אוגוסט 16, 2012

דור המדבר 2.0

truly-inventive-public-service-ads-30

זוכרים את סיפור יציאת מצרים? אני יודע, עכשיו לא פסח, למעשה הייתי שמח לקצת טמפרטורות של אפריל, אבל בכל זאת יש סיבה שאני שואל.
אם אתם זוכרים את הסיפור, משה, מוציא את בני ישראל (צאצאי משפחות יעקוב ובניו), מארץ מצרים, ארץ בה הפכו להיות עבדים.

עד כאן כולם מכירים את הסיפור, וכולם רגילים לדבר עליו בהקשרים הרגילים.
בפוסט הזה, אני מעוניין להציע לכם הסתכלות אחרת, נוספת, ולמיטב ידיעתי – חדשה על הסיפור הזה, בהקשר מאוד רלוונטי לנו. כלומר, לימים אלו ממש.

לא לא, אני לא מתכוון לכתוב לכם את פרשת השבוע כל פסוקו של יום, למעשה הכיוון שלי הוא הרבה יותר ארצי. אפילו – פוליטי אסטרטגי, אם תרצו.

רגע, לאן אמרת שהולכים?

4000 לפנה"ס, או משהו כזה...

אז עומדים משה ואהרון אחיו מול פרעה, המלך ש-ה' הקשה את ליבו וזה, ודורשים בשם אלוהיהם שהמלך ישלח את עמם לחופשי, והמלך כמובן מסרב.
פחות דגש יש על החלק שמשה ואהרון צריכים לשכנע את בני עמם לקום ולעזוב ולהתכונן למסע במדבר. לשכנע אותם לברוח כעבדים בקבוצה גדולה לתוך מדבר, מפני המלך שאסר על כך, שהוא במקרה גם בעל אחד הצבאות היותר מרשימים באותה ציוויליזציה. שוין.
"לאן"...? כולם שואלים, "אל הארץ המובטחת" ניתנת התשובה, רק שגם אז,ועד היום, בני ישראל כנראה לא לומדים לקרוא את האותיות הקטנות.

ט.ל.ח

אם הם היו קוראים אותן, הם היו מגלים שהם, בעצם לא יגיעו לארץ המובטחת, מפני שהם, הולכים לצעוד סחור-סחור במדבר 40 שנה, עד שהאחרון בהם (כולל משה) ימות, ורק הילדים שלהם – כלומר הצאצאים שלהם, יזכו להיכנס לאותה ארץ מובטחת, שאגב, צריך לכבוש מעמים אחרים שכבר יושבים שם, ולא בדיוק מסכימים על הסיפור עם ההבטחה מהאל הבלתי נראה של העבדים והטרמפיסטים שלהם ממצרים.
זה סעיף קטן בפוליסה, פרט שולי שאתם לא באמת צריכים לשים לב אליו, בדיוק כמו הסעיף ההוא על זה שהצבא המצרי עומד לרדוף אחריכם, אבל עזבו את הפרטים, תחתמו לי כאן וכאן וכאן, ותורידו את הפיתות מהתנור עכשיו, אין זמן, הבריף הוא לאתמול.

וכך, אורז עם שלם ונספחיו את מטלטליו ויוצא לצעדה במדבר, שאיש מהם לא יזכה לראות את סופה, באותה ארץ מובטחת.

40 שנה. אתם מבינים? 40 שנה החבר'ה האלה התברברו במדבר, כבשו קצת כאן, נלחמו קצת שם, התחתנו קצת עם בנות עמים זרים, והרבה בתוך המשפחה, אבל בעיקר אכלו מן וחול ודקלמו לעצמם באדיקות "אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם, אני שם"? אבל אתם בעצמכם יודעים את התשובה לשאלה "דרדסבא, זה עוד רחוק"?


שנות הילדות הראשונות של המילניום – המדבר החדש

future-green-city-designלאחרונה אני נחשף ליותר ויותר מידע על תוקף ההתכלות של הפלנטה שלנו.
אתם יודעים, קיבלנו אותה חדשה, מבריקה, מצוחצחת ומלאת חיים, עם הזמן פינצ'רנו אותה לגמרי ועכשיו אנחנו די מעללים בה כשהיא מוטלת חסרת אונים לחוצה לפינה. (והיא כדור, פינה זה לא נעים).

כתשובה לאי היכולת של המין האנושי להפסיק לאנוס את הפלנטה עד לריקונה מכל עצם החיים עצמם, עולים וצפים בימנו קולות המנסים להציע לעצור את הדהרה ולהתרכז באלטרנטיבות שיכולות להציל אותנו, לפני שיהיה מאוחר מידי.

בין הקולות האלה, מובילים קולם של אתרים כמו "צייטגייסט", כאשר הסרט האחרון בסדרה, אף מרחיק לכת ומציע עיר עתידית אלטרנטיבית, אשר כולה ירוקה וסביבתית, וכל תושביה נהנים מן המשאבים שמנוהלים כולם על ידי מחשב מרכזי ראשי – ושימו לחלק הכי יפה פה הוא:

עולם בלי כסף.

כן כן, מה שאתם קוראים, צייטגייסט מציע שכפי שאנו יכולים לראות ברחבי העולם, במיוחד בשנים האחרונות, "המערכת המוניטרית" – כלומר, שיטת ה"כסף", לא באמת עובדת, והיא מובילה אותנו במסלול התרסקות אימתני לתהומות הנשייה של האנושות והפלנטה גם יחד.

אך בזמן שבצייטגייסט מגייסים הפחדה לצורך נטרול הפחדה אחרת, קשה שלא להבין משהו עצוב מאוד מאוד מאוד:

אפילו אם נרצה להאמין שבעתיד נוכל להתקיים בחברה
שתאפשר לנו הקמה של ערים ממוחשבות,
ירוקות, סביבתיות, אקונומיות וחברה שלא זקוקה לכסף,
הרי שהדבר הזה רחוק מאוד מלקרות.

למעשה, הוא כל-כך רחוק שהוא נראה בלתי אפשרי. ואנחנו יודעים איך אנחנו מתייחסים לחלומות בלתי אפשריים. רובנו, מוותרים. לא על החלום. על ההזדמנות לאפשר לעצמנו באמת להגשים אותו.

רק שכאן אין לנו באמת ברירה, ואי אפשר לבקש מהמפקד חמש דקות הארכה, כי המסדר לא מוכן. למעשה, לא רק שהמסדר באיחור, כל שניה שחולפת מתנפחים האחוזים של משאבי הטבע שלעולם כבר לא נוכל להחזיר, שלא לדבר על מינים שנכחדים לנו כאן מול העיניים והעובדה שבעתיד הממש לא רחוק, כמות האנשים בעולם תהיה גדולה פי שתיים מיכולתו לספק להם מזון – ונסו לדמיין לעצמכם מה יקרה אז.

אבל האמת היא שאפשר להבין מדוע זה בלתי אפשרי ומייאש. כל-כך הרבה אנשים אין לנו סיכוי לשנות. כל-כך הרבה קהילות סגורות, פנאטיות, או אפילו לא פנאטיות – למעשה, לאחד את המין האנושי תחת ההבנה שהוא צריך לפעול למען עצמו – היא משימה לא קלה בכלל.

דור המדבר החדש

Photo manipulation of 02_desertification 197_nature_and_cityאני לא חולם יותר על עיר ירוקה, סביבתית וממוחשבת. אני לא חולם על עולם חלופי, זהה בדיוק בתנאיו לכדור הארץ שלנו, רק לא מיושב ומלא משאבים כרימון בקצה שביל של חלב. אלה חלומות שכיף לפנטז עליהם, ונחמד לשאוף אליהם – אבל הדרך אליהם הרבה יותר ארוכה ממה שהיא נראית.

אוקי, אולי היא לא כזאת ארוכה, אבל קשה לי להאמין שנראה שינוי כזה בזמן חיינו כאן. זה כמובן לא אומר שלא אשמח אם אשמע שאתם מחפשים דרכים להקל על הפלנטה ועל החברה עוד בזמן היותכם כאן על ידי צריכת פחות פלסטיק וחומרים בלתי מתכלים, על ידי צריכה מופחתת של בשר, ביצים, דגים ומוצרי חלב, על ידי סירוב ללבוש עור ופרוות ועוד ועוד – אבל חברים, זה לא באמת יוביל אותנו מספיק מהר לערים הירוקות של העתיד, וזה גם לא צריך. זה לא התפקיד שלנו לדעתי.

אנחנו דור המדבר החדש. זה שמבטיחים לו את הארץ המובטחת, אבל אלו שלא נזכה לראות אותה בימיהם, אבל בניגוד לעבדים שנסחבו במדבר לשווא 40 שנה, עד שהם מתו ולא קיבלו את הפרס שהובטח להם (נשמע מוכר?) רק תהליך הטיהור והניקוי של הפלנטה יכול להמשך עשורים רבים.

אבל זה לא אומר שאין לנו תפקיד.

למעשה מצבנו מאוד שונה, מפני שבמקרה הזה, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לא לדאוג לעתיד הצאצאים שלנו, כי אין ארץ מובטחת להגיע אליה. או שהיא תגיע אליהם, או שהיא פשוט לא תהיה. וגם הם לא.

המשימה

זה לקח לי הרבה זמן, ואני לא בטוח שאני יכול להגיד שזה לגמרי התיישב אצלי עד הסוף, אבל אני חושב שיש לי כבר כמה שלבים בתהליך, שיכול לא רק להתחיל עכשיו, אלא גם לשאת את פירותיו עוד בימי חיינו, לצד ההשקעה בעתיד הרחוק יותר.

א. הגברת חופש המידע – זה צריך להיות חקוק על דגלנו (מישהו עצר פעם לחשוב כמה לא הגיוני הביטוי הזה?) להעצים ולהגביר את האפשרות לגשת לכל מידע בקלות ובמהירות, ללא צזנזורה או הגבלים כלשהם.

ב. הגברת יכולת התקשורת הלא מתווכת והטמעתה כתשתית בינלאומית ישירה – בין כל האזרחים, לכל האזרחים, בזמן אמת.
התחלנו לעשות את זה, היום קוראים לזה "האינטרנט", אבל אם לחלקכם קצת קשה לדמיין לאן עוד התקשורת יכולה להתקדם, אני ממליץ לכם לראות את "מראה שחורה" של BBC, ולחשוב על זה עוד קצת שוב.

ג. להקפיד על חינוך רב ערוצי מגיל צעיר, חינוך מרחיב פרפקטיבה, עם דגש על יכולת סינון וניהול מסרים, מתוך הבנה כיצד מעוצבות בהם מניפולציות והכשרה לנטרולן.
גם הוא, אני שמח להאמין, כבר מתחיל להתבצע. לפחות בחלק מן העולם.

ד. לשאוף לכמה שיותר בחירות עצמאיות והתנקות מכמה שיותר התניות ותכנותים אישיותיים, חברתיים, תרבותיים, וכו' – התנקות משיפוטיות, מסטיגמות ומסטראוטיפים, כדי שנוכל להוות דוגמא בעצמנו לילדנו.
איך נוכל לצפות מהם לייצר חברה הוגנת, בזמן שאנחנו ממשיכים לשדר להם שמה שקונה "הצלחה" זה כסף, ושכדי להצליח, כל האמצעים כשרים?

אני יכול לכתוב עכשיו עוד, כי המניפסט הזה משתולל בתוכי כבר תקופה ארוכה, אבל אני עוצר בשלב זה, בעיקר כדי לבדוק מי עוד איתי, ומי חושב שיש פה משהו שהוא מתחבר אליו.

כי אנחנו לא חייבים להיות "דור מדבר" שמוכרים לו אשליות אטופיות לא רציונאליות, שאין סיכוי שיתגשמו ב-40 השנים הקרובות, זה שמייאשים אותו לחזור לרבוץ עם הג'אנק-פינגר-פוד על הספה שהוא לא יכול להרשות לעצמו, בבית שהוא לא יכול להרשות לעצמו ולמשפחתו.

אנחנו יכולים לטפל בבעיות רלוונטיות שקשורות לדור שלנו, ולמה שכאן ועכשיו, ותוך כדי להניח את התשתית גם לשלבים המאוחרים של התשתית. השלבים שיאפשרו את הצלת המין האנושי, מעצמו.

ללמוד מטעויות של גדולים ממך

על פי המסורת, בעוד בני ישראל במדבר, משה היכה בסלע להוציא מים, במקום לדבר אליו כפי שהורא לו ה', ועל כן נענש, רק לראות את הארץ המובטחת ולא לזכות להיכנס אליה, כפי שאכן מסופר שקרה.

אז אני לא מכה על שום סלע. אני מדבר איתו. (הדימוי אפילו יותר סימבולי ממה שהתכוונתי)
אני מדבר עם האינטרנט. איתכם. איתנו.
עם המים.
או שאנחנו דור המדבר...?
ואולי זאת באמת השאלה, שלנו, כל אחד עם עצמו:
מי אני רוצה להיות בתהליך הזה: המדבר – או המים?

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית