אאוטינג לנבחרי ציבור, בעד, נגד ומחשבות נוספות

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

דם סמיך יותר מהחוק…?

 
לפני כמה שנים, חבר ביקש ממני לתרום דם עבור חברה אחרת.

כשהגעתי לבית החולים, התחלתי למלא את טופס התרומה, ולהפתעתי גיליתי שעלי לסמן שם את נטייתי המינית.

בתור אחד שלא חש צורך להסתיר, סימנתי בתמימות שאני גיי, מה שמייד הביא לתגובת הרופא מאחורי כי אין טעם שאתרום דם. כששאלתי למה, הוא אמר שהם זורקים את המנות של מי שסימן שהוא גיי. בלי לבדוק. "כי זה לא שווה את הזמן". (על פי חוק).

אתמול בערב, בפרק של הסידרה "החוק של הארי", הופיע מקרה דומה לשלי, רק קצת יותר קיצוני:
אחיו הגיי של פצוע קריטי בתאונת דרכים קשה, רוצה לתרום לו דם. האח זקוק לסוג נדיר של דם שחסר בבית החולים, אך בית החולים מסרב לקחת תרומה מן האח מפני שהוא גיי ואי אפשר על פי חוק לתרום דם אם קיימת יחסים עם גבר פעם אחת בחייך. (במדינת אלינוי).

האח המתוסכל לוקח את המקרה לבית משפט, ובמונולוג שלדעתי טרם נשמע כמותו בטלוויזיה בתעוזתו, מסכם את הצביעות החברתית ואת הצורך הקריטי בשינוי חוקים כאלה - למען כולנו.

הוידאו המצורף, מובא כאן כצילום מן הטלוויזיה בגלל זכויות יוצרים.

תאמינו לי, תעשו מאמץ ותראו את זה. אלה מסרים שצריך לדעתי להעביר הלאה. כמה שיותר.

קליק לפרק המלא >>

על דמויות ותחפושות – מיוחד לפורים

בעקבות פורים האחרון, החלטתי לחשוב פעם ראשונה ברצינות על משמעות המילה "להתחפש".

אתם מבינים, פורים היה במשך המון שנים החג האהוב עלי בגלל שאני הייתי ילד עם דמיון מפותח, שאהב להתחפש גם בשאר ימי השנה – אבל פורים היה החג שבו היה לגיטימי ללבוש את הדמות שלך ולצאת לאינטראקציה עם העולם האמיתי.

לא רק זה, באותו יום כולם יכולים להפוך להיות מישהו אחר ויש לך הזדמנות לפגוש יצורים שלא תפגוש באף יום אחר.

לקח לי זמן להבין שלאנשים שונים יש סיבות שונות להתחפש בפורים, והיום אני רוצה לחלוק איתכם את הניתוח הממיין שלי של אנשים לפי אופי התחפושת שלהם.

המינימליסטים:
מי שעושים את זה כדי לצאת מהשגרה האפרורית שלהם, וזה לא היה קשה אם בשביל זה רק נדרש לשים מסכה, פאה או כובע מוגזם. אנשים כאלה לרוב הינם בעלי תעוזה נמוכה יחסית וה"תחפושת" שלהם תהיה "בטוחה", כלומר אחת שאפשר להסיר בפעולה אחת ולנשום לרווחה כשמסתכלים בראי.
לרוב יהיו אלה אנשים עובדים שאשכרא עוברת להם בראש המחשבה: "רק שהתחפושת לא תפריע לי בעבודה".

מחליפי הבגדים:
כאלה שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה, סוג של קונפורמיזם אגבי שיעידו עליו בגדים קצת יוצאי דופן מהשגרה אבל לא משהו מעבר ל"בוקר","רופא" או "שוטר". במקרים כאלה או אחרים התחפושת שלהם תכלול גם פאה, אם בדיוק היתה להם בבית אחת.
גם התחפושת הזאת היא מסוג "התחפושת הבטוחה", כזאת שלא באמת מערערת על האישיות האמיתית של ה"מחופש".
תת קטגוריה של מחליפי הבגדים הם מחליפי הבגדים עם בני המין השני. כלומר בנים שלובשים שמלות ובנות שלובשות בגדי גברים, אבל שימו לב, אני לא מדבר על דראג מושקע ומלא לכאן או לכאן, אני מדבר על בגדים בלבד. החבר'ה האלה הם הקצת יותר נועזים בחבורה הספציפית הזאת. לרוב הבנים עושים את זה כבדיחה והבנות עושות את זה רק אם הן מאמינות שהן תצאנה סקסיות בכל מקרה.

הרצות אל הכתר:
אלו שפורים מבחינתן הוא להיות מלכה של משהו. מלכת הכוכבים, מלכת הקלפים, מלכת אסתר, מלכת היופי, נסיכת הקרח, נסיכת התותים, נסיכת הפרחים, הפרפרים.. אתם מבינים לאן זה הולך.
רוב הבנות האלו הן לא באמת מלכות של שום דבר בולט במשך השנה אבל פורים משמש להן סוג של העצמה בכך שבאותו יום הן מצפות לקבל את היחס המלכותי שמזמינה התחפושת.

מין אמין ולא אמין:
כאלה שעושים את זה כדי להרגיש יותר סקסיים - חתולות, שפנפנות, אחיות, אמזונות, גיבורות על, רקדניות בטן, זונות, גלדיאטורים, כל תחפושת שכוללת גרביונים ו/או לבוש מינימאלי. אפשר לרוב מאוד בקלות לזהות מי מתחפש סקסי כי הוא מעצים תכונה טבעית שנראית אצלו כל השנה ומי מנסה להשתמש בפורים כדי להשלים משהו שלא נמצא שם באמת...

המתאפרים:
אלה שפורים מתחיל ונגמר אצלהם בקצת צבע שונה על הפנים. השקעה מינימאלית: ליצן, פרח, פרפר, חתול, נסיכה מצרית. אלה שמשקיעים יותר ילכו עם ציורי פנים מורכבים יותר, מקוריים יותר. המתאפרים לא ישקיעו בלבוש מיוחד לתחפושת, ולרוב האיפור ישאר עליהם כל היום והם גם ישכחו ממנו. המתאפרים מתחלקים לשנים: אלה שיש להם בבית איפור במיוחד לצורך אירועים מסוג כזה, ואלה שתופסים אותם מאפרים אחרים ומאפרים אותם "בכוח".

הסידרתיות:
מצטער בנות, הקטגוריה הזאת היא כולה שלכן. אני מדבר עליכן, הנשים שיש להן תחפושת אחת (או שתיים) בארון, ואתן שולפות אותה בכל שנה, בלי לחשוב על שינוי או גיוון. לרוב זאת תחפושת לא מורכבת או נועזת במיוחד - למרות שאתן מאמינות שחתול או רקדנית הולה ואפילו שוטרת זה תמיד סקסי. התחפושת באמת היא פריט או שניים שהוספתן על בגדים רגילים שלכן שאתן לא באמת הולכות איתן ביומיום: בגד גוף מנומר, צעיף מנומר, כתר, אזני חתול, אזיקים...
אם יש לכן שתי תחפושות זה כי יראו אתכן בשני מקומות הפורים האלה: בעבודה ובגן של הילד, וכל אחד מהפורומים האלה דורש הופעה מחופשת משלו.
הערה: אם יש גברים שנופלים לקטגוריה הזאת, אני מוכן להתערב שהאישה שלהם עומדת מאחורי זה ו"מאבטחת" להם תחפושת לכל שנה. לרוב אין להם הרבה בחירה בנושא אבל תהיו בטוחים שזה יהיה משהו גברי כמו "בוקר", שמשמעותו היא בעיקר ללבוש את חולצת הפלנל המשובצת שהיא מרשה לך לרוב ללבוש רק בבית ולשים את הכובע שקניתם באחד הטיולים בחו"ל.

המתחפשים בזוגות
זוגות שמתחפשים ביחד יכולים להיות חמודים מאוד – בעיקר אם שניהם באותה רמת עניין בתחפושת. כלומר, זה די ברור לראות כשזוג מחופש, של מי היה הרעיון... (אם זה לא ברור זה נהדר). מי מתחפש בזוגות: כאלה שאין להם ביטחון עצמי מספיק בשביל להתחפש לבד ורוצים להבטיח לעצמם שותף מלא, כאלה שרוצים להכיל פנטזיה על בן/בת הזוג שלהם, כאלה שיודעים שאם הם לא יזמו עבור בן/בת הזוג תחפושת איתם הם לא יתחפשו. כאלה שהזוגיות שלהם כל-כך עוצמתית כרגע – עד כדי שהם חיים בעולם משל עצמם. גברים שבת הזוג שלהם הכריחה אותם להתחפש. אחים/אחיות שההורים החליטו לחפש אותם ביחד לפי אותו נושא. אני מניח שיש עוד...

היצירתיים:
היצירתיים הם הקבוצה הכי מעניינת של המתחפשים (לדעתי) מפני שהיא מורכבת מהרבה תת תגיות. הדבר הראשון שראוי להתייחס אליו בתחפושת יצירתית הוא המקוריות. האם התחפושת באמת מיוחדת? שונה? מעניינת? ועוד שאלה חשובה, האם מבינים למה התחפשת בלי צורך בהסברים..?
יש את היצירתיים המשקענים שתופרים, גוזרים, מדביקים, שוזרים, מציירים ומכינים לעצמם תחפושת מקורית לחלוטין – ויש כאלה שמשקיעים פחות אבל יודעים לצרף ביחד את הקומבינציה הלא צפויה המעניינת שתשרת את הרעיון.
לרוב התחפושת היצירתית אמורה לשקף משהו דומיננתי בחייו של זה שיצר אותה, תשוקה או אהבה גדולה למשהו, פרגון למשהו שהם מזדהים איתו או אפילו מחאה נגד משהו.
היצירתיים הם אלה שמתחילים לחשוב על התחפושת לפורים חודשים לפני כולם מפני שהם רואים בחג הזדמנות לבטא את עצמם.

לובשי הדמויות:
כאלה שמתחפשים רק כדי להוציא החוצה אישיות אחרת לחלוטין הכלואה בשלשלאות הסטנדרט החברתי. התחפושת מבחינתם היא הזדמנות להראות לעולם מי הם באמת: גיבורי על, ערפדים, קוסמים, לוחמים, חייזרים וכו'... לובשי הדמויות הקיצוניים לא מחכים רק לפורים בשביל ללבוש את הדמות שלהם, הם ימצאו מסגרות נוספות שבהן לגיטימי להגיע עם דמות שאינה שגרתית (כמו למשל מסיבות גוטיות או כנסים של מעריצי מד"ב ופנטזיה).
גם לובשי הדמויות מתחלקים בגדול לעוד שתי תת קטגוריות:
אלה שמזהים את עצמם עם דמות בדויה מוכרת (סופרמן, הארי פוטר, גיבורי "דמדומים") ואלה שיוצרים את הדמות שלהם מאפס. כלומר ממציאים לעצמם אגו אלטרנטיבי עם סיפור מלא משלו. לפעמים הדמות הזאת משייכת את עצמה לעולם מוכר שיצרו אחרים ("מבוכים ודרקונים", "מלחמת הכוכבים", למשל) ולפעמים לדמות הזאת יש עולם מלא משל עצמה.
לובשי הדמויות לא רק מתחפשים לדמות שלהם, הם חיים אותה. הם לוקחים את החג לפעמים קצת יותר מידי ברצינות וקל לזהות אותם על פי פרטי תחפושת מושקעים במיוחד – שברור מהם שהם לא משמשים לשום דבר אחר.

לסיכום

יש עוד הרבה דרכים לפלח את המתחפשים למינהם. עוד הרבה קבוצות שמקוצר המקום, הזמן והסובלנות לא התייחסתי אליהן כאן, אבל מה שלא תהיה הסיבה שלכם להתחפש, אני מקווה שתהנו מהתחפושת ומהחג.

באופן אישי, אני אוהב ליהנות מהמתחפשים והמתחפושות במספר רבדים, כך שכל שנה יש לי קרנבל מורכב מנסיונות להבין ולהבחין במניעים והשפעות אישיים וחברתיים. אני משתדל לא לשפוט ובאמת לרדת לרבדים ולנימים של הבחירה.

אני תוהה עם המתחפשים עצמם יורדים לנימים האלה כשהם בוחרים את התחפושת...

אם יש לכם רעיונות לעוד קבוצות מתחפשים לפילוח והניתוח שלהן, אני אשמח אם תוסיפו אותן פה.

ממשיכות להתקדם דרך המיטה

אני חושב שאחד הדברים האחרונים שאפשר להגיד עלי זה שאני שמרן. או פוריטן. אני באמת לא מאלה שימנעו מאנשים להביע ולבטא את עצמם בכל דרך שיבחרו – ואני האחרון להגיד לאנשים לא להיות גאים בהשגים שלהם.

למרות זאת, השער האחרון של המגזין GQ העיף אצלי את הפיוז ברמה שאני פשוט לא מבין איך לא יצאו גדודים של נשים לרחובות ורמסו את המשרד של העיתון הנצלני והשפל הזה, שיש לו יד עקבית בהשפלה והנמכה של דימוי האישה.

להציב על השער ידוענית חשופת חזה בפוזה סוגסטיבית אך לא חושפנית מספיק בשביל להיקרא פורנו, היא טכניקת מכירות עתיקת יומין שתרם נכשלה. זה הימור בטוח – וככל שהידוענית נואשת יותר, כך העיתון ימכור יותר.

אני יודע מה חושב מי שנמצא בצד השני, ותפקידו למכור לנשים האלה את הרעיון להצטלם חשופות: הם טוענים שנשים צריכות להיות גאות בגוף שלהן, ואם את גאה באיך שאת נראית, ואת אישה חזקה ועצמאית את לא צריכה לפחד להראות לנו קצת ציצי. אחרי הכל עבדת בשבילו קשה, או שמישהו אחר עבד ואת שלימת, או שמישהו יעבוד אצלנו על הפוטושופ ואנחנו נשלם.

הבעיה האמיתית שלי היא לא עם החשיפה, הבעיה שלי היא שזה מה שצריכה אישה שהיא טלנט, שלא קשור במיניות שלה, לעשות כדי לקדם את עצמה.

למשל: אם את זמרת, תהיי זמרת. אין שום סיבה שתתפשטי על העיתון בשביל לקדם את עצמך. אם את שחקנית, תהיי שחקנית וכו'... אם הקהל אוהב אותך עבור הכישרון שלך, למה את צריכה גם להתפשט עבורו?

ריהנה היא ממש לא הראשונה, וממש לא האחרונה בשורה של קורבנות התעשיה הזאת. אבל ריהנה היא דוגמא מעניינת מפני שממש לאחרונה, הפנים שלה קישטו שערים בצורה קצת אחרת. ריהנה שהיתה כבר לפחות פעם אחת קורבן לאלימות גברית מצד בן זוגה לשעבר, נפלה במלכודת פעמיים והצטרפה לשורת הנשים שחשפו את גופן כדי "להראות שהן חזקות".

ומי גרם לריהנה להאמין שמחיר התהילה הוא חשיפת הגוף על שער עיתון? אולי ג'נט ג'קסון...? אולי אחרות – אבל המעגל נשמר ושרשרת ההשפלות נמשכת, ונשים תמשכנה "להראות לגברים שהן חזקות" על ידי זה שהן תמשכנה להתפשט עבורם על גבי העיתון, ובטלוויזיה, ובכל מדיה אפשרית.

זאת הדוגמא שנותנות אותן ידועניות למעריצות שלהן: זה לא מספיק להיות זמרת מצליחה, לקבל פרסים, להקליט ולהופיע – בשביל להיות באמת מפורסמת ולהצליח באמת, את צריכה להתפשט בפומבי, וכמה שיותר מוקדם תתחילי לעשות את זה – יותר טוב. 

אחרי האירוע המתוקשר של הכאתה של ריהנה, צפיתי בראיון טלוויזיוני שנתנה והתפלאתי לגלות אישה שקולה, אינטיליגנטית ומחוברת לעצמה – שיודעת מה היא רוצה. אולי בגלל זה הפליא אותי לראות אותה חשופת חזה על GQ.

כן, הפרדיגמה של קידום נשים דרך המיטה לא השתנתה, היא רק השתכללה. למעשה היום את מקודמת דרך המיטה של מליונים בעזרת שער מגזין אחד. הרבה יותר יעיל. 

איך יתכן שריהנה לא רואה שהיא עוברת כקורבן מגבר אחד למשנהו? איך יתכן שיש מי שמעודד את זה? איך יתכן שלא קם כוח נשי (וגברי!) אימתני ששם לזה סוף?

אני לא יודע בקשר אליכן בנות, אבל אותי התופעה הזאת מחרידה. ואם יש בכן כאלה שחושבות שלהתפשט עבור גברים על גבי העיתון עושה אתכן חזקות ובשליטה, בדוקנה בבקשה מי עושה עליכן את הכסף. ואם אתן חושבות שזה שאתן קיבלתן כסף על להתפשט עושה את זה יותר טוב, זכורנה לאיזה מקצוע מיוחסת תכונה זאת ושאלנה את עצמכן אם זה המקצוע שאתן שיכות אליו וזו הדרך שבה רציתן להתפרסם.

הערה חשובה: ברור לי שיש תופעה מקבילה גברית לתופעה המוצגת כאן, ואינני מצדד בה כמובן. דימוי הגוף הוא דבר חשוב, והרגשה נוחה עם הגוף שלנו היא משהו שחשוב לשני המינים, אך שימוש בגוף באופן מיני כדי לקדם חשיפה שמגיעה לנו בזכות כישרון אחר – זה פשוט עצוב.

זהירות, ילדים בפייסבוק!

 

 

כשאחת מחברותי הטובות ספרה לי בהתרגשות שהאחיינים שלה (8,10) גולשים בפייסבוק, היא התפלאה לגלות את חרדתי הרבה מכך. מבחינתה, היא רצתה להתגאות על כך שהאחיינים שלה ממהרים לאמץ ולשלוט בפלטפורמה הטכנולוגית שלנו, המבוגרים, לקח זמן לאמץ ולהתרגל אליה.
לא עלו בדעתה הסכנות האיומות המרחפות מעל ראשם של ילדים אלה (ואחרים) הגולשים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל, ללא פיקוח ומעורבות ההורים.

תחקירים רבים כבר נערכו על היות הרשת מקום פרוץ וקרקע פוריה לפדופילים וסוטים אחרים המנצלים את תמימותם של ילדים, אולם הרשתות החברתיות, ופייסבוק בפרט מהווים סכנה של ממש שהיא גדולה בהרבה ממה שמציעים הצ'טים ופלטפורמות השיחה האחרות.

 

בעוד שבצ'ט הכינוי הוא אנונימי וכל אחד יכול לספק פרטים אישיים במסננת הבחירה תוך כדי שיחה, ברשת החברתית בפרופיל האישי, מצויים כל פרטינו האישיים כשהם חשופים בקלות ובנגישות גבוה – לכל מי שיצליח לשכנע אותנו שהוא מעוניין בקרבתנו.

 

לצורך העניין, פדופיל כבר אינו צריך לשאול את הילדה בה הוא מעוניין איפה היא לומדת, היכן היא גרה ובמה עוסקים ההורים שלה. הוא אינו צריך לתחקר אותה על הרקע החברתי שלה או העדפותיה בכל תחום. כל מה שהוא צריך זה לשכנע אותה להוסיף אותו כחבר בפייסבוק – והוקוס פוקוס – כל המידע, התמונות וחייה פרוסים לפניו.

 

המדיה היא הסימפטום, לא הבעיה

הבעיה כמובן אינה טמונה ברשת החברתית או באינטרנט, אלא בחינוך להתנהלות נכונה במדיה הזאת כמו בכל מדיה.

בדיוק כפי שמחנכים את הילדים לא לדבר עם זרים ברחוב, כך צריך ללמד אותם לא לדבר עם זרים באינטרנט. הבעיה היא שקשה להגיד לבת שלך בת ה-12 לא לאשר כחבר בפייסבוק את הבחור החתיך שהתחיל איתה אתמול וגדול ממנה בכמה שנים טובות. אחרי הכל, הוא ראה תמונה שלה בביקיני קטנטן בפסטיבל שקר כלשהו, והוא חשב שהיא ממש סקסית ושווה. ממש.

אבל אם אתם חושבים שסוגיית החינוך היא פשוטה והכללים ברורים, חייבים לעצור ולהסתכל על התמונה הגדולה יותר ועל המסרים הסותרים שאנו שולחים לילדים שלנו בזמן שהם מתבגרים - כדי להבין איך מגיעה הבעיה למצב בו היא נמצאת כרגע.

"סטרפטיז נולד" או "פורנוגרפיה היא עניין של כוריאוגראפיה"

בעולם שבו אחת התעשיות החזקות היא "כוכבות אינסטנט", הילדים שלנו חשופים יום יום למתקפת מסרים המבטיחים להם פולאריות מיידית והצלחה מסחרית אם רק יהיה להם המראה והאישיות "הנכונים". ומה הם המראה הנכון והאישיות הנכונה? סקס אפיל כמובן. זה לא משנה שהילדה שלכם בת 12, אם היא רוצה להצליח, כל מה שהיא צריכה לעשות זה להקליק על באנר באתר בו היא גולשת, לשלוח תמונה מוצלחת וסקסית ו... זהו. היא כבר תזומן לאודישנים. אודישנים שגם בהם כנראה היא תידרש להיות שוב מוצלחת וסקסית, ולחשוף יותר מאשר היא מסתירה.

 

 

החברות המסחריות שיודעות שהן עוסקות בקטינים, מודעות לעובדה שהכל צריך להיות באישור ההורים. מה שמפתיע, וזאת מחבר העובד באחת מחברות ההפקה מסוג זה, הוא שההורים לא רק יודעים שילדיהם שולחים תמונות חושפניות ופרובוקטיביות – הם מעודדים זאת, כביכול כדי לעודד את ההצלחה של ילדיהם.

 

אם כן, מה ההבדל, תשאלו, בין לראות את הילדה בת ה-10 שלך בפייסבוק עם חברותיה בביקיני קטנטן או בפרסומת על גבי העיתון בביקיני קטנטן?

אין הבדל עקרוני, רק שבפייסבוק (או כל רשת חברתית אחרת) הבת שלך זמינה וחשופה להתקפות ישירות ואישיות בעוד שבעיתון היא "רק" משמשת מודל חיקוי לנערות אחרות הרוצות להיות כמוה ומפקירות את גופן לחברות הפקה באופן דומה.

לא (בלי) ביתי

 

Hadar Goldman on Yael Dan's redio show by myxmyx

מקרה מעניין שגרם לי להרמת גבה ארע אתמול בתוכנית הרדיו של יעל דן בגלי צה"ל "עושים צהריים". בתוכנית התארח טלפונית הפירסומאי הדר גולדמן (ממשרד הפרסום זרמון גולדמן).

גולדמן הועלה לשידור כדי להזים חשדות שתקף פיסית הורים של ילדה האחראית להתעללות פייסבוקית בביתו ובבנות אחרות. לטענתו, הילדה המדוברת סרסרה את ביתו ואת חברותיה לנערים בוגרים יותר הגולשים בפייסבוק. הילדות אגב, כולן בנות 10. (גם אלה שסורסרו וגם זאת שסרסרה).

הדר גולדמן טוען שלא יעלה על הדעת שביתו בת ה-10 תסורסר בפייסבוק לנערים בני 19, ואין ספק שהוא צודק ומדובר במקרה חמור ומסוכן, אך הדר גולדמן שוכח בנוחות כי הוא וחבריו למקצוע מסרסרים בעצמם אלפי נערות בנות 10-14 יום יום מעל דפי מגזינים, בפרסומות טלוויזיה ובעצם בכל מדיה אפשרית.

קחו לדוגמא את חברת פלפל. יעל בר זוהר היתה רק בת 15 כאשר נבחרה להוביל את הקמפיין הראשון שלה לבגדי הים של החברה, והיא נבחרה לכך לא רק בגלל החיוך הכובש והקורן שלה, אלא גם בגלל העובדה שכבר בגיל 15 בר זוהר מלאה את החלק העליון של הביקיני בכבוד שלא היה מבייש נערות בוגרות ובשלות יותר.

אם אתם רוצים דוגמא אקטואלית יותר, אתם מוזמנים לבדוק את הסיפור של בר רפאלי, ולהיזכר בת כמה היא היתה כשראיתם אותה לראשונה בביקיני. היא אגב נולדה ב-1985...

בר זוהר ורפאלי כמובן לא עשו זאת לשם שמיים וכסף עבר בין משרד הפרסום, הלקוח והדוגמניות הצעירות (הוריהן). אם זה לא סרסור, אני לא יודע מה כן.

אם כך, מדוע גולדמן כל-כך מזועזע כאשר ביתו היא הקורבן הישיר של המגמה שהוא מעודד מקצועית כל-כך הרבה שנים בעקביות? איך זה שכאשר הדבר מגיע לפתח ביתו הוא מזדעק ומתלהם ואולי אפילו תוקף (למרות שהוא טוען שהוכח כי לא תקף פיזית)? הייתכן שאיש הפרסום הותיק והמנוסה אינו עושה את ההקשר הישיר בין המסר שהוא וחבריו מוכרים ללקוחות בכל יום לפרנסתם העיקרית ובין התופעה שהתרחשה תחת אפו? קשה לי להאמין.

אל תבינו אותי לא נכון, פעולת הסרסור שגולדמן מציג היא איומה וחלילה אינני טוען שהיא לגיטימית או מוסרית בכל צורה שהי, אך לתקוף את הוריה של ילדה אחרת על מה שאתה עושה לילדות אחרות יום יום ברמה הרבה יותר מושחתת - נראה לי פשוט צבוע.

לסיכום הנה מספר עצות פרקטיות להורים איך לצמצם את האפשרות שילדיכם יעברו הטרדות התקפות או חלילה התעללות ברשת – ועוד יותר חלילה – בעולם האמיתי:

1. אל תאסרו על הילדים להיות בפייסבוק – כולנו היינו ילדים ואנחנו מכירים היטב את העיקרון: מה שאסור – קוסם יותר. ילדים שירצו להיות בפייסבוק יהיו שם גם ללא אישור וידיעת ההורים. עדיף שהילדים ירגישו נוח וחופשי להגיד לכם שהם גולשים בפייסבוק מאשר שהם יעשו זאת מאחורי גבכם וללא פיקוח.

2. דרשו מהילדים את הסיסמא לפייסבוק שלהם ובדקו אותו מדי פעם בלי להתריע על כך מראש – נכון, ילדים ובמיוחד מתבגרים יראו זאת כחדירה לפרטיות, כאקט הורי פולשני ומשהו ששולל את החופש שלהם – אבל אין ברירה. לילדים, במיוחד לקטנים והתמימים שבהם אין את הכלים למיין נכון את החברים ואת האנשים שהם בקשר איתם. מחובתם של ההורים להציב כללים ולוודא שהילדים עומדים בהם.

3. הציבו כללי התנהגות אינטרנטיים בעלי רציונאל שהילד יכול להבין – למשל: לא מצרפים לפייסבוק אנשים מעל גיל הילד. לא מצרפים לפייסבוק אנשים שהילד וההורים אינם מכירים. לא מפרסמים בפייסבוק תמונות חושפניות – וכו'...

4. היו מעורבים - לילדים יש עולם פנימי אדיר ולהורים לא תמיד יש סובלנות או זמן לרדת לעומקו. כשמדובר באינטרנט, חשוב שההורים ידעו איפה גולשים הילדים שלהם ומה הם עושים שם. דברו עם הילדים שלכם על הפעילות שלהם ברשת – לא כתחקיר משטרתי, אלא בשיחה חברית ופתוחה. אל תזלזלו באינטליגנציה של הילדים שיגידו לכם את מה שאתם רוצים לשמוע (זכרו שגם אתם הייתם פעם ילדים...), בדקו את היסטורית הדפדפן ואת הקבצים על המחשב. שימו לב לתמונות של אנשים שאתם לא מכירים באופן אישי אבל הילדים שלכם כן. ודאו מאיזו מסגרת הם מכירים ומה טיב היחסים ביניהם.

יתכן שיש מי שיראה בעצות שלי פולשניות וחסרות כבוד לפרטיות הילדים, אולם אין בכך שוני עקרוני מלשאול את הילד היכן בילה אחר הצהרים ומי הם חבריו והאנשים איתם הוא מסתובב בזמנו החופשי. זוהי אחריות הורית לכל דבר, וההורות – כמו כל דבר, צריכה להתאים את עצמה לטכנולוגיה ולאורח החיים של הילדים.

זכרו: האינטרנט היא אינה הבעיה, וגם לא הרשת החברתית. הבעיה היא איך מתנהגים ומתנהלים בסביבה הזאת, וזה חברים, מתחיל ונגמר בחינוך נכון.

אאוטינג זה אאוט

 

סוגיית האאוטיניג היא אחת המחלוקות המטלטלות את קהילת הגייז יותר, ולא בכדי; אאוטינג הוא אקט אלים וכוחני בו נחשפת נטייתו המינית של מישהו – בניגוד לרצונו.

כאחד שתמיד התנגד לאאוטינג, באשר הוא, היה לי ברור שאין כל הבדל בין אאוטינג של אדם פרטי לבין אאוטינג של אישים מפורסמים. הטיעון המובן ש"אדם הוא אדם באשר הוא", נמצא מולי בכתב זרחני על הקיר ואינני יכול להתעלם ממנו.

הטיעונים שמנגד נראו לי תמיד מגוחכים, ולא מוצדקים, אך הפעם מישהו באמת נעמד מאחוריהם ואף מנסה לתת להם ביסוס מחודש על רקע אקטואלי. אני מדבר על איתן פוקס.

בראיון שנתן פוקס השבוע למוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שב ומאמת אותו הכתב עם האקט הפרובוקטיבי בו נקט בערב עצרת הזיכרון לקורבנות הטבח בברנוער. פוקס הוציא מן הארון על דעת עצמו באותו יום גבר ושתי נשים הידועות לציבור, מה שכבר אז עורר סערה לא קטנה.

בראיון החדש פוקס אינו מצטער ואינו מתנצל, אלא מחזק את דעתו שלסלברטאים הומוסקסואלים יש אחריות חברתית וכוח שעליהם לנצל, ואם אינם עושים זאת הם אנשים עלובים ותפקידו להגיד להם את זה.

פוקס מכה בגונן ההומופוביה באכסטזה ומדביק קישורים לא ברורים לילדים שמתאבדים בירוחם וחייהם הפרטיים של אנשים ציבוריים. הוא מחבר בין הפפראצי של נינט ויהודה לבין חוסר התיעוד של

סלבס גייז בארון.

תמיד אותו סיוט

אני מעולם לא התרשמתי במיוחד מאיתן פוקס. טוב, זה לא מדויק. התרשמתי ממנו פעם אחת, כשצפיתי בסדרה פלורנטין. אבל מאז... מאז כל החומרים שנחשפתי אליהם שיצאו מבית היוצר שלו ושל בן זוגו גל אוחבסקי, נראו לי מקוממים. הדמויות תמיד סטריאוטיפיות וניסיון לצלול לתוכן כמוהו כקפיצת ראש לתוך שטיח. העלילה צפויה ושטוחה – מקושטת בנצנצים פופוליסטיים שכל תפקידם הוא למשוך תשומת לב ולעשות רעש. קלישאות רייטינג חצי לעוסות לקהל הסטרייטי ולקהילה הגאה הבינלאומית.

זה לא מפתיע, בעקבות אותה שטחיות שאני מדבר עליה הניכרת ביצירתו, שאיתן פוקס שוכח שלא כל העולם הוא שחור ולבן, ולא על כל דבר אפשר להדביק תוויות בנות מילה אחת שיעזרו לנו להגדיר אותו.

פוקס ממהר לתייג אנשים כ"הומואים" ו"לסביות" כשהוא שוכח מנעד שלם של דקויות הגדרה בדרך. בי סקסואלים, מתנסים למיניהם, וגם כאלה שיש להם בחירה עקבית אך מסרבים לדחוק את עצמם למשבצת מוגדרת. מבחינת פוקס הומו זה הומו ולסבית זאת לסבית ואם אתה שוכב עם בן מינך ואתה מפורסם – זאת התווית שצריך לתייג אותך תחתיה.

תקיעה, תרועה, שברים.

אבל הזעם האמיתי שלי הוא על התפקיד שפוקס לקח לעצמו: שופר הקהילה. אני מצטער, אבל אני לא זוכר שבחרתי באיתן פוקס (או בכל אחד אחר) לקבוע את האג'נדה שלי על בסיס נטייתי המינית. למעשה, זאת נראית לי חדירה עצומה לפרטיות שלי, ולא באופן נעים.
אני מצטער על משהו נוסף, אני מצטער בשביל איתן פוקס שלא היתה לו אימא חכמה כמו שלי. תשאלו מה הקשר? אז אני אגיד לכם: כשאני יצאתי מהארון (וזה סיפור בפני עצמו), אימא שלי אמרה לי משפט חכם אחד אחרי שסיימה לבכות. היא אמרה לי "אל תהפוך את זה למקצוע".
זה אולי נשמע לכם קצת מוגזם, אבל אם מנקים את זה מהפולניות - מה שאימא שלי התכוונה, ולשמחתי אני הפנמתי, הוא שהעיסוק האינטנסיבי בנטייה המינית שלך (סטרייט או גיי) יכול לבלוע אותך, ומהר מאוד להפוך לכל עולמך. פתאום התשוקה הכי גדולה שלך בחיים היא גם מקום העבודה שלך וגם חייך הפרטיים וכל האנשים שמקיפים אותך עוסקים בזה ורק בזה.
יכול להיות שזה בפני עצמו אינו מזיק (אם אתה אוהב את זה), אבל התולדה הישירה של זה היא ניתוק מוחלט מהסביבה החיצונית, מחזור של תכנים, דעות ודרכי פעולה ו... דקדנציה.
זה בדיוק מה שקרה לדעתי לפוקס. העיסוק בנטייה מינית שלו בלע אותו. ולא סתם בלע אותו, בלע אותו כל-כך עמוק שהוא שוכח שמאחורי כל הומו ולסבית בארון, יש בן אדם עם סיבות משלו – שממש לא צריך להצדק בפניו (או בפני אף אחד אחר). הוא גם שכח שאף אחד לא שמו להכריז את סודותיו של איש – בשום תחום, ובטח לא תחת האירוניה של לעשות זאת ב"שם המוסר".

במלחמה אין מנצחים

איתן פוקס נבלע בכעס ואלימות שהוא כבר לא יודע לאן לכוונם. הם פורצים ממנו והוא משליך אותם על המטרות הקלות הראשונות שהוא רואה. בנוחות הוא מתעלם מן העובדה שבדיוק כשם שהומופביה יכולה להרוג נערים בירוחם, היא יכולה להרוג גם אנשים מפורסמים ועשירים. על אחת כמה וכמה – לדמות ציבורית יש הרבה מה לאבד מיציאה מהארון, וגם שם הסוף יכול להיות טרגי.

אז איתן פוקס כבר כל-כך מבולבל, שהוא מוכן להקריב אותנו אחד למען השני. הוא מאמין במהפכות אלימות, וכנראה שלא אכפת לו להשתמש בחרב פיפיות ולגרום גם לצד שלו לדמם למען המטרה. מנהיג למופת.

אני מבין את הזעם של פוקס. אני מבין את התסכול. אני מבין את חוסר יכולת ההשלמה עם זה שלא כולם כמוהו. שלא כולם רוצים את מה שהוא רוצה. לא לכולם מתאים בדיוק עכשיו מה שלו מתאים. אני מבין לחלוטין. אבל פוקס משתולל כמו ילד שמשליך את עצמו על רצפת חנות הצעצועים וצורח עד שקונים לו את הצעצוע. ואם לא קונים לו...? אז הוא ייקח לבד.

קליק + קליק = קליקה

בראיון שערך עם פוקס איתי סגל מידיעות, מונה פוקס קבוצה קטנה של אומנים ואנשי ציבור שיצאה מן הארון במופגן: גל אוחבסקי, אסי עזר, אביעד קיסוס, עברי לידר וכמובן – הוא עצמו. הוא שכח כמובן, בנוחות, פוליטקאים כמו ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) ופעילים כמו יניב ויצמן (יו"ר ארגון הנוער הגאה) ועוד כמה שמות.

אבל רפרוף מהיר על הרשימה הזאת עורר בי מחשבה מטרידה: מה אם אלה האנשים היחידים שמכתיבים את האג'נדה הגאה בתקשורת? מה עם אנשים כמוני בעלי דעות אחרות? מה לגבי מבחר של מסרים?
אני לא קובע עובדה, אבל אולי כדאי לבחון רגע לאן מובילה אותה "קליקה" לוחמנית שפוקס ככל הנראה מינה את עצמו ליו"ר שלה. האם אלה המסרים שאנו רוצים לשדר כקהילה? האם יש להם זכות לבחור את המסרים האלה ואת הדרכים להציג אותם עבורנו?

איך תדע לצאת בזמן?

יותר מזה, פוקס מתעלם באלגנטיות במניעיהם ותזמוניהם של חבריו לצאת מן הארון כשנוח להם, ולא בהכרח בגלל שזה היה רגע קריטי לקהילה אותה נחלצו להציל באבירות אין קץ בעזרת כוחם, כספם והשפעתם. עברי לידר יצא מארונו (השקוף) לרגל קידום האלבום השלישי שלו, ואת ראיון היציאה מן הארון שלו ערך חברו הטוב גל אוחובסקי – בן זוגו של פוקס. ומתי יצא אמיר פיי גוטמן מהארון? גם כדי לקדם אלבום חדש... ואם תרחיב את מבטנו לחו"ל תקצר היריעה עבור שמות האומנים שהשתמשו בתרגיל השחוק הזה.

אז בחיית איתן, חלאס עם הצביעות והמגמתיות. תחסוך ממני את המילים מתלהמות והצדקניות שלך על החובה המוסרית של אנשי תקשורת לצאת מהארון למען היותם מודל לחיקוי, כשברור שחלקם הגדול עושה זאת רק למען עוד קצת תשומת לב ציבורית שעם קצת מזל תתורגם לשקלים בשורה התחתונה.

באונס כמו באונס.

באופן אישי, אני חושב שצריכים לאסור אנשים כמו פוקס בגין אלימות. הוצאה מן הארון באונס היא אקט אוגואיסטי, מתנשא וכוחני. ההפך המוחלט מן הסובלנות שלדעתי האישית צריכה לגלות הקהילה ההומוסקסואלית.

דעתו של פוקס אינה מפתיעה אותי, וברור לי שקלושים הסיכויים שלי לקרב אותו לדעתי (אני בטוח שרבים וטובים ניסו), אבל אני רוצה להניח שחלק מדעותיו והתנהגותו המתלהמת קשורות גם בצורך לספק אייטמים עסיסיים לקידום הסדרה החדשה שלו שתעלה בטלוויזיה בקרוב.

פניה ישירה:

אשאיר אותך, איתן, ברשותך רק עם מחשבה נוספת אחת:

הרצח בברנוער היה מבחינתך (ומבחינת כולנו) אקט אלים ונורא כנגד הקהילה. האלימות הזאת זעזעה אותך. היא טלטלה אותך כל-כך חזק ואז התפרצה ממך כלפי אנשים מאותה קהילה שעליה קמת לגונן...

ואולי מי שבארון אינו חלק מהקהילה שלך, איתן? ובכלל – מה היא הקהילה – שלך?
אני רוצה לדעת, פשוט כדי שאני אדע להתרחק., כי לך תדע איזה סודות אישיים אחרים שלי תרגיש מחר שלגיטימי להוציא לאור על דעת עצמך...

נראה לי שהגיע הזמן לבחון ולהבדיל בין מי שבחר לייצג אותנו הקהילה – ואת מי בחרנו בעצמו, ולנסות לאזן את המסרים, לפני שיפגעו עוד אנשים.

מדונה - אישיות המותג

זה לא פשוט לכתוב פוסט על מדונה. בטח לא קרוב כל-כך לסיום סבב ההופעות העולמי האחרון שלה כאן בישראל. לא הלכתי להופעות. לא רציתי להידחק וגם... יכול לחשוב על דברים יותר טובים לעשות עם הכסף.

גילו נאות יהיה להגיד שהעיסוק האינטנסיבי במדונה, בתקשורת ובסביבתי הקרובה, יצר אצלי מיד אנטי לתופעה. כאנרכיסט, אליטיסטי ואגו מניאק מן השורה, המנגנון הזה פועל אצלי אוטומטית על הבסיס המוצק שכשמשהו הופך להיות נחלת הכלל ופונה למחנה המשותף הרחב, הוא לא באמת ראוי לקבל הערכה, וזאת כמובן מהערכה נמוכה מאוד לדברים שמרגשים את אותו מחנה משותף רחב.

כדי לוודא שבעקבות יחסי הנ"ל אני לא מבקיע גול עצמי, אני מעמיד את העניין בבדיקה מחודשת ובודק עכשיו: האם מדונה ראויה להערצה שלנו? ואם כן, על מה?

כמו בתולה, באוזן.

אני לא מתכוון לעשות לכם עכשיו שיעור בהיסטוריה ולהציג לכם סדרה של תאריכים משמעותיים בחיה מדונה והקריירה שלה. בשביל זה יש לכם את ויקי.

מה שכן, אני בוחן את המידע ה"בלתי נעזר" שיש לי על מדונה כדי להבין איזה רושם היא יוצרת עלי היום.

אני מאמין שצריך היה לגדול עם מדונה בשביל להבין לעומק את סוד ההצלחה שלה. ילדות שהן בנות 16 היום, לא באמת יכולות להעריך קריירה של כמעט 3 עשורים. גם הן תקשבנה לכל האלבומים מהתחלה ועד הסוף, הן לא תצלחנה להפנים את גודל האמירה ואת ההעזה במה שהיום יכול בקלות לעבור כפופ אייטיזי דביק.

אין ספק שמדונה עשתה הרבה רעש וקיבלה הרבה תשומת לב לאורך דרכה.

הנקי פנקי עם התקשורת

רבים מן המעריצים השרופים והוותיקים רוצים לייחס למדונה אידיאלים ועקרונות, אשר לדבריהם משתקפים מן השירים שלה. נושאים שאיש לא העז לדבר עליהם, הובאו לראשונה לראש המצעדים בעטיפה סינטיסייזרית מתקתקה. השירים דיברו על גישור בין נערות שנכנסו להריון והוריהן, הצגת דמותו של ישו על ידי שחקן שחור, הביקורת על העולם החומרני שאנו חיים בו... כל אלה אולי באמת רעיונות יפים ונכונים, אבל במבט מפוקח ועקבי על האישיות הציבורית של מדונה, אפשר בקלות לייחס אותם לדבר אחד: הצורך התמידי שלה לייצר פרובוקציות כדי להישאר בראש התודעה הציבורית.

מדונה היא בחורה מאוד מוכשרת. לא בשירה. לא בריקוד.(בשביל זה היא עובדת מאוד קשה) היא מוכשרת בלהיות מפורסמת. היא מוכשרת בלסחוף אחריה אנשים ולגרום להם לעשות כל מה שהיא אומרת, ללבוש את מה שהיא לובשת, לרקוד את מה שהיא רוקדת, להאמין במה שהיא אומרת להם להאמין.

מדונה היא ללא ספק ישות אנטיליגנטית, כריזמטית ותקשורתית. יש לה גם את הכישרון להקיף את עצמה באנשים הנכונים, להכיר את הדברים החדשים בזמן הנכון – והכי חשוב: לדעת מתי צריך שינוי כיוון, כלומר מתי להמציא את עצמה מחדש.

מדונה היא מותג שאסטרטגיה השיווקית שלו, כפי שאני רואה אותה היא: כל עוד הם ממשיכים לדבר עליך, זה טוב. במיוחד - כשאת אומרת להם מה להגיד.

נערה חומרנית שדופקת וזורקת

קשה לי לקנות אידיאליים ורוחניות מבחורה שלאורך כל דרכה לא לקחה שום דבר ברצינות אלא פעלה תמיד בגישת ה"דפוק וזרוק". אם תסתכלו אחורנית, תראו ששום דבר לא נשאר לאורך זמן.

למדונה זה לא משנה אם זה נושא פוליטי, חברתי, תרבותי או אופנתי – הכישרון הגדול והאמיתי שלה הוא לרכב עליו כשהיא בשיא הגל, ולעזוב אותו רגע לפני שהוא נשכח אל תוך האוקיינוס של הזיכרון הציבורי.

החיפוש של מדונה אחר הרוחניות, הצהרותיה על אורח חיים בריא ורוחני – כל אלה אינם יורדים לי טוב בגרון עם כל מה שאני רואה ממדונה לאורך השנים.

אם נחזור לרגע למציאות ונשכח לרגע את מה שכל הישראלים חושבים (שישראל היא מרכז העולם וכולם בטח יודעים עלינו הכל וחושבים ומתעסקים איתנו כל הזמן), נראה את התמונה מלמעלה:

מדונה מצאה לעצמה איזו כת אזוטרית קיצונית ומסתורית. כת שבזכותה היא יכולה לייצר מסרים חיוביים וקריפטיים לתקשורת ולקבל על זה הרבה תשומת לב. הקבלה והיוגה לא מתנגשים אצלה עם קפיטליזם וניתוחים פלסטיים.

כפי שהצהירה על עצמה בסרטה שלה (במיטה עם מדונה), מדונה חיה בשביל המצלמה. בשביל התקשורת. בשביל אהבת הקהל. היא עובדת קשה וטוב עבור תשומת הלב שהיא מקבלת, אבל למען האמת אני מותש ממנה כבר.

אני יכול ליהנות מן המוסיקה שלה, בעיקר זאת שיצאה עד לפני 5 שנים, אבל מכאן ועד לייחס לה דוברת צדק וחסד ופתח אליה סגידה אישיותית המרחק גדול.

ממתק קשה לפיצוח

מדונה היא מפעל גדול וראוי להערכה, אבל זה כל מה שהיא. היא אשת תקשורת ועסקים ממולחת, שיודעת היטב את העבודה. למעשה מדונה מבחינתי היא לא "מלכת הפופ", אלא "מלכת תקשורת ההמונים".

רבים מחברי שהלכו להופעות האחרונות בארץ, אמרו שני דברים עיקריים: הראשון, שמדונה היתה מדהימה. השני, שהם לא הכירו חצי מהשירים בהופעה.

למה? מפני שהם מעריצים מדונה שנתקעה להם בזמן במקום שבו היא עדיין היתה מעניינת עבורם, אבל הם לא טרחו כמו הזמרת להשתנות כדי לשמור על עניינו של הזרם המרכזי. וזה בסדר, מותר לנו להתייחס רק לתקופות שמדברות אלינו אצל כל אמן.

להגיד שמדונה היא "על זמנית" תהיה הגדרה לא נכונה. מדונה היא "רב זמנית". היא מרגישה בזמן את הדגדוג הזה שאומר: "מותק את משעממת כבר" ויודעת שלדור המבזקים צריך לספק בשר טרי.

והיא מספקת אותו. ללא ספק מדונה שילמה את ליטרת הבשר שלה לעולם כדי שיסגוד לה.

וידויים על רחבת הריקודים

אני מעריך את מדונה על ההתמדה, על היכולת להשתנות בזמן, על הכריזמה, על האמביציה – אבל אני לא מייחס לה עומק. לא באמת. מבחינתי (ואני לא אומר את זה כמשהו רע – אלא רק כמה שזה בעיניי) מדונה היא עוד פרזיט מתוחכם שניזון מתשומת הלב של ההמון.

בתופשי אותה ככזאת, קשה לי לקנות ממנה כנות גם כשהיא מאמצת ילדים ממדינות נכשלות או יוצאת להציל את העולם השלישי עם ארמדה של סטייליסטים, מאפרים, מלבישים ויועצי תקשורת.

אתם מבינים, זה לא עובד ביחד: להגיד שיש אנשים שאין להם גג לישון מתחתיו, שאין להם אמצעי רפואה ואפילו מזון... ומצד שני להניח רשימת דרישות מהגיהינום למלונות ולהפקה המארחת אותך, שכדי למלא אותן צריך תקציב שיכול להציל חצי ממדינות אפריקה.

זה לא עולה בקנה אחד להוציא ספר סקס, קליפים פרובוקטיביים ולמכור את עצמך כסקסית, עד שאת מגיעה יום אחד לגיל שסקסי זה פתטי ואז פתאום את הופכת להיות רוחנית ואימהית.

זה לא עולה בקנה אחד להגיד לנערות צעירות להיות חופשיות ומשוחררות ואמיתיות, ומצד שני לאזוק את עצמך לבוטוקס, ניתוחים קוסמטיים ומשטר דיאטה מטורף.

זה לא עולה בקנה אחד לכתוב ספרי ילדים ולהיות אימא מהשורה, ושנה מאוחר יותר לצאת אם בחור שיכול להיות אחד מהילדים שלך.

כאיש פרסום ותקשורת, אני אומר לכם את דעתי: המוסיקה של מדונה היא לחלוטין תוצר הלוואי בכל הסיפור הזה, וחוץ מכיף שהיא מעניקה לי מדי פעם, אני מסרב ליחס לה יותר מזה. המוסיקה משרתת את מדונה בדרך למטרה שלה כמו שמשרתים אותה כל האמצעים האחרים.

את הטוב שמדונה עשתה ונעשה בהשראת, אין לי כל כוונה לקחת ממנה, אבל אני לא מוכן לרגע אחד לקנות אלטרואיזם מהאישה שכל הקריירה שלה הוקדשה רק להישרדות בראש התודעה הציבורית, וזאת תוך דבקות בעיקרון אחד: עשי כל מה שצריך לעשות כדי להשיג זאת.

אם אשכחך, גאווה

האמת היא שכתבתי עוד לפני שבועיים פוסט מיוחד למצעד הגאווה, בכלל לא בנושא המצעד, וחיכיתי בסבלנות שהזמן יעבור כדי לפרסם אותו במועד הרלוונטי.

אבל תוכניות נועדו רק כדי להצחיק את אלוהים, ואני מצאתי את עצמי יומיים לפני המצעד בשיחה נוקבת (וקצרה יחסית) עם חבר וקולגה סטרייט שהציג לי כמה שאלות מטרידות.

לי מעולם לא היה ספק לגבי חשיבות המצעד, ותמיד דאגתי להעביר לכל מכרי את המסר "בואו להפגין נוכחות מפני שזה חשוב".

אבל גיא, החבר הסטרייט שלי העלה נקודות מעניינות:

א. הוא טוען שבתור סטרייט מן המניין, המיעוט הנרדף בת"א זה דווקא הוא.
(טענה שאני בהחלט יכול להבין בפרספקטיבה מסוימת).

ב. הוא ציין שבגלל האופי של תל-אביב, במיוחד לאור חגיגות 100 שנה לעיר, המצעד הפך לסתם "עוד פסטיבל" בתוך ים האירועים השוטפים את העיר לאחרונה.
מסיבה צבעונית חסרת משקל וערך אמיתיים, הנבעלת בשלל מסיבות החינם בעיר.

ג. מעבר לזה, גיא טוען (ואני מסכים), שהמצעד צריך להיערך בערים אחרות בארץ, שם הוא יהיה משמעותי יותר, מפני ששם יש עדין על מה להיאבק.

השיחה היתה כל-כך קצרה ותמציתית (מחוסר זמן), אבל היא השאירה אותי עם הרבה מחשבות לגבי לגיטימיות המצעד בת"א.

בשנתיים האחרונות, שינה המצעד בת"א את פניו.

מה שהיתה פעם צעדה מרשימה לאורכו של רחוב אבן גבירול לצד מספר רב של משאיות מפוארות ועליהן במות ניידות, הצטמצם ונדחק להתחיל בגן מאיר (מול בית הקהילה החדש יחסית) ונשפך כמו שאר הביוב של תל-אביב, דרך רחוב בוגרשוב (הקצרצר) ישירות לחוף הים "גורדון".

בקהילה לא ממש מרגישים מחאה נגד הסיפור הזה... אך הדחיקה אל ה"גטו" והקטנת האירוע היא ללא ספק צעד משמעותי בדרך להעלמתו הסופית ברבות הימים.

למרות חגיגות ה-100 לת"א והתקשור של ארוע "חתונת המאה" בה יחותנו על חוף הים חמישה זוגות חד מיניים על ידי האפיפיור הקהילתי גל אובסקי, עדין יש בי תחושה מרה ששוב אנחנו עומדים מול הטענה שהמצעד מיותר ושזמנו עבר, ובכלל אם אתם חייבים לקיים אותו, תעשו אותו במקום ובדרך שתפריע הכי מעט לתושבי העיר.

אתם בטח חושבים שזה הגיוני, מפני ש"הפרעה" היא בדרך כלל דבר שלילי, אך האמת היא שההפרעה הזאת מחויבת מעצם רעיון קיומו של המצעד.

המצעד לא נועד להיות עוד מסיבה למי שגם ככה חוגג את חופש הבחירה וההעדפה המינית שלו בת"א.

המצעד נועד להפגין תמיכה וכוח במספרים של אוכלוסיה אשר בכל מקום מחוץ לגבולות ת"א (והגטו של רחובות מרכזה) היא עדיין נרדפת, מופלה לרעה וסובלת מקיפוח ואלימות.

ה"הפרעה" נועדה כדי לנער את הסטרייטים הרדומים והמקובעים עדיין בסטיגמות ודעות קדומות חשוכות, ולעודד "ארוניסטים" להאמין שעדיף לצאת מהארון ולחיות בנאמנות לנטייה המינית הטבעית שלך – בלי שהדבר ישנה לאוכלוסיה הכללית סביבך.

מרגע שנוטרל אלמנט ההפרעה, המצעד אכן הפך להיות מה שגיא קרא לו "עוד מסיבה".
ולמעשה הוא מאבד את ערכו ומטרתו באופן כמעט מוחלט.

בשקט בשקט, ושלב שלב, דחקה עריית ת"א את הגייז חזרה אל הגטו שלהם, וסרסה, כמעט ללא התנגדות והכרה את הסיבה המרכזית לקיומו של המצעד.

אני יודע שמצעדים נערכים בשנים האחרונות גם בחיפה, ירושלים ואילת, אבל הייתי רוצה לראות צעדת גאווה בחדרה, בשדרות, בקיבוצים, בכפרים הערביים-ישראלים ובעוד מקומות שעבודת הקודש של ניפוץ הסטיגמות בהן בקושי החלה, אם בכלל.

בלי כל קשר, אין לי ספק שחובה להמשיך לקיים את המצעד (במתכונתו המקורית) גם בת"א, שהיא עיר הדגל ולפיד התקווה לכל מי שהעדפותיו המיניות אינן תואמות את הנורמה החברתית השלטת.

ת"א היא הגטו של האוכלוסיה הגאה בישראל, ואם לא נפרוץ את גבולות הגטו הזה ונירדם בשמירה - ננציח את החשכה שעדיין עוטפת את כל מה שמסביב.

הפוסט הזה הוא קריאה להתעוררות מן הנינוחות הקפיטליסטית שצומחת לפלא סביב אירועים מהסוג הזה, וחונקת בהם אחד אחד את הערכים והאידיאלים שעומדים מאחוריהם.

ולקינוח, אם עדין יש לכם ספק לגבי החשכה, תקפצו לכאן ותגלו שכבוד השר המכובד אלי ישיי קורא לבטל את המצעד גם בת"א, ולא כי הוא חושב שהשגנו כבר את המטרה...

הטוטליטריות היהודית דתית בישראל, אשר שלטונה מתבסס על כוחה הכלכלי/פוליטי, לא תנוח עד שתשיג את מה שסימנה לעצמה כמשימה בעדיפות עליונה:

מיגור הנוכחות הגאה בישראל בעזרת: הזנת השנאה, ניכור, אשמה, אלימות וכמובן הפחדה.

מספיק היה לראות את המפגינים החרדים במסכות המנתחים שלהם מול גן מאיר בשנה שעברה, בשביל להבין אילו מסרים מפמפמת הקהילה החרדית לכל מי שרק מוכן לשמוע.

כאשר נשמעו הקולות המתונים (ואני ביניהם) אשר קראו לערוך את המצעד בירושלים בשכונות החילוניות ולא ברחוב מאה שערים או (חלילה) ברחבת הכותל – האמנתי באמת למסר ש"לא צריך להפריע בכוונה ולעורר שנאה ואנטגוניזם "סתם".
אך היום אני מבין שבעשותי זאת, הפקרתי ונטשתי אוכלוסיה שלמה של גייז אשר מתקיימת בחרדת מוות (!) בתוך החברה הדתית/חרדית ואין אף אחד אשר ידבר עבורה. אין אף אחד אשר יגן עליה מפני האלימות הפסיכולוגית והפיסית המופנים כלפיה יום יום, שעה שעה.

גם המצעדים הראשונים עוררו פרובוקציות בקרב האוכלוסיה הסטרייטים שלא ידעה מאיפה לאכול אותם ואיך לקבל אותם – אבל העובדה ברורה: הם הצליחו. חלקית, נקודתית, אך בכל זאת הצליחו.

נראה כי החוגגים את הגאווה הנוכחית, במיוחד אלה החיים בבועה התל אביבית הורודה, שכחו שעוד יש על מה ובשביל מי להילחם.

הם מרגישים כל-כך את ה"אנחנו" שלהם, שהם שוכחים שהמטרה בכלל לא היתה ליצור "קהילה גאה" – אלא להטמיעה אותה ולהתקבל באופן מוחלט וטבעי בתוך האוכלוסיה הכללית.

הם חיים תחת הרושם המוטעה שכל עוד הם ביחד, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם שוכחים את כל אלה שאין להם את ה"ביחד" הזה, ואת כל אלה שלא רוצים להיות חלק מהקהילה הגאה, לעבור לת"א ולשנות את חייהם – אלא פשוט רוצים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, באבחנה דקה אחת: שאיש לא ישפוט אותם על העדפתם המינית, ושזאת לא תהווה סוד אשר שישחיר את חייהם.

זו היא קריאת השקמה לכל קודקודי הקהילה המדושנים, אשר נרדמו על המסרים החשובים, האמיתיים והמשמעותיים של מצעד הגאווה.

בואו למצעד השנה, אבל אל תשלו את עצמכם: הזהירות הפוליטיקלי קורקט שאתם נוקטים בה, היא העובש המכלה שכבר מכרסם בדגל הקשת מספר שנים, ולא יעבור זמן רב עד שיפורר אותו לחלוטין.