אאוטינג זה אאוט

 

סוגיית האאוטיניג היא אחת המחלוקות המטלטלות את קהילת הגייז יותר, ולא בכדי; אאוטינג הוא אקט אלים וכוחני בו נחשפת נטייתו המינית של מישהו – בניגוד לרצונו.

כאחד שתמיד התנגד לאאוטינג, באשר הוא, היה לי ברור שאין כל הבדל בין אאוטינג של אדם פרטי לבין אאוטינג של אישים מפורסמים. הטיעון המובן ש"אדם הוא אדם באשר הוא", נמצא מולי בכתב זרחני על הקיר ואינני יכול להתעלם ממנו.

הטיעונים שמנגד נראו לי תמיד מגוחכים, ולא מוצדקים, אך הפעם מישהו באמת נעמד מאחוריהם ואף מנסה לתת להם ביסוס מחודש על רקע אקטואלי. אני מדבר על איתן פוקס.

בראיון שנתן פוקס השבוע למוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שב ומאמת אותו הכתב עם האקט הפרובוקטיבי בו נקט בערב עצרת הזיכרון לקורבנות הטבח בברנוער. פוקס הוציא מן הארון על דעת עצמו באותו יום גבר ושתי נשים הידועות לציבור, מה שכבר אז עורר סערה לא קטנה.

בראיון החדש פוקס אינו מצטער ואינו מתנצל, אלא מחזק את דעתו שלסלברטאים הומוסקסואלים יש אחריות חברתית וכוח שעליהם לנצל, ואם אינם עושים זאת הם אנשים עלובים ותפקידו להגיד להם את זה.

פוקס מכה בגונן ההומופוביה באכסטזה ומדביק קישורים לא ברורים לילדים שמתאבדים בירוחם וחייהם הפרטיים של אנשים ציבוריים. הוא מחבר בין הפפראצי של נינט ויהודה לבין חוסר התיעוד של

סלבס גייז בארון.

תמיד אותו סיוט

אני מעולם לא התרשמתי במיוחד מאיתן פוקס. טוב, זה לא מדויק. התרשמתי ממנו פעם אחת, כשצפיתי בסדרה פלורנטין. אבל מאז... מאז כל החומרים שנחשפתי אליהם שיצאו מבית היוצר שלו ושל בן זוגו גל אוחבסקי, נראו לי מקוממים. הדמויות תמיד סטריאוטיפיות וניסיון לצלול לתוכן כמוהו כקפיצת ראש לתוך שטיח. העלילה צפויה ושטוחה – מקושטת בנצנצים פופוליסטיים שכל תפקידם הוא למשוך תשומת לב ולעשות רעש. קלישאות רייטינג חצי לעוסות לקהל הסטרייטי ולקהילה הגאה הבינלאומית.

זה לא מפתיע, בעקבות אותה שטחיות שאני מדבר עליה הניכרת ביצירתו, שאיתן פוקס שוכח שלא כל העולם הוא שחור ולבן, ולא על כל דבר אפשר להדביק תוויות בנות מילה אחת שיעזרו לנו להגדיר אותו.

פוקס ממהר לתייג אנשים כ"הומואים" ו"לסביות" כשהוא שוכח מנעד שלם של דקויות הגדרה בדרך. בי סקסואלים, מתנסים למיניהם, וגם כאלה שיש להם בחירה עקבית אך מסרבים לדחוק את עצמם למשבצת מוגדרת. מבחינת פוקס הומו זה הומו ולסבית זאת לסבית ואם אתה שוכב עם בן מינך ואתה מפורסם – זאת התווית שצריך לתייג אותך תחתיה.

תקיעה, תרועה, שברים.

אבל הזעם האמיתי שלי הוא על התפקיד שפוקס לקח לעצמו: שופר הקהילה. אני מצטער, אבל אני לא זוכר שבחרתי באיתן פוקס (או בכל אחד אחר) לקבוע את האג'נדה שלי על בסיס נטייתי המינית. למעשה, זאת נראית לי חדירה עצומה לפרטיות שלי, ולא באופן נעים.
אני מצטער על משהו נוסף, אני מצטער בשביל איתן פוקס שלא היתה לו אימא חכמה כמו שלי. תשאלו מה הקשר? אז אני אגיד לכם: כשאני יצאתי מהארון (וזה סיפור בפני עצמו), אימא שלי אמרה לי משפט חכם אחד אחרי שסיימה לבכות. היא אמרה לי "אל תהפוך את זה למקצוע".
זה אולי נשמע לכם קצת מוגזם, אבל אם מנקים את זה מהפולניות - מה שאימא שלי התכוונה, ולשמחתי אני הפנמתי, הוא שהעיסוק האינטנסיבי בנטייה המינית שלך (סטרייט או גיי) יכול לבלוע אותך, ומהר מאוד להפוך לכל עולמך. פתאום התשוקה הכי גדולה שלך בחיים היא גם מקום העבודה שלך וגם חייך הפרטיים וכל האנשים שמקיפים אותך עוסקים בזה ורק בזה.
יכול להיות שזה בפני עצמו אינו מזיק (אם אתה אוהב את זה), אבל התולדה הישירה של זה היא ניתוק מוחלט מהסביבה החיצונית, מחזור של תכנים, דעות ודרכי פעולה ו... דקדנציה.
זה בדיוק מה שקרה לדעתי לפוקס. העיסוק בנטייה מינית שלו בלע אותו. ולא סתם בלע אותו, בלע אותו כל-כך עמוק שהוא שוכח שמאחורי כל הומו ולסבית בארון, יש בן אדם עם סיבות משלו – שממש לא צריך להצדק בפניו (או בפני אף אחד אחר). הוא גם שכח שאף אחד לא שמו להכריז את סודותיו של איש – בשום תחום, ובטח לא תחת האירוניה של לעשות זאת ב"שם המוסר".

במלחמה אין מנצחים

איתן פוקס נבלע בכעס ואלימות שהוא כבר לא יודע לאן לכוונם. הם פורצים ממנו והוא משליך אותם על המטרות הקלות הראשונות שהוא רואה. בנוחות הוא מתעלם מן העובדה שבדיוק כשם שהומופביה יכולה להרוג נערים בירוחם, היא יכולה להרוג גם אנשים מפורסמים ועשירים. על אחת כמה וכמה – לדמות ציבורית יש הרבה מה לאבד מיציאה מהארון, וגם שם הסוף יכול להיות טרגי.

אז איתן פוקס כבר כל-כך מבולבל, שהוא מוכן להקריב אותנו אחד למען השני. הוא מאמין במהפכות אלימות, וכנראה שלא אכפת לו להשתמש בחרב פיפיות ולגרום גם לצד שלו לדמם למען המטרה. מנהיג למופת.

אני מבין את הזעם של פוקס. אני מבין את התסכול. אני מבין את חוסר יכולת ההשלמה עם זה שלא כולם כמוהו. שלא כולם רוצים את מה שהוא רוצה. לא לכולם מתאים בדיוק עכשיו מה שלו מתאים. אני מבין לחלוטין. אבל פוקס משתולל כמו ילד שמשליך את עצמו על רצפת חנות הצעצועים וצורח עד שקונים לו את הצעצוע. ואם לא קונים לו...? אז הוא ייקח לבד.

קליק + קליק = קליקה

בראיון שערך עם פוקס איתי סגל מידיעות, מונה פוקס קבוצה קטנה של אומנים ואנשי ציבור שיצאה מן הארון במופגן: גל אוחבסקי, אסי עזר, אביעד קיסוס, עברי לידר וכמובן – הוא עצמו. הוא שכח כמובן, בנוחות, פוליטקאים כמו ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) ופעילים כמו יניב ויצמן (יו"ר ארגון הנוער הגאה) ועוד כמה שמות.

אבל רפרוף מהיר על הרשימה הזאת עורר בי מחשבה מטרידה: מה אם אלה האנשים היחידים שמכתיבים את האג'נדה הגאה בתקשורת? מה עם אנשים כמוני בעלי דעות אחרות? מה לגבי מבחר של מסרים?
אני לא קובע עובדה, אבל אולי כדאי לבחון רגע לאן מובילה אותה "קליקה" לוחמנית שפוקס ככל הנראה מינה את עצמו ליו"ר שלה. האם אלה המסרים שאנו רוצים לשדר כקהילה? האם יש להם זכות לבחור את המסרים האלה ואת הדרכים להציג אותם עבורנו?

איך תדע לצאת בזמן?

יותר מזה, פוקס מתעלם באלגנטיות במניעיהם ותזמוניהם של חבריו לצאת מן הארון כשנוח להם, ולא בהכרח בגלל שזה היה רגע קריטי לקהילה אותה נחלצו להציל באבירות אין קץ בעזרת כוחם, כספם והשפעתם. עברי לידר יצא מארונו (השקוף) לרגל קידום האלבום השלישי שלו, ואת ראיון היציאה מן הארון שלו ערך חברו הטוב גל אוחובסקי – בן זוגו של פוקס. ומתי יצא אמיר פיי גוטמן מהארון? גם כדי לקדם אלבום חדש... ואם תרחיב את מבטנו לחו"ל תקצר היריעה עבור שמות האומנים שהשתמשו בתרגיל השחוק הזה.

אז בחיית איתן, חלאס עם הצביעות והמגמתיות. תחסוך ממני את המילים מתלהמות והצדקניות שלך על החובה המוסרית של אנשי תקשורת לצאת מהארון למען היותם מודל לחיקוי, כשברור שחלקם הגדול עושה זאת רק למען עוד קצת תשומת לב ציבורית שעם קצת מזל תתורגם לשקלים בשורה התחתונה.

באונס כמו באונס.

באופן אישי, אני חושב שצריכים לאסור אנשים כמו פוקס בגין אלימות. הוצאה מן הארון באונס היא אקט אוגואיסטי, מתנשא וכוחני. ההפך המוחלט מן הסובלנות שלדעתי האישית צריכה לגלות הקהילה ההומוסקסואלית.

דעתו של פוקס אינה מפתיעה אותי, וברור לי שקלושים הסיכויים שלי לקרב אותו לדעתי (אני בטוח שרבים וטובים ניסו), אבל אני רוצה להניח שחלק מדעותיו והתנהגותו המתלהמת קשורות גם בצורך לספק אייטמים עסיסיים לקידום הסדרה החדשה שלו שתעלה בטלוויזיה בקרוב.

פניה ישירה:

אשאיר אותך, איתן, ברשותך רק עם מחשבה נוספת אחת:

הרצח בברנוער היה מבחינתך (ומבחינת כולנו) אקט אלים ונורא כנגד הקהילה. האלימות הזאת זעזעה אותך. היא טלטלה אותך כל-כך חזק ואז התפרצה ממך כלפי אנשים מאותה קהילה שעליה קמת לגונן...

ואולי מי שבארון אינו חלק מהקהילה שלך, איתן? ובכלל – מה היא הקהילה – שלך?
אני רוצה לדעת, פשוט כדי שאני אדע להתרחק., כי לך תדע איזה סודות אישיים אחרים שלי תרגיש מחר שלגיטימי להוציא לאור על דעת עצמך...

נראה לי שהגיע הזמן לבחון ולהבדיל בין מי שבחר לייצג אותנו הקהילה – ואת מי בחרנו בעצמו, ולנסות לאזן את המסרים, לפני שיפגעו עוד אנשים.