אם אשכחך, גאווה

האמת היא שכתבתי עוד לפני שבועיים פוסט מיוחד למצעד הגאווה, בכלל לא בנושא המצעד, וחיכיתי בסבלנות שהזמן יעבור כדי לפרסם אותו במועד הרלוונטי.

אבל תוכניות נועדו רק כדי להצחיק את אלוהים, ואני מצאתי את עצמי יומיים לפני המצעד בשיחה נוקבת (וקצרה יחסית) עם חבר וקולגה סטרייט שהציג לי כמה שאלות מטרידות.

לי מעולם לא היה ספק לגבי חשיבות המצעד, ותמיד דאגתי להעביר לכל מכרי את המסר "בואו להפגין נוכחות מפני שזה חשוב".

אבל גיא, החבר הסטרייט שלי העלה נקודות מעניינות:

א. הוא טוען שבתור סטרייט מן המניין, המיעוט הנרדף בת"א זה דווקא הוא.
(טענה שאני בהחלט יכול להבין בפרספקטיבה מסוימת).

ב. הוא ציין שבגלל האופי של תל-אביב, במיוחד לאור חגיגות 100 שנה לעיר, המצעד הפך לסתם "עוד פסטיבל" בתוך ים האירועים השוטפים את העיר לאחרונה.
מסיבה צבעונית חסרת משקל וערך אמיתיים, הנבעלת בשלל מסיבות החינם בעיר.

ג. מעבר לזה, גיא טוען (ואני מסכים), שהמצעד צריך להיערך בערים אחרות בארץ, שם הוא יהיה משמעותי יותר, מפני ששם יש עדין על מה להיאבק.

השיחה היתה כל-כך קצרה ותמציתית (מחוסר זמן), אבל היא השאירה אותי עם הרבה מחשבות לגבי לגיטימיות המצעד בת"א.

בשנתיים האחרונות, שינה המצעד בת"א את פניו.

מה שהיתה פעם צעדה מרשימה לאורכו של רחוב אבן גבירול לצד מספר רב של משאיות מפוארות ועליהן במות ניידות, הצטמצם ונדחק להתחיל בגן מאיר (מול בית הקהילה החדש יחסית) ונשפך כמו שאר הביוב של תל-אביב, דרך רחוב בוגרשוב (הקצרצר) ישירות לחוף הים "גורדון".

בקהילה לא ממש מרגישים מחאה נגד הסיפור הזה... אך הדחיקה אל ה"גטו" והקטנת האירוע היא ללא ספק צעד משמעותי בדרך להעלמתו הסופית ברבות הימים.

למרות חגיגות ה-100 לת"א והתקשור של ארוע "חתונת המאה" בה יחותנו על חוף הים חמישה זוגות חד מיניים על ידי האפיפיור הקהילתי גל אובסקי, עדין יש בי תחושה מרה ששוב אנחנו עומדים מול הטענה שהמצעד מיותר ושזמנו עבר, ובכלל אם אתם חייבים לקיים אותו, תעשו אותו במקום ובדרך שתפריע הכי מעט לתושבי העיר.

אתם בטח חושבים שזה הגיוני, מפני ש"הפרעה" היא בדרך כלל דבר שלילי, אך האמת היא שההפרעה הזאת מחויבת מעצם רעיון קיומו של המצעד.

המצעד לא נועד להיות עוד מסיבה למי שגם ככה חוגג את חופש הבחירה וההעדפה המינית שלו בת"א.

המצעד נועד להפגין תמיכה וכוח במספרים של אוכלוסיה אשר בכל מקום מחוץ לגבולות ת"א (והגטו של רחובות מרכזה) היא עדיין נרדפת, מופלה לרעה וסובלת מקיפוח ואלימות.

ה"הפרעה" נועדה כדי לנער את הסטרייטים הרדומים והמקובעים עדיין בסטיגמות ודעות קדומות חשוכות, ולעודד "ארוניסטים" להאמין שעדיף לצאת מהארון ולחיות בנאמנות לנטייה המינית הטבעית שלך – בלי שהדבר ישנה לאוכלוסיה הכללית סביבך.

מרגע שנוטרל אלמנט ההפרעה, המצעד אכן הפך להיות מה שגיא קרא לו "עוד מסיבה".
ולמעשה הוא מאבד את ערכו ומטרתו באופן כמעט מוחלט.

בשקט בשקט, ושלב שלב, דחקה עריית ת"א את הגייז חזרה אל הגטו שלהם, וסרסה, כמעט ללא התנגדות והכרה את הסיבה המרכזית לקיומו של המצעד.

אני יודע שמצעדים נערכים בשנים האחרונות גם בחיפה, ירושלים ואילת, אבל הייתי רוצה לראות צעדת גאווה בחדרה, בשדרות, בקיבוצים, בכפרים הערביים-ישראלים ובעוד מקומות שעבודת הקודש של ניפוץ הסטיגמות בהן בקושי החלה, אם בכלל.

בלי כל קשר, אין לי ספק שחובה להמשיך לקיים את המצעד (במתכונתו המקורית) גם בת"א, שהיא עיר הדגל ולפיד התקווה לכל מי שהעדפותיו המיניות אינן תואמות את הנורמה החברתית השלטת.

ת"א היא הגטו של האוכלוסיה הגאה בישראל, ואם לא נפרוץ את גבולות הגטו הזה ונירדם בשמירה - ננציח את החשכה שעדיין עוטפת את כל מה שמסביב.

הפוסט הזה הוא קריאה להתעוררות מן הנינוחות הקפיטליסטית שצומחת לפלא סביב אירועים מהסוג הזה, וחונקת בהם אחד אחד את הערכים והאידיאלים שעומדים מאחוריהם.

ולקינוח, אם עדין יש לכם ספק לגבי החשכה, תקפצו לכאן ותגלו שכבוד השר המכובד אלי ישיי קורא לבטל את המצעד גם בת"א, ולא כי הוא חושב שהשגנו כבר את המטרה...

הטוטליטריות היהודית דתית בישראל, אשר שלטונה מתבסס על כוחה הכלכלי/פוליטי, לא תנוח עד שתשיג את מה שסימנה לעצמה כמשימה בעדיפות עליונה:

מיגור הנוכחות הגאה בישראל בעזרת: הזנת השנאה, ניכור, אשמה, אלימות וכמובן הפחדה.

מספיק היה לראות את המפגינים החרדים במסכות המנתחים שלהם מול גן מאיר בשנה שעברה, בשביל להבין אילו מסרים מפמפמת הקהילה החרדית לכל מי שרק מוכן לשמוע.

כאשר נשמעו הקולות המתונים (ואני ביניהם) אשר קראו לערוך את המצעד בירושלים בשכונות החילוניות ולא ברחוב מאה שערים או (חלילה) ברחבת הכותל – האמנתי באמת למסר ש"לא צריך להפריע בכוונה ולעורר שנאה ואנטגוניזם "סתם".
אך היום אני מבין שבעשותי זאת, הפקרתי ונטשתי אוכלוסיה שלמה של גייז אשר מתקיימת בחרדת מוות (!) בתוך החברה הדתית/חרדית ואין אף אחד אשר ידבר עבורה. אין אף אחד אשר יגן עליה מפני האלימות הפסיכולוגית והפיסית המופנים כלפיה יום יום, שעה שעה.

גם המצעדים הראשונים עוררו פרובוקציות בקרב האוכלוסיה הסטרייטים שלא ידעה מאיפה לאכול אותם ואיך לקבל אותם – אבל העובדה ברורה: הם הצליחו. חלקית, נקודתית, אך בכל זאת הצליחו.

נראה כי החוגגים את הגאווה הנוכחית, במיוחד אלה החיים בבועה התל אביבית הורודה, שכחו שעוד יש על מה ובשביל מי להילחם.

הם מרגישים כל-כך את ה"אנחנו" שלהם, שהם שוכחים שהמטרה בכלל לא היתה ליצור "קהילה גאה" – אלא להטמיעה אותה ולהתקבל באופן מוחלט וטבעי בתוך האוכלוסיה הכללית.

הם חיים תחת הרושם המוטעה שכל עוד הם ביחד, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם שוכחים את כל אלה שאין להם את ה"ביחד" הזה, ואת כל אלה שלא רוצים להיות חלק מהקהילה הגאה, לעבור לת"א ולשנות את חייהם – אלא פשוט רוצים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, באבחנה דקה אחת: שאיש לא ישפוט אותם על העדפתם המינית, ושזאת לא תהווה סוד אשר שישחיר את חייהם.

זו היא קריאת השקמה לכל קודקודי הקהילה המדושנים, אשר נרדמו על המסרים החשובים, האמיתיים והמשמעותיים של מצעד הגאווה.

בואו למצעד השנה, אבל אל תשלו את עצמכם: הזהירות הפוליטיקלי קורקט שאתם נוקטים בה, היא העובש המכלה שכבר מכרסם בדגל הקשת מספר שנים, ולא יעבור זמן רב עד שיפורר אותו לחלוטין.