אוקטובר 30, 2015

בוסתן הילדות האבוד שלי (אישי)

בוסתן הילדות האבוד שלי - מייקל אמיר

לפעמים אני רוצה לחזור לחצר הזאת, שכבר לא קיימת. החצר שגדלתי בה בתור ילד.
היום זה נשמע משהו מהאגדות, אבל זאת היתה חדרה שהכרתי בשנות ה-80, בשכונה עם בניינים נמוכים והמון שדות ופרדסים מסביב.

החצר שגדלתי בה השתרעה על שטח של כשלושה דונאמים, בהם צמחו עצי פרי והרפתקאות שרק חצר פלאות פראית מהסוג הזה יכולה לספק.

לא היה אף אחד שטיפל בעצים, לא היתה גינה מסודרת עם פרחים שמישהו דאג להם – היה סבך אינסופי של צמחים שגדל בערבוביה טבעית ואיפשר בתוכו אינסוף מחילות, מחנות, גומחות סודיות ומסתורין.

עץ אלון ענק, היה המלך הרם והנישא של החצר הזאת. 
היה זה אולי העץ היחיד בחצר, שאת פריו אי אפשר היה לאכול.
תחת האלון הגבוה, השתוחח עץ קלמנטינה שפוף וקל לטיפוס, שבכל חורף העניק פירות כתומים, מלאים באוויר ובפרי מתפקע.

צילום: מייקל אמיר
מסביב לשער הגדול של החצר, עץ פיטנגה עטף את הגדר. 
תחתיו נוצרה מערת-סוכה טבעית, בה היינו מתכנסים מדי פעם, ובמיוחד בתקופת השיא של הפרי הסגול-אדום, העמוק והעסיסי.
את הפיטנגה חבקה גם גפן מזדקנת, שאת פרותיה לרוב לא היינו מתאפקים והיינו אוכלים עוד לפני שבשלו.

מאחורי הפיטנגה, אל תוך החצר, שני עצי פקאן, עמדו לצד שני שיחי שיזף.
עצי אגוז היו נפוצים בשכונה, אבל תמיד היה כיף להגיע וללקט את האגוזים המוכנים מן האדמה מכוסת העלים.
השיזף היה מעניק בעונתו הקצרה, פרי ירוק מנומר בחום מוזהב בעל טעם תפוחי שלא מתאים לכולם.

בפינת החצר הרחוקה יותר, עץ מנגו אדיר ממדים – היה העץ האהוב עלי ביותר בחצר.
ענף עבה שנרכן אל האדמה מעומס טבעי, היה גשר הטיפוס אל טירה מכושפת עטופה בירוק.
הטעם האקזוטי המתוק של הפירות הירוקים-אדומים-כתומים, היה גורם לעולם סביבי להעלם.
לא הייתי מסיים לאכול עד שכל מה שהיה נותר בידי היה גרעין מגולח מכוסה בנעיצות שיניים.

צילום: מייקל אמיר

בצידה השני הרחוק של החצר, קצת אחרי חלקת עפר ריקה שהיתה משלטם של אינסוף עשבים שוטים ויצורים חיים, עמדו יחדיו עץ שסק ועץ אפרסמון.
האפרסמון תמיד קסם לי בגלל טעמו הכל-כך ייחודי, וחווית האכילה שלו שנעה בין עסיס מתפקע ללעיסה רועשת.
גם עצי השסק לא היו נדירים בשכונה, ובכל זאת, תמיד ציפיתי לפירות הצהובים ומלאי המיץ המתוק בכל פעם כשרק הראו את פניהם הירוקים בתחילת העונה.

את החצר, מצידה המזרחי, הקיפה שדרת חרובים וותיקה.
מהחרובים אכלנו רק כשבאמת נחה עלינו הרוח לברור היטב את החרוב ולוודא שאין בתוכו חרקים וטפילים – משימה לא פשוטה בפני עצמה.

את אותה פעולה היינו צריכים לעשות גם עם התאנה שצמח באחת מהפינות האחרות בחצר.
שם, צרעות חמדו את הפירות, שהם בעצם פרחיו של העץ.
הצרעות חיבבו מאוד גם את עץ השקד שצמח ממש בסמוך לתאנה, ומדי פעם באמת היינו מסלקים משם קיני צרעות ומזיקים כדי להגן על הפרות.

צילום: מייקל אמיר
בעוד פינה, קרובה יותר ממש לפתח דלת הבית שגדלתי בו, עץ תות מופלא הזדקן לתפארה.
גזעו וענפיו העבים והמסועפים, היו אידיאליים לטיפוס ולהתכנסויות שלנו, ילדי השכונה, ובעונת הפרי, הייתי נעלם בין אינסוף זרועותיו ויוצא מבניהן סגול-משחור, מסוחרר מטעמם של הפירות המתוקים שהעץ הרעיף עלינו באלפיו.

היו בחצר גם אורנים שתחתיהם אספנו צנוברים מאצטרובלים,
דקלים, שקטפנו מהם תמרים צהובים מרירים-מתוקים,
קני סוכר שהיינו לועסים במשך שעות,
תירס שחגגנו את הקטיף שלו בכל פעם ולפעמים לא התאפקתי ואכלתי אותו חי,
גואבה – שנראה שרק אני אהבתי את הריח והטעם שלה,
ואחותה החורגת פג'ויה, שזכתה ליחס די דומה.

מעולם לא הייתי משועמם או רעב בחצר הזאת.
היא קראה לי לצאת אליה בכל רגע – בכל שניה שהייתי רחוק ממנה.
החצר הזאת, נשארה קיימת רק בזכרוני.
בניינים החליפו מזמן את השטחים הפתוחים סביב בית ילדותי.
הבחירה שלי לגור בלב תל-אביב, מרחיקה לרוב את קיומה עוד יותר.

צילום: מייקל אמיר
רק שדירה עירונית של עצי תפוז בעלי פירות נוי שבכוונה לא מתאימים לאכילה,
מזכירה לי מדי פעם את ריח פריחת ההדרים בתחילת החורף...
משהו שאף בקבוק בושם לא יוכל לשחזר – פרדסים שלמים קוראים לדבורים ופרפרים להכניסם להיריון של עשרות סוגי טעמים מאותה משפחה: תפוזים, קלמנטינות, פומלות, קומקווט, לימונים, אשכוליות, מנדרינות, טמפל ואין סוף הכלאות נוספות שמאפשרים העצים המדהימים האלה.

בימנו, כשאני הולך לסופר, או למכולת, ואוסף בקמצנות את הפירות שאני קונה,
אני נזכר בחצר הזאת.

כשאני מגיע הביתה, אני מתאכזב בכל פעם מחדש מנגיסה באפרסק קשה וחסר טעם.
מתייסר מהטעם החמוץ מר של הקלמנטינות, שאין לו קשר לזיכרון ילדותי.

וכך זה עם רוב הפירות – רובם הגדול הפך לאכזבה מהונדסת גנטית -
פוחלצים אטרקטיביים שנראים כמו, אבל טעמם כל-כך רחוק מן המקור.
עם כל נגיסה מאכזבת, אני נתקף בגעגועים לחצר שגדלתי בה,
ולשכונה שבה עצי פרי היו תמיד נחלת הכלל,
בכל עונה היו כמה סוגי פרי לחכות להם שיגדלו ויאספו וישמחו את מי שיודע להעריכם -
ואף אחד לא צעק עליך אם נכנסת לחצר לא שלך ונהנית מהפירות.


אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:


מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי פירות וירקות. אם בא לכם, אתם מוזמנים לחזור איתי בזמן, למסע אישי אל החצר שגדלתי בה....
Posted by MichEal Amir Myx on Friday, October 30, 2015

אוקטובר 10, 2015

היסטוריה של צלקת (בנימה אישית)

היסטוריה של צלקת - מייקל אמיר

הקדמה טכנית: אם אתם מעדיפים, תוכלו להקשיב לפוסט במקום לקרוא. זהו ניסיון ראשון עבורי להקליט פוסטים ואשמח לשמוע מכם אם אתם ממליצים להמשיך לעשות זאת, או שעדיף לדעתכם להישאר עם טקסט בלבד. תודה מראש.





כשהיינו ילדים, היינו עושים מלחמות בשכונה. אני בקושי זוכר את הסיבות למלחמות האלה... אולי זה ישמע אירוני אחרי השורה הראשונה, אבל גדלתי בשכונה טובה. באמת טובה. אפילו "טובה מידי". סה"כ היינו חברים, בני גילאים דומים, מבתים די דומים.
אז נכון, מדי פעם ה"הרכב" של ה"מחנות" היה משתנה. מישהו היה "עורק" למחנה השני, מישהו היה "בוגד" בכל העקרונות המטופשים שספגנו מהמבוגרים והתקשורת סביבנו והשלכנו על חיינו הפשוטים והתמימים.
תרגלנו "מלחמה" בלי בכלל להבין במה מדובר. תכננו נשקים מיוחדים ומתקדמים (חלקם היו מגעילים במיוחד) והתרגשנו להשתמש בהם. חיכינו לזה. לפעמים אפילו יצרנו את ההזדמנות בעצמנו. בלי שהיתה סיבה מעבר לכך.

יום אחד, ב"מלחמה" שכונתית שכזאת, אחד הילדים שהיה גדול ממני בשנה, השליך עלי חלק של בלוק ופגע בראשי. אני לא רוצה שזה ישמע יותר דרמתי ממה שזה היה, אבל אני לא זוכר הרבה אחרי הפגיעה. אני זוכר שדיממתי, ואני זוכר שנלקחתי לתחנת מגן דויד אדום, שהיתה, למזלי, ממש מאחורי הבית. עשו לי תפרים.
זאת לא היתה הפעם הראשונה - כילד הייתי נפצע כל הזמן ופלסטרים ותחבושות היו בבית תמיד למקרה כזה, לא מתוך היסטריה, או קיצוניות כלשהי, אלא כעובדה שיש בבית ילדים והם אוהבים לרוץ בשדות ולטפס על עצים ולזחול בין סלעים וגם... קורה שהם רבים מדי פעם. ילדים נפצעים. במיוחד ילדים פעילים וחברתיים. אף אחד לא חשב שזה יוצא דופן או קיצוני. אף אחד לא חיי בפחד שגרם לו להגיד לי לא לצאת לפרדסים בשבת, או לא לטפס ולזחול.

למעשה, ההורים שלי היו רגילים (אבל ממש רגילים) לשאול אותי על דימום שיטחי על הרגל או על היד שבכלל לא שמתי לב שקרה, ונקרש מעצמו עוד לפני שחזרתי הביתה.
קצת מדהים אותי להסתכל היום אל התמימות הזאת של אז, ולהפנים עד כמה חילחלו אלינו עקרונות המלחמה. היינו עורכים "ישיבות מטה", מתכננים את המהלך הבא, חושבים איך ננקום באופן כזה או אחר ונשבעים אחד לשני לנאמנות, שהיתה מחזיקה בערך כמו אורך חייו של פרפר.

גדלתי להורים נורמליים לחלוטין. הם השקיעו בנו הילדים מכל ליבם. עשו הכל כדי שיהיה לנו טוב, ויש מי שיגיד שדי גדלתי עם כפית של זהב בפה. סוג של "ילד שמנת". לא הרבה ממה שרציתי לא קיבלתי. חייתי חיים נוחים ומאפשרים מאוד, ולמרות כל המרידות הטבעיות שמגיעות עם הילדות והנעורים, סה"כ באמת שיש לי הרבה הרבה יותר על מה להגיד תודה מאשר להתלונן. 

אז איך, מאיפה בכל זאת טפטפה אלינו המלחמה? הידע איך לתכנן את הקרב ולפגוע באויב איפה שכואב? למה זה היה חייב להיות חלק מהחיים שלנו? איך היו החיים שלנו אם היו מלמדים אותנו אחרת – שאפשר ליצור הרבה יותר ביחד מאשר מפורדים? ש"כוח" קולקטיבי הוא הרבה יותר עוצמתי מ"כוח שנלחם נגד"?
תמיד היו הצדקות לבחירת הצדדים. תמיד היה מי שצודק ומי שטועה. זה היה עולם די דיכוטומי של טוב ורע, נכון ולא נכון, עשה ואל תעשה.
לא לימדו אותנו להבין את הצד השני. לימדו אותנו מי פעל "נכון", וגם כאן היו מסרים סותרים ומבלבלים מאוד לגבי המושג הכל-כך אמורפי הזה: "צדק".

אבא שלי, ז"ל, רצה שאדע להתמודד עם מי שתוקף אותי. אוקי, אני לא אייפה את זה, הוא דרש ממני להראות באלימות שאני חזק בחזרה. אלימות אף פעם לא באה לי באופן טבעי. היא תמיד גרמה לי לשיתוק.
אני זוכר אותו משתולל מתסכול על זה ש"לא החזרתי". האמת שפחדתי. תמיד אלה שתקפו אותי נראו לי יותר חזקים, אבל זה לא היה רק זה. זה היה גם הפחד מלתקוף בחזרה מישהו פופולארי יותר. לגרום למצב החברתי שלי להתדרדר אפילו יותר. תמיד היה לי ברור שזה לא יגמר טוב יותר אם אחזיר. 

לפעמים ניסיתי. לרוב לא בהצלחה גדולה. בשלב מסוים, הורי רשמו אותי לחוג קרטה. זה היה החוג שהכי הצלחתי להתמיד בו, ארבע שנים, אבל רוצים לדעת למה? לא כי נמשכתי לאלימות או לספורטיביות שבחוג, אלא בגלל שהיה לי שם חבר שהיה די כמוני, גיק משחקי מחשב של פנטסיה ודימיון, ויחד היינו יושבים ומקשקשים תוך כדי החוג על שטויות אחרות. אבל התאמנו. גם אם לא מאוד ברצינות – התאמנו ארבע שנים, והביטחון העצמי שלי עלה. בהחלט הרגשתי שבמידה ואתקל שוב בסיטואציה אלימה, אוכל להתמודד איתה טוב יותר. אוכל להגן על עצמי או על מישהו אחר – לשמחתי ומזלי, זה כמעט ולא קרה. כשזה קרה, תמיד הצטערתי על זה. תמיד שילמתי מחיר שהייתי מעדיף שלא לשלם. בעיקר עם עצמי. הרגשת חלש, לא חזק.

למעשה, מאז שפיתחתי את הביטחון העצמי שלי ביכולת להגן על עצמי פיזית, *כמעט* ולא הגעתי למצבים אלימים בכלל. לרוב, כנראה, בגלל שפיתחתי במקביל את יכולת הביטוי שלי, והצלחתי להימנע ממצבים אלימים פיזיים בעזרת השכל והפה, או אפילו באמצעות כתיבה. 

לא. לא הפכתי לאיזשהו שליח שלום פציפיסט – מה שכן עשיתי זה להעביר בראש את ה"מלחמה" למקום שבו אפשר לפגוע ברגשות, וזה הרבה יותר כואב מאשר לפצוע פיזית. לפעמים אפילו יותר מלהרוג.
התמחיתי בזה תקופה ארוכה. כל הכעס והתסכול על אזלת היכולת הפיסית שלי להגן על עצמי, מצאו נחמה ביכולת לתכנן אסטרטגית ולפגוע נקודתית, בדיוק איפה שכואב בלב, ועשיתי את זה, לצערי, יותר מידי פעמים.

זה די הדהים אותי כמה בקלות סולחים ושוכחים לביריון פיזי אלים, ועד כמה נוטרים ולא משחררים לביריון אסטרטגי שפוגע ברגשות. הסימנים של האלימות נעלמים מהגוף, אבל לא נעלמים מהנשמה ובמשך תקופה ארוכה, עצובה, כועסת, פגועה, מתוסכלת וחסרת יכולות אמיתיות של תקשורת, כך חייתי את חיי. סגרתי חשבונות על ימין ועל שמאל. הכאבתי ופגעתי ונשאתי סביבי ענן של נשורת גרעינית שבהחלט שידר לעולם, שאיתי, לא כדאי להתעסק. שיש לזה מחיר. 

ועוד איך היה לזה מחיר. ושילמתי אותו במלואו. החל מהרגשת הבדידות המתמדת ואי היכולת לבטוח באחרים, וכלה בלמשוך אלי אנשים דומים, שיחד עשינו נזקים חמורים גם אחד לשני. נזקים שלא יימחו.
לקח לי הרבה שנים, וכנראה גם הרבה מזל שעזר לי לפגוש אנשים שעזרו לי להתגבר על הכעס. אנשים שהסבירו לי ועזרו לי להפנים שהכעס מכלה אותי. שאני יכול להיות כל-כך הרבה יותר מעוד אדם כועס. אדם שעולה באש לא באמת יכול לראות מה קורה סביבו. אדם שבוער בשנאה ונקמה ופחד, לא באמת יכול לראות גם פנימה. רציתי לראות פנימה, כדי שאוכל לראות את מה שסביבי. זה אולי המזל הגדול בחיי.

עד היום כשאני אומר או כותב דברים כאלו, אני עדיין מרגיש שמדובר בסיסמאות. כל-כך קשה להעביר את המסר הזה לאנשים כועסים. כמעט בלתי אפשרי לגרום להם לרצות ללמוד אותו בעצמם. ליישם אותו. גם איתי היה קשה. גם לי היה תהליך ארוך ומורכב עד שהגעתי לשם, ואני עדיין מרגיש שאני עובד על זה, שלא תמיד אני מצליח ושהדרך עוד ארוכה. אבל לפחות אני יודע לאן אני שואף להגיע.

אחרי תהליכים אישיים ועצמיים של שנים, נכנסו לשמחתי לפנתיאון חיי המשפטים שמובילים אותי היום. משפטי מפתח שאני מוקיר עליהם ועל ההפנמה שלי אותם הרבה.
אחד מהם, הוא ש"רגשות, הם דבר מדבק".
כעס מדביק בכעס, עצב בעצב, שמחה בשמחה, אהבה באהבה.

נכון, לפעמים יש "מוטציות". כלומר, לפעמים הרגשות שלנו בהחלט יכולים להתפרש אחרת אצל מי שסופג אותם מהצד, או דרך צינור תקשורתי כזה או אחר. עכשיו נשאלת השאלה, כמה אכפת לך מאיך שאתה גורם לאנשים סביבך להרגיש, וכמה אתה מסוגל להשפיע עליהם ולגרום להם להרגיש באמת את מה שאתה מתכוון ולא את מה שהם מבינים.

זה טריקי. זה אפילו מסובך. אחד השיעורים הקשים בדרך להתמחות הזאת, היא הבנה שכל אחד רואה את הדברים בדרכו. דרך שיכולה להיות שונה משלך לחלוטין. כדי לעשות את המעבר למחשבה לא שיפוטית דרך עיניו של מישהו שלא חושב כמוך, להבין את השפה שלו, את עולם הערכים שלו ואת אופי ההתנהגות שלו, נדרשת עבודה רבה בנטרול האגו. עבודה בלנטרל את כל מה שאתה יודע ומרגיש בעצמך.

אולי בגלל זה הגעתי ללמוד קופירייטינג. זה אף פעם לא היה בגלל שרציתי להיות הכי שנון או הכי מבריק ולהמציא את הגימיק הבא. זה היה כי רציתי להבין אנשים טוב יותר. זה קרה כי ידעתי שאני רוצה לפתח את היכולת לתקשר באופן האפקטיבי ביותר עם כל סוגי האנשים ולהיות מסוגל להניע אותם לכיווני, להקשיב ואולי לקבל את דעתי. מאוחר יותר, הבנתי שדרך זה אני גם לומד לנוע לכיוונם ולקבל את דעתם. זה סוג של מעגל סגור, להתקרב, בשביל להתקרב, בשביל להתקרב.

אני מרגיש שאנחנו כל הזמן במצב של מלחמה. אנחנו נלחמים על החיים שלנו, לא במובן של חיים ומוות, אלא נלחמים להשיג את הדברים שאנחנו רוצים ומאמינים שיעשו לנו ולסובבים אותנו יותר טוב בחיים.
גיליתי שהחשיבה במושגים מלחמתיים היא כמעט בלתי אפשרית להימנעות. המחמאות והקללות שלנו. התפילות והמשאלות שלנו. הדרכים לתאר הצלחה וכישלון, הדרכים לתאר רגשות ומקרים – הכל מהול בסמנטיקה צבאית ומיליטנטית.

בהשראת גדולים וחכמים ממני, לקחתי על עצמי את השליחות של לקרב בין אנשים. לא מתוך בצע כסף, לא כמקצוע, אלא כמוסר מסר. המסר שלי הוא שתקשורת מקרבת אותנו אחד לשני ולפתרון הרבה יותר מאלימות.
אלימות, מכל סוג, לא עזרה לאיש מעולם למצוא פיתרון לשום דבר, ואם כן, משהו מהעושר האנושי נמחה מעל פני האדמה הזאת, ולא ישוב להיות מעולם כפי שהיה. 

זה לא בין טוב לרע או כאוס וסדר, זה בין יצירה להשמדה. אלה שני הכוחות שמניעים את היקום לדעתי באמת.
כשהבנתי את זה, הבנתי גם באיזה צד אני רוצה להיות, ותמיד אני מוצא את זה אירוני, שאנשים משתמשים בכוח ה"יצירה" כדי לפגוע ולחסל. האנשים האלה נראים לי אבודים ומבולבלים ואני מרגיש שחלק מהמשימה שלי היא לפקוח את עיניהם ולהראות להם שהם יכולים להיות הרבה יותר.

המשפט האחרון כמובן נשמע מתנשא. גם אני חשתי ככה שאמרו לי אותו לגבי עצמי. זאת אחת המשוחות הקשות לצליחה. אין לי פתרון פשוט עבור אחרים לעבור אותה, אבל אני יכול להבטיח למי שיצליח, שחייו ישתנו. לטובה. לכיוון שהוא רוצה באמת. בכל ליבו.

אני מבטיח שליצור למען יצירה מספק הרבה יותר מלהרוג ולהשמיד.
שלפתח ולתרום מעשיר הרבה יותר מלחסל ולהרוס.

שוב ושוב אני נתקל באלימות המתנגדת לקבל את המסרים האלה. שורשיה עמוקים והם אוחזים חזק באגו ובנפש של מי שלא היה בר מזל מספיק, בעיניי, בשביל להיחשף לאלטרנטיבה. אלטרנטיבה שלא רק שלא קל להבין אותה, קשה מאוד לאמץ אותה וליישם אותה, במיוחד כמיעוט בתוך רוב. הרבה גורמים צריכים לעבוד יחד כדי שזה יקרה. ומי שעובר את התהליך, נזקק להפנמה שהעזרה החיצונית היא מחויבת כאן. זה לא משהו שאפשר לעשות לבד.

לאחרונה הרגעים שבהם בא לי "להרים ידיים" ולוותר מתרבים. הם הופכים לתדירים יותר. גל אחר גל של אלימות, מנסה ולפעמים מצליח לסחוף אותי חזרה אל הצד האפל. 
הסיבה שהם לא מצליחים, וכנראה כבר לא יצליחו, היא כי הייתי שם.

הייתי שם עם כל האלימות הקיצונית והנוראית הזה.
חיבקנו אחד את השנייה במשך תקופה ארוכה מספיק בשביל שתישארנה לי צלקות לכל החיים מהחיבוק הזה.

למשל, הצלקת שעד היום מלווה אותי על המצח, מאותה מלחמה שכונתית, שבה השליך עלי חבר לשכונה חלק מבלוק. 

אתם אולי לא רואים את הצלקת הזאת כשאתם מסתכלים עלי. מי שכן הבחין בה עד היום, ושאל לפשרה, קיבל את הגרסה הקצרה של הסיפור: "היתה מלחמה בשכונה". גרסת ה"אמ;לק". ושלא במפתיע, איש לא ביקש הסברים נוספים. חלק מצקצקים, חלק מעבירים את האצבע על הצלקת, חלק מנסים לנחם או לעודד שלא מבחינים בה, או אפילו מתבדחים כדי לגרום לי לתחושת הקלה.

אני חושב שאף פעם לא סיפרתי כמו עכשיו את סיפורה האמיתי של הצלקת הזאת, וכמה משמעותית היא בחיי. כל יום כשאני מסתכל בראי, אני נזכר כמה אלימות יכולה להיות מיותרת ונוראית. 

אני נושא את הצלקת הזאת גם בליבי, כל הזמן. עדות חיה לכך שאני רוצה לפעול אחרת. להיות זה שמרפא ולא לגרום לצלקות פיזיות או רגשיות אצל אחרים.

אני לא תמיד מצליח. לפעמים אני נכשל אנושות. אבל בסופו של דבר, כוח אדיר מבפנים מעמיד אותי שוב על הרגליים ומסרב לוותר. קורא לי להמשיך להפיץ אותו הלאה. להמשיך לעודד כמה שיותר אנשים ליצור. ליצור דברים שמעודדים ומפרים עוד יצירה. יצירה נקייה שהיא למען יצירה, ולא למען מטרות הרסניות בשום צורה.
זה מסע בלתי אפשרי. אם אסתכל עליו בערכים מוחלטים, אני נידון לכישלון מראש. אז הפסקתי. אני לא מחפש יותר שלמות. לא מחפש יותר 100% הצלחה. אני חוגג כל הצלחה קטנה שמראה לי את עצמה, גם אם אני הצלחתי ליצור אותה ובמיוחד, אם אחרים.

אני מייחל בכל ליבי שנוכל להחליף את האלימות ביצירה למען יצירה, עד כמה שאפשר. אני מחבק כל אדם שמראה לי שהוא רוצה או מעוניין לפעול בדרך הזאת ולהיות נאמן לה ולעצמו דרכה, למרות המחיר שהוא לפעמים קשה מנשוא ומכריע לא פעם אל הקרשים.

אבל אלה מאיתנו שהצליחו לראות את הכוח האמיתי שביצירה, יודעים שאי אפשר להכריע אותו באמת. שהוא תמיד יהיה חזק יותר מכל כוח משמיד ומחסל. זהו בסיס היקום, בסיס החיים עצמם. במהותם.
מספרים לנו, ומראים לנו שיש מחזוריות בטבע. כל המחזוריות הטבעית הזאת, בעיניי, משמעותה עוד יצירה.
זה אנחנו, בני האדם שהתרחקנו מהיצירה הזאת ואנחנו מתרחקים בכל פעם כשאנחנו בוחרים באלימות. בכל פעם כשאנחנו תוקפים, בכל פעם כשאנחנו בוחרים לפגוע.

האדם הוא הטורף המסוכן ביותר המוכר לי. אולי כי הוא מסוגל לטרוף את בני מינו. אני לא רואה בכך את העליונות של המין האנושי. אני רואה בכך את נקודת הטרפה שלו. 

אני לא מחפש להשמיד את הנקודה הזאת, כי להשמיד היא לא הדרך בעיניי, אבל אני בהחלט רוצה להציג את האלטרנטיבה וחותר לכך שיותר ויותר בני אדם יהיו מודעים שיש בהם כוח הרבה יותר עצמתי מאלימות.

כוח היצירה. 

***********

כמו תמיד, אשמח לשמוע ולקרוא מה אתם חושבים ומרגישים לגבי הפוסט הזה
וכן, אם הקשבתם, מה דעתכם על שילוב הגרסה המוקלטת

תודה

מייקל 

הצטרפו לדיון בפייסבוק:
 

אני די בטוח שרובכם לא שמתם לב לצלקת הקטנטנה שיש לי על המצח. האמת, לרוב, אני דווקא מתאמץ להצניע אותה בתמונות, אבל נראה ל...

Posted by MichEal Amir Myx on Saturday, October 10, 2015

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית