סוף עידן הרגש. (פוסט אורח מאת ליבי אבנר)

הרבה מאוד עבר על המדינה הקטנה שלנו מאז ימי “חבורות הזמר” ותחרויות השירה העברית.
תחרויות שמיטב זמרי ארצנו השתתפו בהן וצמחו מתוכן, בעיקר בזכות יכולתם הקולית.
הפורמט שינה מיקומו ועבר לטלוויזיה ובעשרים השנה האחרונות, כינס את עצמו ברובו תחת כותרת אחת: ריאליטי.
כמו מפלצת ארוכת זרועות השתלט הריאליטי ותפס את מקומו בכל הערוצים בשעות הפריים טיים, ולא רק, וגילה לנו דבר חדש, שלכולנו חלום נסתר ומשותף לשיר שלא לומר התפרסם. כך לפחות זה נראה בעיניי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שרק אני ועוד קומץ קטן של חבריי עוד לא הלכנו להיבחן.
אבל השירה היא כבר מזמן לא מרכז הסיפור והסיפור האישי של הזמר הפך להיות המבחן האמיתי.

אני חלילה לא מזלזלת באף סיפור חיים, רגשי ככל שיהיה ומטבע הדברים אנשים עוברים אסונות וחיים לא קלים, אבל מפלצת הריאליטי, טורפת הרייטינג, פועלת ללא הבחנה בין טוב לרע, בין רגש לקהות והפקטור היחידי ב"אקס פקטור" הוא צרות החיים.

"הכוכב הבא" הפך כבר מזמן ל"הקורבן הבא" ו"האח הגדול" ל"הקורבן הגדול".
קורבן של נסיבות, קורבן שכולנו אמורים להתרגש מההזדמנות הנפלאה שזימנה לו המפלצת להתרומם בזכותה מאשפתות ו"להשתקם" – או "להצליח", במושגים שלה כמובן.
מידתיות כבר אינה שם המשחק ואם אתה יתום מהורה אחד או שנים ועדיף בנסיבות ש"מצדיקות" כתבה בעיתון, כנראה שמקומך אתנו. כוכבית: אם אתם ערבים, אתיופים, מבקשי מקלט או סתם עובדים זרים, אתם פטורים באופן אוטומטי מסיפור חיים קשה, כי זה לכשעצמו כבר יעלה לנו את הרייטינג, את השיח הגזעני וכפועל יוצא את החשיפות, אתם תצביעו והמפלצת תתעשר.
מפלצת הראליטי שובה לא רק את המתמודדים, גם ה"שופטים" שלה חייבים לקחת חלק מרכזי במשחק המעוות הזה. הם חייבים לייצר דרמות במדורי הרכילות בשביל להצדיק את בחירתם. זאת, בזמן שהם רואים עצמם כמודל חיקויי לדור שלא מבין שאין את מי לחקות ובטח אין למה לחכות.

מאז ימי ה"כוכב נולד" ועד היום כבר עבר עשור. עשור שבו המילה "כבוד" הפכה לדבר החשוב ביותר, עשור שבו לא שמנו לב שהמפלצת טרפה את המילה "הדדי" והעלתה לכס המלוכה את ה"כבוד" מהמקום של "מגיע לי, אני רם ונישא, אני בפריים טיים – וזה אומר שמגיע לי הכל.
במיוחד אם אני כבר שם".

השעון כבר מזמן נעצר על "15 דקות תהילה", כי למפלצת עצמה אין זמן והמזון שלה "מצדיק את הקורבן". איש אינו מדיח את המפלצת עצמה ומעונה לעונה נדמה כי היא כובשת יותר.
הערך המרכזי שמנחה אותה הוא "מאני טיים". היא תעשה אותך מלך, לזמן מוגבל, אם רק יש לך את הסיפור הנכון, אם רק תדע את חוקי המשחק, תשלב איתה ידיים ותתקשר לצלמי הפפראצי...
אנחנו ממריאים והחברה מתרסקת.
הריאליטי הפך אותי לצינית במפגשים עם המקומות הכי כואבים של האדם. אני כבר באה מוכנה מראש לשמוע את המתמודדים נחנקים מדמעות כשנשאלת השאלה "למה בחרת את השיר הזה", אני כבר יודעת מתי תהיה השהייה, ומתי השופטים יזילו דמעה מזויפת, אני יודעת מתי המצלמה תעבור בחזרה מהשופטים למתמודד, מתי השופטים ימחאו כפיים וחלקם אף יגדיל ויעמוד על רגליו בקטע שהמתמודד ימשוך את השיר, או טוב מכך, יבצע קטע א-קפלה.
אני יודעת שיהיו הלסבית החירש העיוור הגמד והחרד"ל הבא, שתהיה אנורקטית או אם חד הורית או סתם פתטית שרצה מהשקה להשקה, אני יודעת, גם מי כוכב הריאליטי שיוצא עם כוכבנית הריאליטי מתחרה ומי נפרד, נבגד או בגד, מי לבוש שיק או מי לבוש שוק ו-אני-בשוק.

אני בשוק שהסיפור כבר לא נוגע בי ואף להיפך, ככל שהסיפור קשה יותר כך אני מוצאת את עצמי נכנסת לתוך קופסת הקהות שיצרתי על מנת לשרוד את כל הגועל שהמפלצת יצרה. גועל מניצול חיו של המתמודד על מנת לשרוד את התחרות מצד אחד ולהעלות את כמות הרייטינג מהצד השני.

אני זוכרת את עצמי אחרת, פעם לפני עשור, ואני כל-כך מתגעגעת להרגיש...
להרגיש שוב צביטה בלב מסיפור אנושי שבאמת קורע אותך לגזרים, להרגיש חמלה ורצון אמתי לחבק. אני גם מתגעגעת למילים שנכתבו בשביל להעביר מסר או סתם בשביל לגעת, מילים שנכתבו במטרה טהורה לרגש בשיר, מילים שנכתבו כאות אהבה ללחן או ללחן טוב המזדחל כנער מאוהב למילים שנועדו רק לו. נדמה שאלו הפכו כל-כך נדירים לאחרונה...
אני מתגעגעת כי המפלצת מייצרת להיטים ולהיטים מייצרים "כפיים" ואני מתגעגעת למחיאת כפיים.
אני מתגעגעת לגיבורי על שהנחילו לדורות הבאים התנהגות שראויה לשאוף אליה, מילים שהשאירו חותם אחריהם
גיבורים שמעשיהם הלכו לפניהם, שצניעות הובילה אותם, ששינו סדרי עולם, גיבורים שנכתבו בספרים ולא במדורי רכילות או במדורי פלילים
זו כנראה מלחמה אבודה מראש, כי נערים צורחים ובנות מתעלפות נותנים אפקט מרשים יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא במשחק הזה, אבל בזה שהפכתי לאטומה מול סיפורי חיים מצמררי שיער, אני יודעת שהמפלצת ניצחה ולמרות שאני לא בת ערובה שלה, היא מקיפה אותי חומות.
ואני לא מוכנה לקחת חלק יותר בהתבזות החברה כלפי המוסר, ניצול זה לא בידור בעיניי, אנחנו הצופים, החלק האינטגראלי של הזנת המפלצת וכיוון שכך, באפשרותנו וחובתנו להפילה, זו האחריות המינימאלית שלנו כלפי האינטליגנציה הכללית והרגשית שלנו
אז אני מודעת לכך שאני לא פקטור, אבל על מה שהמגמה הזו עושה לי אני שמה X.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------

Post by MichEal Amir Myx.

נאות סמדר – פוסט אורח מאת זוהר אוריין

אחרי שהזמינה אותי להתארח במתחם הפייסבוק שלה, הצעתי לזוהר אוריין התותחית להתארח אצלי ולשתף אותנו בפן שהוא יותר אישי, ולווא דווקא בתחום העיסוק שלה. אז זוהר בחרה לקחת אותנו לטיול בקיבוץ נאות סמדר המקסים.
אם בא לכם גם לדעת איך להגיע – לחצו כאן >>

המצגת מדברת בעד עצמה, או כמו שזוהר אומרת: 

גם לפטפטנית כמוני לפעמים נגמרות המילים ...

Neot smadar

View more presentations from zohar.

הקופירטר והאינטרנט

אתם מוזמנים להציץ בפוסט אורח שכתבתי בפייסבוק, במתחם Active & Marketing של זוהר אורין:

הקופירייטר והאינטרנט 

102 FM- מילים לזכרה של תחנה אהובה שאיננה עוד

פוסט אורח מאת: שרון קפלנסקי רוזן

כשהחלפנו את הדייהטסו שרייד שנת 92 שלנו עם מדבקת החניה לתושבי תל אביב אזור 1 ליהונדאי המשוכללת (שנת 97) אמרתי שהפעם אני לא מתפשרת על מערכת שמע, ורצתי לקנות רדיו טייפ לרכב. כשהטכנאי כיוון את התחנות ושאל אותי איזה תחנות אני רוצה שהוא יכוון לי מיד עניתי 102 FM. אבל הוא אמר שאני לא אוכל לקלוט את התחנה הזו, כי אין לי אנטנה. לא היססתי אפילו לרגע, השקעתי את מיטב ה-120 ₪ הנוספים עבור אנטנה.

לא היה גבול לאושרי. 102 היתה מבחינתי הלינק האחרון המקשר ביני לבין עירי האהובה אותה עזבתי (באופן זמני, מבטיחה) תל אביב. תחנה קטנה ונחמדת הממוקמת בנמל ת"א ומציעה בין היתר תוכניות אקטואליה והומור לצד מוזיקה סבירה. בפקקים של הבוקר היו אלה טל ואביעד, בפקקים של אחה"צ היו ערן ושרון, בצהריים היו אלה רון קופמן/אלי פיניש/עדי שמאי/יעל לבנטל/עינת שרוף שהנעימו לי את הנסיעות ואפילו העלו חיוכים שלא לומר צחוקים.

כל אלה, היו ואינם עוד. מגמתו של מנהל התחנה החדשה ברורה למדיי, ואף תוכנית דיבורים לא תינצל, זה הרי עניין זמני עד שכל שאר תכניות המלל יעלמו. חבל. היה נחמד

אזכור אותך תמיד 

שרון

בשולי הדברים:

זהו פוסט האורח השני של שרון קפלנסקי רוזן ב-Copy2go
את הפוסט הראשון שלה "סיפור אמיתי" אפשר למצוא כאן >>

אם גם לכם יש משהו להגיד ומתחשק לכם להתארח בבלוג שלי, אתם מוזמנים. 

מייקל

פוסט אורח: אייל סעדון - 15 שנה למותו של קורט קוביין

קורט קוביין, סולן להקת נרוונה לשעבר הוא דמות עטופה מיתוסים וסטיגמות – גם היום, 15 שנה אחרי מותו.

בפוסט הבא של אייל סעדון, יש סיכוי שאתם עומדים לגלות קורט קוביין אחר ממה שחשבתם, ואולי אפילו להקשיב אחרת לשירים של אחד האנשים היותר שנויים במחלוקת בתעשיית המוסיקה.

----

בדלי סיגריות על הרצפה, טלוויזיה דלוקה, פחית בירה חצי מלאה, ארנק נטוש ובו 120$, ז'קט קורדרוי מונח על הכיסא, מכתב מעלה תהיות, רובה סמי אוטומטי, שיער בלונדיני מהול בדם ושאר גופת האדם שכל כך אהבתי מוטלת על הרצפה, לפחות יומיים, ללא ידעת איש, כך נפרד KURT COBAIN מן העולם הזה שלכאורה חנק אותו מתשומת לב.

15 שנה עברו מאז...כביכול, אולי במובן הזמן, אולי במובן סיבובי השמש לכדור הארץ אבל לא במובן המרחק הרגשי שלי מן האירוע הזה.

כי גם היום כשאני מביט בו בתמונות אני רואה את מי שאהבתי להכיר :KURT החכם ,ציני, מצחיק ובעל אבחנות חדות, העצמי שעוד לא זכיתי להיות ולא איזו דמות נוסטלגית, קדוש מעונה או אליל מרוחק כמו פרדי מרקורי אלא פשוט את KURT. הממוצע והמיוחד, שקט ופרוע, מרוחק ורגיש .ככה זה כשאתה אמתי עד ברוטליות עם כנות שבאומנות שלך וכשיש מישהו שבאמת ובתמים מקשיב לה
אי אפשר לדעת בדיוק למה הוא סיים את חייו אבל ככל שעברו הימים מצאתי יותר ויותר סיבות לכך, הרגשת הזיוף שהוא חשב שהוא נהפך להיות, הבוז העצמי שפיתח בגלל התלות לסם, הלחץ מהסביבה להיגמל, הלהקה שהחלה להראות סדקים, הנישואים שהפכו להיות עוד חלק מלחץ מהציפיות שלא הצליח לממש. אבל מעל הכל זו הייתה ההרגשה של הכל עומד להסתיים ואם כבר לסיים את זה אז לפחות באופן שבו הוא יזכר נכון,גדול מהחיים,מוצלח ואהוב מאשר אדם שדוהה ונהפך לצל של מי שהיה פעם. אבל אז הם באו ....וכשם שהוא הסיר מעצמו את נשמת אפיו הם הסירו את אנושיותו והפכו אותו לפסל, סמל של כל כך הרבה דברים שהוא לא היה באמת, הם קנו את האלבומים שלו מבלי לטרוח להבין את המילים ,השתמשו בדמותו לטי שרטים זולים (ואפילו לבובת משחק ירחם השם), הם הכתירו אותו למלך ההרואין (סם שאליו התוודה באמת רק 3 שנים לפני מותו) והוא הפך לקלישאה של דברים שאותם תיעב ולצערי הוא נשאר לא מובן במותו כמו שהיה בחייו ועל כך הרגשתי את הצורך לכתוב

DIVE

KURT היה אדם שקט, ביישן עם חוש הומור מאוד מפותח (אבל לא ברור לכל אחד), צנוע כשלא היו מתגרים בו, מהורהר, לא מעורער .הייתה לו ילדות מאושרת עד גיל 7 שבו הוריו התגרשו ומאז הוא לא הרגיש באמת שייך לכל מסגרת. הוא נאלץ לגור במקומות שונים. מבית אמו כשזו נישאה בשנית לאדם אלים ולעתים אצל דודתו או חברים ומכרים ועד ללילות בספריה הציבורית וכן...גם כמה לילות מתחת לגשר. האומנות בערה בו, הוא היה מצייר, מפסל, הוא היה מוקסם מדמות תינוקות ואנטומיה של גוף האדם והיה משלב אותם ביצירותיו אבל מעבר לאומנות הוא היה לפי הגדרתו עצלן בכל תחום אחר. הוא כאב אונס ,מאוד הזדהה עם נשים, שנא סקסיזם, אהב הומואים והתחזה אליהם לא פעם, אימץ את התווית של הומו בבית הספר והיה "ביסקסואל" להגדרתו (כנראה רק מסימפתיה). הוא מאוד אהב להתנגד למוסכמות, ועשה זאת אך אף פעם לא בפרובוקטיביות לשמה אלא תמיד בטעם, אם זה בסטיקר על הגיטרה כמו Vandalism: Beautiful as a Rock in a Cops Face, או אם זה בלנשק את KRIST, הבסיסט וחברו הטוב, נשיקה צרפתית בסוף הופעת הטלוויזיה בSaturday Night Live אל מול כל בתי האב באמריקה. הוא כל כך שנא את הריקנות שיש במכונה הזאת...תקשורת, עד שכשהיה מזהה כתב באמת שפל הוא היה נוהג להמציא לו סיפורים כמו שהוא חולה בנרקולפסיה או שהיה מעיר הערות ציניות ומשאיר לכתב הצהבהב להרהר אם מדובר בפרט אמת או הלצה.
הוא אוהב מאוד את האנשים בחייו, עד שאף הרגיש שהוא לא ראוי להם ואולי מחוסר אהבה עצמית או מחישוב כלכלי קר הגיע למסקנה שעדיף להם בלעדיו.

SMELLS LIKE TEEN SPIRIT
היה חשוב לו לערער את המאצ'ואיסטי הממוצע האמריקאי, דמות נפוצה שהכיר מילדותו באברדין, כזה שהיה שקוע בספורט ותחרויות, שהיה מכה את אשתו או משפיל את הילד שלו על טעות אנוש במקום ציבורי, הJOCK מבית ספר שבא להופעות רק כדי להתפרע ולא באמת משנה לו על מה מדובר. בין היתר על זה הוא כתב את השיר המוכר ביותר שלו, על דור ריק מתוכן, נונשלנטי, שלא בא לעשות מהפכה ולהילחם על מטרה נשגבת אלא רק להתפרע בשמה, ואילו זה...היה טיפש מידיי בכדי לזהות את העלבון המכוון שבשיריו והכתיר את KURT על הניסיון. כשאתה מזהה בקהל שלך את אלו שנגדם יצאת בשירים שכתבת זו סיבה מספקת לרצות לירות בעצמך.

LITHIUM
הוא סבל כאבי תופת בבטנו, כאב שלעתים היה מונע ממנו לתפקד ביום יום, כאב שהקשה עליו לאכול ולישון, כאב שגרם לו לרצות להרוג את עצמו והוא חשב...אם כבר, אולי כדאי שיתנסה בסמים, הוא נגרר בין רופאים שונים ברחבי העולם אך לא מצא תרופה מספקת (רק בסוף חייו מצא אחת שכזו) והוא הצליח למצוא מרגוע לכאב בסמים. אך שנא את עצמו על ההתנסות בהם. הוא ידע שבמוקדם או מאוחר זה יהיה משעמם בעיניו וכל המעשה הזה הוא טיפשי ומאוד לא רצה לעודד אנשים לכך אך כיום הוא אפילו סמל של האקט הזה, לפחות לאנשים שמביטים מבחוץ, אנשים שהתוודעו לקיומו רק כשעזב את העולם הזה ושכבר התייאש מלהגן על דמותו.
זה היה היום 8 באפריל לפני 15 שנה, אני זוכר את זה בברור, שישי בערב באמצע הקרנת "אהובת הקצין הצרפתי" של מריל סטריפ בערוץ 2, בסוף מהדורת החדשות אמר ערד ניר "רדיו סיאטל מודיע כי סולן להקת נירוונה KURT...." את השאר כבר לא שמעתי, התחלתי להתאבל. היתה לי הרגשה חזקה שזה יקרה, אני זוכר שאמרתי לכל ה"בערך" חברים שלי אז שהוא הולך להתאבד, זה פשוט היה הפרק הבא, המתבקש בסרט הכל כך צפוי מראש שכולנו ראינו ולא זוכרים איפה, זה פשוט לא התאים לו להגיד כל כך הרבה בראיונות האחרונים כמה שהוא אוהב את אשתו, את הבת ואת החיים שלו. קיוויתי שאם אגיד את זה למספיק אנשים אולי אמנע את הצפוי כל כך מלקרות, אבל זה קרה.

ALL APOLOGIES

אני לא יכול לתאר במילים מה הוא בדיוק היה בשבילי ולא אתיימר לעשות זאת כאן אבל כן אומר שזה משהו כנה, עמוק, משהו שהוא היה גאה בו.
לא באמת נתתי לו לעזוב .אמרתי לעצמי...ממילא לא הכרת אותו פיזית, את אמירותיו ישירות עליך או את ריח היוצא מפיו אבל במובן שבו התוודעת אליו הוא תמיד יישאר, ותמיד נשאר.
לגלות ,בגיל ההתבגרות, שדווקא הדברים שאתה מוצא בעצמך ומתבייש לגביהם הם אלו הדברים שהוא מתגאה בהם ומקדם אותם :הסלידה ממצ'ואיזם ותחרותיות, הבוז לאנשים שאוהבים את עצמם יותר מידיי, העדפה וקלות יותר להתחבר לבנות, רגישות-יתר ועדינות, כל אלו רק העירו את האהבה שלי אליו. למעשה, זה מי שהוא באמת היה ויישאר בעיניי לעד. אדם שכל כך אוהב אנשים, סמל לאמפתיה, אדם שמתרעם כנגד אדישות או אי צדק בחברה ומעודד אנשים להזדהות אחד עם השני ולקבל אותם, לא מתיימר להיות זה עם התשובות אלא זה שנמצא לידך ורואה באופן שווה כל אחד ואחד ושואף להזדהות אתו .או כמו שסיכם, במשפט האחרון של האלבום האחרון שהוציא עוד בחייו :

ALL IN ALL IS ALL WE ALL ARE

<!--[endif]-->

ספיישל יום האישה: פוסט אורחת אנונימית (סיפור אמיתי)

גבורה ואצילות לב הן תכונות די נדירות באנשים, במיוחד כשהם נבחנים ברגע האמת.לכבוד יום האישה, אני גאה לארח בבלוג שלי פוסט של בחורה אמיצה, שמוכיחה באופן חד משמעי את הימצאותו כוח נשי אמיתי ואת פעולתו. הסיפור שהיא מביאה פה לפניכם קרה במציאות לפני כשבועיים. אני גאה שיש לי חברים וחברות שמסוגלים למעשים מהסוג הזה, ובגלל אופי הסיפור אני מכבד את הבקשה של הכותבת ושומר עליה בעילום שם.

אתם מוזמנים להגיב, כאן או בכל אמצעי אחר ואני מבטיח להעביר אליה את כל תגובותיכם.
מייקל.

האם במאה עשרים ואחת אשה עדיין צריכה גבר שיציל אותה


לפני כמה ימים האשה המוכה מהסטטיסטיקות הפכה עבורי למציאות. השעה הייתה שמונה בערב, בעודי צועדת ברחוב ראשי בדרום תל אביב שהיה שקט מהרגיל בגלל השבת, שמעתי צרחות של אשה מהצד השני של הכביש. ליד דוכן לוטו סגור, בחשכה, קלטתי גבר עם זר ורדים ביד, מנסה לגרור את זוגתו בכוח בשיערה. בלי לחשוב פעמיים, חציתי את הכביש ובקול תקיף אך רגוע קראתי לו "אדוני, אני מבקשת ממך לא לגעת בה, אחרת אני קוראת למשטרה".

למשמע קולי, הוא שחרר את שערה, ורק התחיל לחוג מסביבה כמו חיה שעומדת לעוט על טרפה ודרש ממנה להסתלק איתו מהמקום. היא התחילה לילל בקול: "אני לא חוזרת איתך הביתה, תעזוב אותי- תראה מה עשית לראש שלי". התקשרתי מיד למשטרה ודיווחתי על מקום הימצאותי המדויק. אלא שלא יכולתי לחכות למשטרה מרחוק ולתת לו להמשיך בשלו. הסתכלתי מסביבי, פסעתי כמה צעדים לפה ולשם כדי לחפש גבר- רצוי גדול, חזק ומשדר בטחון. חוץ מכמה עובדים זרים שדברו בטלפון הציבורי והפגינו אדישות מוחלטת לנעשה, הרחוב היה שומם. גברים מהווים בערך חצי מהאוכלוסייה האנושית וברגע האמת לא הצלחתי למצוא אפילו אחד שיבוא לעזרת האשה הזו. נזכרתי בדבריה של חברה פמניסטית: "לא מלמדים נשים להתגונן על עצמן, מלמדים אותן להימנע מלהיקלע לסיטואציות מסוכנות או להסתובב לבד באזורים מסוכנים". אוי, כמה שהיא צדקה.

אזרתי אומץ והתקרבתי אל הזוג -חזרתי על הבקשה שלי באותו טון שקול ותקיף. האיש, שהיה כסוף שיער, בתחילת שנות ה-40 לחייו, הדיף ריח אלכוהול. הוא לא נראה אימתני או שרירי במיוחד אבל לאשה היה דם על השיניים וכל האיפור שלה היה מרוח מבכי, היא הדיפה ריח של בושם מתוק וזול מהול בזיעה חמוצה מפחד. האשה חמקה לצידי, ועכשיו הוא הפנה את הצעקות שלו כלפיי: "זונה, שרמוטה". הוא אמר לה: "מה היא תעזור לך, את לא רואה שהיא סתם זונה?". התעלמתי מהעלבונות. הוא כל כך התעצבן שהוא קרע בזעם את הכותרות של הורודים על הרצפה. כמה אירוני. המשכתי לעמוד שם בשקט בזמן שהוא קלל, הסתכלתי בו במבט תקיף אף על פי שמתתי מפחד. עמדתי זקופה, עם חזה מובלט והידיים לצידי הגוף, דמיינתי שאני גבר שרירי כדי להוסיף למטר השמונים שלי נוכחות עוצמתית יותר. אמרתי לה שתבוא איתי, לא היה לי מושג לאן אבל רציתי לקחת אותה משם. צעדנו כמה פסיעות והוא אחרינו - "את לא רואה שהיא לסבית, הזונה הזו? זה מה שהיא רוצה ממך! את לא הולכת לשום מקום איתה!". היא הסתובבה אליו ואני נעצרתי. הוא התחיל לאיים עלי- "תפסיקי להסתכל עלי ככה!" הוא לא אהב את המבט החודרני שלי. "אני אפרק אותך, אני ארביץ לך יא'זונה" הוא התקרב אלי. "שיט" אמרתי לעצמי. אבל לא הצלחתי לברוח משם, המצפון שלי לא הרשה לי לנטוש את האשה הזו.

לא חמקתי ממנו בזמן, הוא הניח את כף היד שלו פרוסה על הפרצוף שלי בצורה מאיימת, זה לא כאב, זה היה משפיל,והבנתי שאם לא אתקפל אני הבאה לחטוף. היא נעמדה בינינו- "אל תגע בה! היא צעקה". יופי חשבתי לעצמי, הנה אני באתי להגן עליה, והיא זו שמגנה עלי, ובסוף תחטוף כפול. "אז בואי איתי הביתה, עכשיו!" "אני לא באה איתך ככה,אחרי מה שעשית לראש שלי". היא כל הזמן נגעה בצד האחורי של הראש שלה והסבירה לי שהוא הכה אותה בראשה.

בדיוק באותו הרגע הופיעה ניידת המשטרה, ועל זה נאמר יותר מזל משכל. חציתי במהירות את הכביש וקראתי להם לבוא, הסברתי להם במה מדובר וחמקתי מהשטח.

אחרי כל הרוגע וקור הרוח שניסיתי להפגין, הגוף שלי התחיל לרעוד ופרצתי בבכי. כאשה עצמאית לחלוטין מבחינה מקצועית וכלכלית, הדבר הכי טראומטי עבורי הייתה תחושה של חוסר אונים פיזי שהרגשתי בסיטואציה. פתאום הרגשתי כמו אשה קדומה שזקוקה להגנה מגבר אלפא. הבנתי שבחיים המודרניים כמו באגדות, עדיין מלמדים נשים עצמאיות לחכות לנסיך מזדמן שיציל אותן בשעת צרה. מלמדים נשים להיות עדינות ולהמתיק את הצדדים האגרסיביים שבתוכנו כדי שלא נאיים על גברים, דבר שהופך לחרב פיפיות בשעת צרה.

חבריי אמרו שפעלתי בגבורה, וניסו להסביר לי שלפעמים תושייה וקור רוח הם אמצעיים לא פחות טובים מכח פיזי, אבל לדעתי, עצם הידיעה שתוכלי להשתמש בכח הפיזי שלך אם תצטרכי היא לא פחות חשובה. מה שהציל אותי באמת היה המזל, משהו שומר עלי שם למעלה ושלח את ניידת המשטרה הזו בדיוק בזמן. למרות המעשה האמיץ שעשיתי, נשארתי עם תחושת חוסר האונים שלי יותר מאשר התחושה שהייתי ולו רק לרגע אחד "הנסיכה על הסוס הלבן" של אותה אישה אלמונית.

פוסט אורח: מוש (סער) פרידמן

בלי פרומואים

באופן אישי, אני חייב לציין, אני שואף לדעת כמה שפחות.

בינינו, ככל שאני יודע יותר אני נהיה יותר שלילי ואנטיפת, וגם ככה יש סכנה מוחשית שמהתולעת הראשונה שתכרסם לי את המוח אחרי שאני אתפגר יקום זן חדש של יצורים עילאים עם תאווה בלתי נשלטת לבשר אדם.

יש לי נטייה בלתי מובנת לאפסן פיסות מידע חסרות ערך במצבורים הולכים וגדלים בספוג האפור שלי. החיים באוטוסטרדת המידע לא ממש תפורים למידותי, הם מאיימים עלי תדירות בקריסת מערכות באיזה שהוא שלב אחסון יתר קריטי. לא לחינם העפתי מהבית את הטלוויזיה. אי אפשר לבהות ולו דקה במסך מרצד כלשהו בלי שהמוח יתפס לאיזו עובדה חסרת שחר. לרוב אני נשאר עם חצי פירור מידע שנתקע בתת מודע כמו פזמון של שיר דבילי, מה שבטח לא מוסיף לי עליצות קוסמית או רצון בלתי נשלט לחבק עץ קרוב.

להתמקד כמובן זה לא בא בחשבון. היות ואני חסיד אמון של תרבות הדווקא אני מקפיד להעביר ערוץ ברגע שמבטיחים לי שמשהו יקרה אחרי הפרסומות.

אני, כאמור, לא ממש רוצה לדעת אם משהו יקרה ואני בטח לא אחכה שהוא יקרה בצד השני של עוד מוצר פלא שיפית הקפידה לנסות על מאיה ישעיהו. וזה בדוק.

אבל, אני לא הולך לבזבז מילים כאן במניפסט אנטי טלוויזיוני מנופח, האמת היא שאני די בעד זה. באמת , ככל שיהיו יותר תוכניות בה מנסים להראות לציבור שמישהו נולד לעשות משהו והרבה אנשים אחרים לא, יהיה לי יותר שקט. הבעייה מתחילה כשאין מה לראות ואז אנשים חושבים להעזר בי להפגת השעמום.

גם אם נתעלם מאלמנט הטעות המולדת ברעיון המשעשע הזה, הרי שהבעייה הכי מעצבנת בכל תרבות ה"תשארו עמנו" שכל כך היטיבה לערפד את עצמה לשגרה שלנו היא התסחיפים הריעילים שלה לתוך מה שאנשים היום נוטים לכנות "שיחה".

וזה הולך לרוב ככה:

קודם ניתן טיזר קצר של מה שהולך להיות, אחר כך נמכור פאנץ' מוטעה ואחרי שמסרנו את כל מה שאפשר היה לתת בלי מוסיקה דרמטית ברקע נצא להפסקה קצרה ואחריה כל הפרטים.

עובדה.

"אתה לא מאמין את מי פגשתי"

"יש לי משהו מדהים לספר לך"

"נחש מה קרה לי"

"אתה לא מבין מה שקרה לי היום"

מצלצל מוכר נכון? . פרומואים נוצצים.

אבל מה? אני דווקאיסט. כל אחד מהמשפטים האלה יגרום לי לזפזפ מהשיחה איתכם במהירות שלא נלכדת בשלט אוניברסלי.

וזה בדוק.

תיגשו לעניין. תספרו ישר. ואני אפילו עשוי לא לקטוע אותכם בחוסר טאקט משווע. זה לא פיהוק, פשוט עבר זבוב בסביבה והתחשק לי חטיף.

בלי פרומואים.

גם אם אני נדרש בהכרח הבלתי נלאה של תרבויות שיחה להאזין לכם, תחסכו ממני משפטי מעבר לפרסומות. באמת. את האס אם אס שלי קיבלתם כבר. עכשיו תצדיקו את זה.

"לא תאמין מה קרה לי"? אם אני לא אאמין אל תטרחו לספר. ואם אני כן אאמין מה זה יגיד? שיש אישור לקיום שלכם? אני לרוב נהנה לשמוע סיפורים, ואני מאזין טוב, לא צריך לשתות ממני בקש נקודות למדד הנילסון שלכם.

תישארו עימנו. אנחנו צריכים את הקשב שלכם ואנחנו יודעים בדיוק איך ללכוד אותו.

כבר לא צריך להראות לכם פטמה אפילו. נעשה פרומו של פטמה. אולי זו רק נקודת חן? השארו עימנו. מיד התשובה.

תתחילו להקשיב מהצד לשיחות של אחרים ושלכם, לא תאמינו מה שקרה לכם.

אני לא נכנע לפרומואים.

יכולתי לתת עוד אלף דוגמאות אבל אין בזה טעם. אם המסר לא עבר עד עכשיו תעברו לאתר עם באנרים מרצדים. אומרים שזה ממכר. רוצה לדעת מה יקרה בהמשך? תקליק כאן, מיד נשוב.

אני לא נכנע לפרומואים ואין סיבה שהם ימשיכו להתחולל סביבי.

אם יש לכם מה להגיד תגידו. ישר ולעניין. יש לכם דקה לספר לי. יש הארכות. אבל אם תנסו לתקוע לי קדימון לשיחה אל תצפו שאני אפול לזה. למדתי להיות חרש לדברים האלה. לא לחינם לפרסומות יש ווליום חזק יותר.

ודחיל ראבק תמדדו מילים.

פוסט אורח: שרון קפלנסקי - רוזן

סיפור אמיתי

במו עיניי ראיתי אותה נכנסת לסבארו

(זה בדיזינגוף סנטר שנסגר ונפתח מחדש אבל מהודר יותר)

היא הייתה אולי טיפה יותר מבוגרת מסבתא שלי

(זאת שגרה עם סבא שלי בדיור מוגן כבר יותר משנה)

או אולי טיפה יותר צעירה מסבתא של איתי שלי

(זאת שלא מוכנה לשמוע אפילו ברמז על דיור מוגן ומאמללת את החיים למטפלת הפרטית שהיא שכרה לחיות איתה במשך כל השבוע, כל השנה)

והיא החזיקה בידיים המון שקיות כאלה ממותגות כאילו חזרה משופינג.

אני ישבתי שם ואכלתי לי ארוחת פסטה ברוטב רוזה עם לחם שום וסלט

(עלתה לי 20 ₪ מתנה מהסופר פארם שקניתי בו קודם את הצבע לשיערי אפור השורשים)

לידי ובמסעדה ישבו עוד הרבה סועדים

והעובדים (הבלתי יעילים בעליל)

לא ממש השתלטו על העומס

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי)

בין הסועדים נחו להן צלחות חצי גמורות שטרם פונו מסועדים ששבעו והלכו להם

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי, כבר אמרתי?)

לידי היתה צלחת כמעט מלאה בפסטה ברוטב שמנת וסלמון- ממש כמעט התפתיתי לטעום

(ממתי לעזאזל מכינים בסבארו רוטב שמנת וסלמון ולמה לא אמרו לי?)

פתאום היא הופיעה, ממש מולי

(ליד שולחן הבר הארוך שבטור שאחרי שולחן הבר שאני ישבתי לידו)

מבוגרת, שיער אפור חצאית אדומה והרבה שקיות וסקרה בעיניה שתי צלחות מיותמות חצי מלאות שישבו ליד זוג צעירים שהאכילו את התינוק שלהם.

(הילדים שלי בבית עכשיו, אחרת בטח לא הייתי יכולה לאכול ארוחת פסטה בסבארו)

כשהיא החליטה שאף אחד לא שם לב אליה והיא לא בולטת מספיק היא לקחה צלחת אחת, ושפכה את תוכנה אל הצלחת השניה וניגשה אל הקופה

(לא, היא לא לבשה שום סוג של מדים; חולצה, חצאית אדומה ושקיות)

"לארוז לך? אין בעיה"

(כבר לא הסתכלתי)

יצאתי מסבארו חזרה לסנטר כדי לצאת דרך השער לקינג ג'ורג'.

(תמיד עדיף דרך הסנטר במזגן ולא לצאת לרחוב המהביל)

בדרך חלפתי על פני תור של כ- 40 איש שחיכו בסבלנות על יד הדוכן של תפוח האדמה האפוי!!!

(שוב המציאו את הגלגל מחדש ולא סיפרו לי?!)

היום כשניגשתי למחשב לכתוב את הסיפור הזה

(האמיתי לגמרי)

ראיתי שלאיתי שלי כתוב במסנג'ר: Apathy kills, but I don't care

(תמיד הוא קולע לי לרגשות, אבל זה כבר מסיפור אחר)

* צילום אילוסטרציה. כאן הגלריה של הצלמת >>

פרוייקט אורחים בסוכה: הפוסט של אודי

חג סוכות בפתח, אבל זה שיש לי דירה בגודל של מצלמת רשת לא אומר שאני לא יכול לארח בסוכה שלי. טוב, אז זאת לא סוכה זה בלוג, וגם החג הוא די תירוץ למשהו שאני כבר חושב עליו הרבה זמן – אבל אם זה מתחבר, הי – מי אני לעצור את זה?

מה באמת קורה כאן בפועל: מהיום הפוסט שלי יארח מדי פעם כותבי פוסטים חיצוניים, וזה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אתם יכולים לדבר על מה שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים ואף אחד לא יגביל אתכם ל-72 תווים וייקח מכם תשלום כפול. הפוסטים יפורסמו כפי שהם, ללא עריכה וסינון (למעט מי שרוצה), ותוכלו לצרף אליהם קישורים, תמונות וידאו וכל מה שבא לכם. התנאי היחיד: מי שכותב, עושה זאת בשמו המפורש. (אפשרות לצירוף תמונה). הסיבה: אני מעריך את החברים שלי מפני שהם עומדים מאחורי מה שהם אומרים, לכן לא תהיה להם סיבה להזדהות בבלוג.

למה אני עושה את זה? כי כבר הרבה זמן מתחשק לי לארח אתכם, וכי אני אוהב את כולכם ואת השיחות אתכם, וכי אני מעריך אתכם ואת דעתכם (גם אם אני לא מסכים איתה).

לחלקכם קיום בלוג נשמע מרתיע או לא מעניין מספיק בשביל לקיים לאורך זמן. אז הנה, הזדמנות מושלמת להגיד מה שבא לכם בפעם אחת – זבנג וגמרנו.

(המעוניינים להתארח יכולים ליצור קשר בעשרות אלפי הדרכים הידועות).

אודי הוא האורח הראשון אז תהיו נחמדים. אני שמח שהוא בחר נושא שאני אף פעם לא הייתי יכול לכתוב עליו. תהנו.

מייקל.

להפטר מהמינוס בחיים שלי

שנה עברית חדשה וטובה לכולנו.
פוסט זה משתף אתכם בחוויה האישית שלי להגשמת מטרה חשובה מאוד.
אני מזהיר מראש אני דברן לא קטן למרות שמיתנתי את עצמי בהמון מקומות וזה פוסט ראשון שאני כותב, אז בעדינות איתי – אוקי?

כילד תמיד הגדרתי לעצמי מטרות והישגים בחיים, מקומות להגיע ולבקר בהם והתנסויות חדשות. לכולנו ישנה הרשימה הזו בה אנו מסמנים X כשזה מאחורינו. לפני כחודשיים החלטתי שאני שם Z על המשקפיים.

מעולם לא ביקשתי אותם או אותן, (לא יודע אם הן היו זכר או נקבה, אף פעם לא הגדרתי), אבל הנוכחות של המשקפיים הפריעה לי לאורך כל הדרך. כבר הגעתי למצב שאני לא מתפקד אם הן לא לצידי ושנאתי את זה!
מגיל 8 וחצי.. (וואו! זה המון שנים, 15 אם נדייק במספר, ועוד איזה מספר!! מינוס 8 בכל עין פלוס הצילינדר), רציתי לצלול או לעוף באוויר למעלה גבוה אבל הן לא נתנו לי, אלא אם כן הייתי מוכן להתפשר על להיפרד מהן ואז פשוט לראות הכל כמו ציור של ואן גוך מקרוב.

הנכות הזאת שנקראת, "מיופיה" לובתה במהלך השנים. המשקפיים היו בשבילי קביים לנכים זו הגדרה כמעט מדויקת לאיך היו היחסים בינינו.

בסוף שירותי הצבאי הרגשתי את שלשלאות המפלצת הזאת מתהדקות על כל גופי אך ידעתי שהן תותרנה ממני כשסוף סוף אשתחרר. החלטתי לעשות מעשה עליו חשבתי שנים רבות מאוד ולשים קץ לאזיקים אחרים המפריעים לי בדרכי, וכך התחיל לו מסע של הגשמת משאלה ותיקה.

דרכי נפגשה במתכוון בממד בו המרחבים אינסופיים ונשפך מהן מידע על כל גווניו וצורותיו (לא, לא הייתי מסטול רק גלשתי באינטרנט, כן?) בכל אופן, קראתי מספר רב של מאמרים באנגלית ובעברית על ניתוח תיקון ראייה בלייזר. סקרתי היסטורית את התפתחות התחום והתקדמותו עד ימינו, נתקלתי במאמרי בעד ונגד, סיכונים, הצלחות ובעיקר למה עליי לצפות. המחשב לא נם ימים רבים ונבחל מרוב סרטונים של עיניים מנותחות ב-YOU TUBE בעקבות האינפומניאק שישב עליו.

לאחר שלב המחקר החלטתי להתקדם לשלב הבא ולבקר בקליניקות השונות בארץ המציעות את מימוש חלומי בעד חופן של כמה פרוטות (ממש!)
ביקרתי בשלושה מכונים והחלטתי שאני עובר את הניתוח במכון "עיניים" – סניף עזריאלי בת"א תחת ידו המנוסה של ד"ר הירש.
קבעתי למתאמת הניתוחים שאת הניתוח אני עובר ביום הבא שהד"ר מנתח בו ויצא שהתאריך שלי הוא בדיוק שבוע מאותו יום.

השלב השלישי היה לשכנע את הורי החרדים מאוד לגורלי כי זוהי מתנת השחרור הכי נפלאה שהם אי פעם יוכלו להעניק לבנם האהוב. לאחר שיחה בה פירטתי להם את כל מחקרי בנושא ועל סמך מה בחרתי את מקום הניתוח והמנתח הן הסכימו וקידמו אותי צעד נוסף לעבר הישועה.

את יום הניתוח אני לא אשכח לעולם, הרי בן זוגי המקסים תעד הכל בוידאו ובסטילס J.
לפני הניתוח האחות נתנה לי כדור הרגעה, כן כאילו שזה הרגיע לי את הפרפרים של נער מאוהב.

בכניסה למתחם הניתוח נאלצתי להיפרד זמנית מהורי וממייקל והאחות לקחה את ה"אזיקונים" ושמה אותן בכף ידה של אימי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי איתן/אותן. אפילו לא אמרתי שלום כי מבחינתי המשקפיים תמיד היו מלחמה.

עכשיו לחלק המעניין באמת: האחות הושיבה אותי על כיסא והחלה בהכנות לניתוח. היא טפטפה לעיניי אנטיביוטיקה וטיפות להרדמה מקומית, לאחר מכן הלבישה אותי בסינר מנותחים ומרחה לאורך כל איזור העיניים חומר מחטא כמעט לא מורגש. התבקשתי להמתין יושב בעניים עצומות. הייתי כך רבע שעה הכי ארוכה בחיים שלי עד שהאחות הגיעה והוליכה אותי לחדר בו הקסם הולך להתבצע לנגד עיניי.

נכנסתי לחדר קפוא. השכיבו אותי על מיטה וכיסו אותי בחומר לבן. הרגשתי כמו חטוף בידי חייזרים עם כל ההוויה שמסביב. הרופא הגיע ושאל לשלומי, הסביר לי שהוא הולך לדבר איתי לאורך כל התהליך ויסביר בדיוק מה הוא עושה.

תחילה פקחו את שתי עיניי עם מכשיר מוזר ולא אפשרו לי למצמץ, אולם לא חשתי מוזר ולא הרגשתי כל צורך במצמוץ, אבל אז באה המכה והרופא קיבע לי את עין שמאל אם טבעת ויצר לחץ לא נעים על העין. הראייה בעין חשכה לכ-30 שניות ולאחר מכן הרופא שחרר את העין. זה היה השלב בו חותכים את הקרנית ויוצרים מתלה שיאפשר ללייזר לאדות את הקרנית בחלקיה העמוקים יותר. התחושה בשלב זה היא כאילו העין נאנסת בידי מכשיר קר וגדול. אותו תהליך נעשה גם בעין שמאל, כך למעשה חתך הרופא את שתי עיניי בדיוק כמו שראיתי איך עושים בYOUTUBE- רק שהפעם אני מאחורי העדשה.

בשלב השני סובבו את המיטה למכשיר הלייזר השני בו נעשית פעולת האידוי (זהו התיקון – הלייזר מאדה חלקים מאוד מינוריים מהקרנית הפנימית וכך צורת הקרנית מתאימה לראייה ברורה בעין). כיסו את עין ימין שלי והתבקשתי להביט עם עין שמאל לעבר נקודת האור הכתומה והמטושטשת.

הלייזר החל לפעול ובאוויר היה ריח של משהו שרוף (הערה: זו לא הקרנית שמאיידים אלא מכשיר הלייזר שמייצר ריח מוזר זה). לאחר שהסתיימה פעולת הלייזר, (כ-15 שניות), הרופא החזיר את מתלה הקרנית שיצר ושיטח אותה עם מקלון המזכיר בצורתו מקלון לניקוי אוזניים. בשלב זה הנקודה הכתומה הפכה לברורה מאוד וראיתי את כל המכשיר שרכן מעלי לפרטי פרטים J שמו לי מגן על העין ועברו להמשיך את התהליך בעין ימין.

עכשיו כבר ראיתי ברור מאוד דרך המגנים, האחות הקימה אותי וביקשה שאסתכל על השעון: השעה הייתה 12:17. להערכתי הניתוח ערך פחות מ-10 דק'. הושיבו אותי בחדר המתנה והכניסו לשם את אימי, לה הסבירו על הטיפות שצריך לשים לי כל שעתיים בעיניים. הרופא בדק אותי לאחר מנוחה של 10 דק'. אמא שלי נחרדה למראה העיניים האדומות מאוד שהיו לי, אבל הבטיחו שהכל יעבור.

יצאנו יחד החוצה ממתחם הניתוח ומייקל המשיך לתעד בוידאו את מאורעות אותו יום.

היום הראשון היה פחות נוח. הייתי מוגבל והתחייבתי להרכיב את המגנים לכל אורכו. הייתה לי תחושה של גוף זר בעין ודמעתי לעיתים קרובות. כל התופעות האלו חלפו אחרי הלילה הראשון וביום למחרת באתי לביקורת וראיתי מצוין, למעט אדמת קלה בעין שחלפה לאחר כחודש. בשבועיים הראשונים טפטפתי אנטיביוטיקה וסטרואידים לעיניים כדי שיהיו גדולות ושריריות, סתם נו.. זה רק כדי שיחלימו מהר יותר.

היום, חודש וחצי לאחר הניתוח, החלטתי שאני משתף אתכם בחוויה המדהימה הזו שעברתי. על רגע פקיחת העיניים באותו יום פינטזתי הרבה מאוד זמן ולכבוד השנה החדשה אני רוצה לומר כי אין דבר העומד בפני הרצון שלנו (כל עוד הוא הגיוני ולא פוגע באחרים, שלא יהיו טעויות, כן?) נשים לעצמנו מטרות חיוביות בחיים ונצא לדרך להגשימן. שנה טובה ומבורכת ושיהיה שפע לכולנו!