נובמבר 13, 2012

הלמידה החדשה

הלמידה החדשה - בלוג קאבר

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

Snap1הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

165392710_57c2d350c3_oהצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

Snaphghggכמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת550981_393407054027681_1072680383_n לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms

ספטמבר 30, 2012

10 "אמיתות שחוקות", שכבר אין להן קשר לאמת.

 

1. בנק זה המקום הכי טוב לחסוך ולשמור על הכסף שלך.
5529679923_81686165cb_bהיום אנחנו יודעים ש"יש לקוחות, ויש לקוחות". או במילים אחרות: היום אנחנו מבינים שאת רוב הכסף שלהם, הבנקים עושים מגביית ריבית על חובות. כלומר, שהאינטרס של הבנק הוא בעצם להכניס את כולם לחובות: את הלקוחות, את המדינה, את מי שאפשר.
הבנקים כמעט ואינם נותנים כלל ריבית על חשבון בזכות לרוב לקוחותיהם. מצד שני, הם יודעים להמציא לעצמם עמלות הזויות המגולמות מול הציבור בצורה כל-כך מזלזלת באינטליגנציה, כמו "עמלת שורה", או כל מיני חיובים מיותרים ומנופחים המבוצעים על ידי פקידים המפעילים מערכת מחשב פשוטה יחסית.
הבנק הוא הכתובת הראשונה של כל נושה שלנו. חוב הכי זניח יכול להוביל לעיקול החשבון.
למרות הפרסומות, אף אחד מאתנו אינו תופס את הבנק או את הבנקאי שלו כ"חבר", או מישהו שרוצה לעזור לו, בטח לא לשמור על הכסף שלו..

2. החוק הוא לצד החלשים.
החוק כבר מזמן אינו יכול להציג את עצמו כ"מגן חסרי הישע". להפך. מאוד בדומה ללקוחות בנק, גם פה מסתבר שיש אנשים שהחוק הוא עבורם, ויש כאלו שלא... באופן מפתיע, אלו בערך אותם אנשים.
רוב המידע שאנו נתקלים בו כשאנחנו מנסים לרדת לשורשו של חוק, מוביל להבנה שהוא נועד רק לקדם אג'נדות כלכליות, ולא לדברים אחרים שהוא מתיימר לעשות. לפתוח או לסגור קטגוריות שוק. תמונה -חוק האריזות
אדם פרטי כמעט ואינו יכול להשתמש במערכת החוק לטובתו בלי לקחת על עצמו התחייבות כלכלית משמעותית וכמובן השקעה של זמן רב וטרטורים. המערכת בנויה להתיש, לא לעזור ולפתור בעיות.
היא נועדה להיות מסורבלת בכוונה, והחלשים וחסרי הישע הם האחרונים שזוכים ליחס הוגן, אם ליחס כלשהו במערכת כזאת.

3. משרד הבריאות דואג לבריאות שלך.
הקונספט של בריאות הוא כבר מזמן לא מוחלט כל-כך, כמו שרוצים שנאמין היום במשרד הבריאות ובאירגוני ה"בריאות העולמית".
ריבוי הפרספקטיבות שנולד לאחרונה בחברה המערבית, בעקבות נגישות המידע והתקשורת, מציב את קופות החולים והזרועות המטפלות בעמדה ברורה, בה הם מוצגים כתעשייה שכל המודל המסחרי שלה מבוסס על מכירה של תרופות וטיפולים.
הרפואה המערבית מתמודדת היום עם חשיפות מטלטלות של השפעות לא חיוביות של תרופות על מטופלים וסביבתם, היא מואשמת בהשתלטות והטמעה דמגוגית של מושגי בריאות לא נכונים, לא מדויקים, ואף מטעים ופוגעים במכוון בציבור.
היחס לקהל בקופות החולים הוא כמו אל ארנק מהלך. עוד לפני שהרופא ישאל מה שלומך, תתחיל הפגישה בשיחה על האפשרויות שלך לשלם עוד לקופה על ידי טיפולים מומלצים, רפואה מונעת וכמובן שלל בדיקות, כדי לוודא שלא מפספסים הזדמנות לרשום לך תרופות וטיפולים נוספים.
כך זה גם כשמתקשרים לקופת החולים כדי להזמין תור. הבריאות שלנו היא לא משהו שמעניין כאן אף אחד, ולא משנה כמה בגדול יכתבו את זה על הפוסטרים.

4. ביטוח דואג לשקט הנפשי שלך.
2959833537_af77ed5003_bחברות ביטוח מעסיקות בגלוי מחלקות שלמות של אנשים שנקראים "מסלקי תביעות". כלומר, אנשים שתפקידם הרשמי, הוא לדאוג שכמה שפחות אנשים יקבלו באמת את מה שמגיע להם מהביטוח, ובכל זאת, אנשים עדיין הולכים ומבטחים את עצמם, משפחתם, שירותים וחפצים – לפעמים כי מערכות מסוימות דורשות את זה מהם, כחובה.
רוב האנשים תופסים היום את תחום הביטוח כתחום חסר אמינות, חסר אנושיות, חמדן ובעיקר, חסר שקיפות ומסובך באופן הגורם לאנשים להירתע מלנסות להבין. אף אחד לא סומך על חברת הביטוח שלו - ואם זה לא אירוני, מה כן?

5. בלי לימודים אקדמיים, לא תהיה לך פרנסה.
עד לפני שני עשורים, היו בישראל שש אוניברסיטאות שיכלו להעניק הכשרה אקדמית למבחר מצומצם מאוד של האוכלוסייה. מי שלא זכה להיכלל באחוזון המנצח שהצטיין במבחנים ויכול היה להרשות לעצמו כלכלית את הלימודים – לא יכול היה לזכות בהזדמנות לעסוק באחד מן התחומים הללו לפרנסתו, בישראל.
היום כמות המכללות, בתי הספר המקצועיים ומקומות ההכשרה השונים בשוק משגשגים עד כדי רוויה מוחלטת וטובענית.
6522736205_8f8e16fa2f_bהשוק מוצף מחזורית בבוגרי לימודים אקדמיים, ואין פיקוח על הצע הדרישות למשרות התלויות בכך.
ההוצאה סביב לימודים אקדמיים יכולה להגיע לממדים אדירים, וההחזר הכלכלי שלהם, אינו מובטח כלל כפי שאולי היה מובטח בעבר.
אך לא רק שוק המכללות הוא זה שנפתח. לצדו נפתחו תחומי עיסוק אדירים מבחינת משמעותם בעולם, שהעולם עצמו לא הכיר עד לפני 10 שנים. הטכנולוגיה והתקשורת שינו את פרדיגמת המידע בכך שהפכו אותו לזמין לכל דורש, ואנשים שהשכילו את עצמם בתחומים שמערכות החינוך האקדמיות אחרו להתייחס אליהן, מצאו את עצמם עוסקים ומובילים תחומים כלכליים ביותר (מישהו אמר הייטק?) בלי כל השכלה אקדמית או קשר ישיר אליה לצד אומנים ואנשי תקשורת ומסחר למיניהם.

6. מה שטוב לך, טוב למדינה.
עד לפני 20 שנה בערך, למדינה היה מספר מוגבל של ערוצי תקשורת ציבוריים, בהם היא יכלה לשדר ללא הפרעה או התערבות חיצונית, את הגרסה שלה ל"אקטואליה ישראלית". משרד החינוך היה זרוע המידע היחידית והיחידנית לתלמידים, וכולם התחנכו על אותם ערכים, שחוזקו בעובדות שהוצאו לנו באמצעי התקשורת השונים.
weneedyouבתקופה ההיא, מורים יכלו לעמוד מול תלמידים בלי לגמגם ולגרום להם לדקלם משפטים כמו "טוב למות בעד ארצנו", "צה"ל הוא הצבא החזק בעולם", וקשקושים אירוניים כמו "טוהר הנשק" לצד "אחווה ורעות" שמשמעותן להתפוצץ על רימון בשביל החברים שלך.
היום, עם ריבוי ערוצי המידע, המציגים מגוון גדול יותר של עובדות לסיפורים שפעם לא אפשרו להם זאת – הסיפורים משתנים, ואיתם בחינה מחדש של המסרים שהיינו מדקלמים בלי לחשוב שכדאי תמיד להעמידם בביקורת תלוית פרספקטיבה.
היום אזרחים רבים איבדו את אמונם במדינה ובמנהיגיה. המנהיגים נתפסים כמושחתים וכוחניים.
הדבר האחרון שמעניין אותם, הוא העם עצמו.
אנשים יכולים להצית עצמם ברחובות, והמנהיגים שלנו ידברו על כמה הם עשו בשביל המדינה וכמה טוב לחיות פה. המרחק הזה, בין ההנהגה לעם, לא מאפשר למסר המודגש מעלה להתקיים בתודעה כמעבר לבדיחה נוסטלגית עצובה.

7. נישואין זה לכל החיים – "עד שהמוות יפריד בינינו".
רגע, רגע, אל תקפצו עלי כל המאמינים בנישואים למיניהם. אין לי שום כוונה לא לכבד את האמונה והדרך שלכם. רק רציתי להגיד שסטטיסטית, המשפט "עד שהמוות יפריד בנינו", עומד במבחן בערך ב-50% מהמקרים. 70% מהמקרים האלו, אגב, מתגלים למוסרי ההבטחה בשנה הראשונה לקשר הממוסד.
נישואים, כפי שהם מקובלים היום בישראל, הינם חוזה חוקי כלכלי-מסחרי, לא רגשי, ועובדה היא שאין מי שישחרר אתכם מהקשר הרגשי לגרושים שלכם, (חוץ מעצמכם כמובן), אבל יש מי שישחרר אותו או אתכם מהמחויבויות הכלכליות שלכם כתוצאה ממיסוד הקשר. הממ....

8. אתה הבעלים של הבית שלך.
"לכל אדם צריך להיות נכס, והנכס הזה צריך להיות הבית שלו". השקר הזה, הוא השקר המאפשר למדינות להכניס את אזרחיהן למצב של חוב תמידי, ואיום תמידי על הדבר היחידי שהוא תופס כמשמעותי עבור עצמו ועבור משפחתו.
משכנתאות מתוכננות כך שייקח כמה שיותר זמן להחזיר אותן. הבנקים מפתחים יותר ויותר דרכים להאריך את התשלומים כדי להגדיל את הריבית, ולמעשה למעלה מ-40% אחוז ממה שעולה המשכנתא, זו הריבית של הבנק. אף אחד לא באמת "עוזר לך לקנות בית".3028046397_d04364268b_o
וגם אם כבר יש לך בית, גם אותו יוכל הבנק לקחת ממך, ברגע אחד, אם רק לא תעמוד בתנאי מסוימים, או תשלומים מסוימים, או כל תירוץ אחר שיאפשר להם להפקיע ממך את הרכוש ואז למכור אותו ולהרוויח עליו שוב.
רוב בעלי הבתים בישראל נמצא בחוב תמידי כנגד הבית שלו. רובם לא יכולים לחיות בבית שלהם, ובאמת להרגיש בבית.

9. התקשורת היא אובייקטיבית.
בעבר, התקיימה התקשורת הישראלית בסוג של גן עדן בו אנשים האמינו באופן מלא ומידי לדברים שהיו כתובים בעיתון או נאמרו בטלוויזיה. עד כדי כך היתה התקשורת המוגבלת של סוף המאה ה-20 נסגדת בישראל, שעד היום קיים כאן דור שמאמין לכל מילה, כשהיא מובאת מפי כתב או שדרן רשמי כלשהו.
ה-מהפכה הטכנולוגית הגדולה ביותר של המין האנושי, היא בעצם מהפכה תקשורתית.
אנו חיים בעידן המתועד ביותר על הפלנטה. מיליוני אנשים עסוקים בלספר את סיפורם ולהקשיב לסיפורים של אחרים.
אנחנו לומדים גם סיפור אחד, אפשר לספר בהרבה מאוד דרכים... אנחנו שמים לב מתי כלי תקשורת לא רוצה לספר סיפור מסוים, או מתי הוא בוחר לתת דגש לסיפור שבכלל לא אמור להיות מודגש. אנחנו מבקרים את אופן ההגשה של הסיפור. אנחנו כבר יודעים שנמצא את אותו סיפור מוגש באופן שונה, אצל מספר ספקי מידע.
התקשורת לא יכולה להיות אובייקטיבית, ומיד כשהיא תפסיק לנסות להציג את עצמה ככזאת, תישבר עוד פרדיגמה. תחזיקו חזק. זה לא רחוק.

10. לציבור יש זיכרון קצר.
social_networks2אולי. אבל אנחנו כבר מזמן לא מדברים על אותו סוג של זיכרון, שדובר עליו כאשר המשפט הזה נולד. למעשה, אולי אנחנו עצמנו לא יכולים לזכור יותר מפעם, אך כל אחד מאיתנו מסתובב עם הרחבה דיגיטלית אינסופית לזיכרון ולידע האישי שלו. למעשה, הזיכרון הדיגיטלי החדש שנוסף לנו בשנים האחרונות, הופך את הזיכרון שלנו לרציף יותר, אמין יותר, מסודר יותר ונוח לשליפה.
הרבה יותר מזיכרון אמיתי שהוא דינאמי, סובייקטיבי ונוח לעיוות. לפחות בתיעוד, הזיכרון שלנו מספר את הסיפור כמו שאנחנו רואים אותו, או זוכרים אותו.
אז הזיכרון הציבורי ניתן לשליפה מתי שצריך, ואיפה שצריך, וכמה שצריך, ושום דבר לא הולך לאיבוד. אלא אם כן עובדים מאוד קשה בשביל שהוא ילך לאיבוד. וגם אז לא מובטח שום דבר.
לציבור בעולם כבר אין זיכרון קצר, כי יש לו מערכת שמאפשרת לו לשלוף זיכרונות על פי פקודה, לפי תיוג, לפי צורך ספציפי. זה עולם חדש, עם גישה למולטי-זיכרון קולקטיבי עם אינסוף לוויינים סובייקטיביים אישיים. לזלזל בזיכרון הזה, תהיה טעות.

ספטמבר 08, 2012

הגשת תוכן ברשת – לא מה שחשבתם

Copier-Coller

איך הפכה הפלטפורמה בעלת הפוטנציאל היצירתי הגדול ביותר, לחוות שכפולים מתישה ומשעממת?זה לא שהרשת חסרה בתכנים מעניינים, עצם ההגשה שלהם, ברוב המקרים, אינו נכון במהותו. בזמן שהצרכן הופך יותר ויותר חסר סובלנות, וצורך את התכנים שלו בהבזקי זמן קצובים ומתקצרים, רוב ספקי התכנים ברשת מרשים לעצמם להיות "ברי התעלמות", במידה כזאת, שנדמה כי קל להבין את התסכול הרווח, אצל בעלי תכנים שהשקיעו את נשמתם באתר, ולא מבינים מדוע הגולשים אינם נשארים בו יותר מכמה שניות.

כמו כולם, זה הדבר הכי שכיח בעולם.

505705647_8b6581b4e7_bבמשך שנותיי כפרסומאי דיגיטל, נתקלתי רבות בלקוחות שהגיעו אלי עם בקשה לעשות קמפיין מוצלח "כמו של המתחרה".
מצבים כאלו, הובילו את הלקוח למיצוב שבשפה מקצועית אנו קוראים לו "me to" (גם אני), ולמעשה בחירה כזאת לא רק עוזרת להתעלמות קהל המטרה מהלקוח עקב החוסר בחידוש, היא גם גורמת לו להבין שהמותג הזה בעצם מחקה את המותג המוביל באמת. שגיאה שקשה לחזור ממנה, אחרי שנעשתה.

אבל לא רק מפרסמים רוצים לשחזר "הצלחה" של מתחרה אחר. גם בעלי אתרים עושים את זה, ולמעשה הנזק האמיתי לרשת נגרם מכל השירותים האוטומטיים הקלים לתפעול, העוזרים לאנשים לא מיומנים לבנות אתר "בקלות ובמהירות" ללא צורך בידע בתכנות.

אותם אתרים, אשר פועלים על עיקרון ה"טמפלטים", דוגמאות איפיון מוכנות מראש, ונוחות להתאמה אישית, הם מבחינתי שורש כל הרע, מפני שהם מאפשרים רק מחזור רעיוני, תוך הרגלת הגולש לתזרימי קריאה קבועים, שקל להתעלם מהם לאחר הכירות בסיסית.

אם אתר של כל מאמן אישי, יראה כמו כל האתרים האחרים של מאמנים אישיים, ואתר של חנות ברשת, יראה כמו כל אתר של חנות ברשת, וכו'... אנחנו בעצם יוצרים מצב שקל לגולשים להתעלם מהכל.

אבל אתרי הטמפלטים אינם המזיקים היחידים לתפיסה הטבלתית הרווחת של איפיון אתר.
עם כמיליארד גולשים בפייסבוק, בלמעלה מ-85 שפות, גם הפלטפורמה הזאת מכתיבה לעולם "איך תוכן צריך להיראות".

כשפייסבוק קובעת היכן נמצא כפתור הבית ואיך הוא נראה, מה הגודל של תמונת התדמית ומה מותר ומה אסור להראות בה, ואיך מחולק התוכן בתוך הזירה האישית והמקצועית שלכם, היא בעצם רומסת את היכולת שלכם לייצר פלטפורמה שהאינטראקציה עם התוכן שלה היא בלתי צפויה או מפתיעה בדרך כלשהי.

זו הסיבה, שבעוד אתם מרכזים את רוב הפעילות החברתית שלכם בפלטפורמה כמו פייסבוק, חשוב לזכור שחוויית צרכן אמיתית, אפשר לתת ללקוחות שלכם באתר שלכם, שצריך להיראות ולהרגיש כמו משהו אחר לחלוטין – מפייסבוק, מהאתרים של המתחרים שלכם, מהאתרים של חברים לקטגוריה.

בידול=זכירות, ובתוך רוב הפלטפורמות ה"קלות לתפעול" הקיימות היום בשוק, רובן בחינם, הסיכוי לבידול דרך אפיון צריכת תוכן חדשנית, הוא אפסי.

להחיות את סקרנותו של הגולש

534417_10151203301374669_786893674_nכולנו גולשים ברשת, וכולנו מכירים היטב את הקריאה המרפרפת. העין שלנו חולפת על פני גושים גדולים וקטנים של טקסט, מסננת מילות ומשפטי מפתח, גונבת אל התמונות – ואז חוזרת לטקסט, או שלא.
אם לא תפסו אותנו, מגנטו אותנו, אם לא הבנו תוך רגע שמה שיש למקור התוכן הזה להציע יחדש לנו – אנחנו עוזבים כהרף עין. ללא דיון. ללא חרטה. ללא זיכרון שכלי או רגשי.

צרכן המידע החדש החי בעידן הדיגיטלי, התרגל לצרוך טקסטים בכמויות אדירות, אך הוא צורך אותם במנות מזעריות, המתמצתות עבורו את המסרים אשר מבינים כי זמן תשומת הלב שיזכו לו (במידה ויזכו) יהיה קצרצר.
כאשר זירת התוכן אינה מאפשרת לצרכן המידע את התקציר, הצרכן עושה זאת בעצמו על ידי סריקה מהירה וכמעט פאסיבית של התוכן. במצב כזה, קל לדלג על אבחנות דקות ודיוק מסרים.

צרכן תוכן שיגיע לאתר שבו התוכן אינו מסודר באופן קונבנציונאלי, יאלץ לחקור את האתר ביותר תשומת לב. הוא לא יוכל לרפרף, מפני שהאתר לא יאפשר לו בכך שלא ישמור על מיקומי טקסט קבועים או מוכרים.
אתר שיחייב את הגולש לפעול עם העכבר ולחשוף תכנים ואינטראקציות חוויות, על מנת לצרוך את תכניו, ישאיר אצל הגולש חוויה זכירה בהרבה.

עולם של אפשרויות בלתי נגמרות

הבעיה היא לא שזה כבר לא טרנדי לייצר אתרים שיאתגרו את הגולש, או אפילו להפך - יאפשרו לו תנועה יותר זורמת וטבעית בתוך התכנים של האתר בו הוא משוטט. הבעיה היא שרוב הציבור אינו מודע לאפשרויות הקיימות, והינו מונחה באופן אגרסיבי להאמין שהפתרון נמצא ברשתות החברתיות – כמו פייסבוק למשל, וכי כל עוד הוא נמצא במקום שבו "כולם נמצאים", הוא בסביבה בטוחה ויעילה. שתי הנחות מוטעות מיסודן.

208832_343941962352684_405823648_nאני לא אומר לכם לעזוב את הנוכחות שלכם בפייסבוק, אני רק אומר שאם אתם באמת רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, נקו את התנאים המגבילים שמציעה הפלטפורמה, ועברו לפעול בסביבה שתאפשר לכם לעשות מה שאתם רוצים – לא מה שמוכתב לכם.
אתם לא חייבים לוותר על האלמנט החברתי. למעשה, בכל אתר יצירתי שובר מוסכמות תוכלו לשלב תוכן חברתי ואלמנטים חברתיים כמו "פייסבוק סושיאל גרף" ואפליקציות של גוגל, טוויטר וכו'.

לאלה מכם שחוששים מהשינוי הדרסטי ומהעזה מרחיקת לכת מידי עבור הקהל הקיים, אענה משהו שכדי לזכור - זה לא שחור או לבן. לא חייבים לשנות את כל האתר ביום אחד. אפשר להוסיף אלמנטים מעניינים, אפשר לבדוק, לשאוף לאתר מעניין ודביק יותר – פחות צפוי. אפשר גם לבדוק מה הגולשים חושבים על השינויים, אילו שינויים יש להם להציע – לערב אותם ביצירת הזירה שבה יהינו יותר לתקשר אתכם.

שיפורים מידיים

milky-way-reflection-216216-466-700גם אם אתם עובדים בתוך תוכנה או זירה דיגיטלית כמו ג'ומלה או בלוגר או google sites או כל דבר דומה, עצרו רגע לחשוב, ובדקו עם עצמכם את התשובות לשאלות הבאות: האם לקחתי את הדוגמא לאתר שלי מאתר אחר שאהבתי? האם יש עוד אתרים בקטגוריה שלי שנראים ומאופיינים בדיוק אותו הדבר? האם התפריט הראשי שלי באתר נראה ומחולק כמו תפריטים באתרים אחרים? האם זרימת התוכן באתר שלי באמת מעניינת, כלומר, אם אני הייתי הצרכן הישיר – האם באמת הייתי מתעכב על התכנים? האם עשיתי את זה מתישהו באתר של מישהו אחר שאצלו אני הצרכן? מה היה האתר שהכי אהבתי לשהות בו כצרכן? מה גרם לי לשהות בו הרבה זמן? האם אני יכול לקחת אלמנטים קונספטואליים מאתרים שאהבתי לשהות בהם, וליישם אותם אצלי באתר?

שימו לב: עליכם לעשות הפרדה מלאה בין החלק המקצועי/שיווקי שלכם, לחלק הצרכני שלכם. השיטה הזאת לא תעבוד אם תמשיכו לחשוב כמו מפרסמים.

אתם יכולים להוציא את האתר שלכם מן השעמום והבנאליות. אתם יכולים להפסיק לקחת את התעניינות הגולשים כ"מובנת מאליה", בזמן שאתם בעצמכם יודעים שכצרכנים אתם מתעלמים בקלות מאותו הדבר בדיוק.

אל תתנו לפלטפורמות מסוימות להגביל אתכם באיך שאתם רוצים להציג את התכנים שלכם. חפשו את המקום הנכון שיאפשר לכם לעשות כל מה שאתם רוצים, ולא רק להסתפק ב"מה שאפשר".

הבנת חשיבות אפיון הגשת התוכן באתר, הינה קריטית כמו הבנת חשיבות הידיעה המקצועית בבניית התוכן עצמו. רק חיבור מלא בין הצורך הצרכני בגירויים וערך מוסף לבין הצורך הפרסומי להטמיע כמה שיותר מסרים ולייצר כמה שיותר נאמנות צרכנית או חברתית, יפיק עבורכם תוצאה מקסימאלית באמת מהנוכחות שלכם ברשת.

אוגוסט 16, 2012

דור המדבר 2.0

truly-inventive-public-service-ads-30

זוכרים את סיפור יציאת מצרים? אני יודע, עכשיו לא פסח, למעשה הייתי שמח לקצת טמפרטורות של אפריל, אבל בכל זאת יש סיבה שאני שואל.
אם אתם זוכרים את הסיפור, משה, מוציא את בני ישראל (צאצאי משפחות יעקוב ובניו), מארץ מצרים, ארץ בה הפכו להיות עבדים.

עד כאן כולם מכירים את הסיפור, וכולם רגילים לדבר עליו בהקשרים הרגילים.
בפוסט הזה, אני מעוניין להציע לכם הסתכלות אחרת, נוספת, ולמיטב ידיעתי – חדשה על הסיפור הזה, בהקשר מאוד רלוונטי לנו. כלומר, לימים אלו ממש.

לא לא, אני לא מתכוון לכתוב לכם את פרשת השבוע כל פסוקו של יום, למעשה הכיוון שלי הוא הרבה יותר ארצי. אפילו – פוליטי אסטרטגי, אם תרצו.

רגע, לאן אמרת שהולכים?

4000 לפנה"ס, או משהו כזה...

אז עומדים משה ואהרון אחיו מול פרעה, המלך ש-ה' הקשה את ליבו וזה, ודורשים בשם אלוהיהם שהמלך ישלח את עמם לחופשי, והמלך כמובן מסרב.
פחות דגש יש על החלק שמשה ואהרון צריכים לשכנע את בני עמם לקום ולעזוב ולהתכונן למסע במדבר. לשכנע אותם לברוח כעבדים בקבוצה גדולה לתוך מדבר, מפני המלך שאסר על כך, שהוא במקרה גם בעל אחד הצבאות היותר מרשימים באותה ציוויליזציה. שוין.
"לאן"...? כולם שואלים, "אל הארץ המובטחת" ניתנת התשובה, רק שגם אז,ועד היום, בני ישראל כנראה לא לומדים לקרוא את האותיות הקטנות.

ט.ל.ח

אם הם היו קוראים אותן, הם היו מגלים שהם, בעצם לא יגיעו לארץ המובטחת, מפני שהם, הולכים לצעוד סחור-סחור במדבר 40 שנה, עד שהאחרון בהם (כולל משה) ימות, ורק הילדים שלהם – כלומר הצאצאים שלהם, יזכו להיכנס לאותה ארץ מובטחת, שאגב, צריך לכבוש מעמים אחרים שכבר יושבים שם, ולא בדיוק מסכימים על הסיפור עם ההבטחה מהאל הבלתי נראה של העבדים והטרמפיסטים שלהם ממצרים.
זה סעיף קטן בפוליסה, פרט שולי שאתם לא באמת צריכים לשים לב אליו, בדיוק כמו הסעיף ההוא על זה שהצבא המצרי עומד לרדוף אחריכם, אבל עזבו את הפרטים, תחתמו לי כאן וכאן וכאן, ותורידו את הפיתות מהתנור עכשיו, אין זמן, הבריף הוא לאתמול.

וכך, אורז עם שלם ונספחיו את מטלטליו ויוצא לצעדה במדבר, שאיש מהם לא יזכה לראות את סופה, באותה ארץ מובטחת.

40 שנה. אתם מבינים? 40 שנה החבר'ה האלה התברברו במדבר, כבשו קצת כאן, נלחמו קצת שם, התחתנו קצת עם בנות עמים זרים, והרבה בתוך המשפחה, אבל בעיקר אכלו מן וחול ודקלמו לעצמם באדיקות "אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם, אני שם"? אבל אתם בעצמכם יודעים את התשובה לשאלה "דרדסבא, זה עוד רחוק"?


שנות הילדות הראשונות של המילניום – המדבר החדש

future-green-city-designלאחרונה אני נחשף ליותר ויותר מידע על תוקף ההתכלות של הפלנטה שלנו.
אתם יודעים, קיבלנו אותה חדשה, מבריקה, מצוחצחת ומלאת חיים, עם הזמן פינצ'רנו אותה לגמרי ועכשיו אנחנו די מעללים בה כשהיא מוטלת חסרת אונים לחוצה לפינה. (והיא כדור, פינה זה לא נעים).

כתשובה לאי היכולת של המין האנושי להפסיק לאנוס את הפלנטה עד לריקונה מכל עצם החיים עצמם, עולים וצפים בימנו קולות המנסים להציע לעצור את הדהרה ולהתרכז באלטרנטיבות שיכולות להציל אותנו, לפני שיהיה מאוחר מידי.

בין הקולות האלה, מובילים קולם של אתרים כמו "צייטגייסט", כאשר הסרט האחרון בסדרה, אף מרחיק לכת ומציע עיר עתידית אלטרנטיבית, אשר כולה ירוקה וסביבתית, וכל תושביה נהנים מן המשאבים שמנוהלים כולם על ידי מחשב מרכזי ראשי – ושימו לחלק הכי יפה פה הוא:

עולם בלי כסף.

כן כן, מה שאתם קוראים, צייטגייסט מציע שכפי שאנו יכולים לראות ברחבי העולם, במיוחד בשנים האחרונות, "המערכת המוניטרית" – כלומר, שיטת ה"כסף", לא באמת עובדת, והיא מובילה אותנו במסלול התרסקות אימתני לתהומות הנשייה של האנושות והפלנטה גם יחד.

אך בזמן שבצייטגייסט מגייסים הפחדה לצורך נטרול הפחדה אחרת, קשה שלא להבין משהו עצוב מאוד מאוד מאוד:

אפילו אם נרצה להאמין שבעתיד נוכל להתקיים בחברה
שתאפשר לנו הקמה של ערים ממוחשבות,
ירוקות, סביבתיות, אקונומיות וחברה שלא זקוקה לכסף,
הרי שהדבר הזה רחוק מאוד מלקרות.

למעשה, הוא כל-כך רחוק שהוא נראה בלתי אפשרי. ואנחנו יודעים איך אנחנו מתייחסים לחלומות בלתי אפשריים. רובנו, מוותרים. לא על החלום. על ההזדמנות לאפשר לעצמנו באמת להגשים אותו.

רק שכאן אין לנו באמת ברירה, ואי אפשר לבקש מהמפקד חמש דקות הארכה, כי המסדר לא מוכן. למעשה, לא רק שהמסדר באיחור, כל שניה שחולפת מתנפחים האחוזים של משאבי הטבע שלעולם כבר לא נוכל להחזיר, שלא לדבר על מינים שנכחדים לנו כאן מול העיניים והעובדה שבעתיד הממש לא רחוק, כמות האנשים בעולם תהיה גדולה פי שתיים מיכולתו לספק להם מזון – ונסו לדמיין לעצמכם מה יקרה אז.

אבל האמת היא שאפשר להבין מדוע זה בלתי אפשרי ומייאש. כל-כך הרבה אנשים אין לנו סיכוי לשנות. כל-כך הרבה קהילות סגורות, פנאטיות, או אפילו לא פנאטיות – למעשה, לאחד את המין האנושי תחת ההבנה שהוא צריך לפעול למען עצמו – היא משימה לא קלה בכלל.

דור המדבר החדש

Photo manipulation of 02_desertification 197_nature_and_cityאני לא חולם יותר על עיר ירוקה, סביבתית וממוחשבת. אני לא חולם על עולם חלופי, זהה בדיוק בתנאיו לכדור הארץ שלנו, רק לא מיושב ומלא משאבים כרימון בקצה שביל של חלב. אלה חלומות שכיף לפנטז עליהם, ונחמד לשאוף אליהם – אבל הדרך אליהם הרבה יותר ארוכה ממה שהיא נראית.

אוקי, אולי היא לא כזאת ארוכה, אבל קשה לי להאמין שנראה שינוי כזה בזמן חיינו כאן. זה כמובן לא אומר שלא אשמח אם אשמע שאתם מחפשים דרכים להקל על הפלנטה ועל החברה עוד בזמן היותכם כאן על ידי צריכת פחות פלסטיק וחומרים בלתי מתכלים, על ידי צריכה מופחתת של בשר, ביצים, דגים ומוצרי חלב, על ידי סירוב ללבוש עור ופרוות ועוד ועוד – אבל חברים, זה לא באמת יוביל אותנו מספיק מהר לערים הירוקות של העתיד, וזה גם לא צריך. זה לא התפקיד שלנו לדעתי.

אנחנו דור המדבר החדש. זה שמבטיחים לו את הארץ המובטחת, אבל אלו שלא נזכה לראות אותה בימיהם, אבל בניגוד לעבדים שנסחבו במדבר לשווא 40 שנה, עד שהם מתו ולא קיבלו את הפרס שהובטח להם (נשמע מוכר?) רק תהליך הטיהור והניקוי של הפלנטה יכול להמשך עשורים רבים.

אבל זה לא אומר שאין לנו תפקיד.

למעשה מצבנו מאוד שונה, מפני שבמקרה הזה, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לא לדאוג לעתיד הצאצאים שלנו, כי אין ארץ מובטחת להגיע אליה. או שהיא תגיע אליהם, או שהיא פשוט לא תהיה. וגם הם לא.

המשימה

זה לקח לי הרבה זמן, ואני לא בטוח שאני יכול להגיד שזה לגמרי התיישב אצלי עד הסוף, אבל אני חושב שיש לי כבר כמה שלבים בתהליך, שיכול לא רק להתחיל עכשיו, אלא גם לשאת את פירותיו עוד בימי חיינו, לצד ההשקעה בעתיד הרחוק יותר.

א. הגברת חופש המידע – זה צריך להיות חקוק על דגלנו (מישהו עצר פעם לחשוב כמה לא הגיוני הביטוי הזה?) להעצים ולהגביר את האפשרות לגשת לכל מידע בקלות ובמהירות, ללא צזנזורה או הגבלים כלשהם.

ב. הגברת יכולת התקשורת הלא מתווכת והטמעתה כתשתית בינלאומית ישירה – בין כל האזרחים, לכל האזרחים, בזמן אמת.
התחלנו לעשות את זה, היום קוראים לזה "האינטרנט", אבל אם לחלקכם קצת קשה לדמיין לאן עוד התקשורת יכולה להתקדם, אני ממליץ לכם לראות את "מראה שחורה" של BBC, ולחשוב על זה עוד קצת שוב.

ג. להקפיד על חינוך רב ערוצי מגיל צעיר, חינוך מרחיב פרפקטיבה, עם דגש על יכולת סינון וניהול מסרים, מתוך הבנה כיצד מעוצבות בהם מניפולציות והכשרה לנטרולן.
גם הוא, אני שמח להאמין, כבר מתחיל להתבצע. לפחות בחלק מן העולם.

ד. לשאוף לכמה שיותר בחירות עצמאיות והתנקות מכמה שיותר התניות ותכנותים אישיותיים, חברתיים, תרבותיים, וכו' – התנקות משיפוטיות, מסטיגמות ומסטראוטיפים, כדי שנוכל להוות דוגמא בעצמנו לילדנו.
איך נוכל לצפות מהם לייצר חברה הוגנת, בזמן שאנחנו ממשיכים לשדר להם שמה שקונה "הצלחה" זה כסף, ושכדי להצליח, כל האמצעים כשרים?

אני יכול לכתוב עכשיו עוד, כי המניפסט הזה משתולל בתוכי כבר תקופה ארוכה, אבל אני עוצר בשלב זה, בעיקר כדי לבדוק מי עוד איתי, ומי חושב שיש פה משהו שהוא מתחבר אליו.

כי אנחנו לא חייבים להיות "דור מדבר" שמוכרים לו אשליות אטופיות לא רציונאליות, שאין סיכוי שיתגשמו ב-40 השנים הקרובות, זה שמייאשים אותו לחזור לרבוץ עם הג'אנק-פינגר-פוד על הספה שהוא לא יכול להרשות לעצמו, בבית שהוא לא יכול להרשות לעצמו ולמשפחתו.

אנחנו יכולים לטפל בבעיות רלוונטיות שקשורות לדור שלנו, ולמה שכאן ועכשיו, ותוך כדי להניח את התשתית גם לשלבים המאוחרים של התשתית. השלבים שיאפשרו את הצלת המין האנושי, מעצמו.

ללמוד מטעויות של גדולים ממך

על פי המסורת, בעוד בני ישראל במדבר, משה היכה בסלע להוציא מים, במקום לדבר אליו כפי שהורא לו ה', ועל כן נענש, רק לראות את הארץ המובטחת ולא לזכות להיכנס אליה, כפי שאכן מסופר שקרה.

אז אני לא מכה על שום סלע. אני מדבר איתו. (הדימוי אפילו יותר סימבולי ממה שהתכוונתי)
אני מדבר עם האינטרנט. איתכם. איתנו.
עם המים.
או שאנחנו דור המדבר...?
ואולי זאת באמת השאלה, שלנו, כל אחד עם עצמו:
מי אני רוצה להיות בתהליך הזה: המדבר – או המים?

יולי 01, 2012

הדרך הקצרה החוצה–מיני הרצאה (וידאו)

Snap1kkk

לפני מספר שנים, שודר בארץ מערכון, שלדעתי, בלא כוונת תחילה, עשה נזק קשה לאופי הפניה הפרסומית בישראל. המערכון “אוהבים נקניקיות”, ששודר בתוכנית “ארץ נהדרת”, הציג באופן סאטירי את חיו של קריין פרסומות, שהעבודה, איך נגיד – קצת השתלטה לו על החיים.

אך ראו זה פלא: בזמן שהמערכון לעג לדרך הפנייה המוטעית בפרסומות, הפכה הפניה הפרסומית ב”שאלת כן ולא” לרווחת אפילו יותר מלפני כן.
למעשה, ברוב שנותי כקופירייטר ואיש פרסום, אני נאבק קשות לנסות לתקן את הנזק הבלתי נתפס הנובע מפניה פרסומית לא נכונה כגון זאת.

שאלו את עצמכם: האם גם אתם כבר רגילים להתעלם כשאתם רואים מודעה פרסומית שנפתחת בכותרת: “גר באיזור המרכז”? / עצמאי? / שכיר? / מחפש משפחתית חדשה? וכו’…?
אם התשובה שלכם כן, יתכן ויעניין אתכם לצפות בסרטון הבא: קטע קצר מתוך מיני הרצאה שנתתי בנושא ונקראת “הדרך הקצרה החוצה”.

אני מקווה שאוכל, אפילו בחמש דקות, לתת לכם כלים שימושיים ליצור פנייה פרסומית אפקטיבית יותר.

ההרצאה נערכה במסגרת מפגש של “המאוורר – יחסי ציבור ברשת”, בקפה “ברנש” בת”א.

תודה מיוחדת לאוסי גלבוע.

אשמח אם תספרו לי מה חשבתם על הסרטון, ואם יש לכם שאלות לגבי העיקרון שבסרטון או נושאים קרובים, מוזמנים לשאול, ואשתדל לענות כמיטב יכולתי.

יוני 13, 2012

הפקולטה למדעי הפרספקטיביה

 

Snap1


הכתבה "
הפקולטה למדעי הפייסבוק", שפורסמה אתמול במהדורה המודפסת של עיתון דמרקר, השאירה אותי ברגשות מעורבים.
מצד אחד היא מציגה תמונה די מלאה של מצב תחום לימודי המדיה החברתית, ומצד שני היא מדלגת בנוחיות על דגשים חשובים ולא באמת מראה הבנה בכותרות השיעורים של הקורסים השונים והבנה אמיתית בדגשים וההבדלים האמיתיים בין הקורסים השונים עצמם - למרות שהיא מתיימרת לעשות את זה מול הקוראים.

זה לא רק ה"מה". זה גם האיפה.

למעשה, הכתבה מתייחסת בנוחיות לכותרות השיעורים, וכמעט מתעלמת לחלוטין מההבדלים הבולטים בין הגופים השונים המלמדים אותם. היא לא טורחת להפנות את הסטודנטים הפוטנציאלים לגלות הבדלי גישה בין מקומות ההכשרה השונים, הבדלים ברקע, בניסיון, בכמויות הבוגרים ובהישגים אחרים שרושמים גופים כמו "המכללה לניו-מדיה", והגופים האחרים שהוצגו לצידה, ויש להם הקשר ישיר להחלטתו של סטודנט ללמוד.

אני רוצה להתייחס למספר נקודות, ולצערי האתר שהעלה את הכתבה לא מאפשר תגובות פייסבוק - אז בחרתי להביא את הדיון לכאן בעצמי:

אפשר ללמוד את זה לבד

נכון, אפשר ללמוד הכל לבד. אם יש לך את האופי והאמביציה המתאימים. אבל מה לעשות שרובנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו זקוקים למסגרת. במיוחד בעולם זר ודינאמי כל-כך, שהצצה חטופה אליו יכולה להכניס אותך להלם קטטוני ובלבול גדול מול השאלה: "איפה מתחילים בכלל"?

הקורסים בניו-מדיה עוזרים להרבה מאוד אנשים להבין את סדר העדיפויות הנכון להשקעה בצריכת מידע והיישום הפרקטי שלו ברשת. זה לא מובן מאליו.
כדי ליישם את הנלמד במדיה החדשה, נדרש ברוב המקרים גם שינוי גישה קיצוני הנובע מן הצורך להרחיב את הפרספקטיבה של הסטודנטים בהקשר לפרדיגמה התקשורתית החדשה.

הקורסים הטובים באמת, מקנים לא רק ידע, אלא גם מתודות למידה עצמאית, וזאת מפני שהמדיה מתפתחת במהירות אדירה, וברור שהסטודנטים ידרשו גם בסיום הקורס להמשיך ולהסתגל מקצועית לשינויים.
מתוך ידיעה על כך, ובמסגרת האחריות המקצועית שלה, מאפשרת המכללה לניו-מדיה לסטודנטים ולבוגרים, לחזור לשיעורי השלמה באופן שוטף וללא תשלום נוסף – גם אם מדובר בשיעורים חדשים שהתעדכנו ולא נלמדו בזמן שהבוגר עוד היה סטודנט. (זה קצב התפתחות התוכן בקורסים האלה).
גם זה הבדל מהותי המשפיע על בחירת מקום לימודים, אבל גם את זה הכתבה הזניחה מלהזכיר.

ונקודה חשובה אחרונה לסעיף זה: כאשר לומדים בסביבה בטוחה ומגנה, שהיא חממה המאפשרת ללמוד מתוך הטעויות, מרוויחים את הלקח בלי לשאת בהשלכות שיכולה לגרור טעות שנעשתה בלמידה עצמאית.

המרצים הם כוכבי מדיה חברתית,
כל אחד שהוא כוכב במדיה החברתית יכול להגיע להרצות.

זה פופוליסטי. מה זה "כוכב מדיה חברתית"? לפי מה? לפי כמה חברים יש לו בפייסבוק? כמה לייקים? כמה תגובות? כמה שיתופים?
ומה לגבי השוני בסוגי התכנים בין ה"כוכבים" השונים? האם להם אין משמעות?
אליאב אללוף ואני שני אנשים שונים, התכנים שאנחנו מתקשרים הם שונים, האופי שלהם שונה, והקהל שלנו שונה. זה אגב ממש לא מפריע לנו להיות חברים בפייסבוק. להיפך. זה נהדר בעיניי. זה מפרה.
אבל להתייחס לפופולריות שלנו אונליין, כתווית אחת מרודדת, ולייחס להישגים הכי גדולים שלנו ל"קידום עצמי", זה פוגעני.
מה שמשנה הוא לא אם המרצה שלך הוא כוכב. מה שחשוב הוא "על מה הוא קיבל את הכוכב שלו".
אילו תכנים עושים אותו פופולארי במדיה החברתית? האם אלה התכנים שהוא מלמד, או דרכו להראות כיצד הוא מיישם בפועל את מה שהוא מלמד אחרים לעשות? – אם כן, מעולה, בעצם, מה הבעיה..? בהנחה כמובן שהבן אדם יודע להרצות…

עם כמה מרצים בחיים שלכם יכולתם לבדוק ולהעריך בשידור חי את המקצועיות שלהם? כמה מרצים בתחומים אחרים יעזו לעשות את זה?

אז לגנות את הכוכבים על פופולריות, זה פשוט לא להבין על מה אתה מדבר...

הזדמנות תעסוקה מצומצמת מול כמות העוברים הכשרה

זה שטחי.
א. הכתבה מציינת בעצמה כי מספר רב של הסטודנטים הינם שכירים שכבר עובדים בחברות מסוימות – מה שאומר, (ואנחנו רואים את זה בשטח כל הזמן) שיש התעוררות מאסיבית בשוק בהבנה שיש להקצות משאבים וכ"א להרחבת הפעילות במדיה הדיגיטלית.
ב. הקורסים מכשירים את הסטודנטים להיות "מנהל מדיה חברתית", אולם הגדרת התפקיד הזה עצמה, אינה מעידה על סוג אחד של עבודה במקצוע. למעשה, בוגרי הקורסים יכולים להשתלב בתעשיה בהרבה מאוד מקומות, לבחירתם: כעצמאים, המנהלים את הפעילות השוטפת של העסק שלהם – עכשיו גם באונליין, כשכירים במשרדי הדיגיטל השונים: מדיה חברתית, חברות SEO, חברות תכנות אתרים ועוד... ובקיצור – יהיה קשה מאוד כנראה לעבור על כל מורכבות התפקיד בשביל להגיד שיש תחומים שהם יותר בדרישה מאחרים – אז פשוט מסכמים את זה ב"אין דרישה", בזמן שברור לשוק שלא רק שיש דרישה – יש ואקום! יש צורך אדיר, והוא רק הולך וגובר.

מה שכן, כמו בכל קורסים, הבוגרים מתחלקים לבעלי רמות שונות, ותמיד יש שכבה שמצליחה להיקלט יותר במהירות לסצנה המקצועית, משכבות אחרות שצריכות להשקיע יותר אם הן באמת רוצה להיות חלק מאותו עולם.
זה לא שחור ולבן – יש הצע, אין הצע. יש תמיד מקום לאנשים טובים ומוכשרים בכל מקום. ורוב מי שמוכשר באמת, כבר יודע את זה.

הקורס עולה 5000 ₪, וזה יקר.

זה "יקר"? ביחס למה?
לאיכות ההכשרה?
לאיכות המרצים?
לכמות הסטודנטים בכיתה?
לעובדה שיש 72 שעות לימוד (מלאות אגב, לא אקדמיות, וזה אם לא סופרים תרגולים ושעות אקסטרה)?
לעובדה שיש אפשרות לחזור לשיעורי השלמה באופן חופשי ותמידי, גם אחרי סיום הקורס?
לעובדה שיש בקורס הזה תמיכה מקצועית אונליין 24 שעות כמעט, ויש הקשר אישי-מקצועי ישיר לכל המרצים בזמן אמת?
ביחס למה זה יקר? וכמה הייתם מצפים שזה יעלה – קורס של כ-3 חודשים...?

תגידו לי מי אני, ואומר לכם מי אתם.

אף אחד לא פנה אלי לצורך הכתבה הזאת, ששמי הוזכר בה וקידום עצמי יוחס אליו. אף אחד לא שאל אותי כלום. לא ביקש את דעתי המקצועית. רוב הסיכויים, שאפילו לא עשו עלי גוגול.
נתנו לי קרדיט מקצועי אחד, מתוך קריירה של 15 שנה בשיווק ופרסום, ואמרו שאני וקולגה מקצועית נוספת, הישגנו מסתכמים בבעיקר לקדם את עצמנו.

וזה מכתבת, בדמרקר.

אז תקראו לי קטנוני, ותגידו שכתבתי את הפוסט הזה כדי לקדם את עצמי, אבל אם תעצרו לחשוב על זה לרגע, איך הייתם מגיבים אם היתה מתפרסמת ברשת כתבה שמזכירה את השם שלכם, או של מקום העבודה שלכם בהקשרים לא מחמיאים – שלא לדבר לא מדויקים ולא נכונים?

אז אני משתמש בבמה שלי, ואני עונה לאותה כתבת, ולכל מי שבאמת מתייחס עדיין לכתבות תחקיר מהסוג הזה ברצינות. כדי להציג עוד צד, ולאפשר למי שרוצה דיון אמיתי, הרחבה של הפרספקטיבה על ידי מבט מבפנים.

כל מה שיש לנו במדיה החברתית מבוסס על שקיפות ותקשורת, ומי שמתכוון לנסות להשתמש נגדי ונגד מקום העבודה שלי בהישגים שלנו ובקרדיט שאנחנו מקבלים עליהם, מוזמן לבוא ולפתוח איתי את הנושא פנים אל פנים – ופה ברשת. בכל יום.

20120613_181344

מאי 15, 2012

דם סמיך יותר מהחוק…?

 Snap1jjjj
לפני כמה שנים, חבר ביקש ממני לתרום דם עבור חברה אחרת.

כשהגעתי לבית החולים, התחלתי למלא את טופס התרומה, ולהפתעתי גיליתי שעלי לסמן שם את נטייתי המינית.

בתור אחד שלא חש צורך להסתיר, סימנתי בתמימות שאני גיי, מה שמייד הביא לתגובת הרופא מאחורי כי אין טעם שאתרום דם. כששאלתי למה, הוא אמר שהם זורקים את המנות של מי שסימן שהוא גיי. בלי לבדוק. "כי זה לא שווה את הזמן". (על פי חוק).

אתמול בערב, בפרק של הסידרה "החוק של הארי", הופיע מקרה דומה לשלי, רק קצת יותר קיצוני:
אחיו הגיי של פצוע קריטי בתאונת דרכים קשה, רוצה לתרום לו דם. האח זקוק לסוג נדיר של דם שחסר בבית החולים, אך בית החולים מסרב לקחת תרומה מן האח מפני שהוא גיי ואי אפשר על פי חוק לתרום דם אם קיימת יחסים עם גבר פעם אחת בחייך. (במדינת אלינוי).


האח המתוסכל לוקח את המקרה לבית משפט, ובמונולוג שלדעתי טרם נשמע כמותו בטלוויזיה בתעוזתו, מסכם את הצביעות החברתית ואת הצורך הקריטי בשינוי חוקים כאלה - למען כולנו.

הוידאו המצורף, מובא כאן כצילום מן הטלוויזיה בגלל זכויות יוצרים.

תאמינו לי, תעשו מאמץ ותראו את זה. אלה מסרים שצריך לדעתי להעביר הלאה. כמה שיותר.

קליק לפרק המלא >>

מאי 07, 2012

ממשתמש "צופה" ל"ייצרן תוכן" – איך מתחילים?

Like

אנחנו חיים בעולם שהולך ודורש מאיתנו להיות יותר תקשורתיים. לסלולארים, כבר מזמן נכנענו, גם ללפטופים ועכשיו לסמארטפונים ולטבלטים. זה טבעי, הטכנולוגיה טסה קדימה. אז למה נדמה שיש קבוצה די גדולה שנשארת מאחור...? יש להם את המכשירים החדשים ביותר, את ה"חיתול" המעוצב הכי יקר שיש לאייפון, ובכל זאת – הם בלתי נראים. לפחות מבחינת נוכחותם במדיה החברתית.

הרוב הדומם

citywall_helsinkiאנחנו יודעים על הרשת נתונים מדהימים, מיליוני אנשים מתחברים כל יום מכשירים שונים בכל העולם לאינטרנט – ובכל זאת אנחנו יודעים, שרוב הגולשים במדיה הדיגיטלית נחשבים ל"פאסיביים", או "Observers", כפי שמכנים אותם בעולם.

אתם מכירים אותם, רוב הסיכויים שאתם אפילו נמנים עליהם: אלה שקוראים או צופים בשקט, בלי להשאיר עקבות. אפילו לא לייק, לא תגובה – בטח שלא מיצרים תכנים מקוריים משל עצמם כמו סטטוסים או פוסטים מקוריים. רוב האנשים ברשת הם "סוכנים שקטים". צרכנים של מידע איתו אינם באים באינטראקציה בעולם הדיגיטלי.

יתכן ולאלה מכם שחיים במדיה החברתית לצד השתייכות לסצנה דיגיטלית תוססת כזאת או אחרת ירימו גבה בתמיהה, אך להזכירכם, רוב העולם משתייך עדיין לדורות המבוגרים יותר (מעל גיל 20, נניח), וככל שאנחנו מתבגרים, לא רק ההטמעה הטכנולוגית הולכת ונהיית קשה יותר, אלא גם ההפנמה שהסטנדרטים התקשורתיים משתנים.

הקו מתיישר מחדש

6171459145_4b6aaae842_bאני באמת לא אוהב הצהרות פופוליסטיות, גנריות ומניפולטיביות כמו "אם אתה לא בפייסבוק/בגוגל/ברשת אתה לא קיים". מה שכן, אין ברירה אלא להודות שבעשר השנים האחרונות הופכת המדיה הדיגיטלית ל"מאסט" ביותר ויותר קטגוריות שוק, ועלינו להכיר בכך שהתחרות על תשומת לב (על כל משמעויותיה) מחייבת אותנו ללמוד זירה חדשה, שרוב החוקיות שלה, לא באמת נסגרה על עצמה עדיין, כי הכל עדיין בתהליכים מאוד מהירים של שינוי, למידה ופיתוח.

מושגים שפעם נדמה היה שמשמעותם כל-כך פשוטה, הולכים ומרחיבים את הגדרותיהם במהירות מפחידה. מפחידה במיוחד עבור מי שכבר חשב שהוא מבין את המושגים האלה, וצריך היום כמעט ללמוד אותם מחדש: "איך להתפרסם", "איך למכור", "איך למדוד", "איך לחפש" (!!), "איך למצוא עבודה", "איך לפגוש", "איך להכיר"... הרשימה אינסופית כמו המדיה עצמה.

דמינו לעצמכם תחרות ריצה שכל אחד מהמתחרים בה מזנק מנקודה שונה במסלול, כל מתחרה שייך לקבוצת גיל אחרת ולכל אחד מהם, מהירות תנועה משל עצמו. זאת האינטרנט של ימנו. אז איך מישרים את הקו עם כל המתמודדים האחרים בכל-כך הרבה קטגוריות חיים?

במה מתחילים? במה מתמקדים? איך מסמנים את הגבולות ולפי מה?

אני מאמין שהרוב הגדול מתוך הקולות הדוממים, דווקא לא מתמודד עם החסמים שלו להתבטא במדיה מתוך קושי טכנולוגי. ממש לא. אני חושב שהבעיה נעוצה בגישות מקובעות, התניות בנושא פרטיות, ופחד מן הלא מוכר כמו פחד לעשות טעות ולהיות מובך ברבים.

שום דבר חדש, חוץ מהמדיה.

flashmob2-copiaאל תבינו אותי לא נכון. התרבות האנושית תמיד התמיינה לאנשים תקשורתיים ברמות שונות. "יצרניי התוכן", כפי שאנחנו קוראים היום ברשת למשתמשים פעילים במיוחד, תמיד היו קבוצה קטנה שעושה הרבה רעש בשביל כולם, ועד ימנו, למדיות השונות לא היתה השפעה ישירה על כך. זאת מפני שלהגיע לתעשיית התקשורת המסורתית היה הרבה יותר קשה פעם, מאשר היום בעידן האינטרנט.

למעשה, המדיה הדיגיטלית והחברתית הביאה לשינוי כל-כך עצום בתפיסה שלנו לגבי נגישות, שהיום לא רק שהרוב האנושי בעל יכולות התקשורת הפחות מתקדמות חשוף וספור באופן מפחיד – הוא
מתחיל להבין ולהפנים שאם הוא רוצה להמשיך להיות חלק מוצלח מן החברה – הוא חייב להיות גם יותר חברתי ברשת, מפני שהדרכים למדוד הצלחה ופופולריות היום, חייבות לעבור דרך הדיגיטל.

הולך וגובר הדור

כפי שציינתי מוקדם יותר בפוסט זה, בכוונתי להתייחס עכשיו לקבוצת האנשים שאי הפעילות שלה במדיה החברתית אינה נובעת מטכנופוביה וקשיים באימוץ טכנולוגיה חדשה. אני בוחר להתרכז דווקא באלו שכל העקבות שלהם להתבטא ולהצליח לבלוט במדיה החברתית נובעים ממעצורים של פחד להיחשף, חוסר ביטחון ושאר שדים מסרסים.

יש לי משהו להגיד לכם. לכל אלה ששואלים את עצמם – מאיפה להתחיל? איך הופכים מ"צופה פאסיבי" ל"יצרן תוכן"? כמה זמן לוקח לזה לקרות? איך אני אדע שאני עושה את זה נכון?

התשובה המעצבנת, אך הפרקטית: פשוט מתחילים. זה אולי אירוני אבל הדרך היחידה לשנות הרגלים היא בעזרת משמעת עצמית ותוכנית עבודה ברורה ומסודרת.

ואם תרצו, יש לי אפילו התחלה של התוכנית הזאת בשבילכם, רק התחלה – אני מאמין שהשאר כבר יתגלגל לכם לבד, עם הזמן. אם השלבים הראשונים בסיסיים בשבילכם, פשוט תתחילו מהחלק שאתם עוד לא עושים בתוכנית.
כל שלב בתוכנית יכול להימשך עד לנקודה שבה אתם מרגישים נוח יותר ויכולים להמשיך הלאה.

אז ככה:

color_lineשלב א – 5 לייקים + 3 תגובות טקסטואליות ביום.
אתם מכירים את תהליך סינון הקריאה הטבעי שלכם בפייסבוק? יופי, עכשיו תעלו אותו לתודעה שלכם כשאתם בפיד, ותתחילו לדרג בראש פוסטים, או לפחות לסווג אותם כ"מעניין/לא מעניין אותי".
שימו לב שזה באמת מעניין אתכם. לא קצת מעניין אתכם. לא על הדרך – ממש מעניין.
לייקים נבחרים יותר מוערכים מלייקים מפוזרים. יש לכם תקציב – אתם חייבים לגמור אותו כל יום, אבל זכותכם להיות בררניים. אפילו רצוי.
פוסט שהפעיל אתכם ויש לכם מה להוסיף עליו – כתבו בו תגובה.
פנו לבעל הפוסט או לבעל התגובה שגרמה לכם להגיב בשמו בגוף ההודעה.
התייחסו לדברים בניסיון לקדם את הדיון בעזרת שאלה או מידע נוסף שיש לכם לתרום.
וזהו.
רק שימו לב כמובן אם מתייחסים לתגובות שלכם, בלייקים, או בטקסט בהמשך הדיון.

component_videoשלב ב – 4 שיתופים ממקור אחר / קישורים, בשבוע.
בזמן שאתם צורכים את התכנים שמעניינים אתכם ברשת החברתית, מאוד הגיוני שתיראו משהו שיכול למצוא חן או לעניין את חבריכם בפייסבוק.
משהו שמעניין אתכם – ואת החברים שלכם – אפשר לשתף על הקיר שלכם.
משהו שמעניין חבר מסוים, קבוצה, או עמוד מסחרי שאתם עוקבים אחריהם באופן קבוע – אפשר לשתף על הפרופיל שלהם (לא אצל כולם מותר). שימו לב שרצוי לשמור על טאקט ומינונים לא מציקים כאשר אתם משתפים על קירות של אחרים, וודאו שאתם משתפים רק תכנים רלוונטיים למי שאצלו פרסמתם.
חשוב לזכור, שכאשר אתם משתפים תוכן של מישהו אחר (תמונה, קישור, סרטון), כדאי לכתוב בהודעה כמה מילים משלכם, שיחברו את החברים שלכם לתוכן שאתם משתפים.
כדאי לתת ערך מוסף על השיתוף עצמו, משהו שיהפוך את הצריכה שלו דרככם ליותר רלוונטית ומעניינת, ומשהו שיגרום לאנשים באמת להעמיק ולהגיב על התוכן ששותף.
כאשר אתם משתפים על הקיר שלכם, שימו לב למגיבים והתייחסו לדבריהם. פדבקו את השיתופים, ושימו לב מי עושה לכם לייק – כי כדאי לטפח עוקבים קבועים.

chemistryשלב ג – העלו אייטם אחד ביום של תוכן מקורי משלכם.
כתבו סטטוס, העלו תמונה מקורית (אל תשכחו לכתוב טקסט אישי על התמונה ולתייג בה את האנשים שמופיעים בה – באישורם כמובן) – מה שלא יהיה התוכן שתרצו לעלות, חשוב שהוא יהיה שלכם וייצג קצת מכם ברגע נתון.
כדאי לכתוב סטטוסים קצרים, שמספרים על עצמכם מנקודת התייחסות כלשהי. כלומר, ברמת הנוסחה הפשטנית ביותר: "זה מה שאני חושב/מרגיש, מה דעתכם".
רצוי לנסות להבין עוד בזמן כתיבת הסטטוס אילו תגובות הוא יוכל להשיג. מי יעשה לו לייק ולמה.
את הציפיות שלכם, בדקו אחר-כך מול המציאות, ונסו להבין את הפערים אם תמצאו אותם.
אם תציבו לעצמכם כמטרה לקבל לאורך הדרך יותר ויותר מעורבות גולשים, תפיקו מהתרגיל הזה את המרב.
מה שכן, כמה דברים שחשוב לזכור: רוב הגולשים הם פאסיביים, זה שלא הגיבו לכם, לא בהכרח אומר שלא ראו את התוכן שלכם. אתם צריכים להפעיל את החברים שלכם ולעודד אותם להגיב לכם. להכתיב את רוח ורמת השיחה.
יש חשיבות גם לזמן פרסום התוכן שלכם. מן הסתם, כדאי להעלות את התוכן המקורי שלכם, בשעה שאתם יודעים שרוב החברים שלכם מול המחשב – ובפייסבוק, כי פייסבוק פועל בזמן אמת, ומה שהיה לפני כמה שעות כבר לא אקטואלי לרוב הגולשים.

לסיכום

אני יכול להמשיך לשלבים מתקדמים יותר, תיוג, קבוצות וזירות משנה, אפליקציות – וכמובן כל הזירה המסחרית/מקצועית, אבל הפוסט הזה גם ככה כבר מספיק ארוך, וגם... אני מאמין שהבנתם את העיקרון.

בכל זאת, אלו מכם שמרגישים שהם צריכים לעבור את התהליך הזה עם מישהו, כדאי ומומלץ להתחבר לחבר או חברה טובים שיותר פעילים מכם ולצפות בהם. לעקוב אחרי הדברים שעובדים לאחרים, לנסות בלי לפחד ופשוט... לשחרר, כל יום קצת יותר, עד שזה יבוא בטבעיות מוחלטת.

לאלה מכם ששוקלים את פייסבוק מהכיוון המסחרי/מקצועי, אני מאוד ממליץ ללכת ללמוד קורס רלוונטי בנושא, או לפחות לבדוק בנושאי הקורסים השונים שיש בידכם את רוב הידע הבסיסי בשביל להסתדר ללא הדרכה.

אני לא יודע אם פייסבוק יהיה פה עוד חמש שנים או לא, איפה תהיה גוגל ואיך תראה מפת המדיה, אבל די ברור שכבר לא נחזור אחורנית מן העידן החברתי. הוא ישנה את פניו ויתפתח עוד רבות. הוא עוד יושפע מבחוץ ומבפנים – וזאת בדיוק הסיבה, שאם עוד לא התחלתם, כדאי לכם מאוד להתחיל, לדעתי.

אפריל 19, 2012

הרכבה (סיפור מקורי קצר)

old_earth_map-wallpaper-801היא הניחה את הקופסא בזהירות על השולחן. מארז מלבני פשוט עטוף בנייר אריזה אדום אטום ו-10,000 מילים שלא נאמרו.

הוא פתח את עיניו הירוקות לרווחה ואישוניו הצטמצמו. פיו נשאר סגור. היא שמה לב שהוא נושם דרך האף. נחיריו התרחבו והתכווצו בקצב אחיד. הוא שוב עושה מדיטציית שתיקה. היא בלעה יובש דביק והשתעלה.

הם ישבו לשולחן קטן, האחד מול השנייה. מרפקיו נחו מקופלים על בית החזה. אצבעותיה פוכרות חזק, מנסות להעניק לה את הכוח להוציא את המילים.

"קניתי לנו מתנה היום". פצירה עוקצנית שייפה את גרונה. היא ניסתה לחייך, אבל החיוך כמו פרפר חמקני ריחף על שפתיה אך לרגע ונגוז.

הוא לא הוציא אף צליל, רק העמיק את הקמט החרוש מעל גבותיו העבות, הלבנות-אפורות.

"אתה לא רוצה לפתוח אותה? אני כבר יודעת מהי..." היא הוסיפה בעליצות לא טבעית. פתאום היא חששה שנשמעה כאילו היא מדברת לילד. אולי הוא לא ישים לב. הוא ישים לב.

הוא הרים את הקופסא, ובלי שום סנטימנטים קרע לגזרים את נייר העטיפה והשליכו לרצפה.

על השולחן נחה עכשיו קופסת קרטון ועליה תמונה מצולמת של מפת העולם מעדשת הלוויין.

"זה משחק הרכבה", היא מיהרה להסביר, "פאזל של עשרת אלפים חלקים. של העולם... אני יודעת כמה אתה אוהב מפות, והיום דרך לוויינים ניתן לראות את העולם בצורה אחרת לחלוטין"!

הוא נהם ואז כחכך בגרונו. הצליל היה מאיים והיא מיהרה לנגב את מעט הרוק שהחל לנטוף מזווית פיו.

"אבא", היא לקחה עוד נשימה חרבה לגרונה, "אתה יודע איך זה שאנחנו אף פעם לא מדברים..."? הוא צמצם את מבטו והחדיר אותו ישר לתוך עיניה. גרם לה להזדרז ולהגיע לשורה התחתונה. כך תמיד היה. לא היתה לו סבלנות לקשקושים שלה. גם לא כשהיתה ילדה.

"אז חשבתי אולי נעשה עסקה", היא הרגישה אומץ מוזר והחלטי אוחז בה נוכח שתיקתו, "אנחנו נרכיב ביחד את הפאזל. ובכל פעם שמישהו ישלים חתיכה הוא יוכל להגיד לשני משהו שהוא תמיד רצה להגיד לו. כל דבר. אבל לשני אסור יהיה לענות. אסור לענות עד שהוא מוצא חתיכה שמתחברת בדיוק באותו מקום. מה אתה אומר...? חשבתי שככה, נהיה חייבים להקשיב. כלומר באמת להקשיב אחד לשנייה".

הגבר המבוגר נעץ אצבע רחבה וגסה באריזת הניילון הדקה שעטפה עדיין את האריזה ומשך אותה בתנועה החלטית כאילו היתה עור תרנגולת או קשקשי דג  - רגע לפני הבישול.

"אבל יש עוד תנאי", היא אמרה, מרגישה את לבה מאיץ. "מי שמוצא חתיכה חייב לדבר. כלומר אסור לו לשתוק. הוא חייב להגיד משהו".

הוא פתח את הקופסא ופיזר את החלקים על השולחן. בשתי ידיים נחרצות הוא פורר את החלקים שדבקו יחדיו ושלח מערבולת של ערבוביה בפיסות הנייר הצבעוניות.

היא שלפה חלק אקראי והניחה אותו במרכז בין שניהם.

אסיה

הוא צמצם את עיניו לכדי חריצים צרים ובחן את החלקים שמולו. אט אט החל בורר אותם בידיו ועיניו, מקרב את אפו אל השולחן כדי לדייק בין חלקי כיתוב או טוואי גיאוגרפי כזה או אחר.

בעזרת אצבעות ארוכות ודקיקות, היא בררה את החלקים מולו, עד שמשכה חלק צהבהב והחליקה את לשוניות הקרטון האחת לתוך השנייה.

הוא הרים אליה מבט משועשע ושפתיו הסדוקות התעקמו לחיוך. משהו מרושע היה בחיוך הזה. היא הבינה מאוחר מידי שהוא חיכה שהיא תשלים את החלק הראשון לפניו.

החליטה לא לתת לזה לעצור אותה והבחינה שהוא לקח נשימה קטנה של הכנה נפשית. זה עודד אותה להמשיך.

"אבא, כבר הרבה זמן רציתי להגיד לך שהייתי שמחה אם היתה לך יותר סבלנות אלי. אתה מבין-  תמיד ראיתי איך יש לך סבלנות לדברים אחרים. אתה מסוגל לעבור על אוסף המפות העתיקות שלך כאילו שאתה ממיין אורז אבל בשבילי אף פעם לא מצאת יותר מכמה דקות"...

הוא שלף חלק צהוב נוסף שהיה חבוי תחת ידו השמאלית והשלים לשונית נוספת בחלק אליו צרפה את החלק שלה. קור נשב ממנו  שיכול לגרום לזאב סיבירי לילל.

קולו עלה רווי ומחוספס; "סבלנות, פאאא!. כמו שאת רואה את זה, לאף אחד לא היה אף פעם מספיק סבלנות בשבילך. לא לי, לא לאחיך הגדול גם לא לאימא המתה שלך. את תמיד רוצה את כל תשומת הלב מכולם. מאז שאת קטנה כולם צריכים להתעסק רק בך ובמה שמעניין אותך. המפות העתיקות שלי אף פעם לא רקעו ברגליים וצרחו במרכז החדר כשהתעייפתי והחלטתי ללכת לישון. הן אף פעם לא זינקו על הספה עם נעליים ודרשו שעכשיו אקח אותן לחברה... אבא תעשה לי, אבא תביא לי, אבא תספר לי, אבא תכין לי... את ואת ואת כל הזמן. בוודאי שלאף אחד לא היה סבלנות בשבילך. איך את מצפה שלאנשים יהיה סבלנות כלפייך אם לך אין סבלנות כלפי אנשים אחרים...?"

אפריקה

היא תופפה על השולחן בעצבנות, מבחינה שהגיעה הזמן לחדש את הלק על אצבעותיה המטופחות.

רוח חמה נשבה ממרפסת הסלון הפתוחה לכיוון דרום והיא מזגה לעצמה עוד כוס מים צוננים כדי לנקות את ראשה. היא לא מצאה חלקים זה כבר דקות ארוכות. מחשבותיה היו מפוזרות כמו חול על פני דיונות מדבר, מבקשות להיאחז בצמח מדברי עיקש שורשים.

הוא צירף עוד חתיכה ומיד אחריה עוד שלושה חלקים ברצף. היה לו ערב מוצלח. הוא שלח בה חנית אחרי חנית בדיוק צורב: מדוע שלחה אותו ואת אימא לבית אבות ולא טיפלה בהם בביתה, מדוע התחתנה עם בעלה לשעבר למרות שכולם ראו את הכתובת על הקיר, מדוע אינה דואגת שהנכדים יהיו בקשר עם סבם היחיד שעדיין בחיים – מדוע הם לא באים יותר לבקר...

היא יחלה שהרוח תרים את החלקים ותפזר אותם על השטיח הצהוב של פינת הישיבה. אך זה פשוט לא קרה.

היא קרבה אל שפתיה את כוס הזכוכית לעוד לגימה צוננת.

אוסטרליה

הכיסא שלו היה מאוד מרוחק מן השולחן והוא רכן לפנים בצורה שלא היתה בריאה לגב שלו. היא קמה על מנת לתקן זאת והוא נהם אליה שזה מיותר ולא הכרחי.

היא תמיד עשתה הפוך ממה שאמרו לה. כך השתמע מתוך הדברים שאמר. תמיד הלכה רחוק מידי, עמוק מידי – אף פעם לא הקשיבה לאחרים.

הדברים שאמר לה נשמעו לה מוכרים. את חלקם שמעה את עצמה אומרת לילדיה שלה לא פעם ולא פעמיים. ילדיה המורדים. ילדיה שגם הם, כך תמיד חשה, לא הביעו בה מספיק עניין. ילדיה שליבם נמשך אל מעבר לאופק, אל הרים רחוקים ונופים אחרים. ילדיה שחיפשו אחר תרבויות זרות בשעה שחשבה שעדיין לא אימצו לעצמם תרבות ודרך ארץ משל עצמם.

אז כיצד התהפך עליה העולם...? איך עמדה כרגע היכן שעמדה והחליפה תפקידים עם הוריה...? אימה כבר לא יכלה להשיב על שאלות. המצבה הדוממת סיפקה רק מקדש אסטטי של שלווה מדומה. הפתרונות יבואו מן הגבר שמולה. הגבר שלראשונה בחיה החליט לשחק את המשחק שלה, רק בגלל שידע שיוכל להביס אותה בעזרת החוקים שהיא עצמה הניחה.

האוקיינוס השקט

הוא היה טוב ממנה בהרבה. עיניו היו מיומנות בלמצוא את החלקים החמקמקים בתוך שלל הצבעים והצורות ולשלבם בתמונה ההולכת ונשלמת. נדמה היה גם לה וגם לו כי כבר אמר לה את כל מה שרצה להגיד, ואילו היא עצרה בתוכה עוד כל-כך הרבה...

הוא החליט להניח חלקים בדממה. בהתחלה זעמה על כך שהוא מפר את הכללים אך לאט לאט הבינה שאולי עדיף כך. ללא עוגניו המורעלים, השולחים בה גלים וסערות.

כשמצאה סוף סוף חלק משלה, הטיחה בו בלי מחשבה: "אף פעם לא אמרת לי מילה אחת טובה".

אירופה

הוא עצר מלברור את החלקים והרים אליה את עיניו. מבטו היה משסף, אבל נדמה היה לה שהיא מבחינה תחת הכרזת המלחמה כאב גדול מחלחל. הוא צירף חלק נוסף ואמר לה שרצה לחזק את האופי שלה. שרצה לגרום לה תמיד לשאוף ליותר. שידע שאם יעודד אותה היא תעצור את התקדמותה כי תחשוב שהצליחה להרשים אותו.

היא בנתה את הגשר בין המייצרים בחלק נוסף והטיחה בו כי מעולם לא ניסה לתת לה להרגיש מנצחת. כי יצר אצלה תחושה מתמדת של חוסר סיפוק וצורך עז להרשים כל אחד כדי לקבל את החיזוקים שלא קיבלה ממנו.

הוא הוסיף את המגף האיטלקי ואמר שתמיד ברחה מביקורת. אף פעם לא רצתה לשמוע באמת מה חושבים עליה, אלא רק חיפשה תשבחות והערצה והיא השלימה את חצי האי הבריטי תוך כדי טענה שהתשבחות אכן הגיעו לה על הישגיה השונים שמעולם לא העריך.

היא בכלל לא הבחינה שהיא רוכנת לפנים, גופה הצנום מכסה את רוב השולחן וידיה אוחזות בשני צדיו, רועדות מזעם.

הוא הוציא ממחטה לבנה מכיסו וניגב את מצחו המזיעה.

"אולי תפעילי מזגן" הוא אמר בשקט.

אמריקה

לפתע היא גילתה את האדם שיושב מולה. לא היה זה אותו גבר נישא ורחב שהיה שולח אותה לחדרה בבושת פנים כשקיבלה ציון שלא עמד בציפיות. לא היה זה האיש שגרם לאחיה לעזוב את הבית וללכת לחפש את חלומו מעבר לים.

היה זה איש צנום וקמוט. איש ישוב בכיסא גלגלים ומחובר לצינורות ששקיקי פלסטיק תלויים מעל ראשו על עמוד ניקל מבריק. היה זה איש עם גרוגרת רועדת ותנוחי אוזניים מתארכים, ואף שצימח שערה או שתיים גם במקומות בהם אין לגברים זקן.

פתאום הבחינה שעיניו יותר מימיות ממה שהיו תמיד, ואצבעותיו רועדות בזמן שהוא הופך את החלקים כדי לחפש בהם סדר ושיטה. הבחינה בתחרותיות הגלומה בפעולותיו. כיצד הוא נחוש להוכיח לה את עצמו וכיצד הוא מתאמץ לנצח.

פתאום היא גילתה עד כמה הם דומים. עד כמה היא כמוהו תמיד רצתה רק להרשים. תמיד דבקה בכללים רק כדי להביס את המערכת. הוא חינך אותה להיות כמוהו והיא חינכה את ילדיה להיות כמוה וכך אשמה גם היא בחלקה במעגל.

יכולה היתה לדמיין את שרשרת הדורות של אבות ובנים שהתנהגו כך והעבירו את הדרך מהאחד לשני.

יכולה היתה להיזכר איך נכבשו רגשותיה המקוריים, אלה שהיו שם לפני שהתחילה להבין ולהיות מודעת.

יכולה היתה לזכור איך הכריחה את עצמה לייבא רגשות חדשים ממקומות שאיש לא הכיר. צבעים חדשים ואפלים אותם השקיעה בהשגת תוצאות כדי להרשים. לא היה אכפת לה אז מה יהיה המחיר.

כמה פעמים המעגל הזה כבר התקיים?

האם החמיצה את ההזדמנות לתקן זאת עם ילדיה שלה?

קטבים

חודשים עברו.

ביום בו עמדו לסיים את המשחק, היא הביאה הביתה מסגרת עץ גדולה עם פיתוחים עבודת יד. על המסגרת היו דרקונים של קצה העולם לצד הארפיות ואמזונות. על המסגרת היו אלים ומפלצות. בני כלאיים וטהורי גזע. כולם-כולם הקיפו את העולם הדו ממדי אשר צולם מעדשת הלוויין ונח עכשיו שלם על פני השולחן.

עד כמה קל ליפול מהקצוות חשבה, כשהביטה ביצירה השלמה. עד כמה פשוט להאמין שכך היתה האדמה סובבת מעל התהום הגדולה של "לא נודע" וערפל.

אביה עזר לה להחליק את היצירה השלמה אל תוך המסגרת ולגלגל אותה אל מקום של כבוד מעל לאח הבוערת בסלון.

 

מחשבות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, על הקשר הכל-כך חשוב בזה בין הורים לילדים,
גרמו לי לחזור אל הסיפור הזה פתאום שוב. כדי לחבר מזרח למערב.בין דור לדור לדור.

הסיפור פורסם לראשונה בפורום “שונרא” ב-9.10.06.

אפריל 09, 2012

האינדקס הפוליטי של ישראל– אין דבר כזה, בינתיים.

בחירות-קופי2גו

לקראת הבחירות ההולכות וקרבות, (תלוי את מי שואלים, ותוצאות לאיזה טווח רוצים להשיג), די ברורה המגמה שהפעם הרשת הולכת להיות יותר ממעורבת – כלומר היא הולכת להיות (והיא כבר), כלי מרכזי בהשפעה לכאן או לכאן. מי שלא יהיה ברשת, יפספס אחוז ניכר מכוח הפניה שלו, והרבה יוכרע על פי היכולת לעשות את זה "נכון".

המערכת הפוליטית הישראלית צריכה להתמודד לראשונה, פנים אל פנים, עם ציבור מותש משחיתות, מודע ומעורב יותר מתמיד – ויותר מכך, היא תמצא את עצמה מתמודדת עם ציבור שדורש ממנה שלושה עקרונות שמאוד קשה לה איתם כבר שנים רבות: שקיפות, אמינות ודיוק.

לאור העובדה שהפלטפורמה הדיגיטלית הולכת ומתעוררת, פה ושם צצות ישויות ונוכחויות דיגיטליות כאלו ואחרות, בזירות כאלו ואחרות. נראה רק הגיוני שיהיה ניתן לרכז אותן במקום אחד, למען הציבור שאכן יפגין את מעורבותו על בסיס מידע אקטואלי רחב פרספקטיבה.

FacebookUSPoliticsHudsonHorizonsזה נכון שישנם ברשת פורומים כאלו ואחרים, זירות שיחה ואתרים המתיימרים להיות פורטלים המרכזים תוכן המשתייך לקטגוריה, אולם אף אחד מהם אינו מצליח (או מנסה) לקשור את כל הזירות ולהפוך להיות "בסיס אם" לציבור הישראלי בנושא.

אם היה "בסיס אם" כזה, ואם הייתי יכול לחלום על האיפיון שלו, הנה כמה דברים שהייתי רוצה לראות בתוכו:

1. תוכן אקטואלי ומעודכן לגבי הסטטוס של הסיעות השונות הפעילות בישראל,
מי חברי הכנסת שלהן, כיצד הם ממוספרים עכשיו. כיצד הם ממוספרים לבחירות הבאות.
מה הרקע האישי שלהם, מה הרקע המקצועי שלהם.
מי בדיוק אמון על מה. (אילו תקציבים עוברים דרך משרדם).
מה היא תדירות הנוכחות שלהם במושב הכנסת – רצוי בזמן אמת.
כמה הצעות חוק, ואלו, הם העלו במשך כהונתם. ומה היו הישגיהם בתחום זה.
מהי משכורתם החודשית המדויקת.
דרך ישירה ליצירת קשר לכל צורך, ופירוט רשימת הצרכים.
הייתי רוצה רשימה מסודרת של השרים, הכוללת את תפקידיו של כל שר ומשרד, עם עדכונים על פעילות בזמן אמת בנושאים עליהם השרים אמונים.

fb-politics2. הייתי שמח לראות תרשים חי בזמן אמת של יחסי הכוחות בכנסת ונוכחות ח"כים.
למשל, באוטופיה הפראית שלי: אפליקציה שמראה בזמן אמת את חברי הכנסת הנוכחים במליאה, ומציינת את הצעת החוק שעל שולחן הכנסת, כמה נוכחים כרגע מאיזו סיעה, מי הגיש את ההצעה ומה הסיכויים שלה לעבור.
תארו לכם יכולת להשפיע על נבחרי הציבור שלנו בזמן אמת ברמה כזאת...

3. הייתי רוצה לראות קישור ישיר לכל עמודי הרשתות החברתיות של חברי הכנסת השונים, והסיעות הפוליטיות: פייסבוק, יוטיוב, טוויטר – הייתי שמח לראות זרם חדשות חברתי מעודכן בזמן אמת של יצרני התכנים הללו (אגרגטור).

4. הייתי רוצה לראות כותרות אקטואליות מן המאמרים הנצפים ביותר באתרי התוכן הפופולאריים – מתועדפות על פי כניסות ותגובות של גולשים.
הייתי רוצה קישורים לכל זירות התוכן באתרי התוכן הפופולריים בישראל, ואפשרות לראות כותרות אחרונות מקבילות מכולן.
(למשל: ynet פוליטי מדיני, וואלה! פוליטי מדיני, nrg פוליטי מדיני, נענע 10, מקו, וכו'...)

5. הייתי רוצה קישור ישיר לצפייה בטלוויזיה בערוצים 1,2,10 בזמן תעמולת הבחירות, ותמיד שידורים חיים של ערוץ הכנסת.

6. הייתי רוצה קישורים לכל (או לרוב) זירות השיחה החברתיות בנושא פוליטיקה ברשת: קבוצות ועמודי פייסבוק, ערוצי יוטיוב, האשטגים פופולאריים בטוויטר, פורומים ואשכולות בתפוז אנשים, רוטר, דבקה וכו'...
ב' זה אוהל, ישראל יקרה לנו, ארגון אמון הציבור, חרדים נעים להכיר, אתאיסטים נעים להכיר, התנועה למען איכות השלטון בישראל, מתפקדים, ועוד... (אשמח להוסיף)

7. הייתי רוצה לראות פירוט בזמן אמת של ועדות הכנסת השונות על הרכבן ופעילותן.

8nehederet_010312_377. עמותות וארגונים עם שיוכים פוליטיים - רשימה מסודרת ושקופה של העמותות והארגונים הפוליטיים בישראל, ומיקומם על המפה הפוליטית מבחינת יחסי תומך נתמך, תקציבים, פעילות וכו'.
לגבי העמותות חשוב לציין גם בעלי תפקידים ומשכורות (אם אפשר).

9. אגרגטור תקשורת חוץ – אוסף קישורים לזירות התוכן הבינלאומיות של אתרי תקשורת רשמיים מחו"ל, (בשפות שונות, על פי מדינות).
רצוי גם כאן כלי המציף כותרות של תכנים פופלריים, לצורך העמקה נוספת.

10. פרסום נתוני סקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וחברות בלתי תלויות נוספות.
(מיון סקרים לפי קטגוריות נושאיות).

11. הטמעת כלים בלתי תלויים לצורך סיפוק נתונים בזמן אמת לציבור. למשל: גוגל טרנדס.

 

זה בגדול. (לא שיש לי דרישות, או ציפיות, או משהו.. בקטנה).

social-media-icons-536x355עוד הייתי שמח אם האינדקס הפוליטי של ישראל יכיל גם תכנים אובייקטיביים שיעזרו לאזרחים להיות באמת מעורבים יותר ומודעים יותר לכללי המשחק הפוליטי כפי שהוא משוחק היום.

למשל: מדריכים לגבי קריאה והבנה של מצע בחירות, תכנים בנוגע לדמוקרטיה ואקטואליה, מעקב אחרי תקציבים גדולים, פרויקטים אקטואליים ברמה המדינית והממשלתית ועוד.

כמובן שבעולם האוטופי שלי יש גם אפליקציה סלולרית לכל הסיפור הזה, או לפחות גרסת וו'ב מותאמת סלולר וכו'...

פגישה עם המציאות

אז די ברור לי שאתר כזה, כמו שאני חולם אותו, לא ממש יקום, בטח לא בזמן לבחירות הקרובות. נכון, כל אחד מגופי התקשורת הגדולים יפתח את הערוץ שלו בנושא הבחירות, וכל אחד מהם ינסה לתת את התחושה שהוא נותן כיסוי מלא ו"אוביקטיבי", אבל אנשים שירצו באמת לעקוב אחרי התמונה הגדולה, יצטרכו לחפור, לתפור ולשזור את כל הנתונים מכל קצוות האינטרנט – אחרת יהיה להם מאוד קשה בין כל האג'נדות השונות והיכולות הכלכליות, האסטרטגיות וקריאטיביות.

אני מקווה שכולנו נהיה באמת ציבור מעורב יותר בבחירות הקרובות. כדי שנוכל להחזיר למושג "דמוקרטיה" את משמעותו המקורית, שנדמה שאבדה כבר לפני שנים: שלטון העם.

אני מקווה שנבין מי בדיוק מיצג אותנו איפה, מי אחראי על מה, ושנדע לדרוש את מה שמגיע לנו שמי שמייצג אותנו יעשה.

ברור לי שכציבור, הדרך שלנו ארוכה ומורכבת, ושהתיקונים הדרושים למערכת הם רבים. השינוי ידרוש זמן, אבל אולי לא הרבה כמו שהמערכת היתה רוצה כרגע שנאמין...

הטכנולוגיה תשחק תפקיד חשוב בפרספקטיבה הציבורית, אבל חשוב לזכור שהפרספקטיבה הזאת לא תתקיים רק עד הבחירות, אלא תישמר גם לאחריהן. הציבור שהפכנו להיות, כבר לא ייסוג לאחור מהרגלו להיות מעורב. מהרגלו לקבל את הדברים בשקיפות ופשטות. מהרגלו לאתגר כל מסר שמסתננת אליו ארומה של חוסר אמינות.

הציבור שיהיה מעורב בבחירות הקרובות, יהיה מעורב גם בפעילות הפוליטית של המפלגות השונות אחריהן. התקופה שמותגים וגופי תקשורת יכלו לדבר עם הציבור רק כשהם בוחרים לעלות בקמפיין נגמרה. בימנו הציבור מכתיב לגופים איפה לפגוש אותו, מתי ואיך, ומאוד מעניין אותי לראות את הזהויות הפוליטיות בישראל מתגבשות ללמידת הפלטפורמה הדיגיטלית והזירה החברתית. שיעור בהיסטוריה –אין דה מייקינג.

ואיפה אנחנו בכל השינוי הזה? מה יעשה כל אחד ואחד מאיתנו כדי להטות את הכף לכאן או לכאן, למען העתיד של כולנו...?
אם יש לכם הצעות או קישורים מעניינים שיכולים להעשיר את הפוסט הזה, מוזמנים לשרשר, וכמובן לשתף את הפוסט עם מי שנראה לכם שיעניין אותו (למשל ח"כים שאתם מעריכים).
ידע זה כוח, לא?

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית