מיקי רוזנטל הוא עוף יחסית מוזר בנוף התקשורת הישראלי. הוא מטיב להתבטא, אך אינו רהוט כקריין טלוויזיה (כך הוא מעיד על עצמו...), הוא אידיאליסט שרואה במקצועו שליחות ציבורית, אך הוא בכל זאת עושה טלוויזיה מסחרית. הוא מכיר בכוחה של האינטרנט, אך נראה כי אם יקדיש לכך קצת יותר זמן ותשומת לב הוא יוכל לרתום את הכוח הזה ביעילות גדולה עוד יותר.
הבלוגרים נקראים אל הדגל
כשערוץ מסחרי מזמין למשרדיו קבוצה של בלוגרים מובילים לפגישה עם מיקי רוזנטל, ברור לכולם שהכוונה היא לקדם את האג'נדה המסחרית של הערוץ, ועם הידיעה הזאת מגיעים הבלוגרים למפגש כאשר הערוץ לוקח בחשבון סיכויים טובים, כמו עם עיתונאים, שהדעות והסיקור יהיו לכאן או לכאן.
הגישה הכללית אומרת: כל עוד מדברים עליך – זה טוב. באופן אישי אני לא בטוח שזה נכון בכל המקרים, אבל לפעמים כן.
הבלוגרים שהוזמנו למפגש, יש לציין, רובם בלוגרים מתחום הבידור ופחות מתחום האקטואליה. רובם הגדול כותב בפלטפורמות מוכרות ומרובות טראפיק מלכתחילה, ורובם קשורים בעיסוקם היומיומי לעיתונאות. הסינון היה קפדני, צפוף ואינטרסנטי, ואני, שלא הוזמנתי לאירוע במקור ביוזמת הערוץ, אלא הצטרפתי דרך ידידה וקולגה לעתיד, שידעה אותי על המאורע, הרגשתי שהערוץ מחמיץ פלחים רבים וחשובים של קהל היעד שלו כאשר הוא מחפש בלוגרים בתחום צפוי ובאתרים מוכרים, ואינו מתעניין באמת בוותיקי הבלוגוספירה הישראלית שהינם בעלי בלוגים עצמאיים בפלפורמות קצת פחות מקומיות, כמוני למשל.
למרות זאת, קיבלתי יחס שווה ונאה בהגיעי ואפילו צורפתי לרשימת ההזמנות הבאות. אם הם ירצו באמת להזמין אותי שוב או לא, כבר נראה...
האירוע שהתרחש במשרדי ערוץ 10 בגבעתיים, כלל מזנון יצירתי של שקשוקה מבעבעת, שולחן ישיבות עליו פוזרו מספר מיקרופונים, ומקרן שהראה את האירוע משודר חיי בוידאו בפייסבוק בעמוד הבית של הערוץ.
לאחר המתנה לא ארוכה מידי, ומינגלינג מינימאלי בין הבלוגרים עצמם, מיקי הגיע.
דיון סביב שולחן עגול ולא "מכירה פומבית" של שאלות ב"מסיבת עיתונאים"
הרושם שהתקבל הוא כי הוא לא ממש יודע למה הוא נכנס. הוא אפילו לא חשב להתאפר בשביל המצלמות, ובגלל אופיו הראשוני של המפגש מבחינת ערוץ 10 ועצם העובדה שמיקי בעצמו מודה כי אינו ממש שוחה בתחום המדיה החברתית (אלא מנצל את הרשת בעיקר כמקור מידע), היה מורגש שהוא מעט במתח מהסיפור. אולי בעיקר בגלל שהוא שודר חי, ועיתונאי כמו מיקי כבר רגיל בשלב זה לתוכניות מוקלטות ולעריכה.
ובכל זאת, האינטגריטי הפנימי שלו והניסיון העשיר שלו כעיתונאי ואיש תקשורת עזרו לו להיכנס במהירות לעניינים, ומהר מאוד התפתחה שיחה די קולחת בינו לבין הפורום שישב סביב לשולחן, בשילוב תשובות לגולשים שצפו בנו דרך הצ'ט החיי.
במהירות הבנתי שבגלל אופיים ומחויבויותיהם של רוב הבלוגרים היושבים לשולחן, שאלות נוקבות ומעניינות לא ממש יהיו פה. היו שאלות מסקרנות, אני לא אומר – אבל הסיבה שאני הצטרפתי לפאנל היא כי רציתי הזדמנות אמיתית לפגוש את האיש שמסקרן אותי כבר הרבה זמן, וכבר התייחסתי אליו בבלוג שלי בעבר, גם בלי ההזמנה של ערוץ 10.
השאלות שהצבתי בפני מיקי היו אלה:
1. אחרי השגים כמו שיטת השקשוקה, ואחרי המרד בממסד, חששת שאף אחד לא יהיה מוכן לגעת בך כעיתונאי. עכשיו אתה חוזר לעשות תוכנית בטלוויזיה המסחרית, שמן הסתם יש לה הגבלות אג'נדריות. מה תענה לאנשים שיתייחסו לזה כאילו הלכת בעצם צעד אחורה?
כשמיקי מדבר הוא מביט ישירות בעיניו של מי שהוא מדבר איתו. הוא אמר שאכן ברור לו שלערוץ 10 יש מגבלות, ובכל זאת בינתיים הוא לא נתקל בהן, וזאת למרות שידור הכתבה הדי פרובוקטיבית (אך גם מאוזנת באופן יחסי למתקפה ישירה המאפיינת את מיקי בד"כ) על נוחי דנקנר בתוכנית הראשונה. הוא אמר בגילוי ובפירוש שאם כן יתקל בהגבלה ובסתימת פיות, הוא לא ימשיך לעשות את התוכנית.
מובן שזו יכולה להישמע כמו תשובה פופוליסטית של יח"צ, אבל סיכום ההתרשמות שלי ממיקי במהלך כל המפגש גרם לי להאמין כי האיש באמת עומד מאוחרי דבריו.
2. תוכניות תחקיר קיימות לעיפה בטלוויזיה, ובערוץ 10 בפרט. אנחנו כבר רגילים לראות את הסנסציות מתחלפות לנו מול העיניים. כשאתה מראה לנו את התחקירים שלך, זאת הפעולה שלך נגד השחיתות, אבל מה אנחנו, הצופים יכולים לעשות בפועל כנגד תוצאות התחקירים שלך חוץ מלצקצק מעל הדאבל מיקיאטו שלנו ולהספיק להדחיק את זה עד התחקיר הבא?
מיקי רוצה שנתארגן. הוא טוען שהעם בישראל אינו מבין את כוחו האמיתי של ההמון. הוא אפילו אומר ש-10,000 איש שמאוחדים בדעתם ובפעולתם, חזקים יותר מכל ראש ממשלה או שר. אין לו עצה פרקטית, אבל הוא בלי ספק מאמין בפעולה ולא בצפיה פאסיבית מול הדרמות הנצלניות המתרחשות על חשבוננו כציבור.
עוד אמר רוזנטל בהקשר הזה, שכ"צרכנים" אנו עושים לרוב רק מה שכדאי, כ"בני אדם", אנחנו עושים לפעמים גם מה שצריך...
3. איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים? לאן אתה שואף להגיע?
נראה לי שמיקי שמח על ההיזדמנות הזאת, שסוף סוף נוסחה כשאלה פתוחה ולא ניסתה לדחוק אותו לענות ספציפית לגבי הספקולציות שעתידו נמצא בפוליטיקה.
התשובה שלו מפתיעה ומעודדת, והוא יורה אותה בלי לחשוב כמעט, כך שדי ברור שזאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על הנושא. מיקי רוזנטל רואה את עצמו בעוד 10 שנים מנהל בית ספר בכרמיאל. למה? כי הוא מאמין ששינויים מתחילים בחינוך, והוא ישמח לגדל פה דור שלא יפחד לעשות בלאגנים בשביל לקבל את מה שהוא ראוי לקבל.
אז האיש אינו חושב או מתכנן איך בעתיד הוא יהיה מפורסם יותר, או חזק יותר כלכלית. הוא חולם על עמדת מפתח לשינוי אמיתי.
כשנשאל מיקי מדוע עשה את המעבר לאולפן, לאחר היותו איש שטח במשך שנים רבות, הוא אמר בפירוש:
אנשים צריכים את התוכן שלהם באריזה קלה ונוחה לעיקול. הפוזה הטלוויזיונית שהוא מחוייב אליה, היא הקורבן שהוא עושה על מנת שהתכנים שהוא מדבר עליהם יעברו לקהל כמה שיותר גדול וישפיעו כמה שרק ניתן.
"אין עיתונאים אוביקטיביים, יש עיתונאים הגונים" (מיקי רוזנטל)
הדיון התקדם וכלל עוד הרבה נושאים וכותרות פופוליסטיות, שברשותכם אמנע מהם בפוסט זה מפני שהם לא הסיבה שחשתי צורך לכתוב.
הסיבה האמיתי שהרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה היא העובדה ששמחתי לגלות באופן אישי, שהישות הטלוויזיונית/תקשורתית "מיקי רוזנטל" הוא בן אדם אמיתי, עם אידאלים אמיתיים ותחושת שליחות אמיתית. מישהו נדיר, שלמרות כל הציניות שלי, הצליח לגרום לי להאמין שהוא באמת מה"בלתי מושחתים". מישהו שבאמת אפשר לסמוך עליו שלפחות הוא מאמין במה שהוא אומר.
המסחריות משרתת את מיקי כדי לקדם את האידיאלים שלו, ולשם שינוי, יש כאן סיכוי לסימביוזה אמיתית של תוכן ומיסחור, אחרי שנים של ניצול חד כיווני.
אני מחזיק אצבעות למיקי רוזנטל ולאנשים כמוהו ומקווה שימשיכו לעשות את עבודתם בלא משוא פנים, וללא פחד מן התוצאות.
אני לא מרגיש שבלעתי הפעם גלולה מהונדסת של יח"ץ, אלא שבאמת זכיתי להצצה אמיתית בעיניו של אדם אמיתי.
ההבדל בין שיתוף אמיתי לשימוש מגמתי
רק הערה אחת יש לי בשולי המפגש הזה, והיא יחסו של רוזנטל לאינטרנט ולקהילה האינטרנטית.
במספר פעמים במהלך השיחה, עלה נושא היחס לבלוגרים ולקהילה ברשת. מיקי מאמין כי הרשת היא אינה תחליף לטלוויזיה ולמדורת השבט וכי התוכן בטלוויזיה הוא מה שמעורר את הדיון ברשת.
בכל זאת, דיברנו על יצירתה של ציבוריות חדשה, רק שמה שנעלם מעיניו של מיקי לדעתי, היא שהציבוריות החדשה הזאת מקיימת כבר זמן רב גם חוקיות חדשה של הפצת תוכן ומידע.
הטלוויזיה מפחדת מהאינטרנט ובצדק, והעובדה שהיא הזמינה את הבלוגרים כדי שיעשו לה שירות מראה שהיא מכירה בכוחם הכלכלי עבורה, לכן הייתי מציע למיקי ולערוץ 10 שני דברים:
1. אם אתם כבר מזמינים בלוגרים לפורום, כדאי לכם להיות יותר מעורים במה שקורה בבלוגוספירה הישראלית מעבר ליח"צ של תוכניותכם. תהיו נוכחים כל הזמן, תגיבו גם אתם על תכנים של הבלוגרים ואל תשתמשו בהם רק כערוץ הפצה. זה יהיה שינוי גישה מרענן, וקרוב לוודאי שייצר עבורכם אהדה שתשפיע על תכנים שיכתבו בעתיד.
2. עדיף לא להתנשא על הבלוגרים / להפגין בורות בנוכחותם. אני מתכוון לדברי הסיכום של איתי, איש האינטראקטיב של הערוץ שהודה לבלוגרים באמת מתוך כוונה טובה אך טעה בתום לב ואמר ש"הדיון שהתקיים היה ברמה גבוהה לפחות כמו במסיבת עיתונאים".
יתכן ומדובר בבחירה אומללה ולא מכוונת של מילים שבהחלט כוונו להיות מחמאה, אולם אם איתי היה מבין באמת את הבלוגוספריה ולא רואה בה רק אמצעי קידום יחצני, הוא היה יודע שראשית, חלק מן הבלוגרים שיושבים בחדר הם גם עיתונאים, שנית גם אנשים שהם לא עיתונאים יכולים להחזיק דיון ברמה גבוהה ודווקא עיתונאים מסויימים יהיו יותר עצלנים, חנפנים, חצופים וכו'... מהתנסחותו נגזרת ראייתו את הבלוגרים כמשהו שהוא "נחות" מעיתונאים, וברור כי הוא אינו מפנים את כוחם העצום ותפקידם בהפצת המידע מעבר לאינטרסים שלו או של כל ספק תוכן אחר.
עובדה מחזקת לנושא היא השילוב המינימאלי של הקהילה הגולשת בתכני הטלוויזיה בישאל בזמן שהם משודרים, והתייחסות אליה רק כשירותי הפצה.
מיקי, אגב – ראוי לציין, דווקא הביע עניין בשאלתי לפתח אפשרויות המשלבות את הבלוגרים ואת הקהילה האינטראקטיבית גם במהלך שידורי התוכנית עצמה, אך הוא הפנה אותי לחברת האינטראקטיב של הערוץ, ושם אמרו לי בעדינות שהם עושים הכל אין-האוס. ואני אומר, כל עוד הם יודעים מה הם עושים, בכיף שיהיה להם. באופן אישי נראה לי, שלא יזיק להם לפתח יתרון על הערוצים המתחרים על ידי הפנמה שהגישה לבלוגרים ולמדיה החברתית צריכה להישתנות ולהיות פחות יוזרית ויותר שיתופית.
קליק לאלבום התמונות שהעלה ערוץ 10 לפייסבוק מהמפגש >>
קליק לאלבום שאני העליתי לפייסבוק מהמפגש >>
קליק לחלקים מן השיחה בוידאו (כאן מיקי עונה לשאלה השניה שלי)>>
