע הדברים אנשים עוברים אסונות וחיים לא קלים, אבל מפלצת הריאליטי, טורפת הרייטינג, פועלת ללא הבחנה בין טוב לרע, בין רגש לקהות והפקטור היחידי ב"אקס פקטור" הוא צרות החיים.

"הכוכב הבא" הפך כבר מזמן ל"הקורבן הבא" ו"האח הגדול" ל"הקורבן הגדול".
קורבן של נסיבות, קורבן שכולנו אמורים להתרגש מההזדמנות הנפלאה שזימנה לו המפלצת להתרומם בזכותה מאשפתות ו"להשתקם" – או "להצליח", במושגים שלה כמובן.
מידתיות כבר אינה שם המשחק ואם אתה יתום מהורה אחד או שנים ועדיף בנסיבות ש"מצדיקות" כתבה בעיתון, כנראה שמקומך אתנו. כוכבית: אם אתם ערבים, אתיופים, מבקשי מקלט או סתם עובדים זרים, אתם פטורים באופן אוטומטי מסיפור חיים קשה, כי זה לכשעצמו כבר יעלה לנו את הרייטינג, את השיח הגזעני וכפועל יוצא את החשיפות, אתם תצביעו והמפלצת תתעשר.
מפלצת הראליטי שובה לא רק את המתמודדים, גם ה"שופטים" שלה חייבים לקחת חלק מרכזי במשחק המעוות הזה. הם חייבים לייצר דרמות במדורי הרכילות בשביל להצדיק את בחירתם. זאת, בזמן שהם רואים עצמם כמודל חיקויי לדור שלא מבין שאין את מי לחקות ובטח אין למה לחכות.

מאז ימי ה"כוכב נולד" ועד היום כבר עבר עשור. עשור שבו המילה "כבוד" הפכה לדבר החשוב ביותר, עשור שבו לא שמנו לב שהמפלצת טרפה את המילה "הדדי" והעלתה לכס המלוכה את ה"כבוד" מהמקום של "מגיע לי, אני רם ונישא, אני בפריים טיים – וזה אומר שמגיע לי הכל.
במיוחד אם אני כבר שם".

השעון כבר מזמן נעצר על "15 דקות תהילה", כי למפלצת עצמה אין זמן והמזון שלה "מצדיק את הקורבן". איש אינו מדיח את המפלצת עצמה ומעונה לעונה נדמה כי היא כובשת יותר.
הערך המרכזי שמנחה אותה הוא "מאני טיים". היא תעשה אותך מלך, לזמן מוגבל, אם רק יש לך את הסיפור הנכון, אם רק תדע את חוקי המשחק, תשלב איתה ידיים ותתקשר לצלמי הפפראצי...
אנחנו ממריאים והחברה מתרסקת.
הריאליטי הפך אותי לצינית במפגשים עם המקומות הכי כואבים של האדם. אני כבר באה מוכנה מראש לשמוע את המתמודדים נחנקים מדמעות כשנשאלת השאלה "למה בחרת את השיר הזה", אני כבר יודעת מתי תהיה השהייה, ומתי השופטים יזילו דמעה מזויפת, אני יודעת מתי המצלמה תעבור בחזרה מהשופטים למתמודד, מתי השופטים ימחאו כפיים וחלקם אף יגדיל ויעמוד על רגליו בקטע שהמתמודד ימשוך את השיר, או טוב מכך, יבצע קטע א-קפלה.
אני יודעת שיהיו הלסבית החירש העיוור הגמד והחרד"ל הבא, שתהיה אנורקטית או אם חד הורית או סתם פתטית שרצה מהשקה להשקה, אני יודעת, גם מי כוכב הריאליטי שיוצא עם כוכבנית הריאליטי מתחרה ומי נפרד, נבגד או בגד, מי לבוש שיק או מי לבוש שוק ו-אני-בשוק.

אני בשוק שהסיפור כבר לא נוגע בי ואף להיפך, ככל שהסיפור קשה יותר כך אני מוצאת את עצמי נכנסת לתוך קופסת הקהות שיצרתי על מנת לשרוד את כל הגועל שהמפלצת יצרה. גועל מניצול חיו של המתמודד על מנת לשרוד את התחרות מצד אחד ולהעלות את כמות הרייטינג מהצד השני.

אני זוכרת את עצמי אחרת, פעם לפני עשור, ואני כל-כך מתגעגעת להרגיש...
להרגיש שוב צביטה בלב מסיפור אנושי שבאמת קורע אותך לגזרים, להרגיש חמלה ורצון אמתי לחבק. אני גם מתגעגעת למילים שנכתבו בשביל להעביר מסר או סתם בשביל לגעת, מילים שנכתבו במטרה טהורה לרגש בשיר, מילים שנכתבו כאות אהבה ללחן או ללחן טוב המזדחל כנער מאוהב למילים שנועדו רק לו. נדמה שאלו הפכו כל-כך נדירים לאחרונה...
אני מתגעגעת כי המפלצת מייצרת להיטים ולהיטים מייצרים "כפיים" ואני מתגעגעת למחיאת כפיים.
אני מתגעגעת לגיבורי על שהנחילו לדורות הבאים התנהגות שראויה לשאוף אליה, מילים שהשאירו חותם אחריהם
גיבורים שמעשיהם הלכו לפניהם, שצניעות הובילה אותם, ששינו סדרי עולם, גיבורים שנכתבו בספרים ולא במדורי רכילות או במדורי פלילים
זו כנראה מלחמה אבודה מראש, כי נערים צורחים ובנות מתעלפות נותנים אפקט מרשים יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא במשחק הזה, אבל בזה שהפכתי לאטומה מול סיפורי חיים מצמררי שיער, אני יודעת שהמפלצת ניצחה ולמרות שאני לא בת ערובה שלה, היא מקיפה אותי חומות.
ואני לא מוכנה לקחת חלק יותר בהתבזות החברה כלפי המוסר, ניצול זה לא בידור בעיניי, אנחנו הצופים, החלק האינטגראלי של הזנת המפלצת וכיוון שכך, באפשרותנו וחובתנו להפילה, זו האחריות המינימאלית שלנו כלפי האינטליגנציה הכללית והרגשית שלנו
אז אני מודעת לכך שאני לא פקטור, אבל על מה שהמגמה הזו עושה לי אני שמה X.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------


ינואר 13, 2013

הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

background
251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

יו ג'קמן בתור ז'אן ולז'אןבסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.אן האט'וויי בתור פאנטין
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
סמנטה ברקס בתור אפוניןאופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.

אמנדה סיירפריד ואדי רדמיין בתור קוזט ומריוס
כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי הלנה בהונם קארטר וסאשה ברון כהןשכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

483505_525578890794238_276846114_nברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------


יוני 13, 2012

הפקולטה למדעי הפרספקטיביה

 

Snap1


הכתבה "
הפקולטה למדעי הפייסבוק", שפורסמה אתמול במהדורה המודפסת של עיתון דמרקר, השאירה אותי ברגשות מעורבים.
מצד אחד היא מציגה תמונה די מלאה של מצב תחום לימודי המדיה החברתית, ומצד שני היא מדלגת בנוחיות על דגשים חשובים ולא באמת מראה הבנה בכותרות השיעורים של הקורסים השונים והבנה אמיתית בדגשים וההבדלים האמיתיים בין הקורסים השונים עצמם - למרות שהיא מתיימרת לעשות את זה מול הקוראים.

זה לא רק ה"מה". זה גם האיפה.

למעשה, הכתבה מתייחסת בנוחיות לכותרות השיעורים, וכמעט מתעלמת לחלוטין מההבדלים הבולטים בין הגופים השונים המלמדים אותם. היא לא טורחת להפנות את הסטודנטים הפוטנציאלים לגלות הבדלי גישה בין מקומות ההכשרה השונים, הבדלים ברקע, בניסיון, בכמויות הבוגרים ובהישגים אחרים שרושמים גופים כמו "המכללה לניו-מדיה", והגופים האחרים שהוצגו לצידה, ויש להם הקשר ישיר להחלטתו של סטודנט ללמוד.

אני רוצה להתייחס למספר נקודות, ולצערי האתר שהעלה את הכתבה לא מאפשר תגובות פייסבוק - אז בחרתי להביא את הדיון לכאן בעצמי:

אפשר ללמוד את זה לבד

נכון, אפשר ללמוד הכל לבד. אם יש לך את האופי והאמביציה המתאימים. אבל מה לעשות שרובנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו זקוקים למסגרת. במיוחד בעולם זר ודינאמי כל-כך, שהצצה חטופה אליו יכולה להכניס אותך להלם קטטוני ובלבול גדול מול השאלה: "איפה מתחילים בכלל"?

הקורסים בניו-מדיה עוזרים להרבה מאוד אנשים להבין את סדר העדיפויות הנכון להשקעה בצריכת מידע והיישום הפרקטי שלו ברשת. זה לא מובן מאליו.
כדי ליישם את הנלמד במדיה החדשה, נדרש ברוב המקרים גם שינוי גישה קיצוני הנובע מן הצורך להרחיב את הפרספקטיבה של הסטודנטים בהקשר לפרדיגמה התקשורתית החדשה.

הקורסים הטובים באמת, מקנים לא רק ידע, אלא גם מתודות למידה עצמאית, וזאת מפני שהמדיה מתפתחת במהירות אדירה, וברור שהסטודנטים ידרשו גם בסיום הקורס להמשיך ולהסתגל מקצועית לשינויים.
מתוך ידיעה על כך, ובמסגרת האחריות המקצועית שלה, מאפשרת המכללה לניו-מדיה לסטודנטים ולבוגרים, לחזור לשיעורי השלמה באופן שוטף וללא תשלום נוסף – גם אם מדובר בשיעורים חדשים שהתעדכנו ולא נלמדו בזמן שהבוגר עוד היה סטודנט. (זה קצב התפתחות התוכן בקורסים האלה).
גם זה הבדל מהותי המשפיע על בחירת מקום לימודים, אבל גם את זה הכתבה הזניחה מלהזכיר.

ונקודה חשובה אחרונה לסעיף זה: כאשר לומדים בסביבה בטוחה ומגנה, שהיא חממה המאפשרת ללמוד מתוך הטעויות, מרוויחים את הלקח בלי לשאת בהשלכות שיכולה לגרור טעות שנעשתה בלמידה עצמאית.

המרצים הם כוכבי מדיה חברתית,
כל אחד שהוא כוכב במדיה החברתית יכול להגיע להרצות.

זה פופוליסטי. מה זה "כוכב מדיה חברתית"? לפי מה? לפי כמה חברים יש לו בפייסבוק? כמה לייקים? כמה תגובות? כמה שיתופים?
ומה לגבי השוני בסוגי התכנים בין ה"כוכבים" השונים? האם להם אין משמעות?
אליאב אללוף ואני שני אנשים שונים, התכנים שאנחנו מתקשרים הם שונים, האופי שלהם שונה, והקהל שלנו שונה. זה אגב ממש לא מפריע לנו להיות חברים בפייסבוק. להיפך. זה נהדר בעיניי. זה מפרה.
אבל להתייחס לפופולריות שלנו אונליין, כתווית אחת מרודדת, ולייחס להישגים הכי גדולים שלנו ל"קידום עצמי", זה פוגעני.
מה שמשנה הוא לא אם המרצה שלך הוא כוכב. מה שחשוב הוא "על מה הוא קיבל את הכוכב שלו".
אילו תכנים עושים אותו פופולארי במדיה החברתית? האם אלה התכנים שהוא מלמד, או דרכו להראות כיצד הוא מיישם בפועל את מה שהוא מלמד אחרים לעשות? – אם כן, מעולה, בעצם, מה הבעיה..? בהנחה כמובן שהבן אדם יודע להרצות…

עם כמה מרצים בחיים שלכם יכולתם לבדוק ולהעריך בשידור חי את המקצועיות שלהם? כמה מרצים בתחומים אחרים יעזו לעשות את זה?

אז לגנות את הכוכבים על פופולריות, זה פשוט לא להבין על מה אתה מדבר...

הזדמנות תעסוקה מצומצמת מול כמות העוברים הכשרה

זה שטחי.
א. הכתבה מציינת בעצמה כי מספר רב של הסטודנטים הינם שכירים שכבר עובדים בחברות מסוימות – מה שאומר, (ואנחנו רואים את זה בשטח כל הזמן) שיש התעוררות מאסיבית בשוק בהבנה שיש להקצות משאבים וכ"א להרחבת הפעילות במדיה הדיגיטלית.
ב. הקורסים מכשירים את הסטודנטים להיות "מנהל מדיה חברתית", אולם הגדרת התפקיד הזה עצמה, אינה מעידה על סוג אחד של עבודה במקצוע. למעשה, בוגרי הקורסים יכולים להשתלב בתעשיה בהרבה מאוד מקומות, לבחירתם: כעצמאים, המנהלים את הפעילות השוטפת של העסק שלהם – עכשיו גם באונליין, כשכירים במשרדי הדיגיטל השונים: מדיה חברתית, חברות SEO, חברות תכנות אתרים ועוד... ובקיצור – יהיה קשה מאוד כנראה לעבור על כל מורכבות התפקיד בשביל להגיד שיש תחומים שהם יותר בדרישה מאחרים – אז פשוט מסכמים את זה ב"אין דרישה", בזמן שברור לשוק שלא רק שיש דרישה – יש ואקום! יש צורך אדיר, והוא רק הולך וגובר.

מה שכן, כמו בכל קורסים, הבוגרים מתחלקים לבעלי רמות שונות, ותמיד יש שכבה שמצליחה להיקלט יותר במהירות לסצנה המקצועית, משכבות אחרות שצריכות להשקיע יותר אם הן באמת רוצה להיות חלק מאותו עולם.
זה לא שחור ולבן – יש הצע, אין הצע. יש תמיד מקום לאנשים טובים ומוכשרים בכל מקום. ורוב מי שמוכשר באמת, כבר יודע את זה.

הקורס עולה 5000 ₪, וזה יקר.

זה "יקר"? ביחס למה?
לאיכות ההכשרה?
לאיכות המרצים?
לכמות הסטודנטים בכיתה?
לעובדה שיש 72 שעות לימוד (מלאות אגב, לא אקדמיות, וזה אם לא סופרים תרגולים ושעות אקסטרה)?
לעובדה שיש אפשרות לחזור לשיעורי השלמה באופן חופשי ותמידי, גם אחרי סיום הקורס?
לעובדה שיש בקורס הזה תמיכה מקצועית אונליין 24 שעות כמעט, ויש הקשר אישי-מקצועי ישיר לכל המרצים בזמן אמת?
ביחס למה זה יקר? וכמה הייתם מצפים שזה יעלה – קורס של כ-3 חודשים...?

תגידו לי מי אני, ואומר לכם מי אתם.

אף אחד לא פנה אלי לצורך הכתבה הזאת, ששמי הוזכר בה וקידום עצמי יוחס אליו. אף אחד לא שאל אותי כלום. לא ביקש את דעתי המקצועית. רוב הסיכויים, שאפילו לא עשו עלי גוגול.
נתנו לי קרדיט מקצועי אחד, מתוך קריירה של 15 שנה בשיווק ופרסום, ואמרו שאני וקולגה מקצועית נוספת, הישגנו מסתכמים בבעיקר לקדם את עצמנו.

וזה מכתבת, בדמרקר.

אז תקראו לי קטנוני, ותגידו שכתבתי את הפוסט הזה כדי לקדם את עצמי, אבל אם תעצרו לחשוב על זה לרגע, איך הייתם מגיבים אם היתה מתפרסמת ברשת כתבה שמזכירה את השם שלכם, או של מקום העבודה שלכם בהקשרים לא מחמיאים – שלא לדבר לא מדויקים ולא נכונים?

אז אני משתמש בבמה שלי, ואני עונה לאותה כתבת, ולכל מי שבאמת מתייחס עדיין לכתבות תחקיר מהסוג הזה ברצינות. כדי להציג עוד צד, ולאפשר למי שרוצה דיון אמיתי, הרחבה של הפרספקטיבה על ידי מבט מבפנים.

כל מה שיש לנו במדיה החברתית מבוסס על שקיפות ותקשורת, ומי שמתכוון לנסות להשתמש נגדי ונגד מקום העבודה שלי בהישגים שלנו ובקרדיט שאנחנו מקבלים עליהם, מוזמן לבוא ולפתוח איתי את הנושא פנים אל פנים – ופה ברשת. בכל יום.

20120613_181344

אפריל 19, 2011

אנשי הבשורה החדשה והאבולוציה של המסר

Technium(1)

בזמן שהבנקים בהוליווד ומבשרי אפוקליפסה נוספים כאלו ואחרים חוגגים את הבורות הציבורית לגבי מה ש"עומד לקרות" בשנת 2012, הרחק אי שם מעבר לראשנו ושליטתתנו נערכת הגלקסיה לאירוע קוסמי אמיתי. מה שתקראו עכשיו אינו מעוגן בנבואות עתיקות שפוענחו מלוח אבן שנמצא אי שם במרכז אמריקה או בפרשנות למקורות מיתיים כאלו או אחרים. מה שתקראו עכשיו מעוגן במדע הפיסיקה, וכפי שאמרתי קודם לכן, אין לנו עליו ולו שמץ של שליטה.

בתאריך המדובר: ה-21.12.2012 הולך להיות אירוע שקורה רק אחת לכ-26,000 שנה. הכוכבים במערכת השמש ובגלקסיה שלנו הולכים להיות מסודרים אחד מול השני בקו ישר. האסטרונומים מציינים שבתאריך הזה גם מתחלף למעשה עידן (מה שקורה כל 2000 שנה) ואנו נכנסים לעידן הדלי. (כן כן, בדיוק כמו בשיר ההוא ב"שיער"). לאסטרולוגים (ופה אנחנו חוזרים לעוסקים בפרשנות של כוחות גדולים מהבנתנו) יש פרשנות שלמה ודווקא אופטימית יחסית לעידן הזה.

הסבר על הערכות מישור הגלקסיה ב-2012

אז מה זה אומר? אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו מתיימרים לדעת. אנחנו טוענים שאנשים או כוחות שהיו פה פעם מזמן יודעים. אבל אנחנו לא באמת יודעים.

מה אנחנו כן יודעים? אנחנו יודעים שזה אירוע נדיר. אנחנו יודעים שלגופים הסובבים אותנו פיסית, על פני האדמה ובחלל, יש השפעה ישירה עלינו. איזו השפעה בדיוק אנחנו לא יודעים, אבל אי אפשר להתעלם מזה. (קחו למשל את הקשר הפיסי בין הירח והגאות והשפל והמחזור החודשי של האישה. אם אלה לא השפעות ישירות, אז מה כן?).

בקיצור, אם נחשוב על זה רגע בפרופורציונאליות, נגיע למסקנה שמשהו אכן הולך לקרות בשנת 2012. מה זה יהיה? אני מניח שמשהו על הקשת שנעה בין כלום (כמו במקרה באג אלפיים) לבין אסון עולמי פיסי. אבל רגע לפני שאנחנו ממשיכים אל עבר הלא נודע תוך שאנחנו מנסים להאחז בקני קש רצוצים כמו נבואות קריפטיות והיסטוריה המפורשת שלא בפרספקטיבה הנכונה לתקופתה, בואו נראה לקראת מה אנחנו הולכים במידה ונשרוד את התאריך הפומפוזי והכל-כך פוטוגני הזה: 21.12.2012

האבולוציה המקוצרת של מדידה פרסומית בראי התקדמות הטכנולוגיה.

בעבר, היה קשה לפירסומאים להוכיח בצורה ברורה ומדוייקת את השפעת הפרסום שלהם. ככל שרבו המדיות והפרסום הפך נגיש ליותר ויותר לקוחות מפרסמים, חלה דרישה לבדוק כמותית ופיזית את השורה התחתונה של מה שהפך להיות חלק הולך וטופח בתקציב השנתי של כמעט כל מוצר שרצה לשרוד בשוק. המפרסמים החלו לספור "חשיפות פוטנציאליות", ולהעריך למעשה כמה אנשים מתוך קהל המטרה ראו את הפרסומת. עם השנים, המפרסמים החלו להימדד ישירות בקופת הלקוח, מה שגרם לפרסום להפוך להיות מדוייק יותר ולהניע את הקהל לפעולות ספציפיות שאפשר לספור כי הלקוחות כבר לא הסתפקו שמשפטים אמורפיים כמו "ראו את הפרסומת שלך ב-230 אלף בתי אב". מה זה אומר לכל הרוחות?

כדי לקצר לכם את הסיפור, בימנו הפרסום אינו רק נמדד במדוייק (ולא בהערכות), אלא הוא גם דו סיטרי. כלומר, בעקבות מהפכת התקשורת האישית, קהל המטרה מתקשר היום עם המותג שלו ישירות במטרה להיות מעורב במותג עד כמה שניתן. (אם המותג עושה את זה נכון).

axesכשהמפרסמים של שנות ה-70 מצאו את עצמם ניצבים בפני ילדי שנות ה-80, הידועים גם כדור ה-X, הם ידעו בדיוק איך לפנות אליהם ואיך לגרום להם להתאהב במותגים. ערוצי התקשורת היו כל-כך מוגבלים ומעטים - שהחשיפות המרוכזות של מסרים חד כיוונים היו מתאימים. המותגים היו נערצים מרחוק, כמו כוכבי בידור, ולרכוש אותם היה כמו לקחת חלק קטן מהזוהר שלהם איתך.

בשנות ה-90, ניצבו המפרסמים לראשונה מול בעיה חדשה: דור ה-Y, כשמו כן הוא, לא הסתפק במסרים חד כיווניים והתחיל לשאול שאלות. דור ה-Y היה בעצם הדור הראשון בהיסטוריה שהציג למפרסמים אתגר רציני וגרם להם להידחק למסרים תועלתיים ואמיתיים ככל שיכלו להרשות לעצמם. דור ה-Y לא הראה נאמנות עיוורת למותגים. למעשה, הוא כמעט ומאס בהם. הם עדיין דישדשו בעולם, ניזונים ממעריצהם המבוגרים יותר, אבל מותגים חדשים שהתפתחו, התחילו להבין כי נדרש שינוי בתפיסה.

הילדים של שנות ה-2000 נולדו לעולם היפר תקשורתי, בו כל אחד יכול להביע את דעתו ולהקשיב לדעתם של אחרים. הילדים של שנות ה-2000 הולכים עם מחשב קטן בכיס (ודרכו עם כל העולם) כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שקורה. למעשה, הם לא יכולים לדמיין את עצמם בלי זה... הילדים של שנות ה-2000 כל-כך שבעים מכותרות מפוצצות, ניסיונות הטעיה, חוסר כינות, ניצול, צביעות, מניפולציות – הילדים של שנות ה-2000 רעבים רק לדבר אחד: לדבר האמיתי.

מהו הדבר האמיתי הזה? אנחנו לא באמת יודעים. כלומר – אנחנו יודעים כשאנחנו רואים אותו. או כשאנחנו שומעים אותו. או כשאנחנו חשים אותו בין אצבעותינו. אבל אנחנו לא יכולים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לדעת באמת מהו הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לייצר אותו בהזמנה לפי נוסחה. אנחנו רק יכולים לחכות לו בשקט שיתגלה, ואז להרים אותו עם כל הכלים שמציעה לנו התרבות האנושית, בניסיון להביא אותו למימוש מלוא הפוטנציאל שלו. (זה לא שחסרים זיופים, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה אמיתי ומה לא).

זה לא בילבול, זאת מציאות חדשה.

המציאות הנוכחית מבולבלת מאוד. במשך כמה עשורים, היו בטוחים פרסומים, מפיקים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, שהם יודעים בדיוק מה הקהל צריך. מעבר לכך, הם חשבו (וצדקו) שהם יכולים לייצר את הצרכים עצמם בקהל ואז לספק לו אותם. אבל מה שהיה נכון בעבר אינו נכון בעולם שבו כל אג'נדה נחשפת מיד והאמת או לפחות גרסאות נוספות שלה, ניתנת לשליפה בקצות האצבעות בכל רגע ובכל מקום.

הציבור כבר אינו בור, וכישורי התקשורת המתפתחים שלו עוזרים לו להגיע לקשת רחבה של מסרים לבחור מתוכם. קשת רחבה הרבה יותר מאשר בעבר כאשר אפשר היה לכוון אוכלוסיה שלמה דרך ערוץ מדיה אחד מבודד. יותר מכך, קבוצה לא מבוטלת של מובילי דעה משמעותיים, מובילה את הציבור יותר ויותר לכיוונים של עצמאות מחשבה וביטוי עצמי. מסרים מסוכנים מאוד למי שיודעים לשלוט רק דרך אסטרטגיה של הפרד ומשול.

הקלפים נטרפו. הגיע הזמן לטאבולה ראסה. הגיע הזמן לשינוי בפרדיגמה התפיסתית של המסר. במיוחד אם רוצים לרתום אותו לשימושים מסחריים.

האייקונות החדשות והבשורה המהפכנית שלהן:

lady-gaga-1-600x400אתם מוזמנים לצחוק אבל ליידי גאגא היא אחד האייקונים המובילים ביותר את דעת הקהל הציבורית בעולם. מגוחכת עד כמה שיכולה גאגא להיתפס בעיניי המתבונן השטחי מבחוץ, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהמסרים של המותג "ליידי גאגא" מגיעים למאות מליונים ברחבי העולם ומשפיעים עליהם לעומק.

לרוב הייתי אומר שאני מרחם על המסכנים ששואבים לורידיהם עוד ערימת מסרים מסונטזת שנועדה לרכב על גימיקים וריגושים שטחיים כדי לממן למישהו עוד בית במליבו, אבל במקרה הספציפי של גאגא – זאת תהיה לדעתי טעות.

בטעות מושוות גאגא לכוכבות דומות מהזירה שבה היא מתקיימת, אך גאגא שונה מכל קודמותיה בדבר אחד גדול מאוד: המסר שלה.

המניפסטו של אימפלצת

לקליפ יש סיפור, ולסיפור יש הרבה יותר ממסר אחד…
בזמן שכוכבות וכוכבים דומים לליידי גאגא קראו לחופש, שחרור והבעה עצמית – הסאב מסר שעבר איתו היה "אבל תעשו את זה על ידי לחקות אותי". מדונה סחפה ו"שחררה" את נשות העולם באופנה של מחוכים ותחרות, ג'ניפר אניסטון גרמה לכל הנשים בעולם להיסתפר כמוה ושרה ג'סיקה פרקר וחברותיה לסקס ולעיר מיצבו את קוקטייל הקוסמופליטן בתור משקה הרווקות האולטימטיבי. מעריצים היו מגיעים (ועד היום) להופעות של שר ומדונה, לבושים כמו "לוקים" ספציפיים שלהן שמותגו. חקיינים של אלוויס עדיין ממלאים אולמות ברחבי העולם... אבל ליידי גאגא אומרת משהו אחר לגמרי.

ליידי גאגא מקדמת את מה שהגדיר חברי ומורי אייל כרמי, "קונספט פייסט, לא קופי-פייסט".

ליידי גאגא, המכנה את עצמה "המפלצת האם" (או אימפלצת, אם תרצו), קוראת למעריציה לגלות מי הם עצמם ועוזרת להם למצוא את האומץ להתמודד עם הזהות הזאת, מה שלא תהיה – ואף להיות גאים בה. כלומר, אם המפלצות מעודדת את המפלצות הקטנות שלה, כך היא מכנה את המעריצים שלה וכך הם מכנים את עצמם, לחפש את הדבר האמיתי. להיות נאמנים לדבר האמיתי. לקבל את הדבר האמיתי בך, ובכך בעצם להיות מסוגל לקבל את השונות באחרים. ושימו לב למינוח מפלצת – מראש התוצר הסופי אינו מושלם ויותר מכך – הוא אינו מחוייב להיות דומה למשהו אחר. אנחנו לא "מייצרים גזע ארי חדש". אנחנו כל אחד זן בפני עצמו.

אם תהיתם למה ליידי גאגא מופיעה בכל פעם במראה אחר, הסיבה לכך היא בדיוק העובדה שהיא אינה רוצה שיהיה לה מראה אחד מיוחד וממותג. היא רוצה לשמור על הזכות להשתנות ללא הפסקה. לנסות ללא הפסקה. להתחדש ללא הפסקה. אלה גם בדיוק המסרים שהיא שולחת למעריצים שלה. דור חדש וסובלני יותר גדל כאן, גם אם הוא עושה את זה על גלי מוסיקת פופ דביקה ונוסחתית.

הרכבת של מארק צוקרברג   

אי שם בתחילת שנות האלפיים, עלתה האינטרנט על רכבת הרשתות החברתיות. בהתחלה, כמו עם רכבות, נסענו לאט יותר. עצרנו יותר בדרך. היו תקלות. התנגשויות. אפילו אבדות בנפש. אבל עם הזמן והטכנולוגיה – טסנו אל עבר העתיד והיום נוהג את רכבת הסילון הכחולה לבנה, יהודי (כמה מפתיע) שהוא גם לגמרי במקרה הבילרירדר הצעיר בעולם.

צוקרברג אולי לא המציא את הגלגל החברתי אבל הוא היה מספיק חכם בשביל להיות במקום ובזמן הנכון כדי לזהות צורך מסויים ומאוד אמיתי של החברה: המציצנות. על הצורך הזה, צוקרברג הבין, אפשר לכסות על ידי "יצרים רציונאליים" יותר כמו למשל "תקשורתיות מוגברת ופוטנציאל מימוש אישי גדול יותר".

זאת לא ההמצאה "פייסבוק" שהופכת את צוקרברג לגאון בעיניי, אלא התיזמון שלו יחד עם הבנת הצרכים ושיווק נכון ומבריק של הפלטפורמה הלא חדשה שנמכרה כחדשה לקהל בור עצום בגודלו. (אגב, בור שלא באשמתו אבל בעקבות המהפכה של צוקרברג – הבורות הזאת כבר לא תחזור...)

אנשים נוטים לשכוח שממש לפני שנתיים היה לנו נהג קטר אחר לחלוטין, ששמו הוא גוגל. גוגל שהיתה מותג התקשורת והמידע החזק בעולם, נאלצה לפנות את מקומה למסר ופרדיגמה שלא הצליחה עדיין להפנים (ויוכיחו זאת שני כישלונות צורבים בזירה החברתית ברשת), אבל גוגל הניחה את הדרך ואת הפסים לצוקרברג בכך שקידמה מסר חיובי חזק אחר: המסר של חופש המידע.

זה נכון שגוגל הינה תאגיד פולשני וקפיטליסטי בדיוק כמו כל האחרים וכמובן שיש לה אג'נדות כלכליות ופוליטיות כמו לכל האחרים – אבל היא מחנכת את ההמון לחפש. יותר מזה, הגולם קם על יוצרו כשההמון הבין שהוא יכול לחפש ביותר ממקום אחד. לא רק בגוגל. כך בדיוק הונחה הקרקע לפייסבוק. פייסבוק השלים את הצורך שהיה קיים וגוגל לא ענה עליו: האפשרות לחפש אנשים אמיתיים ולקבל עליהם מידע שימושי ואקטואלי.

אז אפשר לחפש ואפשר להתבטא ואפשר להיות עצמך ורצוי להיות אמיתי – כי מי שלא אמיתי לא מעניין, וכדאי להיות מעניין בגלל שמעניין מקבל תשומת לב ואהבה. יותר מזה, מעניין מקבל כסף. וזה הרי מה שכולם רוצים בסופו של דבר, לא? לא. אבל הם חושבים שכן.

דילגתי פה על עוד הרבה מובילי דעה חשובים בזירות רבות ומגוונות. סטיב ג'ובס כמוביל מהפכת העיצוב הנקי ופולחן דביקות ממשק המשתמש, נשיא ארצות הברית ברק אובמה שהוביל עם מסר חיובי "yes we can" והוכיח שאפילו ארצות הברית מוכנה לנשיא שחור. אופרה וינפרי, האישה שהיא אימפריה של תיקשורת מובילה כבר שנים את המאבק בבורות הציבורית ומניעה מפעלים שלמים של השראה בעזרה לזולת, הבדרנית אלן דג'נרס שהוכיחה מעבר לכל ספק שאם תהיי נאמנה לעצמך, אותם אנשים שחשבו שהם שונאים אותך – יהפכו לאוהבים הכי גדולים שלך, ועוד ועוד אנשים שונים מזירות שונות...

הרשו לי להתנבא

אני לא יודע מה יהיה פה ב-2012. אני לא יודע ואני לא מתיימר לדעת. אבל אני יכול להניח.
אני יכול להניח שהחיים ימשיכו כמסלולם. עוד אסון ופחות אסון טבע. היקום גם ככה לא באמת רואה את זה ככה. הוא לא לוקח אותנו כל-כך אישית. אבל אנרגיה חדשה או לא אנרגיה חדשה – דור חדש גדל כאן, והדור הזה גדל על מסרים שונים בתכלית מאלה שגדלו עליהם הדורות שקדמו לו. (לכן זה לא פלא שניהול העולם הולך ועובר לידי הצעירים...)

גדל כאן דור שהקונפורמיזם שלו משנה פרדיגמה. מעכשיו מותר להיות קבוצה של הרבה פרטים שונים ואינדיבידואליים. מעכשיו כל אחד צריך להיות אמיתי עם עצמו וכולם צריכים לקבל אחד את השני בלי לשפוט – כי על להיות נאמן לאמת שלך, אסור לשפוט אותך יותר. (זה חדש!).

גדל כאן דור שמבין שיש לו תדמית בעולם הוירטואלי. שיש לו יכולת לתקשר ולהיות מעורב. שיש לו יכולת באמת להשפיע. לא רק להיות מובל.

גדל כאן דור שעוד מעט הפרדיגמות הדתיות והפוליטיות שאנחנו חיים בהן בימנו – לא תהיינה רלוונטיות לגביו. דור שלא יבחין בין אנשים לפי הצבע או המוצא שלהם. דור שאינו מאמין לאף אחד שדורש ממנו לנתק את עצמו משאר זרם המידע ולהקשיב רק לו.

אני לא יודע לשים את האצבע על תאריך ספציפי שבו הדור הזה ישנה את פני האנושות. אני לא רוצה לדמות את זה למטאפורה הוליוודית המראה גל של צונאמי שוטף את העולם. השינוי כבר החל. הוא כבר כאן. הוא קורה ברגעים אלו ממש. הוא לא מחכה לאף תסריטאי או פוליטיקאי שיעשה ממנו את שובר הקופות הבא.

המסרים החדשים מחלחלים ומפעילים, ויכול להיות, רק יכול להיות שבעידן הבא תהיה לנו פה קצת יותר מודעות, קצת יותר סובלנות לאחר, קצת יותר פתיחות, קצת פחות שיפוטיות, ומי יודע – אולי אפילו קצת יותר שלום.

מתוך הדור הזה יצאו מנהיגים חדשים שיובילו אותנו כחברה בעלת מבנה אחר – אל העתיד.

איך העתיד הזה יראה...? אף אחד לא באמת יודע, וכל מי שאומר לנו שכן – הוא תמים או שקרן. אבל זה מה שיפה בכל העסק. לשם שינוי באמת כל הקלפים נטרפו – התרבות האנושית מוכנה לפרדיגמה הבאה שלה, שאולי אפשר להתחיל למנות אותה מתאריך אחד פוטוגני, אבל זאת באמת דרך ששייכת לדור הקודם.

מאי 15, 2010

שני נושאים למחשבה

Snap5 כל הדרכים מובילות לסיימון

לפני כשבועים, עלה ליוטיוב סירטון תמים, שעל פניו נראה כמו מיליוני סירטונים אחרים שכמותם עולים ליוטיוב יום יום. אלא שבסירטון הזה היה משהו מיוחד, אם עדיין לא הכרתם – איפה התחבאתם? תכירו: גרייסון צ'נס, וכן, עד לפני שבועים לא היתה שום סיבה שיהיה לו כבר ערך בויקיפדיה, אבל הרשת פועלת בדרכים ניסתרות (או שמאוד לא כל-כך), ובן ה-12 המוכשר ש-כמו שאומרים באיידול "בחר את השיר שלו היטב", זכה עד עצם כתיבת פוסט זה במעל 13 מיליון צפיות. (אל תבדקו, סוזן בוייל עדיין מובילה עם מעל 92 מיליון צפיות...) בסירטון, גרייסון נותן את הביצוע שלו לשירה של לידי גאגא "פאפארצי". (למה אני מרגיש צורך לכתוב את ליידי גאגא במירכאות ולא את שם השיר...?).

כרגיל, הרשת היא אגם הדייג הגדול של הטלוויזיה והראשונה לשלוף את הכישרון רב החשיפות לתוכניתה היתה לא אחרת מאשר אלן דג'נרס. האמנם אלן הנדיבה...? בראיון ראשון בטלוויזיה, גרייסון זכה גם לדבר עם האלילה שלו בטלפון בשידור חי וגם ולבצע את השיר שלה.

למי שלא עוקב אחרי אלן דג'נרס באדיקות, בכל זאת אנחנו בישראל, לאלן ולגאגא מערכת יחסים ידידותית ארוכה וגאגא כבר התארחה בתוכנית בעבר מספר פעמים ושיתפה עם אלן פעולה בדברים דומים.

בנוסף, גאגא הופיעה לפני כשבועיים גם באמריקן איידול, כאומן אורח, התוכנית שבה שופטת השנה גם אלן.
רק טבעי שסיימון קאול, החבר לפאנל השופטים יזכה לשים בקרוב את חותמו על מר צ'נס הצעיר, שכמו שאומרים – כנראה קיבל את הצ'נאס שלו ברגע הכי נכון.

אז למה אני בכלל מדבר איתכם על הקישקוש הבידורי הזה?

כי זה עורר בי כמה מחשבות גורפות על הבידור העולמי:

1. באופן עקיף או ישיר, סיימון קאול הולך ומשתלט על תעשיית הבידור והמוסיקה העולמית בכך שהוא מכתיב גם סטנדרטים וגם אופי למאות מליוני אנשים (להזכירכם, הפורמט של איידול נמכר ומופק ברחבי העולם).
אם כבר יש אי שם כישרון טבעי ונא, רוב הסיכויים שהמערכת הזאת תשאב אותו לתוכה בדרך זו או אחרת ותבטיח לעצמה בלעדיות.
מערכות כאלה נוטות בדרך כלל "לדפוק ולזרוק" באותה מהירות (כלומר לדפוק קופה ולזרוק אותך לאוכלי הנבלות במרטפי הטוקבקים), וכל פעם מפתיע אותי מחדש שכישרונות קונים את ההיזדמנות הזאת בלי לחשוב פעמים – למרות שהם ראו בעבר במו עינייהם איך כוכבי שביט כישרוניים עולים במהירות ומתרסקים במהירות אחרי שנוצלו כהלכה.

2. אם להיסתכל לטווח הארוך, אלן וסיימון כבר הבינו שניהם את כוחה של הרשת. אולם במקום לאכול את הלב על מיליוני החשיפות שכלום מהן לא הולך לכיסם, (או לאכול לנו את הראש כמו שאר התעשייה על שיתוף לא חוקי), הם בוחרים להיסתכל על הצד החיובי: הרווח שהם כן יכולים לעשות מהפוטנציאל הזה – מחוץ לרשת, וגם בתוכה בעתיד.
סיימון ואלן מייצגים בגישה זאת את הדור החדש של תעשיית המוסיקה. הדור שמבין שלא משנה למי שייך הקניין הרוחני וזכויות היוצרים – אי אפשר להגביל את המידע וניסיון למנוע ממנו להגיע לציבור רק יסייע לתוצאה ההפוכה מן הרצוי. סיימון ואלן מבינים איך הם יכולים לנצל את הרשת בתור עונת אודישנים אינסופית, וזה בלי לקום מהכיסא.

3. מלהיסתכל בהופעה הראשונה של גרייסון התרגשתי, היה משהו אמיתי ורגיש ומשום מה יכולתי להאמין שהוא יכול היה לכתוב את השיר הזה בעצמו. באלן, כבר אבד חלק מהקסם הזה. הבחור הצעיר בהחלט הצליח להפנים מהר שההצלחה בפתח ומשהו בהופעה היה טכני ומנייריסטי.
בכל זאת, לא נראה לי שרוב אמריקה מחזיקה בקריטריוני הגבוהים שלי, ומלהיסתכל סביב על הקטגוריה, אי אפשר להתעלם מכוכבים כמו ג'סטין ביבר, האחים ג'ונס וזאק אפרון (שבגילו הקשיש כבר נמצא בדרכו החוצה לקטגוריה אחרת) ולראות בגרייסון הצעיר המשך פוטנציאלי ישיר שלהם. כמו שיבוטים שכבר שכחו מי מהם היה הראשון, אם הוא יהיה -  הוא יהיה רק עוד אחד מאלה שנשמעים אותו הדבר... ובדיוק כמו שהציבור כבר הספיק להתבלבל מי באה קודם קריסטינה אגילרא או ליידי גאגא, או למה היהודים גנבו את השיר של נינט (- חיפשתי קישור לכתבה שזה הופיעה בה ולא מצאתי) ככה יבלע כנראה גרייסון צ'אנס, והלוואי שאני טועה ושיש לו צ'אנס אחר.

* תודה לאייל שאחראי, בין עוד המון שאר, גם על הצד הזה של ההשכלה הבידורית שלי.

מריחואנה אנא?

אנחנו עדים להתרחשות היסטורית: הציבור הכי עצל בארץ מרים את ראשו הסטלני ומאיים לעשות מעשה. כלומר אשכרא לצאת לפעולה... כן – פיזית.

היובש הרישמי, שמדווח, במקורות החשיש והמריחואנה בארץ, גורם לפלח גדול (או לפחות פלח שמרגיש שהוא גדול) להרגיש יותר ויותר שדוחקים אותו לפינה.

במשך שנים מקיימת ממשלת ישראל באמצעותה של המשטרה את ה"אכיפה" על חוק הסמים האסורים בישראל, ולמרות האכיפה הרישמית, בכל זאת קשה להתעלם מתדירות נוכחותו של החומר באיזורים ושכבות מסויימות של החברה הישראלית. תמיד בכמות מספקת, תמיד ללא רעש מיוחד למעט מקרי קצה פה ושם. כשחושבים כך, קשה שלא להרים גבה נוכח הנוחות והזמינות הגבוהה של מה שאמור להיות "סם אסור" בישראל, וכדי לא להיסתבך משפטית אניח זאת בצורת שאלה שכל אחד מכם יוכל לענות לעצמו: האם נראה לכם שיש סיבה מיוחדת שעכשיו פתאום אחרי כל-כך הרבה זמן של שקט יחסי, פתאום מתקיימת אכיפה מוגברת – וזאת ללא קמפיין תיקשורתי מלווה? כלומר, אם ממשלת ישראל היתה עושה פה מהלך תדמיתי "לנקות את הרחובות", לא הייתם מצפים שמישהו יצעק מראש איזה ערוץ שסוף סוף רואים את התוצאות החיוביות של עבודת המשטרה?

אבל העובדה שאיש לא צועק ואף קמפיין לא יצא, ודווקא הדיווח בתיקשורת עולה מתוך הצורך של הצרכנים עצמם – דווקא זה מה שמטריד יותר בכל הסיפור. מפני שסה"כ, כל חובב קונספירציות יוכל לתת תיאוריה קבילה מדוע ממשלה צריכה וזקוקה לקהל הצרכנים הספציפי הזה, ואיך הכסף השחור שמגלגל השוק הזה כביכול לידי "אירגוני פשע", מגלגל את עצמו בחזרה למערכת המדינית.

אז למה יש חוסר ויובש? זה לא בגלל המשטרה. או לפחות לא בגלל המשטרה בישראל. או לפחות לא בגלל שהמשטרה הגבירה את האכיפה כי פתאום הנושא הזה הפך להיות ראשון בסדר העדיפויות שלה.

אז למה כן? (תענו לעצמכם).

אז אחרי שהצלחנו להבין מי לא עומד מאחורי היובש, או לפחות מה לא הסיבות שביגללו הוא מיוצר, יש עוד נושא שכדאי לשים לב אליו, וזה ההידחקות לפינה.

סמים מיצרים תלות: פיסית, נפשית, פסיכולוגית. (כמו גם תרופות שונות, אלכוהול ואפילו מזונות מסויימים). הקהל שצורך את החשיש והמריחואנה מדבר על השפעות הלווי של חוסר ריכוז, אי היכולת לישון וחוסר סובלנות הולך וגובר. כביכול זה נשמע כמו התפנקות כשמשווים את זה לגמילה מסמים קשים באמת, אולם כשמסתכלים על זה בטווח הארוך, עצבנות, חוסר סובלנות וחוסר ריכוז יכולות להוות עול של ממש על חיי אנשים, לגרום להם לאבד את הזוגיות, את העבודה ועוד.

אז לראשונה מאז עידן ההיפר תיקשורת בישראל, הרשת נרתמת למהפכה חברתית מאונס: הסטלנים מרגישים שזה עכשיו או לעולם לא, ואחרי ששאבו מהספות את הפרורים האחרונים, הקימו פרופילים וקבוצות בפייסבוק וביוטיוב – הם אשכרא קמו ויצאו להפגנה בכיכר רבין. יותר מזה, הם כבר מתכננים את המתקפה הבאה: הפגנת תמיכה גדולה וגורפת שתקדם את חוקיות המריחואנה בישראל.

עכשיו מגיע החלק שמעניין באמת:

אם ממשלת ישראל לא תשחק את הקלפים שלה נכון, היא עלולה למצוא את עצמה באמצעה של מהפכה אגרסיבית למען הליגליזציה של קנאביס בישראל. קנאביס בישראל כבר מאושר בחוק לשימוש רפואי, ומכאן הדרך תהיה לא מאוד ארוכה.
ושוב, חובבי הקונספירציות בינכם, מבינים היטב מדוע אין זה האינטרס של חלקים מאוד מסויימים המנהלים את החברה הישראלית.

מצד שני, אם המצב יחזור לקדמותו במהירות כדי "ליסתום פיות", זאת תהיה הוכחה חותכת לקיומה של "מערכת השתקת האכיפה" שהיתה קיימת כביכול עד כה.

מה יקרה בסוף? נחייה ונראה. ממש בקרוב לדעתי. מה שבטוח, משהו פה מעלה עשן. והרבה.

מאי 13, 2010

הבלתי משוחד – בעקבות מפגש בלוגרים עם מיקי רוזנטל

Video_2455321

מיקי רוזנטל הוא עוף יחסית מוזר בנוף התקשורת הישראלי. הוא מטיב להתבטא, אך אינו רהוט כקריין טלוויזיה (כך הוא מעיד על עצמו...), הוא אידיאליסט שרואה במקצועו שליחות ציבורית, אך הוא בכל זאת עושה טלוויזיה מסחרית. הוא מכיר בכוחה של האינטרנט, אך נראה כי אם יקדיש לכך קצת יותר זמן ותשומת לב הוא יוכל לרתום את הכוח הזה ביעילות גדולה עוד יותר.

הבלוגרים נקראים אל הדגל

כשערוץ מסחרי מזמין למשרדיו קבוצה של בלוגרים מובילים לפגישה עם מיקי רוזנטל, ברור לכולם שהכוונה היא לקדם את האג'נדה המסחרית של הערוץ, ועם הידיעה הזאת מגיעים הבלוגרים למפגש כאשר הערוץ לוקח בחשבון סיכויים טובים, כמו עם עיתונאים, שהדעות והסיקור יהיו לכאן או לכאן.

הגישה הכללית אומרת: כל עוד מדברים עליך – זה טוב. באופן אישי אני לא בטוח שזה נכון בכל המקרים, אבל לפעמים כן.

הבלוגרים שהוזמנו למפגש, יש לציין, רובם בלוגרים מתחום הבידור ופחות מתחום האקטואליה. רובם הגדול כותב בפלטפורמות מוכרות ומרובות טראפיק מלכתחילה, ורובם קשורים בעיסוקם היומיומי לעיתונאות. הסינון היה קפדני, צפוף ואינטרסנטי, ואני, שלא הוזמנתי לאירוע במקור ביוזמת הערוץ, אלא הצטרפתי דרך ידידה וקולגה לעתיד, שידעה אותי על המאורע, הרגשתי שהערוץ מחמיץ פלחים רבים וחשובים של קהל היעד שלו כאשר הוא מחפש בלוגרים בתחום צפוי ובאתרים מוכרים, ואינו מתעניין באמת בוותיקי הבלוגוספירה הישראלית שהינם בעלי בלוגים עצמאיים בפלפורמות קצת פחות מקומיות, כמוני למשל.

למרות זאת, קיבלתי יחס שווה ונאה בהגיעי ואפילו צורפתי לרשימת ההזמנות הבאות. אם הם ירצו באמת להזמין אותי שוב או לא, כבר נראה...

IMG_2258 האירוע שהתרחש במשרדי ערוץ 10 בגבעתיים, כלל מזנון יצירתי של שקשוקה מבעבעת, שולחן ישיבות עליו פוזרו מספר מיקרופונים, ומקרן שהראה את האירוע משודר חיי בוידאו בפייסבוק בעמוד הבית של הערוץ.

לאחר המתנה לא ארוכה מידי, ומינגלינג מינימאלי בין הבלוגרים עצמם, מיקי הגיע.

דיון סביב שולחן עגול ולא "מכירה פומבית" של שאלות ב"מסיבת עיתונאים"

IMG_2279 הרושם שהתקבל הוא כי הוא לא ממש יודע למה הוא נכנס. הוא אפילו לא חשב להתאפר בשביל המצלמות, ובגלל אופיו הראשוני של המפגש מבחינת ערוץ 10 ועצם העובדה שמיקי בעצמו מודה כי אינו ממש שוחה בתחום המדיה החברתית (אלא מנצל את הרשת בעיקר כמקור מידע), היה מורגש שהוא מעט במתח מהסיפור. אולי בעיקר בגלל שהוא שודר חי, ועיתונאי כמו מיקי כבר רגיל בשלב זה לתוכניות מוקלטות ולעריכה.

ובכל זאת, האינטגריטי הפנימי שלו והניסיון העשיר שלו כעיתונאי ואיש תקשורת עזרו לו להיכנס במהירות לעניינים, ומהר מאוד התפתחה שיחה די קולחת בינו לבין הפורום שישב סביב לשולחן, בשילוב תשובות לגולשים שצפו בנו דרך הצ'ט החיי.

במהירות הבנתי שבגלל אופיים ומחויבויותיהם של רוב הבלוגרים היושבים לשולחן, שאלות נוקבות ומעניינות לא ממש יהיו פה. היו שאלות מסקרנות, אני לא אומר – אבל הסיבה שאני הצטרפתי לפאנל היא כי רציתי הזדמנות אמיתית לפגוש את האיש שמסקרן אותי כבר הרבה זמן, וכבר התייחסתי אליו בבלוג שלי בעבר, גם בלי ההזמנה של ערוץ 10.

השאלות שהצבתי בפני מיקי היו אלה:

1. אחרי השגים כמו שיטת השקשוקה, ואחרי המרד בממסד, חששת שאף אחד לא יהיה מוכן לגעת בך כעיתונאי. עכשיו אתה חוזר לעשות תוכנית בטלוויזיה המסחרית, שמן הסתם יש לה הגבלות אג'נדריות. מה תענה לאנשים שיתייחסו לזה כאילו הלכת בעצם צעד אחורה?

כשמיקי מדבר הוא מביט ישירות בעיניו של מי שהוא מדבר איתו. הוא אמר שאכן ברור לו שלערוץ 10 יש מגבלות, ובכל זאת בינתיים הוא לא נתקל בהן, וזאת למרות שידור הכתבה הדי פרובוקטיבית (אך גם מאוזנת באופן יחסי למתקפה ישירה המאפיינת את מיקי בד"כ) על נוחי דנקנר בתוכנית הראשונה. הוא אמר בגילוי ובפירוש שאם כן יתקל בהגבלה ובסתימת פיות, הוא לא ימשיך לעשות את התוכנית.

מובן שזו יכולה להישמע כמו תשובה פופוליסטית של יח"צ, אבל סיכום ההתרשמות שלי ממיקי במהלך כל המפגש גרם לי להאמין כי האיש באמת עומד מאוחרי דבריו.

2. תוכניות תחקיר קיימות לעיפה בטלוויזיה, ובערוץ 10 בפרט. אנחנו כבר רגילים לראות את הסנסציות מתחלפות לנו מול העיניים. כשאתה מראה לנו את התחקירים שלך, זאת הפעולה שלך נגד השחיתות, אבל מה אנחנו, הצופים יכולים לעשות בפועל כנגד תוצאות התחקירים שלך חוץ מלצקצק מעל הדאבל מיקיאטו שלנו ולהספיק להדחיק את זה עד התחקיר הבא?

מיקי רוצה שנתארגן. הוא טוען שהעם בישראל אינו מבין את כוחו האמיתי של ההמון. הוא אפילו אומר ש-10,000 איש שמאוחדים בדעתם ובפעולתם, חזקים יותר מכל ראש ממשלה או שר. אין לו עצה פרקטית, אבל הוא בלי ספק מאמין בפעולה ולא בצפיה פאסיבית מול הדרמות הנצלניות המתרחשות על חשבוננו כציבור.
עוד אמר רוזנטל בהקשר הזה, שכ"צרכנים" אנו עושים לרוב רק מה שכדאי, כ"בני אדם", אנחנו עושים לפעמים גם מה שצריך...

3. איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים? לאן אתה שואף להגיע?

נראה לי שמיקי שמח על ההיזדמנות הזאת, שסוף סוף נוסחה כשאלה פתוחה ולא ניסתה לדחוק אותו לענות ספציפית לגבי הספקולציות שעתידו נמצא בפוליטיקה.
התשובה שלו מפתיעה ומעודדת, והוא יורה אותה בלי לחשוב כמעט, כך שדי ברור שזאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על הנושא. מיקי רוזנטל רואה את עצמו בעוד 10 שנים מנהל בית ספר בכרמיאל. למה? כי הוא מאמין ששינויים מתחילים בחינוך, והוא ישמח לגדל פה דור שלא יפחד לעשות בלאגנים בשביל לקבל את מה שהוא ראוי לקבל.

אז האיש אינו חושב או מתכנן איך בעתיד הוא יהיה מפורסם יותר, או חזק יותר כלכלית. הוא חולם על עמדת מפתח לשינוי אמיתי.

כשנשאל מיקי מדוע עשה את המעבר לאולפן, לאחר היותו איש שטח במשך שנים רבות, הוא אמר בפירוש:

אנשים צריכים את התוכן שלהם באריזה קלה ונוחה לעיקול. הפוזה הטלוויזיונית שהוא מחוייב אליה, היא הקורבן שהוא עושה על מנת שהתכנים שהוא מדבר עליהם יעברו לקהל כמה שיותר גדול וישפיעו כמה שרק ניתן.

"אין עיתונאים אוביקטיביים, יש עיתונאים הגונים" (מיקי רוזנטל)

הדיון התקדם וכלל עוד הרבה נושאים וכותרות פופוליסטיות, שברשותכם אמנע מהם בפוסט זה מפני שהם לא הסיבה שחשתי צורך לכתוב.

הסיבה האמיתי שהרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה היא העובדה ששמחתי לגלות באופן אישי, שהישות הטלוויזיונית/תקשורתית "מיקי רוזנטל" הוא בן אדם אמיתי, עם אידאלים אמיתיים ותחושת שליחות אמיתית. מישהו נדיר, שלמרות כל הציניות שלי, הצליח לגרום לי להאמין שהוא באמת מה"בלתי מושחתים". מישהו שבאמת אפשר לסמוך עליו שלפחות הוא מאמין במה שהוא אומר.

המסחריות משרתת את מיקי כדי לקדם את האידיאלים שלו, ולשם שינוי, יש כאן סיכוי לסימביוזה אמיתית של תוכן ומיסחור, אחרי שנים של ניצול חד כיווני.

אני מחזיק אצבעות למיקי רוזנטל ולאנשים כמוהו ומקווה שימשיכו לעשות את עבודתם בלא משוא פנים, וללא פחד מן התוצאות.

אני לא מרגיש שבלעתי הפעם גלולה מהונדסת של יח"ץ, אלא שבאמת זכיתי להצצה אמיתית בעיניו של אדם אמיתי.

ההבדל בין שיתוף אמיתי לשימוש מגמתי

IMG_2282 רק הערה אחת יש לי בשולי המפגש הזה, והיא יחסו של רוזנטל לאינטרנט ולקהילה האינטרנטית.

במספר פעמים במהלך השיחה, עלה נושא היחס לבלוגרים ולקהילה ברשת. מיקי מאמין כי הרשת היא אינה תחליף לטלוויזיה ולמדורת השבט וכי התוכן בטלוויזיה הוא מה שמעורר את הדיון ברשת.

בכל זאת, דיברנו על יצירתה של ציבוריות חדשה, רק שמה שנעלם מעיניו של מיקי לדעתי, היא שהציבוריות החדשה הזאת מקיימת כבר זמן רב גם חוקיות חדשה של הפצת תוכן ומידע.

הטלוויזיה מפחדת מהאינטרנט ובצדק, והעובדה שהיא הזמינה את הבלוגרים כדי שיעשו לה שירות מראה שהיא מכירה בכוחם הכלכלי עבורה, לכן הייתי מציע למיקי ולערוץ 10 שני דברים:

1. אם אתם כבר מזמינים בלוגרים לפורום, כדאי לכם להיות יותר מעורים במה שקורה בבלוגוספירה הישראלית מעבר ליח"צ של תוכניותכם. תהיו נוכחים כל הזמן, תגיבו גם אתם על תכנים של הבלוגרים ואל תשתמשו בהם רק כערוץ הפצה. זה יהיה שינוי גישה מרענן, וקרוב לוודאי שייצר עבורכם אהדה שתשפיע על תכנים שיכתבו בעתיד.

2. עדיף לא להתנשא על הבלוגרים / להפגין בורות בנוכחותם. אני מתכוון לדברי הסיכום של איתי, איש האינטראקטיב של הערוץ שהודה לבלוגרים באמת מתוך כוונה טובה אך טעה בתום לב ואמר ש"הדיון שהתקיים היה ברמה גבוהה לפחות כמו במסיבת עיתונאים".
יתכן ומדובר בבחירה אומללה ולא מכוונת של מילים שבהחלט כוונו להיות מחמאה, אולם אם איתי היה מבין באמת את הבלוגוספריה ולא רואה בה רק אמצעי קידום יחצני, הוא היה יודע שראשית, חלק מן הבלוגרים שיושבים בחדר הם גם עיתונאים, שנית גם אנשים שהם לא עיתונאים יכולים להחזיק דיון ברמה גבוהה ודווקא עיתונאים מסויימים יהיו יותר עצלנים, חנפנים, חצופים וכו'... מהתנסחותו נגזרת ראייתו את הבלוגרים כמשהו שהוא "נחות" מעיתונאים, וברור כי הוא אינו מפנים את כוחם העצום ותפקידם בהפצת המידע מעבר לאינטרסים שלו או של כל ספק תוכן אחר.

עובדה מחזקת לנושא היא השילוב המינימאלי של הקהילה הגולשת בתכני הטלוויזיה בישאל בזמן שהם משודרים, והתייחסות אליה רק כשירותי הפצה.

מיקי, אגב – ראוי לציין, דווקא הביע עניין בשאלתי לפתח אפשרויות המשלבות את הבלוגרים ואת הקהילה האינטראקטיבית גם במהלך שידורי התוכנית עצמה, אך הוא הפנה אותי לחברת האינטראקטיב של הערוץ, ושם אמרו לי בעדינות שהם עושים הכל אין-האוס. ואני אומר, כל עוד הם יודעים מה הם עושים, בכיף שיהיה להם. באופן אישי נראה לי, שלא יזיק להם לפתח יתרון על הערוצים המתחרים על ידי הפנמה שהגישה לבלוגרים ולמדיה החברתית צריכה להישתנות ולהיות פחות יוזרית ויותר שיתופית.

קליק לאלבום התמונות שהעלה ערוץ 10 לפייסבוק מהמפגש >>

קליק לאלבום שאני העליתי לפייסבוק מהמפגש >>

קליק לחלקים מן השיחה בוידאו (כאן מיקי עונה לשאלה השניה שלי)>>

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית