פוסט אורח מאת: שרון קפלנסקי רוזן
כשהחלפנו את הדייהטסו שרייד שנת 92 שלנו עם מדבקת החניה לתושבי תל אביב אזור 1 ליהונדאי המשוכללת (שנת 97) אמרתי שהפעם אני לא מתפשרת על מערכת שמע, ורצתי לקנות רדיו טייפ לרכב. כשהטכנאי כיוון את התחנות ושאל אותי איזה תחנות אני רוצה שהוא יכוון לי מיד עניתי 102 FM. אבל הוא אמר שאני לא אוכל לקלוט את התחנה הזו, כי אין לי אנטנה. לא היססתי אפילו לרגע, השקעתי את מיטב ה-120 ₪ הנוספים עבור אנטנה.
לא היה גבול לאושרי. 102 היתה מבחינתי הלינק האחרון המקשר ביני לבין עירי האהובה אותה עזבתי (באופן זמני, מבטיחה) תל אביב. תחנה קטנה ונחמדת הממוקמת בנמל ת"א ומציעה בין היתר תוכניות אקטואליה והומור לצד מוזיקה סבירה. בפקקים של הבוקר היו אלה טל ואביעד, בפקקים של אחה"צ היו ערן ושרון, בצהריים היו אלה רון קופמן/אלי פיניש/עדי שמאי/יעל לבנטל/עינת שרוף שהנעימו לי את הנסיעות ואפילו העלו חיוכים שלא לומר צחוקים.
כל אלה, היו ואינם עוד. מגמתו של מנהל התחנה החדשה ברורה למדיי, ואף תוכנית דיבורים לא תינצל, זה הרי עניין זמני עד שכל שאר תכניות המלל יעלמו. חבל. היה נחמד
אזכור אותך תמיד
שרון
בשולי הדברים:
זהו פוסט האורח השני של שרון קפלנסקי רוזן ב-Copy2go
את הפוסט הראשון שלה "סיפור אמיתי" אפשר למצוא כאן >>
את הפוסט הראשון שלה "סיפור אמיתי" אפשר למצוא כאן >>
אם גם לכם יש משהו להגיד ומתחשק לכם להתארח בבלוג שלי, אתם מוזמנים.
מייקל
אהבתי את הפוסט הזה. הכתיבה שלך תמיד מרגשת אותי, כי כמוך היא סנטימנטלית ורגישה.
השבמחקבאופן אישי, כאחד שלא מקשיב הרבה לרדיו, זה מעניין לשמוע איך אנשים עדיין נקשרים למדיה הזאת.
חוסר הקשר שלי לרדיו נובע בטח מהעובדה שאני לא מחזיק רכב, ושאני לא מסוגל לכתוב ולהקשיב למוסיקה (בטח דיבורים) באותו זמן, אז זמן ההקשבה שלי למוסיקה מסתכם לרוב בפלייליסט האישי שלי בטלפון.
מה שכן, אי אפשר להתעלם מתופעות מדהימות שקשורות בתחנה הזאת, למשל טל ואביעד וערן ושרון, ומי שאמר שהוידאו הרג את כוכבי הרדיו, כנראה לא באמת ידע על מה הוא מדבר.
בסדר, אז 102 משנה פורמט, אבל אני בטוח שהטלנטים ימצאו את דרכם למקומות אחרים ושנמשיך להינות מהם גם בדרכים אחרות.
מזדהה עם כל מילה. 102 כבר לא יהיה ה-רדיו.
השבמחקאני חושב שאקו 99 מנסים (בהצלחה) לתפוס את המקום של 102.