עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יוני 04, 2009

עייפות המידע



בחודשים האחרונים, אני מרגיש את הסובלנות שלי הולכת ופוחתת. לא סתם, אלא אפילו מתחת לקו השחור והמדאיג שמסמן איבוד עניין מוחלט בנעשה מסביב.

כצרכן מידע כבד, האינטרנט היא גן העדן שלי, אך משמוש תחושה קשה של איבוד שליטה מתחילה לגרום לי לחשוב שכולנו עומדים בפני בעיה אמיתית שהרשת מעודדת באופן פרדוקסאלי אך לא פחות אפקטיבי: אדישות כללית.

זה ידוע שלמרות אין סופיותה של הרשת, לרובנו יש בממוצע 8 אתרים קבועים (לפעמים פחות) שאנו מרבים להיכנס אליהם בגלישה השוטפת של היומיום, (למעט כאשר יש לנו צורך פרגמאטי ספציפי).

האתרים האלה כוללים לרוב את חשבון האי מייל שלנו (מי שהמייל שלו ברשת), את פורטל הבית שלנו (פורטל תוכן כלשהו כמו בידור או תחומי עניין ספציפיים), פורטל האקטואליה (חדשות), פורטל מדיה (מוסיקה או וידאו) ואת האפליקציות החברתיות (רשתות חברתיות ואתרי שיתוף).

מתוך ידיעה על הרגלי הגלישה של הגולש הממוצע, יצרניי תכנים ושירותים שונים עושים שמיניות באוויר כדי לפרוץ את המעגל הראשוני של אתרי הבית שלו, ולגרום לו להכיר אתרים נוספים במטרה שיכנסו גם הם לגלישה היומיומית שלו.

איזה הוא גיבור

אבל הגולש הממוצע הוא עדיין לא הגיבור של הפוסט הזה. הגיבורים, במקרה הזה, הם דווקא מקרי הקצה של צרכני המידע הכבדים (כמוני למשל).

למה? מפני שאנחנו הסמן הימני של הטרנד שאני חוזה, וכשהוא יגיע, אני אוכל לסמן V נוסף ברשימת ה"אמרתי לכם" ההולכת ומתארכת שלי. פולני נשאר פולני (גם אם הוא רומני).

האם באמת יש כזה דבר "יותר מידי מידע"?

עכשיו אדבר בשביל עצמי, ומי שמתחבר – סלאמתק.
אני עייף. אני עייף מן הכמויות הבלתי אפשריות לעיכול ולהכלה. אני מתוסכל מן העובדה שפשוט אין לי סיכוי לקרוא את הכל, להגיב על הכל – ללמוד את הכל, וזה רק במסגרת התכנים שאני מנתב לעצמי...

לאט לאט, נושרים מהרגלי הגלישה שלי אתרים שדווקא חשוב שישארו. למשל, הפסקתי להיכנס ל-YNET. למה? החדשות לא באמת מעניינות אותי (אני נכנס לאקטואליה רק כשמעניין אותי מי מקדם אילו אג'נדות ולמה).

גם התכנים הנוספים כבר לא ממש מעניינים מפני שרוב הכתבות בעברית במדורים שמעניינים אותי נקטפות במקרה הטוב מבלוגים מקצועיים שאני קורא באנגלית ומאתרים אחרים שפשוט מעדכנים מהר יותר. (זה כשלא מדובר בכתבות קידום מכירות מובהקות שנכתבות במיוחד על ידי מפרסמים).

אז גיליתי למשל, שהרבה יותר מעניינות אותי
החדשות של החברים שלי בפייסבוק
מאשר ה"חדשות" בארץ.

תקופה מסוימת באמת פקדתי את פייסבוק 20 פעמים ביום, דואג להתעדכן ולהגיב על הדברים שעניינו אותי ובאמת היו רלוונטיים. חידשתי קשר עם חברים ותיקים, ראיתי איזה מגניבים החיים של כולנו (או שלא) ואהבתי את רעיון הזמינות האונליינית לאנשים שבדרך כלל אינם כל-כך זמינים בחיי.

אבל לאחרונה התחיל להימאס לי אפילו מזה, ולא רק בגלל שפייסבוק שינו את עצמם ממשקית והתחילו להציף את התכנים של הקבוצות האישיות בזרם החדשות האישיות הרגיל
– לא רק, אבל גם בגלל זה.

השאיפה לפשטות

למעשה בפייסבוק חייבו אותי להיות משתמש מתקדם יותר וליצור פילטר מידע על זרם החדשות האישיות שלי. הם גרמו לי ללכת ולייצר רשימה של החברים שלי שבאמת מעניין אותי מה קורה איתם לצורך סינון המידע שרלוונטי אלי.

כשהנוכחות האישית שלך ברשת חברתית
הופכת למפעל שדורש הרבה מידי השקעה
ומחשבה בנושאים לא מעניינים ותפעוליים,
צפויים לקרות שני דברים:

  1. מי שיצליח לעשות את ההתאמות, יפתח סלידה לסרבול ולצורך העדכון והשינוי התמידי.
  2. מי שלא הצליח, יספוג את הצפת המידע הלא רלוונטית עד שיתייאש וינטוש.

אבל פייסבוק היא לא הרשת היחידה שעושה טעויות בלתי נמנעות מהסוג הזה.

טוויטר, השגעת העולמית האחרונה,
הוא בדיוק הפרדוקס בהתגלמותו:

כביכול היתרון של טוויטר הוא מסרים קצרצרים (יחסית) של 140 תווים. מזה משתמע כי ההתעסקות בטוויטר לא אמורה לצרוך זמן רב, שכן קריאת מסרים קצרים היא פשוטה וזריזה, אך בהצטרפות לטוויטר, ובשאיפה להיות מחוברים לכל האנשים ועולמות התוכן שמעניינים אותנו הקיימים בו, אנחנו יוצרים לעצמנו הצפה של מסרונים, אשר בסופו של דבר, כמוה כלקרוא 5 בלוגים מלאים בשעה.

אז מה עשינו בזה? מה קצר פה?

עידוד הרדידות

זה אפילו גרוע מכך; טוויטר הוא הסמן הימני של התנועה לעידוד רדידות.
כאשר אתה מוצף בעשרות מסרונים (קצרים...) ביום, לא ממש יש לך כוח להיכנס לכל הלינקים, לראות את כל התמונות, לצפות בכל הסרטונים. פשוט כי יש יותר מידי מהם,
לכן מי שרוצה באמת לזכות בתשומת ליבו המלאה של עוקב הציטוטים המסור,
יחכים לעשות אם ינצל את מלוא המקום הטקסטואלי במסרון
ולא יסמוך על כך שהוא יוביל את העוקבים לפעולה נוספת מעבר לכך.

מגמה כזאת, פוגעת קשות באופן עקרוני במודל המסחרי של טוויטר – אה רגע, אין להם עדיין אחד.

המממ...

חזרה אלי,

אז בימנו אני נכנס לאי מייל שלי ומקבל חושך בעיניים. בכל יום מתקיימת אצלי הצפה של מיילים בתכנים שפשוט קשה לבחור מתוכם - מה שמוריד את אחוזי הפתיחה שלהם באופן דרסתי.

כשאני נכנס לפייסבוק, אני מקבל חרארא מהפיד הכללי בגלל כל מיני עדכונים בלתי פוסקים של חברות מסחריות (שאני לא יכול להתנתק מהן מקצועית), וכשאני עובר לפילטר של החברים שלי, אני רואה שבסה"כ, אין הרבה חדש... זהו, זה לא כזה מעניין לראות תמונות חדשות כל יום. בטח לא פעמיים ביום. רמת העניין דועכת, וברור למה.

וזאת גם המגמה בקורא ה-RSS שלי, ובשירותים חברתיים שנטשתי מחוסר עניין וסבלנות.

אבל איך זה קשור לצרכן המידע הרגיל,
אתם שואלים – אז ככה:

מותה של הסקרנות

אנחנו חיים בעולם שמקיא עלינו מידע בכמויות עצומות. אם פעם היינו צריכים לעשות את המסע לספריה בשביל לפתוח ספר, היום דוחפים לנו את המידע הזה בכפית במורד הגרון, לרוב כנגד רצוננו, בכמויות קטנות אך עקביות.

בגלל עודף המידע והמסרים שאנחנו נחשפים אליהם על בסיס רגעי, פיתחנו חסמים ומסננים שאמורים להגן עלינו מן המידע שאינו רלוונטי אלינו.

החסמים והמסננים האלה עובדים לרוב ביעילות
ומחזיקים את עולם התקשורת על קצות אצבעותיו,
אבל יש להם תופעת לוואי מדאיגה:
הם חנקו את הסקרנות הציבורית.

הסקרנות הטבעית שקיימת בכל אחד מאיתנו
הוכנסה ל"קומה"
מפני שהיא עמדה בדרכן של החסימות.

אנחנו מבלים הרבה יותר זמן בסינון מידע מאשר במרדף אחריו, והמחיר הוא שהתרגלנו להיות עצלנים.

אם נזכיר את העובדה כי כבר שנים עיתונאים של מדורים רבים בעיתון אינם כותבים את הכתבות שמתפרסמות בשמם, ושאלה נשלחות אליהן ערוכות ומסודרות על ידי גופים מסחריים בעלי אינטרס, ניתן להבין איך גם הציבור הרגיל התרגל לעצלנות הנובעת מהאבסתו במידע, מסתפק במעט המידע שעובר דרך מסנניו, ולרוב – תו' לא.

כמות המידע שנדחף לעברינו סירס אותנו,
ועוד בא לבקש מזונות.

עכשיו בואו נעצור להיזכר רגע: למי יש אינטרס לשמור את הציבור אדיש, רדוד, חסר סקרנות וצייטן? אממממ... אני בטוח שתגיעו לתשובה בעצמכם.

אז מה נשאר לנו?

אם לוקחים בחשבון שאופי התכנים הכללי אינו משתנה, והכמות שלהם רק גדלה במהירות, קל לצפות את ההתעייפות ההמונית מן הטריוויאליות הגורפת שבדרך.

מה שהיום חדש ומרגש, מחר כבר ישאיר אותנו מפהקים ומזפזפים. (וזאת כמובן לא תובנה חדשה או תובנה שלי....)

באותה אדישות שבה אנו מסוגלים לחלוף היום על דוכן עיתונים, (שלא לדבר על הטלוויזיה), כך נחלוף על פני האינטרנט...

בקצב הזה, הרשת תחזור מהר להיות מה שהיא נועדה להיות בתחילת דרכה:
פלטפורמה המספקת מענה לצרכים ספציפיים, על פי חיפושים ספציפיים בזמן אמת בלבד.
זאת כמובן לצד היותה פלטפורמת תקשורת מן השורה, ופלטפורמה עסקית.

למרות האופי הארכיוני של הרשת, מה שיהיה חשוב לרוב זה רק הכאן והעכשיו –ברלוונטיות אישית.

יצרני התכנים השונים יאלצו לעשות אדפטציה מחמירה במודלים המסחריים שלהם כדי להתאים את עצמם לאופי הגלישה החדש. אופי שיהפוך להרגל על ידי מליוני ילדים שנולדו כבר ישר לתוך עידן הרשת, ודור הביניים השבע שסף הגירוי שלו הותש.

באופן פרדוקסאלי, אם כך תמשיך המגמה ודבר לא יעצור אותה, האינטרנט יהפוך לכלי החזק ביותר נגד עצמו - במערכת ההשתקה שמנהלים איתו מתנגדיו.



6 תגובות:

  1. אני מאמין שאנחנו לקראת עידון...
    זה יקרה - לא תהיה ברירה.

    מידע במקרה הזה הוא כמו הדוגמא שלי למחשבות. המחשבות המתרוצצות במוחינו/הכרתיינו הם רבות עד המוניות!

    כל משנה רוחנית תגיד ותצהיר כי האדם המאפשר לעצמו לבודד את מחשבותיו ולברור אותם ואף לתת לפעמים למיינד פאוזה - הרי זה מבורך. ותאמינו לי זה מבורך.
    אבל זה קשה. אנחנו לא מורגלים לעשות את זה. אפילו לעקוב אחרי מחשבותיינו מתגלה כמשימה קשה לביצוע. הכל נעשה כל כך הרבה וכל כך מהר.

    כך אני מאמין גם עם המידע.
    זה יקרה. אנחנו ניקח פשוט אחריות.

    לא להיות מוסכים מדעת.

    אנחנו כל כך לא מורגלים להשתמש בחושים שלנו, שיש לנו צורך התמכרותי ממש לחפש מקורות מידע מחוצה לנו.

    במטריקס כבר בקשו מאיתנו לפני עשור לנתק את הכבל. וזה היה הוליווד!
    תארו לכם...

    השבמחק
  2. כמובן שמסכימה עם כל מילה. בכלל, אפשר להוסיף לזה את "עייפות החומר" עם כל ריבוי הטכנולוגיות - כמו שאמרה אישה חכמה בסרט שראיתי לאחרונה:
    I had this guy leave me a voicemail at work, so I called him at home, and then he emailed me to my BlackBerry, and so I texted to his cell, and now you just have to go around checking all these different portals just to get rejected by seven different technologies.
    It's exhausting.

    השבמחק
  3. וולקם טו דה קלאב, גם אני ממזמן עייפתי מכמות המידע שנזרקת עלי, ואני אפילו לא מתקרב להיות משתמש כבד כמוך, מייק. והפייסבוק, אוי ווי הפייסבוק, אני חושב שאכן עודף המידע יבריח אותנו לימי התום של הרשת, ואף יחזיר קהל רב אל מול הטלביזיה בסלון, אם ההתפתחות האינטרקטיבית שלה תתמקד בצורכי הצופה מבלי להעמיס עליו יתר על הדרישה. הלא גם ככה אנחנו האנשים אוהבים ריגושים חדשים ורעננים, וברגע שיופיע מדיום חדש ונוצץ יותר, נדחק כולנו את הרשת הצידה ונתמכר לטרנד החדש שבטח יקצר אף יותר את פערי המיידיות והמוחשיות.

    השבמחק
  4. אני קצת נטולת מילים כרגע, כך שאסתפק בלהסכים איתך. אני מודה שאני מאוד סקפטית לגבי האפשרות שמשהו ישתנה בזרימת המידע.

    השבמחק
  5. שרון קפלנסקי-רוזן6/05/2009 11:05 אחה״צ

    הנה, אפילו אתה ממחזר....
    לא כתבת כבר פוסט בנושא הזה לפני בערך שנה?

    השבמחק
  6. תגובתה של פופון שנשלחה במייל:

    קודם כל אני דורשת לנכס את הקרדיט על ה"אמרתי לכם" הזה לעצמי. זה קרה בפגישה שלנו שנערכה בתל אביב, בדיוק חצינו את הכביש (אבן גבירול) כשאתה התרגשת ופיארת את אסכולת ה2.0 בעוד אני ניסיתי להסביר לך (ודי בהתגוננות) שזו בועה קטנה שתתפוצץ תוך כמה שנים. שכן כל אחד רוצה להיות מפורסם ולקבל במה לשטויות שלו, אבל אף אחד לא מוכן להוות קהל.

    בשנה האחרונה חזרתי לתיאטרון, סתם כי זה ניראה יותר אמיתי בשבילי מאשר עולם הפרסום. לעומת זאת אני יכולה להגיד לך שאין אנשים שאני מזלזלת בהם יותר מאשר אותם האנשים שכולם מעריצים כל כך.
    שחקנים.
    אל תתעצבן! תקשיב,
    השחקן הממוצע הוא אדם מאוד ממוצע, ללא שום איפיון ההופך אותו לאדם שמעל הממוצע. נשמע טיפשי ומבלבל?

    אוהבים אותי משמע אני קיים.
    שחקן טוב הוא שחקן שמנטרל את עצמו לחלוטין ויכול באמצעות הדרכה נכונה (במאי/טקסט/כו')
    לשחק דמות ו/או מצב בצורה המדוייקת ביותר.
    אדם הבוחר להיות שחקן (והוא אגב שחקן גם בחייו הגשמיים), הוא אדם שאינו מסוגל לעמוד בפני עצמו ולמעשה ההוכחה לקיומו זה הקהל. תפקידו הראשוני לגרום לאנשים מסביבו לאהוב אותו (משפחה, חברים, במאים ואנשי מפתח בקריירה), והוא לא יבחל בשום דרך. לאחר שהשיג מטרה זו מטרתו הבאה היא להגיע להכרה והוקרה של קהל חיצוני (מעריצים).
    השחקן הממוצע יגיע למקומות ולאירועים ממותגים, ילבש את המלתחה הממותגת והכי חשוב יתחבר לאנשים הממותגים. (לעיתים רחוקות תראה שחקנית יוצאת עם תאורן למשל...)
    ואתה יודע מה הקטע הכי מגניב- אחרי שהם השיגו את ההכרה, וילדים יחכו להם בסוף הצגה ויבקשו חתימה, הם ירוצו אל חבריהם הממותגים ויבכו להם ש"זה היה נורא, כולם רצו להצטלם איתי"...

    שאלה
    מה זה קשור יא מטומטמת?
    תשובה
    בנפיט!
    כל אחד רוצה להיות שחקן. כל אחד רוצה את ההכרה. אבל אין אחד שמעניין אותו באמת להיות בצד השני של המופע- AKA קהל.
    הגולשים העיקריים שממשיכים ליצר באז ב2.0 הם ידוענים או מובילי דעת קהל אחרים שהגולש היה רוצה בקרבתם.
    אנשים רוצים להיות גיבורים יקירי. ואלמנט ה2.0 הביא אותם לשם ל-5 דקות. וכמו בספיד דייטינג – אם אין לך משהו ממש חולני להראות או יכולת להביא אותי לאנשהו דרך קשרים אישיים ...NEXT!
    ובוא נרד לרזולוציה קטנה יותר שהיא למעשה היוותה כבסיס התיאוריה שלי מלכתחילה: זה יפה שאנשים מועילים לטקבק את דעתם...אבל מי לעזאזל באמת קורא את כל ה-300 תגובות שהתפרסמו לכתבה? יותר גרוע...מי לעזאזל קורא את ה-10 הראשונות?

    רשת חברתית?
    OK, אז זו לא רק במה, זה גם מקום מפגש...
    הפייסבוק והSMS (באותה הזדמנות) הפכו אותנו להיות הרבה פחות חברותיים. הרבה פחות ניידים ועוד הרבה פחות צמאים לקראות מוחשיות.
    דוגמא גסה לכך היא העובדה שיותר קל לנו להתחיל עם אנשים דרך אתרי הכרויות ולא דרך פאב או חוג לריקודי עם. הרי גם שם לא יהיה עם מי לדבר, הוא בדיוק שולח SMS.

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית