עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אפריל 21, 2008

חירות רחוב - הבל החן, שקר האופי


רותם ואני מכירים כבר בערך 10 שנים, ובזמן הזה ראיתי אותו גדל ומתפתח כאדם, ובין השאר כשחקן. עכשיו יוצא למסכים סרט באורך מלא בהשתתפותו: חירות רחוב.

בזמן שאהבתי מאוד את עבודתם של השחקנים שהובילו את הסרט ואת הצילום המושקע, קצת פחות נהניתי מהתסריט ומן העריכה.

חירות רחוב הוא סרט ישראלי המדבר על שלושה צעירים מוזרים, היוצאים למסע הזוי של חיפושים אחר כלב שנעלם. הסרט מסתובב ברחבי תל-אביב מהסלאמס של אזור רחוב סלמה ועד בתי החברה הגבוהה שבצפון העיר, ובוחן אותנו כחברה המקדשת את היופי והשטחיות על פני העומק והאישיות.

משה רוזנטל, התסריטאי והבימאי של חירות רחוב הוא בן 22, וזהו סרטו הראשון באורך מלא.

חירות רחוב, הוא יצירה שיפוטית ומטיפה. הוא מתיימר להציב לנו מראה מול הפנים ולהראות לנו את הלכלוך והעיוות האישי תחת זכוכית מגדלת. הוא מצליח לעשות זאת לפרקים, אך עובדה זו מוחלשת כתוצאה מהרבה מחלות ילדות בהן נגועה היצירה.

תשאלו למה אני מתכוון כשאני אומר מחלות ילדות? אסביר:

קודם כל, זה בסדר לצלם בבתים של החברים שלך – זה משהו אחר לתת את רשימת הלוקיישנים האלה בכתוביות אחר-כך.

דבר שני, אם כבר מצלמים בבית של החברים, אפשר להגיד לאימא "לא" כשהיא מבקשת להשתתף בסרט. במיוחד אם היא מדקלמת את הטקסט כמו ילדה במפקד ראש חודש בכיתה ו'.

יחסית לנושא השחוק יחסית בו בחר להתעסק, התסריט אינו עמוק מספיק, ולמרות שהוא מאוד מתאמץ להתחמק מקלישאות, הוא נופל ברשתן אחת אחרי השנייה. הן מבחינת הרעיונות בבימוי (הזיות ופלאשבקים) והן מבחינת הלוקיישנים החרושים ביותר. (בית דירות בת"א, מסיבת מחתרת בדרום העיר, בית עשירים בצפון העיר וכו'...)

הדמויות עוברות חד גוניות (ולא באשמת השחקנים!), ולמעט הסוף המפתיע הסרט אינו מציע חוויה מרתקת למי שלא בא לראות את החברים שלו על המסך.

חוץ מזה, חרות רחוב הוא כנראה מקרה קלאסי של סרט אשר לבמאי (שהוא גם התסריטאי במקרה הזה) ברור הרבה יותר מלצופים מה קורה על המסך, אבל הוא לא טורח להסביר.
ישנם הרבה חורים בתסריט ודברים שהבנתי רק אחרי שקראתי את תקציר הסרט באתר.

למשל: גור, כוכב הסרט, מאוהב באריאל. אריאל אמורה לפי התקציר באתר, להיות כוכבנית טלוויזיה מפורסמת – אבל בסרט אין לזה איזכור. בסרט היא סתם בחורה יפה עם חברים עשירים. היא אגב אמורה להיות עשירה כמוהן, אבל בפועל גרה בבניין מתפורר מול שילה (השכנה שלה) שאין לה גרוש על התחת.

חוץ מזה, נראה שהרבה ממה שירד בעריכה היה יכול לעזור לנו להבין את הקשר בין השלישייה המוזרה שבמרכז הסיפור, והיה עוזר לנו להזדהות איתם יותר.

אם לשים את היד על הלב, אני לא יודע מה הסיכוי של חירות רחוב להצליח בעולם האמיתי שמחוץ לגבולות הסינימטק. מישהו אמר לי שהסרט הזה יצא באיחור קל של 10 שנים, וזה בהחלט יכול להיות. הסצנה התל-אביבית הצעירה על כל גווניה בהחלט מוצתה עד דק ביצירה הישראלית, וזה שהיוצר שלנו היה בן 12 לפני עשר שנים כשזה עוד היה רלוונטי, זה כבר משהו אחר.

אבל כמו שאני תמיד אומר: לא לדעת שאחרים עשו את זה לפניך, לא פותר אותך מלהיות "גם אני".

אז מר רוזנטל כבר חולם על "קאן", אבל לדעתי הדרך עדיין ארוכה...

אם יצא לכם לתפוס את חירות רחוב יום אחד, בקולנוע או אולי באחד מהערוצים בטלוויזיה, תנו לו צ'אנס, כי הוא באמת שר מהלב, ותנסו לגלות עבורו סבלנות – לו רק בשביל משחק משובח ומרשים שמפגינים השחקנים, וסוף מפתיע ונועז שיוכל לעורר בכם עוד מחשבה.

בהצלחה.



3 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  2. שרון קפלנסקי-רוזן4/21/2008 9:36 אחה״צ

    ומה עם לכתוב עליי??!! אפילו לא שורה אחת?
    לא איזכור?
    וזה שעזבתי את בעלי ו-2 ילדים בשביל לראות את הסרט לא נותן לך שום השראה?
    וזה שאני הכרתי בינך ובין רותם?
    כלום?
    חבל!

    השבמחק
  3. שרון קפלנסקי-רוזן4/21/2008 9:38 אחה״צ

    ואני לא אנונימית!!!!!!!

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית