יוני 11, 2010

גאווה במלחמה - עם עצמה

Snap3333 

הדיון האם צריך או לא צריך לקיים את מצעד הגאווה כבר עייף ומותש, אבל בדיוק כשחשבתי שאין באמת מה לחדש השנה מפני שחבל להשקיע אנרגיה בלשכנע את המשוכנעים (משני הצדדים), שמתי לב לתופעה מעניינת ומטרידה: כנראה שקהילה הגאה כבר מרגישה כזה ביטחון עצמי, וכזה כוח, שעכשיו היא מרשה לעצמה לריב ולהתפצל בתוך עצמה.

אל תטעו, אני לא מדבר רק על הביצה התל-אביבית הקטנה וכמעט חסרת המשמעות בקנה מידה עולמי. אני מדבר על תופעה קצת יותר חובקת עולם.

מצעד ירד בדרום ספרד

אם לא שמעתם, המשלחות הישראליות למצעד הגאווה העולמי בספרד בוטלו, וכך גם הופעותיה של דנה אינטרנשיונאל שאחת מהן היתה אמורה לפתוח את המצעד. הסיבה הרישמית: לא יכולים לערוב לביטחונינו, אחרי סקנדל המשט (ואם אתם חושבים שכאן היה סקנדל, נסו לדמיין איך מציגים אותנו בתיקשורת העולמית שממש לא מעניינים אותה מאמצי השווא של ההסברה הישראלית). אבל עוד הנחה סבירה היא שהביטולים נעשו בעיקבות לחצים של אירגונים פרו פליסטינאים.

זה יפה שדואגים לשלומנו בספרד... באמת. אבל ממתי בדיוק מישהו יכול להבטיח את ביטחונה של הקהילה בעולם החשוך והאלים הזה? בעולם שבו דתות קובעות כי אנחנו הסיבות לרעידות אדמה ולמגפות, שולחות אותנו למות בסקילה או בחרב, מגנות אותנו, מכחישות את קיומנו ותקצר הרשימה האפלה ועגומה הזאת.

הקריאה אל הדגל

ממתי הפך שיקול הביטחון האישי שלנו כהומואים (או ישראלים) לשיקול אם לקיים או לא לקיים את המצעד? אם להשתתף או לא להשתתף בו? בארץ מישהו יכול להבטיח את ביטחוננו?

אני לתומי חשבתי, שמצעד הגאווה והנוכחות שלנו בו, דווקא נוכח האיומים – זאת כל הפואנטה.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין נוכחות ללא פחד, להגיד שאנחנו כאן ואנחנו לא מתחבאים.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין אחידות גאווה עולמית - אחרי הכל, המצעד בספרד הוא המצעד הבינלאומי... וגם הקהילה הישראלית היא לאום, לא?

אני חשבתי, שמשמעותו של דגל הגאווה, הוא שצבעי הקשת השונים המונחים זה לצד זה, מסמלים את השוני על כל גווניו, היוצר יופי באחדותו. אבל כנראה שרעיונות ואידיאלים לחוד, וכאפה לפנים מהמציאות לחוד.

אני בכלל לא מבין למה אנחנו צריכים לקבל הזמנות למצעד הגאווה, ואני לא מבין למה ביטול ההזמנות  אמור לגרום לנו לא להשתתף. הסיבות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן הן פוליטיקה ומימונים – וזה לא אמור בכלל להיות רלוונטי כשמדובר בעקרונות. עקרונות שהשנה למדנו על בשרנו הצרוב כמה חשוב לעמוד עליהם ולהילחם עליהם.

האדום היום אדום מאוד

ב-1.8.09, אותו לילה נורא בברנוער, הזכירו לנו בקולן הרועם של יריות כמה חשובים העקרונות הללו. באותו לילה שטוף דם ילדים, הזכירו לנו כמה קרובה האלימות והחשכה אל פתח בתינו. כאן, בלב תל-אביב.

ובכל זאת, בקהילה הישראלית, או לפחות בצד הממסדי שלה, מתעסקים בפוליטיקה וסומכים כנראה על זיכרנו הקצר של הציבור, שמיהר להדחיק ולשטוף את שרידי הדם מרחובותיה הורודים של תל-אביב. האיזכורים במצעד הרישמי השנה יהיו מינוריים ויכללו בטח בעיקר קצת דיבורים, אבל אף אחד לא יחשוב אפילו לרגע לבטל את החגיגות או להשבית את השמחה. אחרי הכל, שמחה מוכרת. דיכאון פחות....

אך לעומת מה שחשבתי, שלא כמו בשנה שעברה, קמה קבוצה שאינה מוכנה להניח למצעד השנה להיות עוד מסיבה צבעונית שלא מבחינה בכלל בין אידיאלים וחופש ובין בירה וריקודים בעירום מרוח בנצנצים.

קבוצה קטנה בכל זאת התעוררה והחליטה, בעיקבות האירוע האלים בברנוער, לצאת במצעד מחאה נפרד. הם אפילו הקימו קול ענות חלוש בתיקשורת...

המצעדים יתקיימו במקביל, והקהלים שלהם לא יפגשו, אלא אם יזגזגו בין שני האירועים.

קצוות מפוצלים

לצד הבידול בין המסיבה והמצעד, מסתבר שיש לנו עוד מילחמות פנימיות בתוך הקהילה: קבוצת פעילי ימין החליטה שהשמאל הקיצוני מערבב את מסריהם של אירועי הגאווה עם מסרים פוליטיים מדיניים, ויצאה כנגדם בעוד פעילות מפלגת.

אבל גם בלי המצעד אנחנו קהילה מפוצלת. אל מול הוועדות והאירגונים הרישמיים, ניתן למצוא את ההגמוניה הפוקס-אוחובסקית שעסוקה בין השאר בפעולות מיליטנטיות של אאוטינג באונס, קידום מכירות והנצחת סטריאוטיפים.

אני חייב להגיד לכם שברמה האישית, אני שלם עם עצמי, ועם ניטיותי המיניות שהן חלק ממני. אבל ברמת הקהילה, אני לא מרגיש חלק ממנה – ולא בגלל שיש לי משהו נגד תת מיגדר כזה או אחר או חלילה נגד מישהו ספציפי.

אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש שאין גוף או אדם שמתיימר להוביל אותה ומייצג אותי ואת דעותי. אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש כבר שנים שהעקרונות נזנחים ונשכחים (ברמה הציבורית, לא ברמת הפעילויות הספציפיות של האגודות למינהן).

אז רגע לפני שאתם הולכים למרוח על עצמכם קרם הגנה עם נצנצים, או דקה אחרי שאתם חוזרים צרובי שמש ומבסוטים מן המסיבה בחוף גורדון, תעצרו רגע ותחשבו: מדוע אנחנו לא מסוגלים להיות קהילה מאוחדת תחת דגל הגאווה, אלא פסים פסים, שנראה כי המרחק בינהם רק הולך וגדל?

 

עידכון (שישי, 11.6 11:18) – שלושה מצעדי גאווה יתקיימו בתל-אביב באותו יום >>

 

 

תודה מיוחדת לאייל על כוונה והכוונה בפוסט הזה.

יוני 10, 2010

נאות סמדר – פוסט אורח מאת זוהר אוריין

25299_386908664124_685119124_3956321_5726349_n

אחרי שהזמינה אותי להתארח במתחם הפייסבוק שלה, הצעתי לזוהר אוריין התותחית להתארח אצלי ולשתף אותנו בפן שהוא יותר אישי, ולווא דווקא בתחום העיסוק שלה. אז זוהר בחרה לקחת אותנו לטיול בקיבוץ נאות סמדר המקסים.
אם בא לכם גם לדעת איך להגיע – לחצו כאן >>
המצגת מדברת בעד עצמה, או כמו שזוהר אומרת: 

גם לפטפטנית כמוני לפעמים נגמרות המילים ...

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית