מצדה 1942 – ביקורת אישית על המחזמר

מצדה 1942 - תיאטרון הבימה 

היסטוריה, שכמעט אף אחד לא זוכר

בסביבות שנת 1997, נערך ניסיון להעלות בברודווי, מחזמר מקורי שנקרא "מצדה".

של דניאלסון, שכתב את הספר, עיבד אותו למחזמר,
ואת המוסיקה הלחין שוקי לוי.

העניין הוא שההפקה לא באמת צלחה והמחזמר של דניאלסון ולוי לא הגיע לבמה.
לא כאן, ולא בברודווי.

אולי זה היה הסיפור התלוש מהמציאות,
או השירים שהיו נעימים מוסיקלית, אבל מעייפים מילולית
ובכלל יש המון סיבות שהצגה יכולה להיכשל בהן לפני שהיא מגיעה אל הבמה,
אבל השורה התחתונה היא ש"מצדה" חזרה לנוח,
נשכחת מהפוקוס הציבורי והתרבותי, לעוד כ-25 שנה.

סיפור בתוך סיפור, בתוך... סיפור

מצדה 1942- הבימה - צילום: אליצור ראובני 

קאט לתיאטרון הבימה, 2020.

"מצדה 1942" על הבמה באולם מסקין.

תרגום של דניאל אפרת (הנפלא), למחזה שנקרא באנגלית "Imagine this",
שכתבו גלן בירנבוים ודייויד גולדסמיט', והלחין שוקי לוי.
בשנת 2008, המחזה הצליח לעלות ולרוץ בלונדון כחודש, לפני שנסגר וירד מהבמה.

אני מעריך אנשים שלא נותנים לחלומות שלהם למות עם הזמן.
לשוקי לוי, יש כנראה סבלנות ועור של פיל,
מפני שההפקה "מצדה 1942", מכילה בתוכה לפחות מספר שירים ומוטיבים מוסיקליים מן ההפקה המקורית שלא צלחה בברודווי - בזמנו, רק שהפעם, הסיפור של מצדה מובא במחזה החדש כ"סיפור בתוך סיפור":

חבורה של שחקנים יהודים בגטו ורשה, מעלה מחזה על המצדה, כאלגוריה למלחמתם בנאצים, זה גם האמ;לק שתקבלו מכל כתבות היח"צ בנושא.

אבל בפועל, היא מעלה ניגזרות ופיסות מתוך אותו מחזה קודם, של דניאלסון, שכשל מלהגיע לבמה.

כן, אותו סיפור מסגרת שכשל בברודווי, הצליח להשחיל מיני-סצנות, מתוך מה שהיה אמור להיות המחזה המלא והמקורי על מצדה, לתוך המחזה הנוכחי.

המחזה מוצג כמשהו חדש בפני עצמו. אבל ל"מצדה" יש הרבה היסטוריה,
וכמו עם ההר המקורי, זאת רק שאלה של לאיזו תקופה רוצים להתייחס.

למה לצפות:

עכשיו תראו. זה קל להגיע לתיאטרון ולהתחיל להטיח ביקורת צינית ונוקבת בעבודה קשה שעושים הרבה אנשים מוכשרים וטובים. אז זאת, אך ורק דעתי, והיא משתדלת להתחשב בכך, תוך שהיא משתדלת להיות כנה ואותנטית.

המחזה "מצדה 1942"  כתוב טוב יותר מהמחזה המקורי, "מצדה",
אבל עדיין סובל מליריקה משעממת, מתחבאת בתוך מוסיקה מקסימה וסוחפת עם ניהול מוסיקלי מרטיט.
באמת, הקאסט הגדול של ההצגה הוא מקהלה נהדרת, שמורכבת מלא מעט סולניות וסולנים נפלאים.  רק שהמילים בשירים, נכתבו בשפה גבוהה ופואטית, ועם זאת שטחיים להפליא.
רובם מורכב מהרבה גיבוב קלישאות שכבר פגשנו באינסוף מקומות אחרים, ולא מוגש באופן מקורי שמצדיק את זה בליריקה.

דמיינו שאין דמיון

אחת הסצנות שהכי תסכלו אותי בהצגה, היה שיר שבו אב שר לבנו על "יכולת הדמיון", (זה שיר הנושא!) ועל הבמה לא היה רגע אחד שהשתמש בדמיון. כלום.

הבימוי לרוב מעמיד את השחקנים לשיר מול הקהל, או אחד מול השני, או אחד ליד השני. ובזה בערך זה נגמר. 

"מצדה 1942", היא בעצם סוג של *קונצרט*.

אותו חוסר בבימוי ויצירתיות בשירה, צורח גם מרוב הנאמברים המשוחקים, זאת אומרת אם ב"משוחקים" הכוונה לאנשים שבזמן שתורם לדבר על הבמה, הם מניפים את ידיהם בתוכחה לעבר הקולגות והקהל. ו... זהו. זה הבימוי. אנשים עוברים ממקום למקום על הבמה הלא גדולה, "נותנים טקסטים" ושרים. לפעמים הם מסתדרים לתמונת סטילס חיה (פיהוק). אבל אל תצפו ליותר מזה.

היתה חריגה אחת, יוצאת דופן, שהוכיחה מעבר לכל ספק ששחקנית יצירתית יכולה לזרוח אפילו תחת בימוי חסר מעוף וחסר דמיון כמו בהפקה הנוכחית.
מיקי פלג-רוטשטיין, היתה פשוט דמות מהפנטת. והיא בלטה בזה, לפחות בעיניי, לאורך כל המחזה, למרות שמדובר בדמות תומכת. לא ראשית.

לצידה יש על הבמה כישרונות נוספים, שזכיתי לשמחתי להכיר בהצגות אחרות, והפעם, בהעדר הבימוי, פשוט לא זרחו כמו שזכיתי לראות שהם יכולים.

מצדה 1942 - הבימה - צילום: אליצור ראובני

ניצחון עם טעם של הפסד

אבל מעבר לזה, אני יכול להבין למה מחזמר כמו "מצדה 1942" לא באמת יתרומם, שוב, למקומות שהאנשים שיזמו אותו חולמים שהוא יגיע.

אם הוא לא יסגור דיל עם משרד החינוך, או ישנה את סוף המחזה באופן דרסטי,
הסיכוי שהקהל הרחב ימלא בו אולמות די קלוש.

ולא בגלל כל ההיסטוריה שגוללתי או עקרונות הביקורת הנוקבת שלי על הבימוי והליריקה. 

הסיבה האמיתית שמחזמר לא עובד היא, שהשואה היא נושא כבד. מצדה היא נושא כבד.
אנשים לרוב, לא הולכים למחזמר כדי לצאת ממנו מדוכאים.
אפילו במחזמר עצמו, הדמות הראשית אומרת את זה כמעט במילים האלה, ועם זאת...

בזמן שהמחזמר הזה מדבר על "תקווה", הוא לא משאיר אותנו באמת עם אחת.

אפילו ב"עלובי החיים", אחרי שכמעט כל הדמויות שהתאהבנו בהן מתו מוות נורא, אנחנו נשארים עם טעם של תקווה משחר של יום חדש אחרי הניצחון.
אבל ב"עלובי" היה ניצחון אמיתי, והקהל יוצא עם התרוממות רוח, בעוד שבמקרה השואה, והמצדה, הניצחון האמיתי לא היה של אלה שלקחו בידיהם את חייהם. הוא היה של אלה שנשארו לספר את הסיפור. ניצחון עצוב ומדכא, שאנחנו חיים כעם, יום יום.

תקווה

"מצדה 1942" היא סוג של מיש-מש מרגש לפרקים.
כן הזלתי דמעה פה ושם.
לא אגיד שסבלתי בשום צורה.
הזמן במחזה עובר מהר והמוסיקה באמת נעימה מרגשת ומושקעת.

הייתי שמח לראות את המחזה הזה נופל לידיים של במאי. אמיתי.
אחד שחי ונושם את המיוזיקלס האקטואליים בחו"ל. אחד עם דמיון, עם יצירתיות,
עם ההבנה מה צריך באמת כדי להוציא את המחזה הזה מהנייר לקהל שיחבק אותו.
שיתאהב בכל הדמויות שבו.
כזה שיודע ששחקנים הם גם תפאורה היא גם שחקנים.
כזה ש"אין תקציב" זה לא תירוץ בשבילו, אלא תמריץ.

למעשה, אחד הדברים שחסרים בהפקה הזאת, זה כוריאוגרפיה.
נראה שחסכו בזה, וזה ניכר.
כל ההתייחסות לתנועת השחקנים על הבמה היתה חסרה לי מאוד.
אולי חשבו ב"הבימה" ש"במה שכל הזמן מלאה בשחקנים מחפה על זה",
אבל בפועל היא רק גורמת לזה לבלוט יותר.

אפשר לראות את זה אפילו בטריילר הרשמי של "הבימה":

אני יכול להתנחם בכך, שרוב האנשים אינם ביקורתיים כמוני,
וכנראה יוכלו להתרגש וליהנות יותר ממני מההצגה.

קישור למחזמר באתר הבימה: "מצדה 1942"

אשמח כמובן, למחשבות שלכם.
אפשר גם בפייסבוק.

נ.ב.
בשלוש התגובות הראשונות בפייסבוק תוכלו למצוא קטעי וידאו מתוך ההפקות בחו"ל.

מבוא לטכניקות כתיבה ו"כתיבה משוכללת":

10 יסודות לפיתוח, העשרה ושכלול יכולת ההבעה בכתב

"הכותב המשוכלל", מבין שכתיבה, כמו כל כישרון או יכולת אחרים, ניתן לפתח בעזרת כלים "טכניים" אשר משפרים את האפקטיביות של יכולת ההבעה והשגת המטרות מהטקסט שנכתב. 

ככל שנצבור מגוון רב יותר של כלים טכניים, נעשיר את "ארגז הכלים" של הכישרון שלנו ונאפשר לעצמנו יותר בחירה ודיוק בהגשת התכנים שאנחנו מעוניינים לשתף בהם אחרים..

טכניקה בשירות הרגש: משמעותו של המושג "כתיבה טכנית", אין בכוונתו לרמז על כתיבה ללא רגש, או שלא מתוך השראה – בדיוק להיפך: הכלים הטכניים משרתים את ההשראה והרגש ומאפשרים לדייק אותם ולהשיג עבורנו ככותבים, את התוצאה הקרובה ביותר למה שאנחנו רוצים להביע.

התאמה לקוראים: עוד סיבה המרכזית לשימוש בכלים טכניים בכתיבה, היא פיתוח היכולת להתאים את הטקסטים שלנו לקהלי מטרה ספציפיים ולהשגה של מטרות וכוונות מוגדרות מראש, שאנחנו רוצים להעביר להם באמצאות הטקסט שאנחנו כותבים.

פוסט זה סוקר עשרה כלים בסיסיים וחשובים, אשר תשומת לב ותרגול שלהם, יכולה לשפר באופן משמעותי את יכולת הכתיבה:

1.      משקל / קצב / מקצב (מספרים וחזרות)

המוח שלנו פועל על פי תבניות שהוא מפתח, ומידע מתובנת, נצרך יותר בקלות.(תודו שלפני שהתעמקתם, עברתם על רשימת הכותרות הממוספרות של הסעיפים בפוסט הזה – זה בדיוק זה).

יצירת תבנית טקסט מבוססת משקל, יכולה להתבטא בכמות מילים קבועה במשפט, במילה שחוזרת תמיד במיקום קבוע כל מספר מילים ובהתייחסות לכמות ההברות או הצלילים בשורת טקסט, ביחס לאלו שסביבה.

השימוש ב"כתיבה במשקל" יכול להיות מגוון. החל מיצירת תבנית אורגנית אחת לכל הטקסט (התבנית יכולה להיות מורכבת ממספר תת-תבניות), או משחק בין משקלים שונים, על פי צורך ותחושת הכותב.

משקל משחק תפקיד חשוב ביצירת רגש, במיוחד כאשר הטקסט עובר ממדיום של קריאה, למדיום של שמיעה. זאת מפני שלא כל הקוראים רגישים לזהות משקל כאשר הם רואים טקסט כתוב.
בטקסטים חזקים במיוחד, המשקל והמקצב מגיעים גם לאלו שלא היו חושבים לזהות אותם באופן טבעי.

2.      טונציה ומצלול

כאשר אנחנו קוראים טקסט, אנחנו בדרך כלל מצמידים לו בראשנו קול, על מנת להשתמש בטונציה להבין את הקשר הדברים. הטונציה היא התרגום הרגשי שלנו להגשת הטקסט והכרחי לצורכי ההבנה. 

טקסטים "חסרי טונציה" (אין דבר כזה באמת, הכוונה לטונציה מונוטונית ו"ריקה מרגש"), אנחנו נוטים לשכוח בקלות, ורובנו נתעלם מהם לחלוטין. כנ"ל לגבי טקסטים שהטונציה שלהם מרגישה "מזויפת".
ניתן להשפיע ולקבוע את הטונציה שהטקסט משדר, על מנת לכוון את הקורא לטונציה ספציפית.
בטקסטים שאמורים להניע את הקורא לפעולה ספציפית (או אפילו סדרת פעולות), יש לטונציה תפקיד משמעותי במיוחד.

אם ניתן בקלות להשליך על טקסט מסוים מגוון גדול של טונציות, משמעותו שהטקסט יכול להשפיע על קשת גדולה של רגשות, איך אינו מסוגל לכוון באופן ספציפי לאחד מהם.
אחד מהכלים שעוזרים ביציקת טונציה ספציפית לטקסט הוא המצלול - הדרך שבה נשמע (קולית) הצליל שמבטא את המילים.

מצלול יכול להיות חותך, קוצץ, נוקב, מחבק, מלטף, מטלטל וכו'... כלומר, התיאור של מצלול מתייחס לפעולה, ובחירה במצלול מתאים חייבת להתייחס לפעולה מתאימה מבחינה דימויית. מי אמר מורכבות ולא קיבל.

שימוש נוסף במצלול יכול להיות שימוש במילים אונומטופאיות – מילים שנשמעות כמו "חיקוי" צליל פעולה הקשורה בהן ישירות (או מושלכת עליהן).

שימוש במצלול אחיד, או קבוצת מצלולים הרמונית, יכולים לתרום לאורגניות של כל הטקסט.
גם שימוש של שבירה חדה בין מצלולים יכולה להיות אפקטיבית על מנת לסמן לקורא מעבר בין טונים שונים בזמן הקריאה.

התנועות  A/ E/ i/ O/ Uמשפיעות אף הן על המצלול. למשל: טקסט שיכלול בתוכו הרבה מילים מנוקדות בחיריק, יכול בקלות לעבור כטקסט "צורמני", וכו'...

לתנועות אלו גם כדאי לשים לב במיוחד כשהטקסט נכתב לשירה על פי לחן, מפני שהגרון האנושי דורש מאמץ שונה עבור כל אחד מהם. למשל: שימו לב שברוב השירים ה"פומפוזים" שמכילים תווים גבוהים, הנטייה היא לסיים את השורה הטקסטואלית עם הצליל "i" (אי) – זאת מפני שבאוקטבות גבוהות, יותר נוח לנו לבטא צלילים גבוהים בתנועה הזאת, או לפחות ב"תנועה פתוחה" (כלומר תנועה שפותחת פיסית את הפה כמו "O" ו-"A")

3.      חריזה

אמורה להיכנס תחת הסעיף של "מצלול", אבל דורשת לדעתי התייחסות קצת יותר פרטנית:

כמובן שחריזה אינה מתאימה לכל טקסט.
טקסט שבוחר לעשות שימוש בחריזה, עושה גם הוא שימוש ב"מוסיקאליות" של האוזן שלנו ועוזר לנו לספוג את התוכן שמועבר לנו דרך סימטריה צלילית.
חריזה יכולה להיות "מסודרת" (לרוב מתייחסים בחריזה לנוסחאות מתמטיות לחלוטין, כמו AA ABAB וכו')
אך גם זיגזוג או גיוון בסדר החריזה, יכול לשרת טקסטים מסוימים.
כדאי לשים לב, שהחריזה לא "הולכת לאיבוד" בתוך מבנה כאותי מידי.

"חריזה מדויקת" - מתייחסת לשלושה פרמטרים: משקל (מילים בעלות משקל זהה), תנועה (A/O/E/i/U) וצליל (י-ה-לו-ם / ל-ח-לו-ם).
חריזה אינה מחויבת לכתיבה זהה, וכך למשל יכולות מילים שנשמעות אותו הדבר אבל נכתבות באותיות שונות, (ת/ט ב/ו וכו'...) להיחרז ללא התנגדות "מוסיקאלית" של המקשיב.

"חריזה קרובה" - מכאן העניינים מתחילים להיות "חופשיים יותר". חריזה קרובה מאפשרת "להתפשר" על אחד או חלק מהפרמטרים של "חריזה מדויקת". היא יכולה להשתמש בצליל "דומה", להתעלם מהמשקל או לשנות אותו בכוונה וכן להשתמש בצלילים "קרובים" או צלילים שברמה הכתובה אינם מתחרזים אולם יכול להיות להם אופן ביטוי קולי (בתוך מילה מסוימת) שיכול להישמע קרוב יותר לצליל המקורי שנחרז.

כותבים שאינם בעלי "אוזן מוסיקאלית", מתקשים יותר בחריזה. לכותבים כאלו כדאי להקפיד על בדיקה מדוקדקת של הפרמטרים באופן טכני, אם ברצונם להשיג את התוצאה שהם מבקשים.
כתיבה בחריזה "קלוקלת" יכולה להעיד על חוסר המוסיקאליות של הכותב. לחריזה כזאת יכול להיווצר אפקט נלעג שמרחיק את הקורא רגשית מהטקסט.

4.      אוצר מילים / דיאלקט / סמנטיקה / קלישאות

בזמן שתבניות עושות את חלקן בעזרה לספיגתו של טקסט, הן גם יכולות בקלות לגרום לנו לדלג עליו, או לא להתעמק בו, כשאנחנו מזהים דרכן מידע "מוכר מידי", או במילים אחרות, כשאנחנו מסיקים שהטקסט לא יחדש לנו כלום. זה לא חייב להיות נכון, אבל חלק מזה נובע משימוש באוצר מילים מצומצם, שימוש בקלישאות והיצמדות לדיאלקט (סביבת ביטוי ספציפית) שנראה ונשמע כמו הרבה טקסטים אחרים שכבר קראנו.

אוצר מילים רחב, מאפשר לייצר טקסטים שלא חוזרים על מילים ובכך מחייבים את הקורא להתעמק יותר בטקסט ולהשקיע יותר ריכוז על מנת לעקוב אחריו. (תחושה שאסור לדלג על שום דבר).
לצד ההמלצה לשימוש באוצר מילים רחב, כדאי לשים לב שנעשה שימוש במילים שהקוראים המיועדים יוכלו להבין, אחרת, מגוון ככל שיהיה, הטקסט ישאר לא ברור.

דיאלקט – בחירת שדה סמנטי ברור, המכיל מונחים בעלי משמעות ספציפית (לפעמים נוספת על המקובל) לקבוצת אנשים העוסקים בתחום ספציפי (לאו דווקא מקצועי).
שימוש בדיאלקט יכול לכלול את המילים והביטויים שמובנים למי שהטקסט מופנה אליהם, להעביר להם ב"קוד" משמעויות מדויקות ואף למשוך ולסקרן "חוץ תחומיים" פנימה (או להשאיר אותם לגמרי בחוץ).

קלישאות – בזמן שקלישאות הן אמיתות שחוקות שיש להן בסיס אוניברסלי ברור, השימוש בהן בתוך טקסט יכול להגביל מאוד את האפקטיביות שלו. העין האנושית מזהה קלישאות כמשהו לדלג מעליו (כי זה מובן מאליו), וטקסטים שמטרתם לחדש או לרתק, ירצו להימנע משימוש בקלישאות, בדיוק מהסיבה הזאת.

ניתן להשתמש בקלישאות במקרים שבהן הן "נדרשות", אולם עדיף למצוא דרך אחרת להעביר בדיוק את אותו מסר במילים אחרות.
עוד שימוש בקלישאות הוא דווקא בשבירתן – כלומר, ניצול נוסחה מילולית שבמקור היא קלישאה, על ידי שינוי שלא פוגע באסוציאציה המיידית לביטוי המקורי.

5.      זיקוק והידוק

זיקוק ומילים מיותרות – בעקבות הצורך שלנו כקוראים, לצרוך את המידע באופן הקצר והמזוקק ביותר, אנו מעדיפים טקסטים שמכילים כמה שפחות מילים.

במקרים רבים, תהליך הכתיבה מכיל "פיגומים" (חלקים שעוזרים לנו להתכוונן, אבל מיותרים בטקסט הסופי). את ה"פיגומים" האלה, בדמות מילים לא נחוצות, או אפילו משפטים ופסקאות שלמים שאינם נחוצים, אפשר להסיר על מנת לאפשר לטקסט להתגבש אפילו יותר מהרגעים בו נכתב.

למשל: המילה "אני" ומיד אחריה פועל בגוף ראשון יחיד, לרוב ניתנת להסרה, כי הפעולה כבר כוללת בתוכה את הפועל (לדוגמא: אני כתבתי = כתבתי).

סדר הופעת המילים – בתחביר "תיקני", יש חוקים או לפחות מגבלות לסדר בו אמורות להופיע מילים בתוך משפט. היכרות עם התחביר ה"תיקני", מאפשרת משחק יחסים חדש בהכוונת הדינאמיקה של העברת רגשות ומסרים.

"שבירה תחבירית" מכוונת, יכולה להציע תיעדוף חשיבויות מדויק יותר אצל הקורא.
(לדוגמא: האמא לא היתה בבית / לא היתה בבית, האמא).

הידוק טקסטואלי - משמעותו מתן דגש על ספציפיקציה בבחירת המילים המדויקות וה"נכונות" ביותר לכותב (סוביקטיבי), לצורך העברת מסרים ורגשות מסוימים. המשמעות היא התרחקות ממושגים כלליים ופריטה ישירה על נימים מדויקים על פי בחירת הכותב. (לדוגמא: אהבה ו"אהבת אם"  - יקבלו יחס שונה לחלוטין מהקורא. דוגמא נוספת: "פיסית" ו-"ידנית").

6.      רווחים (spaces) ושני סוגים של סימני פיסוק

רווחים וסימני הפיסוק, שכולנו מכירים משיעורי חיבור והבעה, הם כלי שימושי ומגוון בטכניקה של כתיבה.

כדאי להבחין בין סימני פיסוק שתפקידם לסמן לקורא "איך לנשום" – חשיבות גבוהה להשפעה עמוקה על יכולת הספיגה ועל הרגש (כמו למשל פסיק, נקודה, מקף וכו'), וסימני פיסוק שתפקידם להשפיע ישירות על הטונציה והרגש (סימן שאלה, סימן קריאה).

שימו לב: בסימן שאלה אפשר לעשות שימוש גם בתור "שאלה טריוויאלית", כלומר שאלה שאינה באמת שאלה. במקרים כאלה, לניסוח תפקיד חשוב בהעברת המסר כי עליו להתחשב ברגש הספציפי שיוצר סימן שאלה מסוג זה (אולי אפשר לקרוא לזה במקרים כאלה "סימן תשובה").

עוד משמשים סימני הפיסוק להכתבת קצב הקריאה ובאפשרותם להשפיע ישירות על אלמנט ה"משקל".

ריווח נכון של הטקסט, מקל על העין לקרוא אותו. כך למשל אנו נוטים לוותר על קריאת "גושי טקסט" דחוסים ומעדיפים לקרוא טקסטים "נושמים" ומרווחים יותר.

רווחים יכולים לייצר אפקט רגשי ישיר, כתוצאה מיצירת השהייה מתוזמנת ומתוכננת באופן ספציפי.

7.      אורך שורה ושבירת שורה

למקום בו נשברת או נגמרת השורה יש אפקט משמעותי בצריכת הטקסט.
מעבר להעדפת העין האנושית לצרוך טקסטים בשורות קצרות (6-15 מילים בשורה), כאשר טקסט רוצה להעביר מסר, השבירה הלא מתוכננת שלו יכולה לייצר מסר הפוך או שונה לחלוטין (ובעקבותיו רגש מתאים) לפני המשך הקריאה, או הבחירה אם להמשיך לקרוא.

שימוש מודע בשבירה או סיום שורה, חייב לקחת בחשבון את מגבלות הזירה והכלי הספציפי שבו מוגש המסר. (לדוגמא: האם אתם יודעים כמה תווים יש בשורת פוסט רגילה בפייסבוק לפני שהיא נשברת וגולשת לשורה הבאה? האם יש הבדל במספר התווים הזה כפי במופיע הפוסט אצלכם בפרופיל ואיך שהוא מופיע בזרם החדשות של החברים שלכם? איפה נשברת השורה הראשונה של הודעה פרטית בפייסבוק? כמה תווים נכנסים בכותרת נושא של מייל? וכו'...)
כמו כן, שבירה מכוונת של טקסט (מכונה גם "גלישה"), מאפשרת העברת מסרים מורכבים יותר (למשל: מסר בשלבים), כל עוד היא נעשית במודע, מתוך תכנון בהקשר אל התוכן עצמו.
(לדוגמא:
  זהו יום ההולדת
שלי.)

8.      שם הגוף.

 לפעמים בתהליך הכתיבה, אנחנו לא מבחינים כשאנחנו עוברים באותו הטקסט בין שמות גוף. 
מיחיד לרבים, מזכר לנקבה – מעברים כאלה, יכולים בקלות לבלבל את הקורא, וליכול לאפשר לו "לנתק" את עצמו (האני שלו) מהטקסט והמסרים שהוא מעוניין להעביר.

כדאי לשים לב לכל המקומות בטקסט בהן נשמע קול הדובר (יחיד/רבים, זכר/נקבה) ופעולות שנגזרות מכך) ולהקפיד על אחידות.

אותו הדבר כשמדובר בנוכחות ה"נדבר" בטקסט – כלומר, מי שהטקסט מיועד לו (יחיד או רבים, זכר נקבה).

ראוי לציין כי דינאמיות השפה מאפשרת במצבים מסוימים חריגות, שינויים ותיקונים ל"כללי הניסוח התקניים", כמו למשל צורת הרבים בנקבה במילת ציווי, שהיום מיוחסת לה ארכאיות ולרוב מוחלפת בצורת הציווי לרבים בלשון זכר. (לדוגמא: באנה / בואו)

9.      זמנים. (בעיקר בצורת הפועל)

טכניקת כתיבה מאפשרת לשלוט בממדי הזמן התחושתיים החולפים במהלך קריאת טקסט. 
בדומה לאחידות "שם הגוף" (סעיף 8), גם ל"אחידות הזמן" משמעות חשובה באורגניות של הטקסט.בשפה העברית קיימים שלושה סוגי זמנים: עבר/הווה/עתיד, בעוד שבשפות אחרות, קיימים סוגי זמנים נוספים כמו למשל "הווה מתמשך". 

מתוך רצון "לתרגם" את הזמן הנחוץ לעברית, אנו יכולים בקלות להגיש ניסוח מבלבל, בעיקר למי שמוגבל להיכרות רק עם השפה העברית.

טקסט מורכב יכול להכיל ולשלב מספרי סוגי זמנים, אך עליו לעשות זאת במודע ותוך הקפדה ועל הובלה מודעת של הקורא על "ציר הזמן" ההקשרי לתוכן. צירי זמן עמוסים ומסובכים, מקשים על הקריאה ודורשים מהקורא יותר ריכוז ותשומת לב.

10.  כוונה, מוטיב ואווירה

כיוון שהרגש זוכר יותר טוב מהרגש, לאווירה הכללית הנוצרת מקריאת הטקסט האורגני, משמעות חשובה ביותר. הכוונה של האווירה הזאת מתאפשר באמצעות כלים כמו "מוטיב" ו"כוונה".
המוטיב הינו שימוש טכני במסגרת אחידה מבחינת אופי סמנטי, ניסוחי, משקלי, מצלולי (וכו').כמו כן, המוטיב יכול להיות רגש או מסר ספציפי המוצאים דרכי ביטוי אחידות (מעולם אחד ספציפי), במגוון דרכים בתוך אותו הטקסט.

למרות שבזמן הכתיבה, אנחנו לא תמיד מודעים לכוונות ולמטרות שלנו מהטקסט שאנחנו כותבים – לפני ההגשה שלו לקוראים, מומלץ לוודא שכן נדע זאת ושאכן הטקסט שלנו משרת את הכוונה והמטרה שאנחנו רוצים. במידה וישנו מקום לפרשנות רגשית או מילולית אחרת, זה בדיוק השלב לערוך בטקסט את השינויים המתאימים על מנת לדייק אותו.

נכון, המטרה יכולה להיות גם "שכל אחד יבין בדרכו" – אבל עדיף לבחור בכוונה הזאת במודע ולא פשוט להניח לה לקרות מעצמה, על חשבון מטרה מועדפת אחרת.

אם יש לכם כלים, דגשים או נקודות דגש משלכם בנושא כתיבה טכנית, אשמח אם תשתפו בתגובות.
אשמח לדעת מה חשבתם על הפוסט, וכן אם תשתפו אותו עם מי שנראה לכם שהוא רלוונטי עבורו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

גם כותבים מנוסים, אשר לא למדו רישמית "כתיבה" מימיהם, אינם משערים לפעמים כמה כלים טכניים עומדים לרשותם בשירות הכישרון הטב...
Posted by MichEal Amir Myx on Tuesday, July 28, 2015

הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

בסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
אופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.


כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי שכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

ברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------

Post by MichEal Amir Myx.

בית צבי עליך ישראל, על במותך חלל

קשה לתאר מה פרספקטיבה של 10 שנים עושה לבן אדם.

10 שנים מאז שצעדתי, רקדתי ונרדמתי במסדרונות המזיעים האלה: המסדרונות של "בית צבי", בית הספר למשחק.

השנה היתה 1999 ולמרבה הפליאה, (בעיקר של הורי), התקבלתי וזכיתי לעבור שנה מאלפת במסלול המלא למשחק.

אולי בגלל האופי האינטנסיבי של הלימודים, הרבה מאוד מן הכלים שקיבלתי בבית צבי, הפכו זמינים עבורי רק שנים אחרי שעזבתי את בית הספר.

בעקבות ביקור עדכני, רציתי לשתף אתכם בכמה תובנות, מוקדמות ומאוחרות, הקשורות בתקופה הזאת בחיים שלי:

פרופורציות

כשאתה מסתובב בחברה שבא אתה שונה באופי המוחצן והדרמתי שלך, וכל הזמן מדבר על תיאטרון ובמה - אנשים שאוהבים אותך נוטים להתייחס אליך כאל- מאוד מוכשר, מאוד יפה, מאוד מוצלח, מאוד מאוד מאוד...

אבל מה קורה כשאתה מגיע להיות אחד מתוך 120 כאלה בשכבה...?
פתאום, לא רק שאתה "לא כזה מיוחד", אתה בתחרות קשה מאוד עם הרבה אנשים שמרגישים בדיוק כמוך ועושים ה-כ-ל כדי להחזיק בתארים האלה גם בסביבה הנוכחית.

"היקום לא סובל מקומות ריקים" (דויד ברגמן)

אחד המורים ניסה ללמד אותו משהו שאילולא היה כל-כך טריוויאלי, הוא היה פשוט גיאוני: הוא אמר, "אל תפחדו להשתחרר מעצמכם. אתם חייבים לעשות מקום כדי לתת למשהו חדש למלא את החלל הריק שנוצר. ואל תפחדו לחכות. היקום לא סובל מקומות ריקים".

את התובנה הזאת לא יכולתי להפנים אז. הייתי צעיר מידי ועסוק מידי בעצמי, אבל היום אני מבין – וכיוצר, זאת אחת העצות החשובות והמועילות ביותר שקיבלתי.

"נא לעניין אותנו" (עמית גזית)

"נא לעניין אותנו! – כתוב לכם כבר מעל המיטה"?! את ההערה הזאת היינו שומעים בתחילת הדרך הרבה.
זה טבעי: שחקנים צעירים, מלאים בעצמם ובעולמם הקטנטן, בטוחים שכל פסיק בעולמנו צריך לעניין את כולם (קצת מזכיר את האינטרנט בימנו...).
עמית גזית לא ויתר לנו. הוא חייב אותנו לחשיבה קריאטיבית מחוץ לקופסא. הוא לא נתן לנו להסתפק בדרמה בניחוח סיגר וכוס ויסקי – הוא דרש יותר.

מאז, לאורך כל התנהלותי בעולם התקשורת והפרסום, האמירה הזאת היא נר לרגלי. אני זוכר לא לקחת את תשומת ליבו של הקהל כמובן מאליו. אני זוכר שלא מעניין אותו הסיפור שלי, המותג שלי, המוצר שלי, המסר שאני מנסה ללמד אותו בזמן שהוא רץ על הליכון החיים. אני צריך לגרום לא להתעניין.

"לנשום אל הכאב" (רות זיו אייל)

בתוך רכבת ההרים הרגשית שנקראת "בית צבי", שיעור אחד התחולל ביקום חלופי. השיעור של רות זיו אייל, המורה הנפלאה לתנועה על במה, לימד אותי מחדש איך ללכת, איך לזוז ואיך... לנשום.
רות לימדה אותנו לגלות את הגבולות של הגוף שלנו, ומתוך המגבלות צמחו דרכי תנועה יצירתיות ומופלאות.
אחד הדברים שהיא לימדה אותנו היה לקחת תנועה עד למקום שמתחיל לכאוב, ואז לא להרפות מיד ולוותר לעצמנו, אלא לנשום אל הכאב. להרגיש, להתחבר ולגלות ספים חדשים.

היום, כשאני זוכר, אני עדין נושם אל הכאב ומנסה עדין להשתמש בו כדי לפרוץ את הגבולות של עצמי.

ריקנות ואיזון סותרים את היצירתיות

היצירה, כפי שכל מי שעוסק בה יודע, נובעת מתוך רגשות. רגשות אינם מאוזנים לעולם. אולי אם עושים ממוצאים של כמות מופעיהם, אבל ברגע האמת כשאתה תחת השפעתו של רגש ספציפי – אתה לא מאוזן ולא יכול להיות.

איזון – על הבמה, פירושו מוות. מאוזן זה לא מעניין. אין על מה להילחם, אין עם מי להזדהות, אין הפעלה מפני שאין לאן ללכת.

ריקנות, לעומת איזון, היא המצב הזה של מעצור מוחלט ביכולת לפתח משהו חדש מפני שכל מקורות ההשראה מוצאו עד דק. מעכשיו הכל זה רק מיחזור – ולא כזה שתורם לסביבה. ככה זה ישאר עד שיכנסו למשוואה משתנים חדשים ולא מוכרים שיוכלו להנביט זיווגים יצירתיים חדשים.

צפרדע בממלכת הנרקיסים

כאשר שוטטתי במסדרונות בית צבי, לא יכולתי שלא להרגיש כמעט "בלתי נראה".
כמובן שאיש מן המעטים שעוד נותרו במקום מתקופתי לא זיהה אותי, לא באמת ציפיתי... אבל התלמידים כל-כך שקועים בעצמם, כל-כך עסוקים בלחץ ההיסטרי שעוטף אותם 24/7 - שיכולתי פשוט להלך ביניהם – בלתי מורגש, במרחק נגיעה, כמו בתוכנית ריאליטי אולטימטיבית.

מתי הם כן הבחינו בי...? כשהרמתי את המצלמה כמובן. אז פתאום הם ביקשו שיצלמו אותם. עשו פוזות. אחרי כן, הם שאלו לאן זה ילך. נסו לדמיין את האכזבה שלהם כשאמרתי שזה לשימוש אישי. עוד שניה וכבר איבדתי אותם.

הסתכלתי עליהם, ירוקים, רעבים ובתחילת דרכם. ראיתי אותם שאובים לטוטאליות המנתקת הזאת שנקראת לימודי משחק. הרגשתי איך ה"אני אני אני" שלהם מערפל את מחשבותיהם כמו סם ומניע אותם לדחוף את עצמם עוד ועוד קדימה.

מודה, קצת קינאתי. גחל קטן ואוהב במה מסרב עד היום לכבות בי. אבל אני יודע היום בביטחון מלא שהשיעורים שלמדתי בבית צבי תרמו לי רבות בחיים והם אחראים על עיצוב בחירות רבות בדרך שלקחה אותי בינתיים לכיוונים אחרים.

"סיום הצגה. אורות. מסך". (שני כהן. שבוע סוף).

אם אתם רוצים תובנת סיכום לפוסט הזה, אולי לא תאהבו לשמוע אותה – אבל תאמינו לי שהיא באה עם המון אהבה ישר מהלב:

גם אם יש לכם חלום, וניסתם להגשים אותו – ולא הצלחתם, זה לא אומר שהכלים והדרך שעברתם בזמן שניסתם להגשים את החלום הם לשווא. תשתמשו בהם כשאתם מנסים להגשים את החלומות הבאים שלכם. מעצבים אותנו גם כישלונות וגם הצלחות, והשלמה עם כישלונות היא הבסיס היחיד לתיקון, שיפור והתפתחות.

גברים מגן עדן - נשים מהגיהינום

הקדמה:
רגע לפני שאני הולך לפרוע את בלוריתו המושלמת של יאיר לפיד ולהוציא קצת אוויר משריריו המנופחים (?), גילוי נאות: תמיד חיבבתי אותו. למרות המלוקקות, למרות הקשר המשפחתי, למרות הפרסומות לבנק, למרות ולמרות ולמרות.
למה? כי בתור כותב אני די מעריך אותו. אוקי, הוא לא איזה עילוי עצום בשמי הספרות והעיתונות הישראלית – אבל לימים הטורים שלו בעיתון הצליחו לגרום לי לחייך ואפילו להנהן בהסכמה על תובנות כאלו ואחרות.

הערב (שלישי), סלומה המקסימה שלי, לקחה אותי להצגה שכתב "הגיל הנכון לאהבה", אשר רצה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי. זהו המחזה הראשון שלו, אבל לא היצירה הראשונה שכתב.

על מה מדברים
לפיד מדבר על הנושאים הנוגעים בחיו. המחזה "הזמן הנכון לאהבה" עוסק במשבר גיל ה-50 אצל זוגות נשואים, ומנסה לפצח את הסוד לאהבה מאושרת. איך עושים את זה? עם סדרה של בגידות ותככים כמובן.

דמויות קלושות מן המציאות
במרכז הדרמה של לפיד עומד (כמה מפתיע) גבר, שאישתו בוגדת בו, ולא סתם – אלא עזבה אותו לטובת בחור בן 27, (נועם) וזהו גם גילה של הבת המשותפת שלהם,יעל.
הבעל הנבגד – אלון, (שמואל וילוז'ני), עדין מאוהב באישתו מיקה (מיכאלה עשת) ועדין מחכה לה שתחזור אליו.
יעל והחברה הכי טובה שלה, נטע, רוקמות מזימה לגרום לאם לקנא ולחזור אל האב בכך שהוא יצא עם נטע (שבאמת מאוהבת בו).
ההורים של נטע, (דני ונעמי) הם זוג החברים הכי טובים של אלון ואישתו מיקה, ומשמשים בעיקר בתור הקלה קומית במחזה.

"נשים משקרות פחות, אבל להסתיר הן יודעות מצוין"
אמרות כנף כאלו ואחרות הן רק קצה המזלג במחזה שכנראה לקח על עצמו להשמיץ את דמות האישה עד תום.

תחת חסות דרמה-קומית מוצגת תמונה נלעגת של נשים בוגדניות, מניפולטיביות ושקרניות, שכל מה שמעניין אותן זה הן עצמן – ואיך הן שולטות על הגברים מסביבן:

מיקה (האישה הבוגדנית) – רוצה את המאהב הצעיר והחתיך שלה, ושבעלה יחכה לה בינתיים בצד.
יעל, (הבת של מיקה) – רוצה שההורים שלה יחזרו להיות ביחד ולא משנה מה המחיר.
נטע, (החברה שלה) – רוצה את אלון (אבא של יעל), ומוכנה לשקר לכל העולם כדי להשיג אותו.
ונעמי (אישתו של דני) – רוצה שבעלה ימשיך להתעניין בה ואפילו עשתה השתלת חזה בשבילו.

והגברים, הגברים הם הקורבן. תמיד. כולם:

אלון (הבעל) – נבגד ונעזב על ידי אשתו שהיה נשוי לה 29 שנה ולא בגד בה מעולם.
דני (החבר הטוב) – מנסה נואשות לעקוב אחרי כל העולם כדי להשיב את הסדר על קנו.
ונועם (המאהב הצעיר) – מנוצל על ידי אישה בת 49 שמשתמשת בו כדי להרגיש מושכת וצעירה.

האם זה דימוי האישה בעיניי לפיד?

לפחות כך הוא משתקף מן המחזה.
האם יש קשר לחייו הפרטיים? את זה רק הוא יודע (זוכרים איזה סיפור בגידה מתוקשר, או שזה רק אני...?)

בכל מקרה, זה היה מרגיז.

זה היה מרגיז לראות את האישה שזרקה הכל בשביל מאהב בן 27 לא נותנת סיבה לגיטימית אחת שאפשר להזדהות איתה, אלא מקיאה אסופה של משפטים אנוכיים.

זה היה מרגיז לראות את החברה הכי טובה שלה נכנעת לדימוי העצמי הנמוך ועוברת השתלת חזה עבור בעלה (שבכלל קשור עדיין לחזה המקורי שלה...).

זה היה מרגיז לגלות שגם החברה הטובה בגדה בבעלה (שלא יודע), עם בחור איטלקי.

זה היה מרגיז לראות את החברות בנות ה-27 רוקמות מזימות מניפולטיביות, כל אחת כדי להשיג את מטרותיה.

זה היה מרגיז. מרגיז לראות את הגברים המושלמים של לפיד נשלטים ונופלים קורבן במופע הבובות של הנשים שלהן.

אפילו המאהב בן ה-27 הוא מקסים וקורבני להחריד. (וחתיך הרון שחר הזה, אוף איתו!).

הדרך לגיהינום רצופה תובנות טובות

יאיר לפיד הוא אדם שנון. אין ספק. הוא הצליח לאסוף לא מעט אמרות ותובנות בנושא יחסים ואהבה המקשטות את המחזה ומאירות את הבמה מדי פעם בעומק יחסי. אבל בסופו של הערב, אי אפשר לרקום מחזה טוב רק סביב אוסף של פניני חכמה.

הדמויות חד ממדיות, רדודות וצפויות. המניעים של כולם גלויים מן הרגע הראשון והמהלכים כל-כך צפויים, שזה פשוט מעליב.

תוסיפו לזה משחק ממש גרוע של רוב השחקנים (ובראשם וילוז'ני שמעולם לא ראיתי אותו כל-כך פומפוזי ומעושה), מוסיקת אופרות סבון המפציעה בהתאמה לטקסטים ומכתיבה לקהל איך להרגיש, ובימוי רדוד וחסר מעוף (רוני פינקוביץ) – ותקבלו ערב מיותר, שרוב הסיכויים יעלה לכם הרבה יותר מידי כסף, וחבל.

הפסקת פרסומות

אני מודה שזה נשמע קצת הזוי, אבל בהצגה שולב לא מעט תוכן שיווקי.
כן כן, אני לא הוזה ולא מדמיין. שלושה מותגים ספציפיים (מכונית, יוגורט וויסקי), הוזכרו שוב ושוב בשמם המפורש (והמיותר) במהלך ההצגה.
לי באופן אישי זה כל-כך הפריע, והפתית עמוקות מערך המחזה.
האם גם כשאנו מגיעים לצפות באומנות ולהיסחף לחוויה תיאטרלית אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפרודקט פלייסמנט...? מסתבר שכן, וחבל.
אני יודע שהמצב של התיאטראות לא משהו, אבל תשמרו בבקשה את הפרסומות לתוכניה (שגם אותה אתם מוכרים במחיר מופקע), ותעזבו את החוויה של הקהל בשקט.

זהירות ספויילר

בפסקה הבאה הולך להופיע הסוף של ההצגה, כך שאם אתם מפחדים שיהרוס לכם – דלגו. יש לכם אישור.

בסוף ההצגה, אלון, הגבר הנבגד, זוכה בכך שאישתו מיקה רוצה לחזור אליו בחזרה, אך בוחר להישאר עם נטע, חברתה בת ה-27 של ביתו. ("כי הוא אוהב אותה").
מבחינת נטע החלום שלה התגשם. מבחינת אלון, הוא זוכה בחייו מחדש.

זה המסר הסופי של לפיד: כשאישה לוקחת לה מאהב צעיר, זה כי היא משתעשעת בו ומנצלת אותו. כשגבר לוקח לו אישה צעירה – זאת אהבה.

עכשיו תגידו לי אתם, איך אפשר לקחת סיום כזה ברצינות...?