הנצחה לא צחה

ב-31 באוקטובר, תתכנס המדינה לזכור שעברו 14 שנה מאז רציחתו של ראש הממשלה לשעבר, מר יצחק רבין.

בזמן חיו היה רבין דמות שנויה במחלוקת שזכתה לביקורת רבה מגופים רבים, אך המוות כנראה נוטה לאייד מחלוקות ולסמם אותנו לתוך איקוניזציה קונצנזואלית נוחה לעיכול וזיכרון.

אם יצחק רבין זכאי או לא למפעל ההנצחה שזכה לו, אפשר להתווכח. היום כבר ממותג רבין אצל תחת התגית "שלום" בראשית רשימת האסוציאציות שלנו, ויהיה קשה להוביל את מעריציו העוורים בשביל הטעויות האנושיות שעשה במהלך הקריירה שלו במציאות.

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה

כמו רוב מי שחי באותו יום, אני זוכר את ערב הרצח היטב. הייתי אז בצבא ויום לאחר מכן כבר הייתי בירושלים ואבטחתי את הלווייתו הממלכתית. אני זוכר מדינה בהלם, ואני זוכר את הכיכר. הכיכר שהפכה לסמל: המקום שמלכד את העם בכל הזדמנות. המקום שבו לא משנה אם אתה שמאלני או ימני, מזרחי או אשכנזי, גיי או סטרייט – בכיכר הזאת מותר לך להיות אתה ולהיות גאה בזה.

אני זוכר ילדים בתיכון יושבים במעגלים סביב נרות, מנגנים בגיטרה, שרים שירים של אביב גפן, שלמרבה האירוניה היה דווקא אחד מאויביו הציבוריים של רבין (עד אותה עצרת שניסתה לתקן זאת). זה היה גפן שכתב בשירו "מי זה שם הולך שיכור? זה ראש הממשלה", והשורה יוחסה לרבין כמובן.

הצביעות ושטחיות של הנוער שישב בכיכר ובכה "סבא, איך הלכת" היתה מטרידה. היה לי ברור שרק מעטים מהם באמת ידעו משהו על האיש שהם הופכים ברגעים אלה לאייקון תרבותי ממלכתי.

מדינת רבין

רצח, בפרט רצח של ראש ממשלה – הוא דבר מזעזע. במיוחד כשהוא מתרחש בלב הבועה התוססת ואל מול עדשות המצלמה. אינני מזלזל ולו לרגע באובדנה של משפחת רבין או בכאבה, אבל יש לי ביקורת קשה לגבי מפעל ההנצחה הדורסני שהפך אותנו בכמעט שישה חודשים מיום הרצח ל"מדינת רבין".

אני מתכבד להכריז: הפסטה שלך מוכנה!

בצידה השני של הכיכר, נכחתי היום בעובדה מעניינת. ישבתי במסעדת "בר גוריון" ברחוב אבן גבירול בת"א, קרוב לכיכר, כשנזכרתי שבדרך ראינו את כרזת העצרת הקרובה הגדולה לזכרו של רבין.

הרמתי את פני וראיתי את פניו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, מאוירים, מתנוססים אלי מלוגו המסעדה וחשבתי לעצמי: איך יכול להיות שראש ממשלתה הראשון של ישראל הוא עכשיו בר מסעדה עם כמה סניפים, מול "כיכר רבין", שהיה ראש ממשלת ה___ (כמה? נראה אתכם בלי גוגל).

למה רבין המודרני והשנוי במחלוקת הוא "כיכר" ומוסד לאומי לשלום, בזמן שבן גוריון יכול למכור לנו פסטה וטוסטים על הדרך?

האם זה בגלל שאנחנו כבר "לא מכירים" מספיק את דויד בן גוריון? או בגלל שמותו היה צנוע ופחות טראגי?

האם זה עדין בסדר להשתמש בשמו של האדם שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כשם של מקום פרטי שמוכר מזון?

בלי הבדל דת גזע ומזומנים

התשובה בשורה התחתונה היא תמיד כסף.

מפעל ההנצחה שקם מיד לאחר רצח רבין, קם בידיים פרטיות מתוך מערכת משופשפת בגיוס כספים וניצול נכון של התקשורת להטמעת מסרים, בזמן שמפעל ההנצחה של דויד בן גוריון נמצא ככל הנראה כבר שנים בידי מדינת ישראל, שלא ממש מעלה אותו על סדר היום הציבורי או הכלכלי.

הזילות שבשימוש בדמותו של ראש הממשלה הראשון של ישראל על גבי מפיות משומשות, כמעט חומק מעינינו ואנו מוכנים לסלוח על זה רק בגלל שלא באמת אכפת לנו. אנחנו לא באמת קשורים אליו – אל האיש הזה שעל המפית. אולי פעם, בבית הספר אמרו לנו משהו על מגילה ועל הכרזה, אבל מגילה – מפית, מה זה משנה... זה האיש המקומט המוזר הזה, העיקר שאפשר לקנות פסטה ב-20 שקל.

פיקוח נפש

לסיכום הדיסאוננס הקוגניטיבי שחוויתי הערב, אשאיר אתכם עם המחשבות הבאות:

האם לדעתכם צריכה להיות ועדה מפקחת על שימוש במנהיגים פוליטיים ישראלים ובכלל על פני מוצרים מסחריים, והאם צריכים להציב גבולות שהועדה הזאת תאכוף?

ומה אם היה גוף ממשלתי בלעדי שהיה אחראי על מפעל ההנצחה לכל המנהיגים הישראלים, ולא יאפשר הפליות חסרות פרופורציה בין מנהיג אחד למשנהו?

אני לא אומר "אל תתאבלו על רבין" או "אל תתמכו בשלום". אני רק אומר, לפני שאתם לובשים את חולצת ה"שלום חבר" שלכם בדרך לכיכר ושמים פורטרט של רבין ז"ל בפייסבוק שלכם ביום הרצח, תחקרו קצת על האיש, תלמדו מי הוא היה באמת ומה באמת הוא עשה (לא רק בחצי שנה האחרונה לפני מותו) – ותחליטו בשביל עצמכם אם אתם מוכנים לאמץ את האייקון הזה כמו שהוא נמכר, או שלא.

אתם יכולים להתחיל כאן.