אוקטובר 21, 2011

המחלבה הגדולה של פרות הרגש

FM

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, כבר נתקלתם בעבר בדעתי לגבי התנהגויות מותנות ובחירות עצמאיות, שרובנו חושבים שאנחנו עושים – אבל הן לא באמת כאלו.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על התניות ריגשיות, כדי לשפוך מעט אור על נושא שמעורר בי הרבה מחשבות לאחרונה: שליטה רגשית בקהל גדול לאורך זמן.

הבהלה לפאניקה

תקשורת היא מוצר שמוכר בעזרת פאניקה. זאת לא חדשה מרעישה וחלקו הגדול של הציבור כבר מודע אליה. מה אנחנו עושים עם הידיעה הזאת...? לא הרבה, מפני שכביכול אנחנו "שבויים" במציאות המחייבת אותנו להתעדכן על ענייני השעה מן הגופים המרכזיים ש"לקחו על עצמם" את התפקיד.

אבל התקשורת לא באמת מוכרת "חדשות", וכמובן שאינה מוכרת חדשות "אובייקטיביות". אפילו אם התקשורת היתה מדווחת באובייקטיביות אמיתית (מה שלא באמת אפשרי), עדיין היא בוחרת אילו סיפורים להציג, את מה להציג בכותרת ואת מה לדחוק לשוליים. בעולם שבו אנשים מתעדכנים על ידי הרבה ערוצי תקשורת בו זמנית, האג'נדה של "מה לשים בספוט" יכולה בקלות להתפס כלא רלוונטית יותר – אבל לצערינו התקשורת המסחרית מתקיימת גם מ"פאניקה טרנדית" ולכן כשגוף תקשורת אחד עולה על אחת כזאת, הוא מיד מדביק בה עוד הרבה גופי תקשורת אחרים שממהרים לעלות על הרכבת וה"חדשות" שהיו יכולות להיות שוליות מבחינת חשיבותן הפרופורציונאלית, הופכות לאייטם מוביל בשל "דרישת הקהל".

קשה לנו מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר בחדשות, מפני שקשה מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר ברגש, והרבה מניפולציות ריגשיות מופעלות עלינו על ידי כלי התקשורת השונים – הגיע הזמן שנכיר אותן קצת יותר לעומק ונחשוב אם אנחנו רוצים לתת להן להמשיך להשפיע עלינו כפי שהן משפיעות.

איך אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים

הרגשות הינם גאוותו הייחודית של המין האנושי. למרות שאנחנו יודעים היום שרגשות הם למעשה חומרים כימיים הזורמים בגופנו, אנחנו עדיין קושרים אותם באדיקות עם הנפש והנשמה. שני מושגים אמורפיים המדברים על מהויות שהן הרבה מעבר להבנתנו. בזמן שאנחנו עושים זאת, וזה קורה לא במקרה, אנחנו בעצם מפתחים ומעצבים את המוסר האישי שלנו. את הערכים שעל פיהם נגיב ונפעל.

מדהים אותי לגלות שאפילו אנשים שחיו בחברה מתירנית, נאורה ומודרנית משוכנעים שיש רק מוסר אמיתי אחד. מעיין קודקס חוקי "עשה ולא תעשה" שנכון לכל התרבויות ולכל סוג של מציאות באשר הוא. ברוב העולם המערבי, חלק גדול של הקודקס הזה מעוגן ב"עשרת הדברות". במקומות האחרים בעולם, שהיו נתונים להשפעות דתיות תרבותיות אחרות – הקודקס הזה קצת שונה ומכאן.

אם ניקח בחשבון שאין כזה דבר "מוסר אבסולוטי", נגלית פתאום, מונחת לפנינו, אחת מן המניפולציות המשומשות ביותר בארגז הכלים של התקשורת: קונפורמיזם רגשי.

"yes! We're all individuals"!

במשחק של קונפורמיזם ריגשי החוקים פשוטים: לכולם ברור איך הם אמורים להרגיש ולהגיב לאירוע מסויים. מי שלא מגיב כמו שהרוב מגיב צפוי לסנקציות חברתיות. התוצאה: האינדיבידואלים שמצאו את עצמם מגיבים בשונה מהרוב מתחלקים בגדול לשניים – אלה שיבטאו את דעתם ויסתכנו בתשלום המחיר, ואלה שיסתירו את דעתם ויתקנפרמו לדעת הרוב.

הבעיה עם האחרונים, היא שלאורך זמן עמדתם המקורית עלולה להישחק ולהשתנות כתוצאה מהלחץ החברתי. העם - רוצה – לחץ - חברתי!

שתי דוגמאות טובות לקונפורמיזם רגשי אפשר לראות ממש מהשבוע האחרון. מה עושה לכם צמד המילים "גלעד שליט"? צמרמורות של שמחה? גאווה? רצון להצדיע אולי...? ואולי זאת תחושה חמה של ניצחון וסיפוק"? כי אם אתם לא מרגישים ככה, אתם כנראה לא ישראלים, או בוגדים במדינה או אנשים קרים שלא מבינים שהחיים של ילד ישראלי שווים יותר מ-1000 חיילי אוייב משוחררים. 231_GILAD SHALIT_3

מבינים?

מה קרה למי שהעיז לדבר נגד העסקה? מה קרה למי שהעיז לדבר נגד המחאה החברתית? בדיוק אותו הדבר: לינץ' רגשי המוני של אנשים שזעקו בעצם "אתם לא מבינים איך אתם אמורים להרגיש, אתם לא מבינים איך אתם אמורים לפעול". לינץ' של אנשים מופעלים, מותנים, אטומים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד על תחושות שונות משלהם.

רגש, ואת זאת רובנו יודעים, מערפל את המחשבה.
ציבור שנמצא ברכבת הרים אמוציונאלית ואינסופית,
הוא בעצם ציבור שחשיבתו נטרפה.
"נחטפה", יהיה המונח הנכון יותר.

התקשורת מוכרת פאניקה. הציבור קונה אותה ומפסיק לחשוב – וכך הוא נאטם להקשבה רציונאלית למידע חדש היכול להגיע ממקורות אחרים. מידע שלא סותר רק את הרציונאל שלו – הוא סותר דבר ראשון את הרגש שלו. רגש הרבה יותר קשה לעקוף מרציונאל.

בסדר. אם אתם איתי עד כאן, עכשיו יביאו מי שישאלו: האם הרגש ההמוני הוא לא "הרגש האינטואיטיבי הנכון"?! כי אחרי הכל, מלמדים אותנו לסמוך על האינטואיציות שלנו? נכון? מלמדים אותנו להקשיב ל"אמת הפנימית" שלנו נכון? – לא נכון, ולא נכון.

המושג אינטואיציה הוא מושג די קשה להפנמה וליישום מפני שמעצם הגדרתו הוא "תחושה מוקדמת". תחושה מוקדמת לא מגיעה יש מאין. היא מגיעה משכלול נתונים מהיר יותר בתת המודע מאשר במודע. אצל אנשים היפר-סנסורים, או בעלי אבחנות דקות במיוחד, אפשר למצוא אינטואיציה מפותחת במיוחד.

אבל בין הכלים שבהם הגוף שלנו משתמש לצורך ייצור אינטואיציה, נמצאים כלים המושפעים מתחושות ורגשות. לא רק שלנו – גם של אחרים... אם הרגשות האלו ניתנים להתניה התנהגותית, כיצד נוכל לסמוך על האינטואיציה שלנו שלא תהיה מעוותת?

אנשים מייחסים כל-כך הרבה משקל בימנו לתחושת הבטן שלהם. ואיך לא? הרי מתנים אותנו להקשיב לתחושת הבטן שלנו ומי שאינו עושה זאת נחשב "זהיר" במקרה הטוב, "פחדן" במקרה הפחות טוב. מי אמר קונפורמיזם אמוציונאלי ולא קיבל?

דיקטטורת הרגש הקונפורמיסטי

אז קונפורמיזם אמוציונאלי פועל בשירות ממשלות, אירגונים ואפילו חבורות קטנות. נכון כולנו אוהבים את מלכת ומלך הכיתה...? מאוד.

ותחשבו על זה בסיטואציה יותר קרירה: אתם מגיעים לשבעה של אדם מרוחק. מיד עוטים ארשת קודרת ומתעטפים בלחשנות צנועה – האם אנחנו באמת מרגישים להתנהג כך? רוב הסיכויים שממש לא, אבל אנחנו צריכים להראות לסביבה משהו אחר. בגלל ה"מוסר".

איך מבחינים בין רגש אמיתי לרגש קונפורמיסטי?

הלוואי והיתה לי תשובה ברורה, אבל אני לא בטוח. בסופו של היום כולנו סכום הלמידה שלנו, והלמידה מתנה אותנו כנגד רצוננו. קשה לדעת מה נבחר בשבילנו ומה קרה במקרה. (זה אם אתם בכלל מאמינים במיקריות...).

בכל זאת, יש כמה שאלות שנראה לי שאם נשאל את עצמנו בזמן אמת, נוכל אולי להיות מושפעים פחות ואינדיבידואלים יותר.

מה התגובה הרגשית הגורפת? האם אני באמת חלק ממנה? האם אני רוצה להיות חלק ממנה? האם אני מסתפק במידע שקיבלתי ובמקורותיו על מנת ללכת עם התגובה הרגשית שלי עד הסוף ולהאמין שהיא נכונה? האם אפשר לשנות את הרגשתי? מה ישנה את הרגשתי, באמת?
מה האופי של מקורות המידע שלי? מה האג'נדות שהם מעוניינים לקדם? האם הם משתמשים כרגע ברגשות שלי וברצון שלי להגיב? האם הם מפעילים אותי או שאני פועל לבד? כשמישהו משתמש ליידי במילה "מוסר" – על "מוסר" של מי הוא מדבר? האם המוסר הזה הוא אותו מוסר שמתאים גם לי או שהוא נכפה עלי?

אני יודע שזה לא פשוט. יבוא מי שיגיד שאפילו כמעט לא ריאלי. שהתרבות האנושית תעצור לשאול שאלות ברגע שהרגש בועט הכי חזק... אבל מותר לי לחלום לא? ומותר לי לשאוף. ואתם יודעים מה – אפילו אם לא נצליח ליישם את זה תמיד, הלוואי ונוכל לעשות את זה חלק מהזמן. כי מגיע לנו יותר. מגיע לנו להיות יותר מפרות רגש שנחלבות בלחיצת כפתור. יש לנו מספיק דרמה בחיים גם בלי זה.

עכשיו אולי חלק מכם מבינים את החולצה שאייל הכין לי ליום ההולדת האחרון על פי רעיון משותף שלנו, וכתוב עליהFUCKING MOO

אוקטובר 06, 2011

סליחה, מישהו רוצה להתנצל?

forgiveness

הבריף, הדד-ליין ומה שבינהם

אומרים שזה זמן לחשבון נפש. אני לא מבין את האנשים האלה, שצריכים זמן כדי שיגידו להם שזה זמן לחשבון נפש. מי דוחה חשבון חשוב כזה (נפש!!) לרגע האחרון? לפעם בשנה?

קוראים להם "הימים הנוראים" ומתוקף שמם הם אמורים למלא אותנו בפחד, ביראה מפני ההשלכות של החטאים שלנו אם לא נשוב ונכפר עליהם. אסטרטגיה בסיסית לשליטה ציבורית: שמור עליהם מפחדים. אנשים מפוחדים הם כנועים יותר.

יש לי בעיה עם הקונספט הזה, של "יום כיפור". יש לי הרבה בעיות שנגזרות ממנו, אבל עם עיקרון אחד אין לי ויכוח – אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו האם אנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר; בשבילנו, בשביל הסביבה, בשביל האנשים שנוגעים בנו.

אני גם לא מבין איזו סוג של סליחה מצפים ממני לתת או לקבל מתוך פחד... איך יכולה להיות כוונה בסליחה שיושב עליה אינסנטיב כל-כך גורלי: היכן תיכתב הנשמה שלי בשנה הבאה. ובכלל, סליחה מתוך דד ליין...? סליחה בקיצור תהליך בירוקרטי – איך זה בדיוק מתישב עם מורכבות הנפש האנושית...?

אז תודה לא, אני מוותר על סליחות מתוך פחד, או סליחות מתוך טקס, או כל סליחה שלא יוצאת מהלב ברגע שהוא מבין שהוא מצטער על משהו שעשה ופגע במישהו אחר. אני גם לא רוצה סליחות שלאנשים שנותנים אותן היה צריך להגיד שנדרשת כאן סליחה. אם לא מפריע לך איך שהתנהגת, ואם מישהו שנפגע ממך לא טרח לתקשר אליך את הפגיעה בזמן בלתי תלוי – לא מובן לי מה משמעות הסליחה. אני בכלל לא נכנס לחשבונות שלנו עם הכוח העליון, כי אם אעשה את זה יעצרו אותי על פלישה לטריטוריית הקידוח של סין וחבל.

גבולות הגזרה וגבולות הסתירה של נשף התחפושות

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאין דברים שאני מצטער עליהם. זה לא שאין לי חרטות או דברים שהייתי עושה אחרת לו היתה ניתנת לי ההזדמנות. אבל כל עוד הזמן שלנו הוא ליניארי – זה לא באמת עוזר לי. יש לזה רק ערך אחד, וגם הוא מעומעם: הערך של להיזהר לחזור על אותן טעויות שוב. הסיבה שערך הזה מעומעם הוא שטעויות מתחפשות כל הזמן. הן מתחפשות לסיטואציות אחרות, באות בדמות אנשים אחרים, הן מחכות לזמן מבלבל ולאמונה הבוטחת שלנו שכבר למדנו את הלקח - ואז בדיוק הן תוקפות.

אני משתדל להקיף את עצמי באנשים טובים. אנשים שהמוסר שלהם צועד לצד המוסר שלי בסבלנות מספיק פתוחה בשביל תיקשורת. אני מתרחק מאנשים שמשתמשים במוסר שלהם בשביל להרחיק ולבדל. אני מוצא "מתנשאי מוסר" פרדוקסליים.

האנשים הטובים שסביבי, הם גבולות הגזרה שלי. אני מסתכל עליהם, ומתוך מה שאני מצליח לחוות אני מנסה לייצר בעצמי קוד התנהגותי שיאפשר לי לעשות כמה שיותר ממה שאני רוצה, בלי לפגוע באנשים אחרים. זה לא תמיד מצליח. אולי כי אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מה יפגע באנשים ומה לא. לפעמים גם אנחנו פשוט לא יכולים להתאפק. בכלל, כל הקונספט הזה של "חיה ותן לחיות" דורש הפנמה עמוקה ומורכבת מידי מציבור רחב שלרובו אין את הכלים והרגישויות להבין דקויות קריטיות . זאת מסקנה שאני מכליל בה את עצמי לעיתים קרובות מידי מכדי להאשים. אני אומר את זה רק כדי לציין שהקונספט הזה, מוצלח ככל שהוא יכול להישמע, הוא לא כזה פשוט לביצוע. במיוחד כשלא כולם באמת מאמינים בו וחלק מהאנשים מאמינים שהאמונה שלהם היא היחידה והצודקת.

הרי שוטפים לנו את המוח כל הזמן עם ערכים כל-כך סותרים: נקמה, סגירת חשבונות, ונדטה, שמירה על כבוד... בשם אלה נראה כי מותר לנו להיות אלי זעם. אפילו במסגרת "ספורטיבית" לגיטימי להגיד "להילחם עד הסוף", ומה לגבי הסביבה הקפיטליסטית ההשיגית? האם שם לא מדברים על חוק הג'ונגל של "החזק שורד"?

אך במקביל לכל אלה, אנחנו צריכים להיות גם רגועים וסולחים. טובים ומכילים. צייתנים וכנועים לחוקים ולנורמות התנהגות המוכתבות לנו על ידי הסביבה. אנחנו צריכים להתיישר אל הסביבה, גם אם מדובר בחוקים שלא נוחים לנו, ואנחנו כל הזמן צריכים לזכור שאם לא נתנהג בהתאם – יהיו למעשינו השלכות מאוד ספציפיות של ענישה. מי שמעניש תמיד מחזיק מעצמו בעל הכוח במשוואה. גם מי שסולח. איזה אגו טריפ מטורף צריך בשביל לסלוח למישהו... זה פרדוקסלי כמו להגיד למישהו "דבר בגובה העיניים", שרק עצם הביטוי הזה הוא מתנשא מהוויתו.

צדק, צדק תרדוף?

dia_stream3אז איך נדע מה לבחור? מתי הונדטה היא "צדק" ומתי צריך להרכין את הראש או להפנות את הלחי השניה?
מתי להתנצל? מתי לסלוח? ביום כיפור? למה? כי זה תאריך? כי זאת מסורת? כי זה חוק או מנהג או מצווה? ומה לגבי ההחמצה העיקרית של הרעיון? מה לגבי סליחת עומק אמיתית בזמן אמת נכון וטבעי אחרי תהליך שלם בין כל הצדדים? איזה טוב יצא מסליחות שנאמרו ללא כוונה? (אני מתכוון לטווח הארוך).

אני יודע, לאנשים שזקוקים לסגירת חשבונות משל עצמם, יש חוקים ברורים לדברים האלה. הבעיה היא שלרוב החוקים האלה הם בעלי דאבל סטנדרט ועקיצה רצינית של מלכוד 22. אלימות מולידה אלימות. זעם מוליד זעם. "רצון לצדק" הוא תמיד "רצון לצדק אישי וסובייקטיבי". אני לא מאמין ב"צדק מוחלט". יש "צדק נתפס" על פי ערכים ותרבות ופרספקטיבה. יש "צדק של מנצחים" ו"צדק של מפסידים" ו"צדק של בעל דיעה".
בגלל זה אני מעדיף להפסיק להשתמש בביטוי "צדק". הקיץ הזה שאלנו את עצמנו "מה זה צדק חברתי לכל הרוחות"? וגילנו שיש הרבה צודקים, והרבה הצדקות וגם לא מעט הצתדקויות של כל מיני אנשים לכל מיני דברים. דברו איתי במושגי צדק רק כאשר אתם מתייחסים לזה בסובייקטיביות. אנשים שמדברים על צדק מוחלט פוסלים את עצמם בעיניי עוד לפני שהגיעו לשולחן הדיונים.

הכימיה של המוסר היומיומי

מוסר הוא דבר גמיש ונזיל. הוא כמו תערובת כימית עדינה שכל שינוי קטן בתנאים יכול להביא לתוצאה קיצונית אחרת. חממו קצת, קררו קצת, שקשקו קצת... הוסיפו טיפה פילפל – ובום. או ספלאט. או כל צליל קומיקסי שתוכלו לדמיין. הכל יכול לקרות.

כי מוסר הוא אישי, ואנחנו צריכים לחיות עם הקוד המוסרי שלנו יום-יום, שעה-שעה, לא רק ביום כיפור או בימים הנוראים או בימי תשובה או בצומות, תעניות ושביתות.

בסופו של היום, כל יום הוא יום כיפור. עבור כולנו. כל יום אנחנו נדרשים להתמודד עם כל המשקל של כל ההחלטות והבחירות שאנחנו מקבלים על עצמנו בחיים. הבחירות הללו קובעות איך אנשים יתייחסו אלינו. איך אנחנו נתייחס לאחרים. בשביל מה ומי נקום בבוקר ועם מי נלך לישון.

טכנית, אנחנו יכולים להתעורר כל יום עם ההרגשה שזה יכול להיות יומנו האחרון. שבעפעוף עין אחד, נחדל להתקיים באופן המוכר והרגיל. (תשובות למה יש מעבר לחיים האלו יש להרבה יותר מידי אנשים ומקורות, אני לא נכנס לזה, הפעם).

אז אם כל יום יכול להיות יומנו האחרון, ואם אנחנו שואפים להפוך כל יום כזה למשמעותי, לעשות משהו שאנחנו אוהבים, להתפתח ולגדול – אנחנו גם צריכים בכל יום לשאת איתנו את משקלן של החרטות ואת שומרי הסף של ההחלטות והבחירות שלנו, אשר מתעצבים על פי החוויות האישיות שאחנו עוברים ומה שאנחנו לומדים מהן.

סליחות בסיטונאות

מי שיסתכל על יום כיפור כפי שמלמדת אותו היהדות, יכול בקלות לראות את הדברים היפים מנהג. את הדברים שמשרתים את האנושות והחברה בעת שאנשים מקבלים זמן רשמי לסלוח ולהיסלח בינם לבין עצמם ובינם לבין הכוח העליון שלאמונתם אחראי לנשמתם.

אני בוחר להסתכל אחרת, הפעם.

אני שואל, למה יש יום אחד כזה? למה לא לעשות זאת באופן מידי? למה לא כל יום? למה ישנו תאריך שקונספטואלית משפיע עלי עכשיו לשנה שלמה. שנה שבה אני יכול לעשות טעויות (אני לא ראשי, אבל אני יכול...). איך אני אמור ללמוד מהטעויות שלי או להתגבר על החרטות שלי אם יש יום שינקה אותי מהן? ולא סתם ינקה – אלא על בסיס פחד...

לא. זה לא בשבילי. בשבילי יש בחינה שוטפת וחמורה כל הזמן של הבחירות. בשבילי יש שפיטה עצמית קבועה והפקת לקחים ואת האומץ לעמוד ללא תאריך מיוחד, או תירוץ או טקס – ולהדות שטעיתי. להתנצל מתוך רצון שהאדם יסלח לי, אם אני מרגיש בצורך בכך. סוג הסליחה היחיד שאני מוכן לתת ולקבל הוא זה שבאמת מתכוון לשנות דברים על מנת שפגיעה לא תתקיים שוב מאותה הסיבה. תקראו לי ציני, אני לא באמת יכול להאמין לסליחות שניתנות בסיטונאות.

איך אנחנו אמורים להתמודד עם כמות כזאת של סליחות ביום אחד? האם לכתוב "סליחה מכל מי שפגעתי בו" בפייסבוק, במייל או ב-SMS קבוצתי באמת מנקה אותנו? באמת עוזרת למי שנפגע ממאיתנו לתת לנו מחילה?

אני לא אוהב מס שפתיים. לא אוהב התנצלויות תדמיתיות. לא אוהב טקסי כפרה. לא מאמין בזה. אירוני, לא?

ההעדפה האישית שלי

אני כן מאמין בתקשורת ופתיחות, עד כמה שמתאפשר. אני מאמין בלהגיד שנפגעתי, או שלא הובנתי, או שנעשה לי עוול – ואני מעדיף גם שיגידו לי אם עשיתי אחד מאלה למישהו אחר. כי אני שואף לא לעשות דברים כאלה ואני מצפה מעצמי לתקן את זה כמה שיותר מהר. במיוחד אם מדובר ברושם מוטעה. אני ממש לא מתכוון לתת לדברים לשבת על המדף ולהתייבש שנה עד הצום של כיפור.

אז קבלו את הפוסט הזה כהזמנה פתוחה להגיד לי תמיד אם נפגעתם ממני, או אם אתם חושבים שפגעתם בי, ואנא עשו את זה בזמן אמת, או לפחות אל תחכו ליום מיוחד אם הנסיבות לא מחייבות באופן ספציפי. זאת הבחירה שלי ואני מקווה שמובן ממנה שאין בה שום חוסר כבוד לאנשים הרבים שכן מכבדים את המסורת של כיפור.

כל מה שאני יכול לשאוף אליו, זה שמי שיקרא את הפוסט הזה יקדיש לו קצת מחשבה ולא יפסול אותו על הסף. למרות שמדובר בדוגמות חברתיות שמוחדרות לנו לנימים מיד כשאנחנו נולדים.

אם תשאלו אותי, הרבה יותר מפחיד להיות אמיתי עם עצמך כל השנה, מאשר יום אחד ספציפי. כי לרגע אפשר לחשוב שבימים אחרים הנשמה שלנו לא עומדת למבחנים הרי גורל, אבל "ביקורת אכ"א" מגיעה רק אחת לשנה.

4732941129_78a823bc75_b

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית