‏הצגת רשומות עם תוויות בלוגרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלוגרים. הצג את כל הרשומות

דצמבר 09, 2016

10 תובנות מ-10 שנים כתיבת בלוג


10 שנים בלוג. באותה נקודה ברשת. עם הרבה לזוז בין הקווים. עם הרבה ניסויים וניסיונות. עם הרבה לבטים וחששות. עם הרבה להגיד, מסתבר.

כשיצאתי למסע הזה, לא ידעתי כמה רחוק הוא יגיע. פתחתי בלוג כניסיון, בדיוק בשנה שהתחילו להתעורר בעולם הרשתות החברתיות, ובזמן שבפייסבוק שיחקנו עדיין ב"איזה ספייס גירל אני" והשוונו לתוצאות של חברים מהתיכון, בבלוג שלי כבר התחלתי לחפור ולגלות שוואלה, יש אנשים שמה שאני כותב מעניין אותם.

אבל מעבר ללעניין את הקוראים, התחילו להתגבש לאורך הדרך הכללים שהנחו אותי ואליהם נצמדתי בכל כוחי, מתוך אמונה שרק ככה הבלוג שלי יהיה "באמת שלי". עכשיו, בתום 10 שנים של עשיה עקבית, אני רוצה לשתף בהם את מי שלכתוב בלוג אישי מעניין אותו, והרי הם לפניכם:


1.      אמינות – מה שאתם קוראים פה זאת תמיד רק דעתי
הבלוג שלי מעולם לא נועד למטרות רווח ולא נועד למכור שום דבר. המטרה שלו מאז ומעולם היא למצוא אנשי שיח שרוצים לתרום מהידע שלהם, המחשבות שלהם והרגשות שלהם, בנושאים שמעניינים אותי.
לוקח שנים לבנות אמינות מול הגולשים וכל ריח קלוש של מסחריות משנה את היחס שלהם לתוכן לחלוטין. השאיפה שלי, שהקוראים בבלוג שלי ידעו וירגישו תמיד שהתוכן שהם מקבלים הוא 100% דעתי האישית והניסיון שלי – לטוב ולרע, ללא שום התערבות משחדת מבחוץ.

2.      תכתוב רק על מה שבאמת אכפת לך ממנו
"האם זה מצדיק פוסט"? היא שאלה שהעליתי בפני עצמי מאות פעמים במהלך 10 השנים האחרונות. כן, זה הבלוג האישי שלי, ואני יכול לכתוב בו על מה שאני רוצה, אבל לאורך הזמן הבנתי שהמטרה היא לא "להאכיל את המפלצת", אלא לאלף אותה "לעבוד בשבילך". גנזתי עשרות
כשאתה כותב על משהו שאכפת לך ממנו, אתה כותב מתוך תשוקה, ותשוקה היא אלמנט מדבק שמושך אליו כאלו שיש להם תשוקה דומה. כלומר, האנשים הכי מעניינים שעוסקים בנושא, לפחות בעיניי.

3.      תכתוב כמה שבא לך
זה נכון, אין לנו סובלנות לקרוא היום טקסטים שנתפסים בעיננו כארוכים מידי. הסטודנטים שלי שמעו ממני לא אחת על הצורך לקצר ולהישאר עניינים בטקסטים שלהם שפונים לקהלי מטרה ממוקדים. אבל בבלוג שלי החלטתי להתעלם לחלוטין מה"כלל" הזה, ואין לי ספק ששילמתי עליו לא פעם מחיר – שתמיד הייתי מוכן לשלם. כתפיסה – אם היה חשוב לי להגיד את זה, זה בתוך הפוסטים, ואם זה ארוך מידי בשביל מישהו, או לא מעניין אותו, הוא תמיד יוכל לדלג בקלילות בין כותרות המשנה ולמצוא את מה שכן יעניין. ביננו, תמיד אפשר לראות בתגובות את ההבדלים בין מי שקרא והתעמק ובין מי שרפרף בין הכותרות – אבל למדתי לא לשפוט את הממהרים, ואף להעריך אותם על כך שלרוב דווקא הם הראשונים להגיב ולפתח את השיח.

4.      תכתוב מתי שבא לך
אם זה הבלוג האישי שלך, ואתה יודע שתכתוב כשיהיה לך מה להגיד, לא צריך ללחוץ על הצורך להגיד משהו או לכפות עליו מסגרת זמנים "מסודרת". אין לי עבור הבלוג הזה "גאנט תוכן חודשי" או שנתי. מה שכן יש לי, זאת המודעות שהפלטפורמה הזאת נמצאת שם בשבילי בכל פעם שארגיש צורך להשתמש בה, וזה מספיק בשביל להגיע אליה תמיד כשיש משהו שבעיניי הוא חשוב ומתאים להגיד בה.
אף אחד לא מחכה לפוסט הבא שלי, או של אף אחד אחר. כשהתוכן הזה עולה, הוא מקבל את היחס בהתאם לאיך שהוא מוגש ולרלוונטיות שלו לקוראים, אז אין טעם להלחיץ את עצמך עם משפטים כמו "שיואו, לא כתבתי בבלוג כבר המון זמן". זה לא ה"כמה" כתבת. זאת האיכות של הפוסטים שאתה כן כותב ומפרסם, שנמדדת ביחס שהם מקבלים, וכמובן בסיפוק העצמי מלהביע את הדברים שאתה מרגיש או חושב.

5.      תנסה מה שבא לך
העולם הטכני מאחורי הקלעים של בלוג, הוא מורכב לא פחות מהתוצר הסופי הציבורי. פלטפורמות בלוגים שונות, מאפשרות אפשריות טכניות שונות וכדאי תמיד לחקור, לנסות ולגלות מה מהדברים מתאים לבלוג שלך ומה לא.
המערכת של "בלוגר", מאפשרת מאז הקמתה התערבות ישירה באיפיון ועיצוב הבלוג בהתאם לצרכים הטכניים של מי שמנהל אותו, והיא הולכת ומשתפרת עם השנים ועם הטכנולוגיה והשימושים החדשים שצצים במדיום.
ניסיתי אין סוף וויג'טים, פיצ'רים וכלים שנועדו להעשיר את הבלוג בתוכן ולספק בו יותר אינטראקציה ועניין עם הקהל. חלקם הלכו ובאו, חלקם נשארו והפכו לאבן דרך. רוב הקוראים בכלל לא שמים לב לשינויים שלפעמים מושקעות בהן שעות ארוכות של תכנון, עריכה ואפילו קצת תכנות, אבל מה שתמיד מניע אותי לנסות זה הרצון להתחדש והסקרנות, וגם הידיעה שתמיד (או בעצם לרוב) אפשר לחזור אחורה למה שכבר היה.

6.      דע עם מי אתה מדבר
גם כשכתבתי פוסטים בנושאים מאוד שונים אחד מהשני, בעלי אופי שונה אחד מהשני, תמיד ידעתי מי נמצא בצד השני של השיחה. כי זה הרעיון בבלוג כפי שאני תופס אותו – שיחה. אולי אחת שמתחילה בפוסט אחד ארוך וחופר, ואולי היא התחילה בבלוג אחר או במקום אחר ברשת, אבל כל הרעיון מאחורי בלוג בעיניי, הוא ליצור חיבור בין הדברים שאתה אוהב וחשובים לך, לאחרים שאוהבים את אותם הדברים והם חשובים להם באותה המידה. בלי לדעת עם מי אתה מדבר, מתקבלים טקסטים כלליים מידי, ולפעמים "מסבירים" מידי – מה שהופך אותם לפחות קריאים ופחות מעניינים למי שכבר "חי את הנושא". אז החלטתי שאני לא עושה "הנחות" לאף אחד שקורא אותי. נותן לעצמי להתבטא בחופשיות מתוך הנחה שמי שקורא, לא התחיל לעסוק בנושא היום, בפוסט הזה (אלא אם כן זה משהו ממש ממש חדש). מודה, לא תמיד קל לעקוב אחרי, לא תמיד אני עושה את זה קל, אבל אני מאמין בלתת קרדיט לקוראים שלי, ומבין מראש שמה שיש לי להגיד ואיך שאני אומר את זה, לא אמור להתאים לכולם. לא כולם אמורים להבין, לא כולם אמורים להתחבר. הכל בסדר, מי שחשוב לי כאן זה אלו שכן.

7.      דע להגדיר הצלחה
בזמן שרוב הפלטפורמות ברשת גורמות לכולנו לשחק את משחק המספרים, מאוד מפתה למדוד הצלחה של פוסט או של בלוג בכמות האנשים שקראה והגיבה אליו, אולם בזמן שחשיפה ואינטראקציה הם שני פרמטרים חשובים, אסור להזניח את הפרמטר הלא מדיד מספרית "מי".
אם פוסט שלי בנושא מסוים הגיע לאנשים שהם בעיניי מובילי דעה בנושא, והם קראו והגיבו לו, או שיתפו אותו, מבחינתי זאת הצלחה. פחות חשוב ה"כמה", יותר חשוב לי שהחשיפה הקיימת של הפוסט או הבלוג מתקיימת בספירות התוכן הרלוונטיות ומגיעות לאנשים שבאמת יפיקו מהם תועלות או ימצאו בתוכן עניין.
הצלחה מבחינתי, נמדדת גם כשמישהו אומר לך פנים אל פנים: "שמע, אני אוהב את מה שאתה כותב בבלוג שלך", או "מאוד התחברתי לפוסט שלך בבלוג", ולא רק לרשמים המדידים במדיה הדיגיטלית.
הניסיון לימד אותי שככל שרודפים אחרי מספרים יותר גדולים, כך איכות התוכן יורדת בעיניי והשיחה הופכת להרבה יותר כללית והרבה פחות מחדשת. אותי ספציפית לא מעניין לטחון מים. אז הבלוג שלי מיועד לאנשים ברמת השיח שאני מצפה לה באופן אישי כאדם, ומי שלא מתאים לא, מוזמן להמשיך הלאה – באהבה.

8.      חשיפה ורלוונטיות
מעולם לא קידמתי את הבלוג שלי בתשלום בשום דרך, כבחירה. תמיד האמנתי ופעלתי על מנת שהתוכן שלי יגיע לאנשים שהוא מעניין אותם דרך חיפושים והמלצות. אמונה מלאה בכוח של תוכן להיות "ויראלי" בהגדרה היותר רגועה שלו – ואף יותר מזה: אני מאמין שאם התוכן לא מצליח לעבור בכוחות עצמו בין אנשים שהוא רלוונטי אליהם, זה כי הוא לא חזק מספיק. אז איזו סיבה יש לקדם אותו בתשלום? הרי אני לא מוכר כאן כלום.
עם זאת, כן עסקתי בלקדם את התוכן מהבלוג שלי, בערוצים מקבילים, דרך נטוורקינג. אז בהחלט תראו ממני פוסט בפייסבוק שמספר לכם שכתבתי פוסט חדש בבלוג, כי אני מאמין שלפחות חלק נכבד מהעוקבים שלי בפייסבוק, מתעניינים במה שאני כותב ובתוכן שאני משתף, גם במקום שהוא מעבר למה שפייסבוק מאפשר בהתנהלות שלו.
כן תראו בחותמת המייל שלי, קישור קבוע לבלוג ולפוסט האחרון, מאותה הסיבה בדיוק, וכן תשמעו אותי בכיתה או בשיחה פרטית מספר לסטודנטים שאני כותב בלוג ושיש שם פוסטים שיכולים לעניין אותם בהקשר לשיעור.
תמיד כשאציע תוכן מהבלוג שלי לאחרים, תהיה לכך רלוונטיות פרקטית אליהם. תמיד תהיה להם תועלת. תמיד אקפיד להבהיר להם את התועלת שיכולה לצאת להם מלקרוא את התכנים שלי. הנושא הוא אף פעם לא אני. הנושא הוא הם ואיך הם מתחברים לתוכן המדובר.

9.      תוכן שכיף לחזור אליו
אנחנו חיים בעולם מבזקי שכמעט ולא מאפשר לנו לחזור לאחור ולעשות השלמות של תוכן שפספסנו. כל-כך הרבה "קורה עכשיו", למי יש זמן לחקור את העבר ולחפש בהיסטוריה. אבל אני מודה, שעם השנים, יש פוסטים שעלו בבלוג, שממש כיף לי לחזור אליהם, ולקרוא אותם שוב. אולי בפרספקטיבה חדשה, אולי עדיין בדעה דומה, אבל ארוכים ומפורטים ככל שיהיו, אני מוצא את עצמי קורא אותם שוב ושוב.
מדי פעם, פוסט שנכתב לפני תקופה ארוכה, צף פתאום ברשימות הנתונים. כך אני יכול לראות שבשבוע מסוים, הפוסט ה"ישן" הזה, עבר סיבוב נוסף במעגלים של אנשים שמצאו אותו מעניין או רלוונטי אליהם, בלי קשר למתי הוא נכתב.
זאת אחת ההרגשות המספקות ביותר – לדעת שיש פוסטים שכתבת ותמיד יכולים להיות רלוונטיים, למרות התקופה, למרות הטכנולוגיה, למרות מיליון ואחד דברים שקורים במקביל.
כדי לכתוב פוסטים כאלה, יש צורך בחשיפה ואינטימיות ויש צורך בהעזה להגיד משהו שלא הרבה אנשים מוכנים להגיד. מה שמאפיין פוסטים כאלה הוא דווקא היותם יותר "פילוסופיים" ו"אישיים", ואני שמח ומודה לעצמי שכתבתי אותם. תמיד אשאף לכתוב כמה שיותר מהם.

10.  תגובות
אין ספק שמה שהכי מתגמל בלוגר, הן התגובות שהוא מקבל על הפוסטים שלו. תגובה אחת יכולה לעשות לך את היום, רק כי אתה פשוט יודע ש"אתה לא מדבר עם עצמך". אם למישהו היה מספיק חשוב להשאיר תגובה – אין מחמיא מכך, וזה ממש לא מובן מאליו להאמין שהרבה אנשים ישאירו לך תגובה או ייקחו חלק בשיח שרצית לייצר או לקחת בו חלק.
לאורך השנים, ניסיתי מנגנונים שונים מבחינה טכנולוגית, על מנת להפוך את השארת התגובות בבלוג לקלה ונוחה יותר לקוראים. ממערכת התגובות המקשה של בלוגר עצמו, דרך ויג'טים ופיצ'רים שמערבים רשתות חברתיות ועוד. בימים אלה, אתם יכולים לראות שבסיום כל פוסט בבלוג, מוטמע הפוסט שעלה לקדם את החשיפה שלו בפרופיל הפייסבוק שלי, כדי להקל על חברים ברשת החברתית החזקה והפופולרית בישראל, להשאיר תגובה מהפרופיל האישי שלהם.
אין מה לעשות, זירת השיח הפופולארית ביותר בישראל היא פייסבוק, ולצפות שישאירו לך תגובות בגוף הפוסט עצמו, זאת שאיפה נאה, אבל כמעט ולא ניתן להשוות בתוצאות. פחות תגובות בפוסט שבבלוג, הרבה יותר תגובות בפייסבוק. בסדר גמור. צריך לדעת לקבל את מה שאפשר איפה שאפשר ואיפה שנוח לקוראים, ולא להתעקש לחייב אותם להגיב איפה שפחות נוח להם. זה רק אומר שאת הנתונים צריך לאסוף מכמה מקומות ולא להתייחס רק לפוסט בבלוג עצמו ולנתונים שבלוגר מספק, אלא לשלב אותם בתמהיל החשיפה והתגובה מכל הפלטפורמות.
ואחד לשנה הבאה

11.  התמדה
בזמן שהמדיה הדיגיטלית ומדיה החברתית מתפתחות ומשתנות ללא הרף, וגם זירות עניין ושיח מרכזיות מופיעות ונעלמות, אני מוצא ערך עליון בבחירת פלטפורמה יציבה לבלוג אישי. בתחילת הדרך, לא יכולתי לדמיין את קופי2גו 10 שנים קדימה. לא ידעתי שמכל הזירות שניסיתי וכתבתי להם תכנים, דווקא הפלטפורמה הזאת, תישמר ותשרת אותי כל-כך הרבה זמן.
פתחתי "מראות" לקופי2גו בפלטפורמות שונות כמו "קפה דמרקר", ואתרי שיח ובלוגרים שונים, אבל תמיד מצאתי את עצמי חוזר למקום שאפשר לי את השליטה המלאה ביותר בתוכן שלי ובאיך שהוא מוגש.
במשך השנים, ההתמדה הזאת השתלמה, צוברת עבורי דירוג גבוה לפוסטים מסוימים במנוע החיפוש של גוגל, וכן משקפת אלי את הרלוונטיות לאורך זמן, של תכנים מסוימים שהתפרסמו בבלוג.
קופי2גו, תמיד יהיה הבית האמיתי שלי ברשת. במקום הזה, הקוראים תמיד יקבלו ממני את המיטב שיש לי להציע: עניין מעורר שיח, רלוונטי אליהם ומקום להביע את דעתם היכן שיקשיבו ויתייחסו אליה. התמדה בחוקיות הזאת, הופכת את הבלוג שלי למשהו שאני גאה בו ושמח עליו הוא גורם לי אושר, בעיקר כשהוא מועיל לאנשים אחרים ובשביל זה אני תמיד מוכן להשקיע.

ספטמבר 06, 2016

האם יוטיוב מת? - משבר ענק ברשת הוידאו החברתי הגדולה בעולם


בזמן בישראל עסוקים בחיים עצמם, ויוטיוב נחשב יותר ל"מחסן סרטונים" ולמדיה טובה להפצת פרסום, מתחוללת בו בימים אלה דרמה בקנה מידה בינלאומי, שעצמתה וההדים שלה עוד רחוקים מלהגיד את המילה האחרונה.


האמ;לק של הסיפור

 יוטיוב שינתה בלי להודיע מראש את התנאים לקידום מודעות ופרסומות וידאו, ו"החמירה" את הכללים שנכללים תחת הגדרת "תוכן לא הולם", לפוסטים שהיא מאשרת לקדם עליהם מודעות.

למעשה, בימים האחרונים, קיבלו אלפי בעלי ערוצי יוטיוב פרטיים, הודעות אוטומטיות מיוטיוב המצהירות שהסרטונים שלהם נפסלו למוניטיזציה, בגלל מילים גסות, הפרות זכויות יוצרים, הומור גס ואפילו נושאים שהם פשוט "שנויים במחלוקת".

המערכת עובדת כך שקודם כל הסרטונים נפסלים ממערכת הקידום, ואז בעל הערוץ צריך להגיש בקשה פרטנית ליוטיוב לכל סרטון וסרטון, על מנת לנסות לערער על ההחלטה.

ההחלטה שפגעה ישירות ביצרניי תכנים קטנים, שחלקם רגילים להתייחס אל יוטיוב כפלטפורמה חופשית מבחינת נושאי שיח וניסוח, גורמת לנפילה מאסיבית בהכנסות של יצרניי תכנים, שהתרגלו להרוויח סכומים נאים מהצפיות שהסרטונים שלהם זוכים להם בפלטפורמה.

וולוגרים ותיקים ופופלאריים ואפילו ערוצים מסחריים עצמאיים ביוטיוב, מצאו את עצמם לא רק מתמודדים עם ירידה משמעותית בחשיפות ובהכנסה, אלא גם במלחמה חסרת סיכוי מול מערכת הסינון האוטומטית של הפלטפורמה, על כל סרטון שסומן.

הסיבה שיוטיוב ערכה את השינוי, היא כמובן המפרסמים הגדולים, שדורשים מהפלטפורמה להקפיד יותר על ניתוב תכני הפרסום שלהם, לסרטונים חיוביים ו"נקיים", שלא יכולים להשליך ערכים שליליים על המותגים.
יוטיוב נכנעה מוקדם מידי למכניסי "הכסף הגדול" שלה, על חשבון קהילת היוצרים הפרטיים שהפכו אותה בסופו של דבר למה שהיא: רשת תוכן הוידאו החברתי הגדולה בעולם.

בזמן שהניסוח החדש של הגדרות ה"פרסום הידידותי למפרסם" ביוטיוב הוא אמורפי (במקרה הטוב) ומאפשר לפלטפורמה גמישות בבחירה של מה להוריד מהאוויר ומה לא, בקהילת יוצרי התכנים זועמים על שני דברים עיקריים: סתימת פיות, ובזבוז זמן קולוסאלי הנדרש להשבתם של מיליוני סרטים למערכת הקידום.

וולוגרים ותיקים, עדיין משתמשים ביוטיוב על מנת להפיץ את המסר על הפגיעה בהם, ומציינים שנגד חלקם ננקטו פעולות ספציפיות אף מעבר לכך, כמו למשל הפסקת הופעת הסרטונים שלהם בזרם החדשות של המנויים שנרשמו אליהם, אפילו ללא קשר לפרסום.


נתיב עוקף יוטיוב

חשוב לציין, שהפרסום ביוטיוב מורכב בהרבה מקידום ממומן דרך מערכת הפרסום הרשמית של האתר.
ערוצים פופלאריים רבים, בנויים על מודל מסחרי שמכניס להם כסף באופן "עוקף יוטיוב", כלומר, על ידי שילוב של עידוד לרכישה ישירה של מרצ'נטייז מהערוץ, או הכלה של ספונסרים (תוכן שיווקי ממומן) בגוף הסרטונים שלהם.
מי שאין לו מערך כזה של הכנסות, נפגע אפילו יותר.

יהיה קשה למצוא את התכנים שקשורים במלחמת הקהילה מול המהלך הזה, בגלל הקשר ההדוק בין יוטיוב וגוגל, ורוב הגופים הרשמיים שמדווחים עליו, נוקטים משנה זהירות כדי לא "לעצבן" את פלטפורמת הפרסום הגדולה בעולם.

בשורה התחתונה, אם הגישה של יוטיוב תנצח, והפלטפורמה אכן תתנקה מכל התוכן הקיצוני, ההומוריסטי והביקורתי שהיא מכילה, על כל גווניו, על חשבון יצרני התכנים הוותיקים והפופולאריים, יקרה על פי התחזיות, מה שלרוב קרה ברשת במקרים כאלה – יוטיוב פשוט תוחלף בפלטפורמה אחרת.
זה אמנם נשמע לא סביר, אבל אם יש משהו שהגולשים מוכיחים בעקביות ברשת, הוא ש"סתימת פיות", ועוד בשם המסחריות והקפיטליזם, היא משהו שהם אינם מוכנים לעבור עליו לסדר היום.

עד היום, יוטיוב היתה בין הפלטפורמות המובילות המאפשרות לגולשים פרטיים להרוויח כסף על תכנים איכותיים ופופולריים שהם מיצרים, האם הכניעה שלה למפרסמים הגדולים מעידה על סוף עידן או כישלון המגמה? ימים יגידו. 

בינתיים, אני ממליץ לכל מי שיוטיוב הוא חלק משמעותי מעולם התוכן המקצועי שלו, לעקוב אחרי ההתפתחויות ולשים לב לשינויים, גם בעמודי ההדרכה הפנימיים של הפלטפורמה, וגם אצל הבלוגרים הפופולאריים שיצאו נגד ההחלטה, לא רק ביוטיוב, אלא דווקא בנוכחויות החברתיות האחרות שלהם, כמו למשל פייסבוק וטוויטר.

בשולי הכותרות, 

יוטיוב היא אחת הפלטפורמות הדינאמיות ביותר בעולם המדיה החברתית. שינויים נערכים בה בקצב מסחרר, ומשפיעים כל הזמן על התוכן הנמצא בה ועל החשיפות. הגיוני שימצא פיתרון ביניים שיאפשר ליוטיוב להגיע לעמק השווה המרצה גם את המפרסמים וגם את יצרני התוכן הקטנים, אבל בינתיים, אנחנו עדיין בלב הסערה וימים יגידו לאן ינשבו הרוחות.


מה דעתכם: האם יוטיוב צריכה להיכנע למפרסמים הגדולים, או להתייצב ליד יצרניי התוכן העצמאים שלה?
יש לכם תחזית איך כל זה יגמר? אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם.


קישורים:

דף ההסבר הרשמי של יוטיוב - הנחיות ליצירת "תוכן ידידותי למפרסם" (עברית)

שני סרטונים לדוגמא שיאפשרו לכם לקבל קצת יותר פרטים:



יולי 28, 2015

מבוא לטכניקות כתיבה ו"כתיבה משוכללת":

10 יסודות לפיתוח, העשרה ושכלול יכולת ההבעה בכתב


"הכותב המשוכלל", מבין שכתיבה, כמו כל כישרון או יכולת אחרים, ניתן לפתח בעזרת כלים "טכניים" אשר משפרים את האפקטיביות של יכולת ההבעה והשגת המטרות מהטקסט שנכתב. 

ככל שנצבור מגוון רב יותר של כלים טכניים, נעשיר את "ארגז הכלים" של הכישרון שלנו ונאפשר לעצמנו יותר בחירה ודיוק בהגשת התכנים שאנחנו מעוניינים לשתף בהם אחרים..

טכניקה בשירות הרגש: משמעותו של המושג "כתיבה טכנית", אין בכוונתו לרמז על כתיבה ללא רגש, או שלא מתוך השראה – בדיוק להיפך: הכלים הטכניים משרתים את ההשראה והרגש ומאפשרים לדייק אותם ולהשיג עבורנו ככותבים, את התוצאה הקרובה ביותר למה שאנחנו רוצים להביע.

התאמה לקוראים: עוד סיבה המרכזית לשימוש בכלים טכניים בכתיבה, היא פיתוח היכולת להתאים את הטקסטים שלנו לקהלי מטרה ספציפיים ולהשגה של מטרות וכוונות מוגדרות מראש, שאנחנו רוצים להעביר להם באמצאות הטקסט שאנחנו כותבים.

פוסט זה סוקר עשרה כלים בסיסיים וחשובים, אשר תשומת לב ותרגול שלהם, יכולה לשפר באופן משמעותי את יכולת הכתיבה:

1.      משקל / קצב / מקצב (מספרים וחזרות)

המוח שלנו פועל על פי תבניות שהוא מפתח, ומידע מתובנת, נצרך יותר בקלות.(תודו שלפני שהתעמקתם, עברתם על רשימת הכותרות הממוספרות של הסעיפים בפוסט הזה – זה בדיוק זה).
יצירת תבנית טקסט מבוססת משקל, יכולה להתבטא בכמות מילים קבועה במשפט, במילה שחוזרת תמיד במיקום קבוע כל מספר מילים ובהתייחסות לכמות ההברות או הצלילים בשורת טקסט, ביחס לאלו שסביבה.

השימוש ב"כתיבה במשקל" יכול להיות מגוון. החל מיצירת תבנית אורגנית אחת לכל הטקסט (התבנית יכולה להיות מורכבת ממספר תת-תבניות), או משחק בין משקלים שונים, על פי צורך ותחושת הכותב.
משקל משחק תפקיד חשוב ביצירת רגש, במיוחד כאשר הטקסט עובר ממדיום של קריאה, למדיום של שמיעה. זאת מפני שלא כל הקוראים רגישים לזהות משקל כאשר הם רואים טקסט כתוב.
בטקסטים חזקים במיוחד, המשקל והמקצב מגיעים גם לאלו שלא היו חושבים לזהות אותם באופן טבעי.

2.      טונציה ומצלול

כאשר אנחנו קוראים טקסט, אנחנו בדרך כלל מצמידים לו בראשנו קול, על מנת להשתמש בטונציה להבין את הקשר הדברים. הטונציה היא התרגום הרגשי שלנו להגשת הטקסט והכרחי לצורכי ההבנה. 
טקסטים "חסרי טונציה" (אין דבר כזה באמת, הכוונה לטונציה מונוטונית ו"ריקה מרגש"), אנחנו נוטים לשכוח בקלות, ורובנו נתעלם מהם לחלוטין. כנ"ל לגבי טקסטים שהטונציה שלהם מרגישה "מזויפת".
ניתן להשפיע ולקבוע את הטונציה שהטקסט משדר, על מנת לכוון את הקורא לטונציה ספציפית.
בטקסטים שאמורים להניע את הקורא לפעולה ספציפית (או אפילו סדרת פעולות), יש לטונציה תפקיד משמעותי במיוחד.

אם ניתן בקלות להשליך על טקסט מסוים מגוון גדול של טונציות, משמעותו שהטקסט יכול להשפיע על קשת גדולה של רגשות, איך אינו מסוגל לכוון באופן ספציפי לאחד מהם.
אחד מהכלים שעוזרים ביציקת טונציה ספציפית לטקסט הוא המצלול - הדרך שבה נשמע (קולית) הצליל שמבטא את המילים.

מצלול יכול להיות חותך, קוצץ, נוקב, מחבק, מלטף, מטלטל וכו'... כלומר, התיאור של מצלול מתייחס לפעולה, ובחירה במצלול מתאים חייבת להתייחס לפעולה מתאימה מבחינה דימויית. מי אמר מורכבות ולא קיבל.

שימוש נוסף במצלול יכול להיות שימוש במילים אונומטופאיות – מילים שנשמעות כמו "חיקוי" צליל פעולה הקשורה בהן ישירות (או מושלכת עליהן).

שימוש במצלול אחיד, או קבוצת מצלולים הרמונית, יכולים לתרום לאורגניות של כל הטקסט.
גם שימוש של שבירה חדה בין מצלולים יכולה להיות אפקטיבית על מנת לסמן לקורא מעבר בין טונים שונים בזמן הקריאה.

התנועות
 A/ E/ i/ O/ Uמשפיעות אף הן על המצלול. למשל: טקסט שיכלול בתוכו הרבה מילים מנוקדות בחיריק, יכול בקלות לעבור כטקסט "צורמני", וכו'...

לתנועות אלו גם כדאי לשים לב במיוחד כשהטקסט נכתב לשירה על פי לחן, מפני שהגרון האנושי דורש מאמץ שונה עבור כל אחד מהם. למשל: שימו לב שברוב השירים ה"פומפוזים" שמכילים תווים גבוהים, הנטייה היא לסיים את השורה הטקסטואלית עם הצליל "
i" (אי) – זאת מפני שבאוקטבות גבוהות, יותר נוח לנו לבטא צלילים גבוהים בתנועה הזאת, או לפחות ב"תנועה פתוחה" (כלומר תנועה שפותחת פיסית את הפה כמו "O" ו-"A")

3.      חריזה

אמורה להיכנס תחת הסעיף של "מצלול", אבל דורשת לדעתי התייחסות קצת יותר פרטנית:
כמובן שחריזה אינה מתאימה לכל טקסט.
טקסט שבוחר לעשות שימוש בחריזה, עושה גם הוא שימוש ב"מוסיקאליות" של האוזן שלנו ועוזר לנו לספוג את התוכן שמועבר לנו דרך סימטריה צלילית.
חריזה יכולה להיות "מסודרת" (לרוב מתייחסים בחריזה לנוסחאות מתמטיות לחלוטין, כמו
AA ABAB וכו')
אך גם זיגזוג או גיוון בסדר החריזה, יכול לשרת טקסטים מסוימים.
כדאי לשים לב, שהחריזה לא "הולכת לאיבוד" בתוך מבנה כאותי מידי.

"חריזה מדויקת" - מתייחסת לשלושה פרמטרים: משקל (מילים בעלות משקל זהה), תנועה (
A/O/E/i/U) וצליל (י-ה-לו-ם / ל-ח-לו-ם).
חריזה אינה מחויבת לכתיבה זהה, וכך למשל יכולות מילים שנשמעות אותו הדבר אבל נכתבות באותיות שונות, (ת/ט ב/ו וכו'...) להיחרז ללא התנגדות "מוסיקאלית" של המקשיב.

"חריזה קרובה" - מכאן העניינים מתחילים להיות "חופשיים יותר". חריזה קרובה מאפשרת "להתפשר" על אחד או חלק מהפרמטרים של "חריזה מדויקת". היא יכולה להשתמש בצליל "דומה", להתעלם מהמשקל או לשנות אותו בכוונה וכן להשתמש בצלילים "קרובים" או צלילים שברמה הכתובה אינם מתחרזים אולם יכול להיות להם אופן ביטוי קולי (בתוך מילה מסוימת) שיכול להישמע קרוב יותר לצליל המקורי שנחרז.

כותבים שאינם בעלי "אוזן מוסיקאלית", מתקשים יותר בחריזה. לכותבים כאלו כדאי להקפיד על בדיקה מדוקדקת של הפרמטרים באופן טכני, אם ברצונם להשיג את התוצאה שהם מבקשים.
כתיבה בחריזה "קלוקלת" יכולה להעיד על חוסר המוסיקאליות של הכותב. לחריזה כזאת יכול להיווצר אפקט נלעג שמרחיק את הקורא רגשית מהטקסט.

4.      אוצר מילים / דיאלקט / סמנטיקה / קלישאות

בזמן שתבניות עושות את חלקן בעזרה לספיגתו של טקסט, הן גם יכולות בקלות לגרום לנו לדלג עליו, או לא להתעמק בו, כשאנחנו מזהים דרכן מידע "מוכר מידי", או במילים אחרות, כשאנחנו מסיקים שהטקסט לא יחדש לנו כלום. זה לא חייב להיות נכון, אבל חלק מזה נובע משימוש באוצר מילים מצומצם, שימוש בקלישאות והיצמדות לדיאלקט (סביבת ביטוי ספציפית) שנראה ונשמע כמו הרבה טקסטים אחרים שכבר קראנו.

אוצר מילים רחב, מאפשר לייצר טקסטים שלא חוזרים על מילים ובכך מחייבים את הקורא להתעמק יותר בטקסט ולהשקיע יותר ריכוז על מנת לעקוב אחריו. (תחושה שאסור לדלג על שום דבר).
לצד ההמלצה לשימוש באוצר מילים רחב, כדאי לשים לב שנעשה שימוש במילים שהקוראים המיועדים יוכלו להבין, אחרת, מגוון ככל שיהיה, הטקסט ישאר לא ברור.

דיאלקט – בחירת שדה סמנטי ברור, המכיל מונחים בעלי משמעות ספציפית (לפעמים נוספת על המקובל) לקבוצת אנשים העוסקים בתחום ספציפי (לאו דווקא מקצועי).
שימוש בדיאלקט יכול לכלול את המילים והביטויים שמובנים למי שהטקסט מופנה אליהם, להעביר להם ב"קוד" משמעויות מדויקות ואף למשוך ולסקרן "חוץ תחומיים" פנימה (או להשאיר אותם לגמרי בחוץ).

קלישאות – בזמן שקלישאות הן אמיתות שחוקות שיש להן בסיס אוניברסלי ברור, השימוש בהן בתוך טקסט יכול להגביל מאוד את האפקטיביות שלו. העין האנושית מזהה קלישאות כמשהו לדלג מעליו (כי זה מובן מאליו), וטקסטים שמטרתם לחדש או לרתק, ירצו להימנע משימוש בקלישאות, בדיוק מהסיבה הזאת.

ניתן להשתמש בקלישאות במקרים שבהן הן "נדרשות", אולם עדיף למצוא דרך אחרת להעביר בדיוק את אותו מסר במילים אחרות.
עוד שימוש בקלישאות הוא דווקא בשבירתן – כלומר, ניצול נוסחה מילולית שבמקור היא קלישאה, על ידי שינוי שלא פוגע באסוציאציה המיידית לביטוי המקורי.

5.      זיקוק והידוק


זיקוק ומילים מיותרות – בעקבות הצורך שלנו כקוראים, לצרוך את המידע באופן הקצר והמזוקק ביותר, אנו מעדיפים טקסטים שמכילים כמה שפחות מילים.

במקרים רבים, תהליך הכתיבה מכיל "פיגומים" (חלקים שעוזרים לנו להתכוונן, אבל מיותרים בטקסט הסופי). את ה"פיגומים" האלה, בדמות מילים לא נחוצות, או אפילו משפטים ופסקאות שלמים שאינם נחוצים, אפשר להסיר על מנת לאפשר לטקסט להתגבש אפילו יותר מהרגעים בו נכתב.

למשל: המילה "אני" ומיד אחריה פועל בגוף ראשון יחיד, לרוב ניתנת להסרה, כי הפעולה כבר כוללת בתוכה את הפועל (לדוגמא: אני כתבתי = כתבתי).

סדר הופעת המילים – בתחביר "תיקני", יש חוקים או לפחות מגבלות לסדר בו אמורות להופיע מילים בתוך משפט. היכרות עם התחביר ה"תיקני", מאפשרת משחק יחסים חדש בהכוונת הדינאמיקה של העברת רגשות ומסרים.

"שבירה תחבירית" מכוונת, יכולה להציע תיעדוף חשיבויות מדויק יותר אצל הקורא.
(לדוגמא: האמא לא היתה בבית / לא היתה בבית, האמא).

הידוק טקסטואלי - משמעותו מתן דגש על ספציפיקציה בבחירת המילים המדויקות וה"נכונות" ביותר לכותב (סוביקטיבי), לצורך העברת מסרים ורגשות מסוימים. המשמעות היא התרחקות ממושגים כלליים ופריטה ישירה על נימים מדויקים על פי בחירת הכותב. (לדוגמא: אהבה ו"אהבת אם"  - יקבלו יחס שונה לחלוטין מהקורא. דוגמא נוספת: "פיסית" ו-"ידנית").

6.      רווחים (spaces) ושני סוגים של סימני פיסוק

רווחים וסימני הפיסוק, שכולנו מכירים משיעורי חיבור והבעה, הם כלי שימושי ומגוון בטכניקה של כתיבה.
כדאי להבחין בין סימני פיסוק שתפקידם לסמן לקורא "איך לנשום" – חשיבות גבוהה להשפעה עמוקה על יכולת הספיגה ועל הרגש (כמו למשל פסיק, נקודה, מקף וכו'), וסימני פיסוק שתפקידם להשפיע ישירות על הטונציה והרגש (סימן שאלה, סימן קריאה).

שימו לב: בסימן שאלה אפשר לעשות שימוש גם בתור "שאלה טריוויאלית", כלומר שאלה שאינה באמת שאלה. במקרים כאלה, לניסוח תפקיד חשוב בהעברת המסר כי עליו להתחשב ברגש הספציפי שיוצר סימן שאלה מסוג זה (אולי אפשר לקרוא לזה במקרים כאלה "סימן תשובה").

עוד משמשים סימני הפיסוק להכתבת קצב הקריאה ובאפשרותם להשפיע ישירות על אלמנט ה"משקל".

ריווח נכון של הטקסט, מקל על העין לקרוא אותו. כך למשל אנו נוטים לוותר על קריאת "גושי טקסט" דחוסים ומעדיפים לקרוא טקסטים "נושמים" ומרווחים יותר.

רווחים יכולים לייצר אפקט רגשי ישיר, כתוצאה מיצירת השהייה מתוזמנת ומתוכננת באופן ספציפי.

7.      אורך שורה ושבירת שורה

למקום בו נשברת או נגמרת השורה יש אפקט משמעותי בצריכת הטקסט.
מעבר להעדפת העין האנושית לצרוך טקסטים בשורות קצרות (6-15 מילים בשורה), כאשר טקסט רוצה להעביר מסר, השבירה הלא מתוכננת שלו יכולה לייצר מסר הפוך או שונה לחלוטין (ובעקבותיו רגש מתאים) לפני המשך הקריאה, או הבחירה אם להמשיך לקרוא.
שימוש מודע בשבירה או סיום שורה, חייב לקחת בחשבון את מגבלות הזירה והכלי הספציפי שבו מוגש המסר. (לדוגמא: האם אתם יודעים כמה תווים יש בשורת פוסט רגילה בפייסבוק לפני שהיא נשברת וגולשת לשורה הבאה? האם יש הבדל במספר התווים הזה כפי במופיע הפוסט אצלכם בפרופיל ואיך שהוא מופיע בזרם החדשות של החברים שלכם? איפה נשברת השורה הראשונה של הודעה פרטית בפייסבוק? כמה תווים נכנסים בכותרת נושא של מייל? וכו'...)
כמו כן, שבירה מכוונת של טקסט (מכונה גם "גלישה"), מאפשרת העברת מסרים מורכבים יותר (למשל: מסר בשלבים), כל עוד היא נעשית במודע, מתוך תכנון בהקשר אל התוכן עצמו.
(לדוגמא:
  זהו יום ההולדת
שלי.)

8.      שם הגוף.

 לפעמים בתהליך הכתיבה, אנחנו לא מבחינים כשאנחנו עוברים באותו הטקסט בין שמות גוף. 
מיחיד לרבים, מזכר לנקבה
– מעברים כאלה, יכולים בקלות לבלבל את הקורא, וליכול לאפשר לו "לנתק" את עצמו (האני שלו) מהטקסט והמסרים שהוא מעוניין להעביר.
כדאי לשים לב לכל המקומות בטקסט בהן נשמע קול הדובר (יחיד/רבים, זכר/נקבה) ופעולות שנגזרות מכך) ולהקפיד על אחידות.

אותו הדבר כשמדובר בנוכחות ה"נדבר" בטקסט – כלומר, מי שהטקסט מיועד לו (יחיד או רבים, זכר נקבה).

ראוי לציין כי דינאמיות השפה מאפשרת במצבים מסוימים חריגות, שינויים ותיקונים ל"כללי הניסוח התקניים", כמו למשל צורת הרבים בנקבה במילת ציווי, שהיום מיוחסת לה ארכאיות ולרוב מוחלפת בצורת הציווי לרבים בלשון זכר. (לדוגמא: באנה / בואו)

9.      זמנים. (בעיקר בצורת הפועל)

טכניקת כתיבה מאפשרת לשלוט בממדי הזמן התחושתיים החולפים במהלך קריאת טקסט. 
בדומה לאחידות "שם הגוף" (סעיף 8), גם ל"אחידות הזמן" משמעות חשובה באורגניות של הטקסט.
בשפה העברית קיימים שלושה סוגי זמנים: עבר/הווה/עתיד, בעוד שבשפות אחרות, קיימים סוגי זמנים נוספים כמו למשל "הווה מתמשך". 
מתוך רצון "לתרגם" את הזמן הנחוץ לעברית, אנו יכולים בקלות להגיש ניסוח מבלבל, בעיקר למי שמוגבל להיכרות רק עם השפה העברית.

טקסט מורכב יכול להכיל ולשלב מספרי סוגי זמנים, אך עליו לעשות זאת במודע ותוך הקפדה ועל הובלה מודעת של הקורא על "ציר הזמן" ההקשרי לתוכן. צירי זמן עמוסים ומסובכים, מקשים על הקריאה ודורשים מהקורא יותר ריכוז ותשומת לב.

10.  כוונה, מוטיב ואווירה

כיוון שהרגש זוכר יותר טוב מהרגש, לאווירה הכללית הנוצרת מקריאת הטקסט האורגני, משמעות חשובה ביותר. הכוונה של האווירה הזאת מתאפשר באמצעות כלים כמו "מוטיב" ו"כוונה".
המוטיב הינו שימוש טכני במסגרת אחידה מבחינת אופי סמנטי, ניסוחי, משקלי, מצלולי (וכו').
כמו כן, המוטיב יכול להיות רגש או מסר ספציפי המוצאים דרכי ביטוי אחידות (מעולם אחד ספציפי), במגוון דרכים בתוך אותו הטקסט.
למרות שבזמן הכתיבה, אנחנו לא תמיד מודעים לכוונות ולמטרות שלנו מהטקסט שאנחנו כותבים – לפני ההגשה שלו לקוראים, מומלץ לוודא שכן נדע זאת ושאכן הטקסט שלנו משרת את הכוונה והמטרה שאנחנו רוצים. במידה וישנו מקום לפרשנות רגשית או מילולית אחרת, זה בדיוק השלב לערוך בטקסט את השינויים המתאימים על מנת לדייק אותו.

נכון, המטרה יכולה להיות גם "שכל אחד יבין בדרכו" – אבל עדיף לבחור בכוונה הזאת במודע ולא פשוט להניח לה לקרות מעצמה, על חשבון מטרה מועדפת אחרת.

אם יש לכם כלים, דגשים או נקודות דגש משלכם בנושא כתיבה טכנית, אשמח אם תשתפו בתגובות.
אשמח לדעת מה חשבתם על הפוסט, וכן אם תשתפו אותו עם מי שנראה לכם שהוא רלוונטי עבורו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

גם כותבים מנוסים, אשר לא למדו רישמית "כתיבה" מימיהם, אינם משערים לפעמים כמה כלים טכניים עומדים לרשותם בשירות הכישרון הטב...
Posted by MichEal Amir Myx on Tuesday, July 28, 2015

ספטמבר 08, 2012

הגשת תוכן ברשת – לא מה שחשבתם

Copier-Coller

איך הפכה הפלטפורמה בעלת הפוטנציאל היצירתי הגדול ביותר, לחוות שכפולים מתישה ומשעממת?זה לא שהרשת חסרה בתכנים מעניינים, עצם ההגשה שלהם, ברוב המקרים, אינו נכון במהותו. בזמן שהצרכן הופך יותר ויותר חסר סובלנות, וצורך את התכנים שלו בהבזקי זמן קצובים ומתקצרים, רוב ספקי התכנים ברשת מרשים לעצמם להיות "ברי התעלמות", במידה כזאת, שנדמה כי קל להבין את התסכול הרווח, אצל בעלי תכנים שהשקיעו את נשמתם באתר, ולא מבינים מדוע הגולשים אינם נשארים בו יותר מכמה שניות.

כמו כולם, זה הדבר הכי שכיח בעולם.

505705647_8b6581b4e7_bבמשך שנותיי כפרסומאי דיגיטל, נתקלתי רבות בלקוחות שהגיעו אלי עם בקשה לעשות קמפיין מוצלח "כמו של המתחרה".
מצבים כאלו, הובילו את הלקוח למיצוב שבשפה מקצועית אנו קוראים לו "me to" (גם אני), ולמעשה בחירה כזאת לא רק עוזרת להתעלמות קהל המטרה מהלקוח עקב החוסר בחידוש, היא גם גורמת לו להבין שהמותג הזה בעצם מחקה את המותג המוביל באמת. שגיאה שקשה לחזור ממנה, אחרי שנעשתה.

אבל לא רק מפרסמים רוצים לשחזר "הצלחה" של מתחרה אחר. גם בעלי אתרים עושים את זה, ולמעשה הנזק האמיתי לרשת נגרם מכל השירותים האוטומטיים הקלים לתפעול, העוזרים לאנשים לא מיומנים לבנות אתר "בקלות ובמהירות" ללא צורך בידע בתכנות.

אותם אתרים, אשר פועלים על עיקרון ה"טמפלטים", דוגמאות איפיון מוכנות מראש, ונוחות להתאמה אישית, הם מבחינתי שורש כל הרע, מפני שהם מאפשרים רק מחזור רעיוני, תוך הרגלת הגולש לתזרימי קריאה קבועים, שקל להתעלם מהם לאחר הכירות בסיסית.

אם אתר של כל מאמן אישי, יראה כמו כל האתרים האחרים של מאמנים אישיים, ואתר של חנות ברשת, יראה כמו כל אתר של חנות ברשת, וכו'... אנחנו בעצם יוצרים מצב שקל לגולשים להתעלם מהכל.

אבל אתרי הטמפלטים אינם המזיקים היחידים לתפיסה הטבלתית הרווחת של איפיון אתר.
עם כמיליארד גולשים בפייסבוק, בלמעלה מ-85 שפות, גם הפלטפורמה הזאת מכתיבה לעולם "איך תוכן צריך להיראות".

כשפייסבוק קובעת היכן נמצא כפתור הבית ואיך הוא נראה, מה הגודל של תמונת התדמית ומה מותר ומה אסור להראות בה, ואיך מחולק התוכן בתוך הזירה האישית והמקצועית שלכם, היא בעצם רומסת את היכולת שלכם לייצר פלטפורמה שהאינטראקציה עם התוכן שלה היא בלתי צפויה או מפתיעה בדרך כלשהי.

זו הסיבה, שבעוד אתם מרכזים את רוב הפעילות החברתית שלכם בפלטפורמה כמו פייסבוק, חשוב לזכור שחוויית צרכן אמיתית, אפשר לתת ללקוחות שלכם באתר שלכם, שצריך להיראות ולהרגיש כמו משהו אחר לחלוטין – מפייסבוק, מהאתרים של המתחרים שלכם, מהאתרים של חברים לקטגוריה.

בידול=זכירות, ובתוך רוב הפלטפורמות ה"קלות לתפעול" הקיימות היום בשוק, רובן בחינם, הסיכוי לבידול דרך אפיון צריכת תוכן חדשנית, הוא אפסי.

להחיות את סקרנותו של הגולש

534417_10151203301374669_786893674_nכולנו גולשים ברשת, וכולנו מכירים היטב את הקריאה המרפרפת. העין שלנו חולפת על פני גושים גדולים וקטנים של טקסט, מסננת מילות ומשפטי מפתח, גונבת אל התמונות – ואז חוזרת לטקסט, או שלא.
אם לא תפסו אותנו, מגנטו אותנו, אם לא הבנו תוך רגע שמה שיש למקור התוכן הזה להציע יחדש לנו – אנחנו עוזבים כהרף עין. ללא דיון. ללא חרטה. ללא זיכרון שכלי או רגשי.

צרכן המידע החדש החי בעידן הדיגיטלי, התרגל לצרוך טקסטים בכמויות אדירות, אך הוא צורך אותם במנות מזעריות, המתמצתות עבורו את המסרים אשר מבינים כי זמן תשומת הלב שיזכו לו (במידה ויזכו) יהיה קצרצר.
כאשר זירת התוכן אינה מאפשרת לצרכן המידע את התקציר, הצרכן עושה זאת בעצמו על ידי סריקה מהירה וכמעט פאסיבית של התוכן. במצב כזה, קל לדלג על אבחנות דקות ודיוק מסרים.

צרכן תוכן שיגיע לאתר שבו התוכן אינו מסודר באופן קונבנציונאלי, יאלץ לחקור את האתר ביותר תשומת לב. הוא לא יוכל לרפרף, מפני שהאתר לא יאפשר לו בכך שלא ישמור על מיקומי טקסט קבועים או מוכרים.
אתר שיחייב את הגולש לפעול עם העכבר ולחשוף תכנים ואינטראקציות חוויות, על מנת לצרוך את תכניו, ישאיר אצל הגולש חוויה זכירה בהרבה.

עולם של אפשרויות בלתי נגמרות

הבעיה היא לא שזה כבר לא טרנדי לייצר אתרים שיאתגרו את הגולש, או אפילו להפך - יאפשרו לו תנועה יותר זורמת וטבעית בתוך התכנים של האתר בו הוא משוטט. הבעיה היא שרוב הציבור אינו מודע לאפשרויות הקיימות, והינו מונחה באופן אגרסיבי להאמין שהפתרון נמצא ברשתות החברתיות – כמו פייסבוק למשל, וכי כל עוד הוא נמצא במקום שבו "כולם נמצאים", הוא בסביבה בטוחה ויעילה. שתי הנחות מוטעות מיסודן.

208832_343941962352684_405823648_nאני לא אומר לכם לעזוב את הנוכחות שלכם בפייסבוק, אני רק אומר שאם אתם באמת רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, נקו את התנאים המגבילים שמציעה הפלטפורמה, ועברו לפעול בסביבה שתאפשר לכם לעשות מה שאתם רוצים – לא מה שמוכתב לכם.
אתם לא חייבים לוותר על האלמנט החברתי. למעשה, בכל אתר יצירתי שובר מוסכמות תוכלו לשלב תוכן חברתי ואלמנטים חברתיים כמו "פייסבוק סושיאל גרף" ואפליקציות של גוגל, טוויטר וכו'.

לאלה מכם שחוששים מהשינוי הדרסטי ומהעזה מרחיקת לכת מידי עבור הקהל הקיים, אענה משהו שכדי לזכור - זה לא שחור או לבן. לא חייבים לשנות את כל האתר ביום אחד. אפשר להוסיף אלמנטים מעניינים, אפשר לבדוק, לשאוף לאתר מעניין ודביק יותר – פחות צפוי. אפשר גם לבדוק מה הגולשים חושבים על השינויים, אילו שינויים יש להם להציע – לערב אותם ביצירת הזירה שבה יהינו יותר לתקשר אתכם.

שיפורים מידיים

milky-way-reflection-216216-466-700גם אם אתם עובדים בתוך תוכנה או זירה דיגיטלית כמו ג'ומלה או בלוגר או google sites או כל דבר דומה, עצרו רגע לחשוב, ובדקו עם עצמכם את התשובות לשאלות הבאות: האם לקחתי את הדוגמא לאתר שלי מאתר אחר שאהבתי? האם יש עוד אתרים בקטגוריה שלי שנראים ומאופיינים בדיוק אותו הדבר? האם התפריט הראשי שלי באתר נראה ומחולק כמו תפריטים באתרים אחרים? האם זרימת התוכן באתר שלי באמת מעניינת, כלומר, אם אני הייתי הצרכן הישיר – האם באמת הייתי מתעכב על התכנים? האם עשיתי את זה מתישהו באתר של מישהו אחר שאצלו אני הצרכן? מה היה האתר שהכי אהבתי לשהות בו כצרכן? מה גרם לי לשהות בו הרבה זמן? האם אני יכול לקחת אלמנטים קונספטואליים מאתרים שאהבתי לשהות בהם, וליישם אותם אצלי באתר?

שימו לב: עליכם לעשות הפרדה מלאה בין החלק המקצועי/שיווקי שלכם, לחלק הצרכני שלכם. השיטה הזאת לא תעבוד אם תמשיכו לחשוב כמו מפרסמים.

אתם יכולים להוציא את האתר שלכם מן השעמום והבנאליות. אתם יכולים להפסיק לקחת את התעניינות הגולשים כ"מובנת מאליה", בזמן שאתם בעצמכם יודעים שכצרכנים אתם מתעלמים בקלות מאותו הדבר בדיוק.

אל תתנו לפלטפורמות מסוימות להגביל אתכם באיך שאתם רוצים להציג את התכנים שלכם. חפשו את המקום הנכון שיאפשר לכם לעשות כל מה שאתם רוצים, ולא רק להסתפק ב"מה שאפשר".

הבנת חשיבות אפיון הגשת התוכן באתר, הינה קריטית כמו הבנת חשיבות הידיעה המקצועית בבניית התוכן עצמו. רק חיבור מלא בין הצורך הצרכני בגירויים וערך מוסף לבין הצורך הפרסומי להטמיע כמה שיותר מסרים ולייצר כמה שיותר נאמנות צרכנית או חברתית, יפיק עבורכם תוצאה מקסימאלית באמת מהנוכחות שלכם ברשת.

ינואר 17, 2012

בלוגר בלוגר תרדוף – מחשבות על פניה נכונה למובילי דעה ברשת.

 

38060A  FOR RENT SIGN    48/240/CS     .29אנחנו חיים ב"דור המולטי". ככה קורה פעמים רבות שאנחנו פוגשים אנשים שונים – בכובעים שונים אותם הם חובשים בחיים. הפוסט הזה נועד להפגיש בין שלושה כובעים בגרדרובה האישית שלי: כובע הפרסום, הכובע הדיגיטלי והכובע של הבלוגר. פשוט כי נראה לי שהגיע הזמן שהם יפגשו.

במפגשים מקצועיים שונים, יצא לי להיתקל, בעיקר בקרב אנשי יח"צ ופרסום, ביחס לא נכון ותסכול מחוסר השגת תוצאות עם מי שמכונים היום "מובילי דעה ברשת".

אנשי יח"צ, עם ניסיון רב בעולם ה"מסורתי", לא תמיד מצליחים להבין מדוע בלוגרים, למשל, דורשים יחס שונה בתכלית מזה שדורשים עיתונאים במדיה המסורתית.

בדיוק מאותן סיבות, הרבה אנשי פרסום (בעיקר מתחום המדיה והאסטרטגיה) נוטים להתייחס אל הבלוגרים בעיקר בתור "מדיה" – אמצעי להגיע לקהל מסויים, שהבלוגר, במקרה הזה הוא רק החולייה המתווכת בדרך אליו.

כבר ניתקלתי בעבר בהצעות לפרסם בבלוג שלי, ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מוותר על התענוג. אפילו כשהתמורה היתה מכובדת, (ולרוב היא ממש לא...).

בפוסט הזה, הייתי רוצה להכניס אתכם לראשו של בלוגר או "רכז קהילה", ולעשות סדר שיאפשר לכם, במידה ואתם חושבים על פרסום בדרך הזאת של הפעלת בלוגרים, לגשת לנושא בדרך מקצועית יותר שתוכל להשיג לכם יותר תוצאות אפקטיביות.

ההבדל הראשון:
מבחינת היח"צ והמפרסם, הבלוגר הוא מדיה.
מבחינת הבלוגר – הוא אבא של קהילה המתקבצת סביב התוכן האישי שלו.

bloggers-wantedמתוך עבודה מקצועית רבת שנים בתחום הפרסום, אני יכול להבין למה אנשים מקצוע משופשפים יכולים בקלות ליפול בפח הזה של "מפת המדיה", אשר בתוכה יכולים להופיע הבלוגרים. אבל בזמן שזה אולי נכון חלקית, הבלוגרים עצמם הם לא מדיה רגילה והם עובדים קשה מאוד על מנת לגדל, לטפח ולחזק את הקהילה האישית שלהם ברשת ובמציאות.
בניגוד לעיתונאים במדיה המסורתית, הבלוגרים נמצאים בקשר דו-סתרי עם העוקבים שלהם. הם מכירים את רובם, בעיקר את הפעילים שבהם, והם מעניקים לכל אחד שמביע עניין, יחס אישי שמהווה בסיס למערכת יחסים מורכבת ומאוד לא קלה לתפעול. (במיוחד במספרים גדולים).

להציע לבלוגר לשתף את הקהילה שלו בפרסום מסויים, לא יכול להגיע מתוך הצורך "לחטוף את דעתו". הבלוגר הוא אישיות מותג בפני עצמו, לפחות ככה הוא מתנהל, והמותג או המוצר שלכם לא יכול לבלוע או להתנגש עם המותג של הבלוגר עצמו. הם חייבים לעבוד ביחד, באופן טבעי. אחרת, הם יזיעו, ואז שניהם יפגעו. (הבלוגרים כמובן כבר יודעים את זה... אירוני שלעולם הפרסום לוקח קצת זמן להפנים).

ההבדל השני:
בניגוד לעיתונאים שפשוט מתעלמים מפניות לא רלוונטיות עבורם,
בלוגרים יכולים לעשות לכם ולמותג שלכם הרבה נזק אם רק תפנו אליהם לא נכון.

זה לא איום, זאת פשוט עובדה. בלוגרים משתפים יותר. בלוגרים גם מבינים שהקהל אוהב ש"מכניסים אותו מאחורי הקלעים", לכן מאוד טבעי שבלוגר אשר רוצה לחזק את האינטגריטי שלו מול הקהילה, וגם לייצר אייטם ויראלי מעניין – יציף את הפניה האישית (או המאוד לא אישית ברוב המקרים) בבלוג שלו לעיניי כולם.

בהיותם "אבות ואימהות של קהילה", הבלוגרים מרגישים אחריות אישית על התכנים שהם מייצרים. הם מאוד מודעים לכוחם של התכנים האלה ולהבדלים בינהם. הם יודעים כמה קשה לייצר קהילה נאמנה ופעילה, והדבר הכי חשוב העומד לנגד עיניהם הוא לשמר אותה.

לכן פניה לא אישית לבלוגר היא טעות. פניה גנרית לבלוגר מעידה שהפונה לא באמת מתעניין בבלוג שלו, אלא רק רואה בו אמצעי להגיע לקהל, שהוא עמל קשות לרכז.
מאוד לא הגיוני, לצפות לפעולת בלוגר שאתם בעצמכם לא קראתם את הפוסטים שלו, הסתובבתם בין המגיבים שלו – והבנתם באמת פועלים הדברים ומה היא החוקיות של קיום אותה קהילה.

הבלוגרים צריכים להרגיש שאתם רוצים אותם, לא את הקהל שלהם – אבל מה שהם מרגישים לרוב, זה שהם רק הדבר המיותר הזה באמצא שמפריע לכם לעבוד. התחושה הזאת נובעת בדיוק מתוך אותה גישה של פניה לעשרות בלוגרים בו בזמנית בגנריות. זאת טעות. בלוגרים רציניים שבאמת מכבדים את עצמם ואת הקהילה שלהם, יצפו מכם להזמנה אישית או פניה אישית שמעידה כי באמת הבנתם את הבלוג ואת הקהילה שלו, ואתם לא סתם "מתפרצים".

ההבדל השלישי:
הקמפיין נגמר – הקהילה נשארת

אחד הדברים שאנשי מקצוע בעולם הפרסום שוכחים לקחת בחשבון, הוא שעוד אחד הדברים שמייחדים את הבלוגרים כ"מדיה" הוא (והם יודעים את זה) שכשהקמפיין שלכם יגמר, הם יאלצו להתמודד עם השלכותיו לאורך זמן מול הקהילה שלהם. האינטגריטי שלהם מונח על הכף ואם הקמפיין שלכם יכול להזיק לו – גם הון קטן לא יעזור. זה לא בשביל הכסף. זה עוד משהו שבפרסום לא מצליחים להבין.

ההבדל הרביעי:
זה לא בשביל הכסף. (לרוב).

Make-Money-Bloggingבלוגרים, פופולאריים ככל שיהיו, רובם הגדול אינו מתייחס לבלוג שלו כמודל מסחרי. רוב הבלוגים הטובים והאיכותיים התחילו דווקא מאנשים שכל מה שעניין אותם הוא לשתף בדעתם. אנשים שהיה חשוב להם ליצור ולרכז מסרים מסויימים בעזרת קהילה שתעזור לפתח אותם. אנשים פותחים בלוגים של התשוקות הכי גדולות שלהם, של החלומות שלהם, של המגבלות שלהם... הם לא עושים את זה כי הם מצפים לעשות מליונים, ורובם הגדול, בכלל עובד ומתפרנס מדברים אחרים ולא מהבלוג. (אני לא מדבר עכשיו על שרלילות* בלוגים מסחריות, אני מדבר על בלוגרים אמיתיים – הארדקור).

ברגע שתבינו את העיקרון הזה, תבינו שאין לכם מה להתרגז כאשר אתם מציעים לבלוגר סכום שנראה לכם גבוה, ובכל זאת הוא מסרב. הוא לא "סנוב", הוא פשוט מבין שהסכום הזה לא שווה את העבודה הקשה שהוא השקיע בלבנות סביב עצמו קהילה שמאמינה בו. הוא לא שווה את הסיכון של זה – בטח לא כשהכסף שלו ממשיך להיכנס מכיוון אחר.

ואז שואלים אותי, אז מה כן אתה מציע לעשות...

guest-blog-postsהאמת, כמה דברים:

1. לקחת בחשבון שיש סוגים מאוד שונים של בלוגרים. אתם צריכים להבין את ההבדלים ולהבין בדיוק באיזו קטגוריה נמצאים הבלוגרים שאתם רוצים לדבר איתם.

2. ככל שהפניה שלכם לבלוגרים תהיה המונית וגנרית יותר, אתם תחוללו באז קצר ומתכלה יותר ואתם גם מסתכנים יותר בבאז שלילי.

3. העדיפו טרגטינג מדויק של בלוגרים ספציפיים שיכולים לעזור לכם, וצרו איתם מערכת יחסים. אמיתית. אחת שתשרת את שניכם לאורך הזמן.

4. שוחדים הם הבאז הכי פחות אטרקטיבי. הם גם הכי שכיחים. אם אתם כבר "מצ'פרים", תוודאו טוב טוב שאתם מביאים משהו יחודי שבאמת עומד בסנדרט של הצ'ופרים שהבלוגרים בהם אתם מעוניינים רגילים אליו. (יש הבדלים עצומים, למשל בלוגרים מסויימים יגיעו למסיבת השקה המונית, אחרים רק לארוחת ערב זוגית מהודרת, אחרים יסתפקו בקופונים).

5. קראו והיו מעורבים בתכניהם של הבלוגרים שאתם רוצים באמת להפעיל. הראו להם שאתם באמת בעניין או שאתם באמת יכולים להיות.

6. התייחסו גם לקהילה של הבלוגר, לא רק לבלוגר עצמו. ה"קהל" הזה, הוא אנשים. ממש כמוכם. וכמוכם הם לא היו רוצים שיבטלו אותם בהמון גנרי. הרבה פעמים הפרסום משקיע בבלוגר עצמו, אבל שוכח להשקיע גם בקהילה שלו. מעבר לגישה של "להמשיך את הבאז" – באמת לתת את התשובות, את המענה, את היחס המתאים בזמן אמת – אתם לא יכולים לצפות שהבלוגר ש"שכרתם" לצורך פרסום יעשה את זה. מבחינתו הוא כבר עשה את שלו והוא ממש לא ישקיע (אלא אם כן תדרשו את זה) בתשובות למי מבין העוקבים שלו שהתעניין דווקא בכם.
מעבר לזה, גם אם הבלוגר כן מעורב, עדיף לכם תמיד לתת לקהילה תחושה שאתם פועלים מתוכה, ולא "אליה". פניות מבפנים תמיד מתקבלות עם הרבה פחות חסימות.

לסיכום:

יש כמובן עוד הרבה עצות וטיפים בנושא, אבל אני עוצר את זה כאן בשם הגלישה לעמוד השלישי.

חלק מהדברים שהזכרתי פה נכונים גם להתנהלות בתוך קהילות פייסבוק ועמודים מסחריים בפייסבוק (שאגב, לא כולם באמת מסחריים...)

אני מודע לעובדה שה"התעסקות" עם בלוגרים מעוררת התנגדות בקרב הרבה אנשי יח"צ מסורתיים ואנשי פרסום, אבל אני חושש שחלק גדול מההתנגדות הזאת נובע מניסיונות להכיל על הניו-מדיה, את הכללים של העולם הישן.

אם יש משהו שאני לומד כל יום, הוא שבניו-מדיה, כותבים את הכללים מחדש. הפרדיגמה התקשורתית משתנה בהרבה קצוות שלה בימנו, והבלוגרים הם לא "העיתונאים החדשים". הם פשוט משהו חדש שעומד בפני עצמו. ברגע שזה יופנם, אני חושב שהחיים של כולנו, פירסומאים, מפרסמים ובלוגרים – יהיו הרבה יותר טובים ופרודוקטיביים.

* תודה לבלוגרית מרינה גולדשיין על השראה משמעותית לפוסט הזה. בכלל אם עוד לא נכנסתם לבלוג שלה, שגיאות, אז אני ממליץ בחום!

**-נ.ב באמירה “שרלילות בלוגים מסחריות” כוונתי לבלוגרים שמטרתם להתפרסם ומוכנים לעשות זאת ללא מיון, פיקוח או התחשבות באיכות תכניהם. חלילה לא התכוונתי להעליב איש מהעוסקים בבלוגריות לפרנסתם ומספקים על כך גילוי נאות בבלוג שלהם ובהתנהלותם מול הקהילה.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית