עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אפריל 19, 2012

הרכבה (סיפור מקורי קצר)

old_earth_map-wallpaper-801היא הניחה את הקופסא בזהירות על השולחן. מארז מלבני פשוט עטוף בנייר אריזה אדום אטום ו-10,000 מילים שלא נאמרו.

הוא פתח את עיניו הירוקות לרווחה ואישוניו הצטמצמו. פיו נשאר סגור. היא שמה לב שהוא נושם דרך האף. נחיריו התרחבו והתכווצו בקצב אחיד. הוא שוב עושה מדיטציית שתיקה. היא בלעה יובש דביק והשתעלה.

הם ישבו לשולחן קטן, האחד מול השנייה. מרפקיו נחו מקופלים על בית החזה. אצבעותיה פוכרות חזק, מנסות להעניק לה את הכוח להוציא את המילים.

"קניתי לנו מתנה היום". פצירה עוקצנית שייפה את גרונה. היא ניסתה לחייך, אבל החיוך כמו פרפר חמקני ריחף על שפתיה אך לרגע ונגוז.

הוא לא הוציא אף צליל, רק העמיק את הקמט החרוש מעל גבותיו העבות, הלבנות-אפורות.

"אתה לא רוצה לפתוח אותה? אני כבר יודעת מהי..." היא הוסיפה בעליצות לא טבעית. פתאום היא חששה שנשמעה כאילו היא מדברת לילד. אולי הוא לא ישים לב. הוא ישים לב.

הוא הרים את הקופסא, ובלי שום סנטימנטים קרע לגזרים את נייר העטיפה והשליכו לרצפה.

על השולחן נחה עכשיו קופסת קרטון ועליה תמונה מצולמת של מפת העולם מעדשת הלוויין.

"זה משחק הרכבה", היא מיהרה להסביר, "פאזל של עשרת אלפים חלקים. של העולם... אני יודעת כמה אתה אוהב מפות, והיום דרך לוויינים ניתן לראות את העולם בצורה אחרת לחלוטין"!

הוא נהם ואז כחכך בגרונו. הצליל היה מאיים והיא מיהרה לנגב את מעט הרוק שהחל לנטוף מזווית פיו.

"אבא", היא לקחה עוד נשימה חרבה לגרונה, "אתה יודע איך זה שאנחנו אף פעם לא מדברים..."? הוא צמצם את מבטו והחדיר אותו ישר לתוך עיניה. גרם לה להזדרז ולהגיע לשורה התחתונה. כך תמיד היה. לא היתה לו סבלנות לקשקושים שלה. גם לא כשהיתה ילדה.

"אז חשבתי אולי נעשה עסקה", היא הרגישה אומץ מוזר והחלטי אוחז בה נוכח שתיקתו, "אנחנו נרכיב ביחד את הפאזל. ובכל פעם שמישהו ישלים חתיכה הוא יוכל להגיד לשני משהו שהוא תמיד רצה להגיד לו. כל דבר. אבל לשני אסור יהיה לענות. אסור לענות עד שהוא מוצא חתיכה שמתחברת בדיוק באותו מקום. מה אתה אומר...? חשבתי שככה, נהיה חייבים להקשיב. כלומר באמת להקשיב אחד לשנייה".

הגבר המבוגר נעץ אצבע רחבה וגסה באריזת הניילון הדקה שעטפה עדיין את האריזה ומשך אותה בתנועה החלטית כאילו היתה עור תרנגולת או קשקשי דג  - רגע לפני הבישול.

"אבל יש עוד תנאי", היא אמרה, מרגישה את לבה מאיץ. "מי שמוצא חתיכה חייב לדבר. כלומר אסור לו לשתוק. הוא חייב להגיד משהו".

הוא פתח את הקופסא ופיזר את החלקים על השולחן. בשתי ידיים נחרצות הוא פורר את החלקים שדבקו יחדיו ושלח מערבולת של ערבוביה בפיסות הנייר הצבעוניות.

היא שלפה חלק אקראי והניחה אותו במרכז בין שניהם.

אסיה

הוא צמצם את עיניו לכדי חריצים צרים ובחן את החלקים שמולו. אט אט החל בורר אותם בידיו ועיניו, מקרב את אפו אל השולחן כדי לדייק בין חלקי כיתוב או טוואי גיאוגרפי כזה או אחר.

בעזרת אצבעות ארוכות ודקיקות, היא בררה את החלקים מולו, עד שמשכה חלק צהבהב והחליקה את לשוניות הקרטון האחת לתוך השנייה.

הוא הרים אליה מבט משועשע ושפתיו הסדוקות התעקמו לחיוך. משהו מרושע היה בחיוך הזה. היא הבינה מאוחר מידי שהוא חיכה שהיא תשלים את החלק הראשון לפניו.

החליטה לא לתת לזה לעצור אותה והבחינה שהוא לקח נשימה קטנה של הכנה נפשית. זה עודד אותה להמשיך.

"אבא, כבר הרבה זמן רציתי להגיד לך שהייתי שמחה אם היתה לך יותר סבלנות אלי. אתה מבין-  תמיד ראיתי איך יש לך סבלנות לדברים אחרים. אתה מסוגל לעבור על אוסף המפות העתיקות שלך כאילו שאתה ממיין אורז אבל בשבילי אף פעם לא מצאת יותר מכמה דקות"...

הוא שלף חלק צהוב נוסף שהיה חבוי תחת ידו השמאלית והשלים לשונית נוספת בחלק אליו צרפה את החלק שלה. קור נשב ממנו  שיכול לגרום לזאב סיבירי לילל.

קולו עלה רווי ומחוספס; "סבלנות, פאאא!. כמו שאת רואה את זה, לאף אחד לא היה אף פעם מספיק סבלנות בשבילך. לא לי, לא לאחיך הגדול גם לא לאימא המתה שלך. את תמיד רוצה את כל תשומת הלב מכולם. מאז שאת קטנה כולם צריכים להתעסק רק בך ובמה שמעניין אותך. המפות העתיקות שלי אף פעם לא רקעו ברגליים וצרחו במרכז החדר כשהתעייפתי והחלטתי ללכת לישון. הן אף פעם לא זינקו על הספה עם נעליים ודרשו שעכשיו אקח אותן לחברה... אבא תעשה לי, אבא תביא לי, אבא תספר לי, אבא תכין לי... את ואת ואת כל הזמן. בוודאי שלאף אחד לא היה סבלנות בשבילך. איך את מצפה שלאנשים יהיה סבלנות כלפייך אם לך אין סבלנות כלפי אנשים אחרים...?"

אפריקה

היא תופפה על השולחן בעצבנות, מבחינה שהגיעה הזמן לחדש את הלק על אצבעותיה המטופחות.

רוח חמה נשבה ממרפסת הסלון הפתוחה לכיוון דרום והיא מזגה לעצמה עוד כוס מים צוננים כדי לנקות את ראשה. היא לא מצאה חלקים זה כבר דקות ארוכות. מחשבותיה היו מפוזרות כמו חול על פני דיונות מדבר, מבקשות להיאחז בצמח מדברי עיקש שורשים.

הוא צירף עוד חתיכה ומיד אחריה עוד שלושה חלקים ברצף. היה לו ערב מוצלח. הוא שלח בה חנית אחרי חנית בדיוק צורב: מדוע שלחה אותו ואת אימא לבית אבות ולא טיפלה בהם בביתה, מדוע התחתנה עם בעלה לשעבר למרות שכולם ראו את הכתובת על הקיר, מדוע אינה דואגת שהנכדים יהיו בקשר עם סבם היחיד שעדיין בחיים – מדוע הם לא באים יותר לבקר...

היא יחלה שהרוח תרים את החלקים ותפזר אותם על השטיח הצהוב של פינת הישיבה. אך זה פשוט לא קרה.

היא קרבה אל שפתיה את כוס הזכוכית לעוד לגימה צוננת.

אוסטרליה

הכיסא שלו היה מאוד מרוחק מן השולחן והוא רכן לפנים בצורה שלא היתה בריאה לגב שלו. היא קמה על מנת לתקן זאת והוא נהם אליה שזה מיותר ולא הכרחי.

היא תמיד עשתה הפוך ממה שאמרו לה. כך השתמע מתוך הדברים שאמר. תמיד הלכה רחוק מידי, עמוק מידי – אף פעם לא הקשיבה לאחרים.

הדברים שאמר לה נשמעו לה מוכרים. את חלקם שמעה את עצמה אומרת לילדיה שלה לא פעם ולא פעמיים. ילדיה המורדים. ילדיה שגם הם, כך תמיד חשה, לא הביעו בה מספיק עניין. ילדיה שליבם נמשך אל מעבר לאופק, אל הרים רחוקים ונופים אחרים. ילדיה שחיפשו אחר תרבויות זרות בשעה שחשבה שעדיין לא אימצו לעצמם תרבות ודרך ארץ משל עצמם.

אז כיצד התהפך עליה העולם...? איך עמדה כרגע היכן שעמדה והחליפה תפקידים עם הוריה...? אימה כבר לא יכלה להשיב על שאלות. המצבה הדוממת סיפקה רק מקדש אסטטי של שלווה מדומה. הפתרונות יבואו מן הגבר שמולה. הגבר שלראשונה בחיה החליט לשחק את המשחק שלה, רק בגלל שידע שיוכל להביס אותה בעזרת החוקים שהיא עצמה הניחה.

האוקיינוס השקט

הוא היה טוב ממנה בהרבה. עיניו היו מיומנות בלמצוא את החלקים החמקמקים בתוך שלל הצבעים והצורות ולשלבם בתמונה ההולכת ונשלמת. נדמה היה גם לה וגם לו כי כבר אמר לה את כל מה שרצה להגיד, ואילו היא עצרה בתוכה עוד כל-כך הרבה...

הוא החליט להניח חלקים בדממה. בהתחלה זעמה על כך שהוא מפר את הכללים אך לאט לאט הבינה שאולי עדיף כך. ללא עוגניו המורעלים, השולחים בה גלים וסערות.

כשמצאה סוף סוף חלק משלה, הטיחה בו בלי מחשבה: "אף פעם לא אמרת לי מילה אחת טובה".

אירופה

הוא עצר מלברור את החלקים והרים אליה את עיניו. מבטו היה משסף, אבל נדמה היה לה שהיא מבחינה תחת הכרזת המלחמה כאב גדול מחלחל. הוא צירף חלק נוסף ואמר לה שרצה לחזק את האופי שלה. שרצה לגרום לה תמיד לשאוף ליותר. שידע שאם יעודד אותה היא תעצור את התקדמותה כי תחשוב שהצליחה להרשים אותו.

היא בנתה את הגשר בין המייצרים בחלק נוסף והטיחה בו כי מעולם לא ניסה לתת לה להרגיש מנצחת. כי יצר אצלה תחושה מתמדת של חוסר סיפוק וצורך עז להרשים כל אחד כדי לקבל את החיזוקים שלא קיבלה ממנו.

הוא הוסיף את המגף האיטלקי ואמר שתמיד ברחה מביקורת. אף פעם לא רצתה לשמוע באמת מה חושבים עליה, אלא רק חיפשה תשבחות והערצה והיא השלימה את חצי האי הבריטי תוך כדי טענה שהתשבחות אכן הגיעו לה על הישגיה השונים שמעולם לא העריך.

היא בכלל לא הבחינה שהיא רוכנת לפנים, גופה הצנום מכסה את רוב השולחן וידיה אוחזות בשני צדיו, רועדות מזעם.

הוא הוציא ממחטה לבנה מכיסו וניגב את מצחו המזיעה.

"אולי תפעילי מזגן" הוא אמר בשקט.

אמריקה

לפתע היא גילתה את האדם שיושב מולה. לא היה זה אותו גבר נישא ורחב שהיה שולח אותה לחדרה בבושת פנים כשקיבלה ציון שלא עמד בציפיות. לא היה זה האיש שגרם לאחיה לעזוב את הבית וללכת לחפש את חלומו מעבר לים.

היה זה איש צנום וקמוט. איש ישוב בכיסא גלגלים ומחובר לצינורות ששקיקי פלסטיק תלויים מעל ראשו על עמוד ניקל מבריק. היה זה איש עם גרוגרת רועדת ותנוחי אוזניים מתארכים, ואף שצימח שערה או שתיים גם במקומות בהם אין לגברים זקן.

פתאום הבחינה שעיניו יותר מימיות ממה שהיו תמיד, ואצבעותיו רועדות בזמן שהוא הופך את החלקים כדי לחפש בהם סדר ושיטה. הבחינה בתחרותיות הגלומה בפעולותיו. כיצד הוא נחוש להוכיח לה את עצמו וכיצד הוא מתאמץ לנצח.

פתאום היא גילתה עד כמה הם דומים. עד כמה היא כמוהו תמיד רצתה רק להרשים. תמיד דבקה בכללים רק כדי להביס את המערכת. הוא חינך אותה להיות כמוהו והיא חינכה את ילדיה להיות כמוה וכך אשמה גם היא בחלקה במעגל.

יכולה היתה לדמיין את שרשרת הדורות של אבות ובנים שהתנהגו כך והעבירו את הדרך מהאחד לשני.

יכולה היתה להיזכר איך נכבשו רגשותיה המקוריים, אלה שהיו שם לפני שהתחילה להבין ולהיות מודעת.

יכולה היתה לזכור איך הכריחה את עצמה לייבא רגשות חדשים ממקומות שאיש לא הכיר. צבעים חדשים ואפלים אותם השקיעה בהשגת תוצאות כדי להרשים. לא היה אכפת לה אז מה יהיה המחיר.

כמה פעמים המעגל הזה כבר התקיים?

האם החמיצה את ההזדמנות לתקן זאת עם ילדיה שלה?

קטבים

חודשים עברו.

ביום בו עמדו לסיים את המשחק, היא הביאה הביתה מסגרת עץ גדולה עם פיתוחים עבודת יד. על המסגרת היו דרקונים של קצה העולם לצד הארפיות ואמזונות. על המסגרת היו אלים ומפלצות. בני כלאיים וטהורי גזע. כולם-כולם הקיפו את העולם הדו ממדי אשר צולם מעדשת הלוויין ונח עכשיו שלם על פני השולחן.

עד כמה קל ליפול מהקצוות חשבה, כשהביטה ביצירה השלמה. עד כמה פשוט להאמין שכך היתה האדמה סובבת מעל התהום הגדולה של "לא נודע" וערפל.

אביה עזר לה להחליק את היצירה השלמה אל תוך המסגרת ולגלגל אותה אל מקום של כבוד מעל לאח הבוערת בסלון.

 

מחשבות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, על הקשר הכל-כך חשוב בזה בין הורים לילדים,
גרמו לי לחזור אל הסיפור הזה פתאום שוב. כדי לחבר מזרח למערב.בין דור לדור לדור.

הסיפור פורסם לראשונה בפורום “שונרא” ב-9.10.06.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית