אפריל 29, 2008

כוכב נולד בולגריה - שיעור קצת באנגלית ובשירה.

הנה משהו קטן שבטוח יעשה לכם קצת מצחיק.

התוכנית "אמריקן איידול" היא פורמט שנמכר, כידוע, להרבה מדינות בעולם (שלא כמו ישראל, הסכימו לשלם עליו כסף).

כאן, התוכנית מובאת בגרסה הבולגרית שלה, והנה אחת המתמודדות שהחליטה ברוב העזה לשיר את השיר "with out you". (במקור של Badfinger, אך יותר מוכר בביצוע של מאריה קארי).

זה שיעור כפול ו"מעניין" גם בשירה, וגם באנגלית.


וכמובן שבתוכנית לא ויתרו על הרייטינג ג'נרייטור וחגגו עליו עד הסוף בביצוע משופר באולפן

אבל זה לא הסוף, כאן בראיון לטלוויזיה הצרפתית, יש את תגובתה הרשמית של מאריה קארי בכבודה ובעצמה... והיא, יהודית משהו. מי היה מאמין.


תודה לנילי על ההפניה המקורית.

אפריל 21, 2008

חירות רחוב - הבל החן, שקר האופי


רותם ואני מכירים כבר בערך 10 שנים, ובזמן הזה ראיתי אותו גדל ומתפתח כאדם, ובין השאר כשחקן. עכשיו יוצא למסכים סרט באורך מלא בהשתתפותו: חירות רחוב.

בזמן שאהבתי מאוד את עבודתם של השחקנים שהובילו את הסרט ואת הצילום המושקע, קצת פחות נהניתי מהתסריט ומן העריכה.

חירות רחוב הוא סרט ישראלי המדבר על שלושה צעירים מוזרים, היוצאים למסע הזוי של חיפושים אחר כלב שנעלם. הסרט מסתובב ברחבי תל-אביב מהסלאמס של אזור רחוב סלמה ועד בתי החברה הגבוהה שבצפון העיר, ובוחן אותנו כחברה המקדשת את היופי והשטחיות על פני העומק והאישיות.

משה רוזנטל, התסריטאי והבימאי של חירות רחוב הוא בן 22, וזהו סרטו הראשון באורך מלא.

חירות רחוב, הוא יצירה שיפוטית ומטיפה. הוא מתיימר להציב לנו מראה מול הפנים ולהראות לנו את הלכלוך והעיוות האישי תחת זכוכית מגדלת. הוא מצליח לעשות זאת לפרקים, אך עובדה זו מוחלשת כתוצאה מהרבה מחלות ילדות בהן נגועה היצירה.

תשאלו למה אני מתכוון כשאני אומר מחלות ילדות? אסביר:

קודם כל, זה בסדר לצלם בבתים של החברים שלך – זה משהו אחר לתת את רשימת הלוקיישנים האלה בכתוביות אחר-כך.

דבר שני, אם כבר מצלמים בבית של החברים, אפשר להגיד לאימא "לא" כשהיא מבקשת להשתתף בסרט. במיוחד אם היא מדקלמת את הטקסט כמו ילדה במפקד ראש חודש בכיתה ו'.

יחסית לנושא השחוק יחסית בו בחר להתעסק, התסריט אינו עמוק מספיק, ולמרות שהוא מאוד מתאמץ להתחמק מקלישאות, הוא נופל ברשתן אחת אחרי השנייה. הן מבחינת הרעיונות בבימוי (הזיות ופלאשבקים) והן מבחינת הלוקיישנים החרושים ביותר. (בית דירות בת"א, מסיבת מחתרת בדרום העיר, בית עשירים בצפון העיר וכו'...)

הדמויות עוברות חד גוניות (ולא באשמת השחקנים!), ולמעט הסוף המפתיע הסרט אינו מציע חוויה מרתקת למי שלא בא לראות את החברים שלו על המסך.

חוץ מזה, חרות רחוב הוא כנראה מקרה קלאסי של סרט אשר לבמאי (שהוא גם התסריטאי במקרה הזה) ברור הרבה יותר מלצופים מה קורה על המסך, אבל הוא לא טורח להסביר.
ישנם הרבה חורים בתסריט ודברים שהבנתי רק אחרי שקראתי את תקציר הסרט באתר.

למשל: גור, כוכב הסרט, מאוהב באריאל. אריאל אמורה לפי התקציר באתר, להיות כוכבנית טלוויזיה מפורסמת – אבל בסרט אין לזה איזכור. בסרט היא סתם בחורה יפה עם חברים עשירים. היא אגב אמורה להיות עשירה כמוהן, אבל בפועל גרה בבניין מתפורר מול שילה (השכנה שלה) שאין לה גרוש על התחת.

חוץ מזה, נראה שהרבה ממה שירד בעריכה היה יכול לעזור לנו להבין את הקשר בין השלישייה המוזרה שבמרכז הסיפור, והיה עוזר לנו להזדהות איתם יותר.

אם לשים את היד על הלב, אני לא יודע מה הסיכוי של חירות רחוב להצליח בעולם האמיתי שמחוץ לגבולות הסינימטק. מישהו אמר לי שהסרט הזה יצא באיחור קל של 10 שנים, וזה בהחלט יכול להיות. הסצנה התל-אביבית הצעירה על כל גווניה בהחלט מוצתה עד דק ביצירה הישראלית, וזה שהיוצר שלנו היה בן 12 לפני עשר שנים כשזה עוד היה רלוונטי, זה כבר משהו אחר.

אבל כמו שאני תמיד אומר: לא לדעת שאחרים עשו את זה לפניך, לא פותר אותך מלהיות "גם אני".

אז מר רוזנטל כבר חולם על "קאן", אבל לדעתי הדרך עדיין ארוכה...

אם יצא לכם לתפוס את חירות רחוב יום אחד, בקולנוע או אולי באחד מהערוצים בטלוויזיה, תנו לו צ'אנס, כי הוא באמת שר מהלב, ותנסו לגלות עבורו סבלנות – לו רק בשביל משחק משובח ומרשים שמפגינים השחקנים, וסוף מפתיע ונועז שיוכל לעורר בכם עוד מחשבה.

בהצלחה.



אפריל 16, 2008

תתברווזו לכם!


כשהייתי ילד ממש קטן, הביא לי אבא שלי יום אחד את סדרת הספרים של דודו גבע וקובי ניב.
אלה היו ספרים מוזרים: הם היו מעוצבים לרוחב, ולא לאורך (מה שלא היה נפוץ אז בארץ בכלל), והם הכילו בתוכם סדרות של ציורי קומיקס מקוריים ומצחיקים מאוד.

הגיבור הראשי של הספרים האלה היה יוסף, שהיה פקיד במחלקת המים בעירייה, ועבר כל מיני תלאות במסגרת עשרות הטורים שהוקדשו לו.

אמנם הייתי צעיר מידי בשביל להפנים את מלוא הגאונות וההעזה שהיתה בסדרת הספרים (ספר מגוחך, בנו של מגוחך ו - מגוחך בעורף האויב), אבל כנראה שמשהו שקע ונשאר, כי במשך השנים חזרתי אחורה בראשי אל הספרים האלה ותמיד זה העלה בי חיוך.

אך מסתבר שדודו גבע, לא הסתפק בסדרת הספרים ההיא (אשר רכזה טורים שחלקם הופיעו בעיתונות קודם) וכתב ואייר עוד ספרים ורצועות קומיקס רבות.

מה שרלוונטי להיום הוא הברווז שלו. בשנתיים האחרונות לחיו, הוא הקים ביחד עם עופרה רודנר את הוצאה הברווז. הוצאה שנועדה להציג אומנים מחתרתיים מתחום הכתיבה, הציור וכמובן הקומיקס.

במקביל גולל גבע בכל שבוע בעיתון "העיר" תל-אביב, את עלילותיו של הברווז המזדקן בעל הנטיות להרס עצמי. אחרי שפוטר מעיתון העיר בעקבות המורבידיות של המדור (אשר סרב להשתנות), הוא הוציא את הספר "שתיקת הברווז".

אבל גבע לא באמת היה מורבידי וציני כמו שיכול להשתמע ממילותיי עד כה. מתחת למעטפת המחוספסת חייב היה להסתתר אדם עם הרבה אהבה לחיים וחוש הומור. ואני אומר – חייב – מפני שרק זה יכול להסביר את החזון שלו ומשאלת נפשו: בירווז העיר תל אביב.

גבע כנראה הרגיש שיש שם אנשים בחוץ שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. אנשים שנלכדו ברשת המטורפת הזאת שגורמת לבני עשרים פלוס לחשוב שהם מנהלים את העולם ושכל שיחת טלפון שלהם בנושא עבודה היא הרת גורל. הרשת הזאת שגורמת לנו לעבוד 13 שעות ביממה, לשכוח לפעמים מהמשפחה ומהחברים שלנו ובכלל – לשכוח שבסופו של דבר החיים בלי חיוך לא שווים שום דבר.

אז גבע רצה לברווז את תל-אביב. לא עוד תצוגה של דולפינים מקושטים ממומנת ע"י חברות מסחריות בשדרות רוטשילד, לא עוד תערוכות קד"מ סלולאריות במסווה של שירות לציבור – אלא משהו קטן ופשוט: הברווז הצהוב עם החיוך העצוב, בכל מיני פינות בעיר. תזכורת קטנה שתתן לנו קצת פרופורציה בחיים וקצת רוח שטות עם שמחה והומור.

אז גבע לא זכה בחייו לברווז את תל-אביב, אבל החזון שלו בכל זאת הוגשם והנה אתמול, 15 באפריל 2008, עלה הברווז שלו והתיישב על גגו של בניין העירייה.

עכשיו הוא יישאר כאן להשקיף עלינו במשך מספר שבועות, עד שיעבור למקום משכנו הקבוע במוזיאון הקומיקס בחולון.

לטקס ההשקה הצנוע שנערך אתמול בכיכר רבין הגיעו כמה מאות אנשים, ביניהם ניתן היה לזהות בקלות קומיקאים ואנשי ציבור ידועים שבאו לחלוק כבוד לברווז ויוצרו. בין השאר נראו שם עידן אלתרמן, שרון קנטור, אורי גוטליב, יאיר גרבוז ועוד.

בינתיים אפשר לראות את הברווז הצהוב כמעט מכל מקום ברחוב אבן גבירול, ואני מניח שגם מן המרפסות בבתים הגבוהים שמקיפים את אזור העירייה. ואם אתם כבר רואים את הברווז הזה ומחייכים, אז תזכרו בדודו גבע ובמסרים החברתיים שקומיקס שלו השתדל לשקף עבורנו – הכלואים ברשת.

תודה גדולה לדנו שהזמינה אותי לאירוע.


אפריל 04, 2008

דני רובס בצוותא

מיכלי אחראית לאחרונה להרחיב את רפרטואר ההופעות שאני הולך אליהן.
הפעם במסגרת סידור ה"
Plus one" הנפלא שיש לנו, זכיתי לראות את ההופעה של דני רובס.

מכירים את השאלונים האלה: "איך תדע שגדלת באייטיז"? (כאילו שמי שבאמת גדל לא יכול לראות את הטראומה בראי בכל יום), אז דני רובס הוא בדיוק זה: כשאתה מבין שאתה יודע את המילים לכל השירים שלו אתה מרגיש קצת זקן. במיוחד כשאתה גר עם בחור בן 23 שהשם "דני רובס" כמעט לא אומר כלום עבורו.

בכניסה, רגע לפני ההופעה, מיכלי שאלה אותי אם הייתי הולך להופעה הזאת אם הייתי צריך לשלם. הודיתי שלמרות שתמיד היתה לי חיבה והערכה לרובס, אני בספק בכך.
ובכל זאת, צוותא מלא מפה לפה באנשים מתרגשים. כולם אגב, באופן לא מפתיע, בני גילי ומעלה.

מי שזוכר את רובס המתולתל והמזוקן משנות השמונים, יגלה על הבמה בחור קצת אחר: השיער והזקן נעלמו לחלוטין, ומה שנשאר זה בחור לא מאוד גבוה, עם קרחת מבריקה וכרס שהכירה אישית יותר מידי שווארמות. המבט הממזרי בעיניים, לעומת זאת, דווקא נשאר.

רובס כאן היום בשביל הופעת בכורה של המופע החדש שלו. לקראת סוף המופע הוא מתבשר שהדיסק החדש שהוציא "משהו חדש מתחיל" זכה בתקליט זהב, ואפילו משמח יותר: הוא קיבל גם תקליט פלטינה על האלבום הוותיק שלו "פנים ושמות".

רובס נשמע כמעט אותו הדבר כמו בשנות השמונים. קול צלול ועוצמתי נישא על לחנים סכריניים כמעט נוסחתיים, שקשה לא לזמזם ביחד איתו. רגעים שבהם חסרה לי ריטה על הבמה לצידו הביאו אותי לתובנה שרובס משחק באותו חלל שמילא מיד אחריו בניינטיז רמי קליינשטיין.

שירים על יחסים שבינו לבינה, שירים בהם המשורר מנתח את חיו על שולחן המעבדה, בפרהסיה מול הקהל. מצד אחד רובס נחשף בשירים, מצד שני הוא עדיין מגונן על עצמו בעזרת אותו חוש הומור מוסיקאלי וטקסטואלי הגובל כמעט בסנדרסונית מובהקת.

בין קטעי ההומור, רובס נוטה לפעמים ליפול לדרמה מוגזמת על גבול המחזמר. היו קטעים שחייכתי לעצמי בציניות. מישהו בקהל אמר "הוא לא מבוגר מידי בשביל הדברים האלה"? אבל רובס לא עושה חשבון. חוש ההומור העצמי שלו מאפשר לו לדלג מעל החשבונות האישיים עם התעשייה הישר אל עבר ההצלחה הנוכחית.

אולי זאת הכנות שנובעת מרובס, ואולי זו הילד הפנימי בו, שעדין לא ממש מבין איפה הוא נמצא.

אחד הדברים שתמיד אהבתי אצל רובס זה תשומת הלב לטקסטים. המילים שלו מלטפות כמו ריח אדמה, חולפות מעליך כמו ציפורים שחורות ולפעמים אפילו סוחפות ודורסות אותך כמו רכבות.

מעניין לראות את רובס על הבמה היום. במיוחד בעולם הפוסטרמדיה, שהעומק של כוכביו הוא כעומק הפלקט. הוא לא יפה, הוא לא כריזמטי באופן מיוחד, אבל למוסיקה שלו יש מוליכות גבוהה לרגשות, ובשלב מסוים אתה פשוט מגלה שאתה מוצף כולך בתחושות, זיכרונות וחוויות מן העבר.

יש גם משהו נהדר בלקחת שירים שהופקו במקור בשנות השמונים ולעשות להם את חסד של הפקה מוסיקאלית חדשה במאה ה-21.
רובס כמובן לא קופא על השמרים ומפיח חיים גם בלהיטים המוכרים שלו בעזרת עיבודים מעניינים, יצירתיים ולא צפויים. כל זה לא מונע מהקהל להמשיך לשיר איתו את כל המילים של כל השירים במוסיקליות מופלאה ודיוקים של חצאי טונים.

ההופעה היא גם הזדמנות לבצע שירים שכתב לאחרים כמו למשל "נוסעת בעקבות האהבה". מוש טוען שרובס ניסה לחנוק עם השיר הזה באייטיז את והקריירה של רדינה כהן, ואם לא את הקריירה שלה – אז לפחות אותה...

על הבמה עם רובס שורת נגנים נפלאה. הזמרת המלווה, קצת פחות. לפחות היא בלונדית וממלאת את השמלה שלה כמו שצריך.

ההופעה של רובס היא כמו צמר גפן מתוק. גדולה ונפוחה קצת יותר מידי, אבל טעימה, ממכרת ונגמרת מהר מידי מצד שני. והכי חשוב, היא משאירה אותך עם הדביקות המתוקה הזאת על האצבעות ומסביב לפה. הדביקות שגורמת לך לחפש את האיש עם המכונה כדי לקחת עוד אחד.

נ.ב.
הוידאו שלי מההופעה יצא באיכות איומה, אז קבלו וידאו אחר של הסינגל החדש, שצולם בהופעה אחרת. ו
קבלו גם כתבה רלוונטית על רובס מ-nrg


אפריל 01, 2008

אחד באפריל

לא תכננתי באמת להתייחס לנושא ה-1 באפריל בבלוג שלי. זה נראה כמו אחד מהחגים האלה שיותר מרגשים ילדים ובני נוער.

יש מצב שהיום הזה היה עובר לידי השנה לחלוטין ללא הרגשה, לולא חוש ההומור של המותג הנערץ עלי... ניחשתם נכון, גוגל.

יותר נכון, גוגל קלנדר.

אני לא יודע כמה ישראלים משתמשים ביומן אונליין של גוגל, אני חייב להודות שאני מכור לחלוטין (פי מליון עדיף על אאוטלוק, בעיקר כי הוא מחכה לי בכל מקום – גם בסלולארי)

בכל מקרה, אם אתם אוהבים את גוגל כמוני, וגם אם לא, אתם בטח מכירים את שורת הלינקים העליונה מצד ימין של המסך, שכל פעם שמופיע בה קישור בצבע אדום, הלב שלי אולץ משמחה כי זה אומר שיש משהו חדש.

טוב, תצחקו עלי... לא אכפת לי. אז יש דברים גיקיים לחלוטין שגורמים לי הנאה. לי זה עושה טוב, ואני לא מתבייש בזה.

אז היום, כשנכנסתי בתום לב לעדכן את היומן, משך את עיניי קישור חדש:




הלינק האדום הוביל לכאן:

עמוד הסברים אופייני שכולל את כל החידושים האחרונים שאני כבר יודע עליהם.


בהסבר של הפיצ'ר החדש, חיכה לי קישור מוכר של "learn more", ואני כמובן לא חיכיתי שנייה נוספת והקלקתי עליו, רק כדי להגיע לכאן:



אז מה אני אגיד לכם, הנה מתיחה מגניבה, מחברה מגניבה שחושבת קצת מחוץ לקופסא, ובוודאי מכירה מעולה את הגולשים שלה.
בלי לפגוע, בלי להעליב, בלי ציניות – פשוט חוש הומור משובח.

עכשיו אתם מבינים למה אני כל-כך אוהב את גוגל...?

אני מעלה את זה לכאן מפני שאני מתאר לעצמי שמחר זה יעלם.

מקווה שתאהבו את זה כמוני.









חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית