עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

ינואר 21, 2009

גברים מגן עדן - נשים מהגיהינום


הקדמה:
רגע לפני שאני הולך לפרוע את בלוריתו המושלמת של יאיר לפיד ולהוציא קצת אוויר משריריו המנופחים (?), גילוי נאות: תמיד חיבבתי אותו. למרות המלוקקות, למרות הקשר המשפחתי, למרות הפרסומות לבנק, למרות ולמרות ולמרות.
למה? כי בתור כותב אני די מעריך אותו. אוקי, הוא לא איזה עילוי עצום בשמי הספרות והעיתונות הישראלית – אבל לימים הטורים שלו בעיתון הצליחו לגרום לי לחייך ואפילו להנהן בהסכמה על תובנות כאלו ואחרות.

הערב (שלישי), סלומה המקסימה שלי, לקחה אותי להצגה שכתב "הגיל הנכון לאהבה", אשר רצה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי. זהו המחזה הראשון שלו, אבל לא היצירה הראשונה שכתב.

על מה מדברים
לפיד מדבר על הנושאים הנוגעים בחיו. המחזה "הזמן הנכון לאהבה" עוסק במשבר גיל ה-50 אצל זוגות נשואים, ומנסה לפצח את הסוד לאהבה מאושרת. איך עושים את זה? עם סדרה של בגידות ותככים כמובן.

דמויות קלושות מן המציאות
במרכז הדרמה של לפיד עומד (כמה מפתיע) גבר, שאישתו בוגדת בו, ולא סתם – אלא עזבה אותו לטובת בחור בן 27, (נועם) וזהו גם גילה של הבת המשותפת שלהם,יעל.
הבעל הנבגד – אלון, (שמואל וילוז'ני), עדין מאוהב באישתו מיקה (מיכאלה עשת) ועדין מחכה לה שתחזור אליו.
יעל והחברה הכי טובה שלה, נטע, רוקמות מזימה לגרום לאם לקנא ולחזור אל האב בכך שהוא יצא עם נטע (שבאמת מאוהבת בו).
ההורים של נטע, (דני ונעמי) הם זוג החברים הכי טובים של אלון ואישתו מיקה, ומשמשים בעיקר בתור הקלה קומית במחזה.

"נשים משקרות פחות, אבל להסתיר הן יודעות מצוין"
אמרות כנף כאלו ואחרות הן רק קצה המזלג במחזה שכנראה לקח על עצמו להשמיץ את דמות האישה עד תום.

תחת חסות דרמה-קומית מוצגת תמונה נלעגת של נשים בוגדניות, מניפולטיביות ושקרניות, שכל מה שמעניין אותן זה הן עצמן – ואיך הן שולטות על הגברים מסביבן:

מיקה (האישה הבוגדנית) – רוצה את המאהב הצעיר והחתיך שלה, ושבעלה יחכה לה בינתיים בצד.
יעל, (הבת של מיקה) – רוצה שההורים שלה יחזרו להיות ביחד ולא משנה מה המחיר.
נטע, (החברה שלה) – רוצה את אלון (אבא של יעל), ומוכנה לשקר לכל העולם כדי להשיג אותו.
ונעמי (אישתו של דני) – רוצה שבעלה ימשיך להתעניין בה ואפילו עשתה השתלת חזה בשבילו.

והגברים, הגברים הם הקורבן. תמיד. כולם:

אלון (הבעל) – נבגד ונעזב על ידי אשתו שהיה נשוי לה 29 שנה ולא בגד בה מעולם.
דני (החבר הטוב) – מנסה נואשות לעקוב אחרי כל העולם כדי להשיב את הסדר על קנו.
ונועם (המאהב הצעיר) – מנוצל על ידי אישה בת 49 שמשתמשת בו כדי להרגיש מושכת וצעירה.

האם זה דימוי האישה בעיניי לפיד?

לפחות כך הוא משתקף מן המחזה.
האם יש קשר לחייו הפרטיים? את זה רק הוא יודע (זוכרים איזה סיפור בגידה מתוקשר, או שזה רק אני...?)

בכל מקרה, זה היה מרגיז.

זה היה מרגיז לראות את האישה שזרקה הכל בשביל מאהב בן 27 לא נותנת סיבה לגיטימית אחת שאפשר להזדהות איתה, אלא מקיאה אסופה של משפטים אנוכיים.

זה היה מרגיז לראות את החברה הכי טובה שלה נכנעת לדימוי העצמי הנמוך ועוברת השתלת חזה עבור בעלה (שבכלל קשור עדיין לחזה המקורי שלה...).

זה היה מרגיז לגלות שגם החברה הטובה בגדה בבעלה (שלא יודע), עם בחור איטלקי.

זה היה מרגיז לראות את החברות בנות ה-27 רוקמות מזימות מניפולטיביות, כל אחת כדי להשיג את מטרותיה.

זה היה מרגיז. מרגיז לראות את הגברים המושלמים של לפיד נשלטים ונופלים קורבן במופע הבובות של הנשים שלהן.

אפילו המאהב בן ה-27 הוא מקסים וקורבני להחריד. (וחתיך הרון שחר הזה, אוף איתו!).

הדרך לגיהינום רצופה תובנות טובות

יאיר לפיד הוא אדם שנון. אין ספק. הוא הצליח לאסוף לא מעט אמרות ותובנות בנושא יחסים ואהבה המקשטות את המחזה ומאירות את הבמה מדי פעם בעומק יחסי. אבל בסופו של הערב, אי אפשר לרקום מחזה טוב רק סביב אוסף של פניני חכמה.

הדמויות חד ממדיות, רדודות וצפויות. המניעים של כולם גלויים מן הרגע הראשון והמהלכים כל-כך צפויים, שזה פשוט מעליב.

תוסיפו לזה משחק ממש גרוע של רוב השחקנים (ובראשם וילוז'ני שמעולם לא ראיתי אותו כל-כך פומפוזי ומעושה), מוסיקת אופרות סבון המפציעה בהתאמה לטקסטים ומכתיבה לקהל איך להרגיש, ובימוי רדוד וחסר מעוף (רוני פינקוביץ) – ותקבלו ערב מיותר, שרוב הסיכויים יעלה לכם הרבה יותר מידי כסף, וחבל.

הפסקת פרסומות

אני מודה שזה נשמע קצת הזוי, אבל בהצגה שולב לא מעט תוכן שיווקי.
כן כן, אני לא הוזה ולא מדמיין. שלושה מותגים ספציפיים (מכונית, יוגורט וויסקי), הוזכרו שוב ושוב בשמם המפורש (והמיותר) במהלך ההצגה.
לי באופן אישי זה כל-כך הפריע, והפתית עמוקות מערך המחזה.
האם גם כשאנו מגיעים לצפות באומנות ולהיסחף לחוויה תיאטרלית אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפרודקט פלייסמנט...? מסתבר שכן, וחבל.
אני יודע שהמצב של התיאטראות לא משהו, אבל תשמרו בבקשה את הפרסומות לתוכניה (שגם אותה אתם מוכרים במחיר מופקע), ותעזבו את החוויה של הקהל בשקט.

זהירות ספויילר

בפסקה הבאה הולך להופיע הסוף של ההצגה, כך שאם אתם מפחדים שיהרוס לכם – דלגו. יש לכם אישור.

בסוף ההצגה, אלון, הגבר הנבגד, זוכה בכך שאישתו מיקה רוצה לחזור אליו בחזרה, אך בוחר להישאר עם נטע, חברתה בת ה-27 של ביתו. ("כי הוא אוהב אותה").
מבחינת נטע החלום שלה התגשם. מבחינת אלון, הוא זוכה בחייו מחדש.

זה המסר הסופי של לפיד: כשאישה לוקחת לה מאהב צעיר, זה כי היא משתעשעת בו ומנצלת אותו. כשגבר לוקח לו אישה צעירה – זאת אהבה.

עכשיו תגידו לי אתם, איך אפשר לקחת סיום כזה ברצינות...?


5 תגובות:

  1. נו נו, מודה שחייכתי.
    אני לא יכולה שלא לתהות: אם מישהו אחר היה כותב את ההצגה ולא יאיר לפיד, האם היא היתה זוכה לעלות על במת הקאמרי? לפי התיאור שלך, כנראה שלא.
    לא ראיתי את ההצגה ומן הסתם גם לא חשבתי ללכת לראות אותה, כיון שהפרומו ששודר בטלוויזיה הספיק לשעמם אותי, לכן גם לא אוכל להתייחס לביקורת, אבל אני כן יכולה להתיחחס לנושא התוכן השיווקי: אני בעד שימוש בתכנים שיווקיים אם זה מכניס כסף לתיאטרון ועוזר לו לשרוד.
    בקולנוע עושים את זה מזמן, אז למה לא בתיאטרון?
    כל עוד נמצאה דרך לעשות רווחים בלי להעלות את מחירי הכרטיסים (שאינם זולים מלכתחילה) הרי זה משובח.
    נ.ב.
    יאיר לפיד הוא בודאי לא האדם שממנו תצא בשורת מעמד האישה, כך שהמסר שלו זניח בעיני.

    השבמחק
  2. שרון קפלנסקי-רוזן1/21/2009 12:55 אחה״צ

    אני בגילוי מאוד לא נאות יכולה לציין שמאז ומעולם לא קניתי את דמותו השרמנטית והמלוקקת של יאיר לפיד, מעולם לא קניתי את דעותיו ה"נאורות" ופמיניסטיות לכאורה, משהו אצלו תמיד עורר בי סלידה עמוקה ודבר זה מנע ממני להצליח לקרוא ולו פעם אחת את המדור שלו מההתחלה ועד הסוף למרות שניסיתי, לא צפיתי בתוכניות שלו ובזכותו גיליתי בימי שישי את עופר שלח ורביב דרוקר. דבר נוסף ייזקף לזכותו-חדר מלחמה. חוץ מזה באמת שאין בו כלום ואף פעם לא היה גם אז אני לא מופתעת.
    לגבי מצב התיאטרון בארץ... אוי קשה, אני לא רוצה אפילו להתחיל כי זה דורש פוסט שלם-מייקל קבל כפפה, אני רק אומר בקצרה שיש לי מנוי בתיאטרון הלאומי ואוי לבושה שקוראים למוסד הזה תיאטרון לאומי בריש גלי.
    שומר נפשו ירחק-לפחות מקומדיות

    השבמחק
  3. ההצגה משקפת כנראה את תמציתו הנוכחית של יאיר לפיד - קלישאתי, ממסדי ומלחך את אשכיו של שטן השיווק.

    השבמחק
  4. כל זה כי הוא לא ג'נטלמן. הוא ג'לטלמן.

    השבמחק
  5. אחרי אתמול שדשנו מעט בתוכן ההצגה, והבננו שתוכן שיווקי לא יגוז מעולמינו ורק ילך יעצים ויעמיק את החדירה לתודעה שלנו, אני פורט מעט על מיתרי ה-אז מה היה לנו שם.. בתור בן להורים גרושים שלמד לקח על בשרם של הוריו, וכנ"ל אשתי, אני רק יכול להסיק שההצגה בצורה כזו או אחרת משקפת את חייו של הכותב וביניינו.. בערך עוד 75% מאוכלוסיית הנשואים שבאמת שורדים 20+ שנה נישואים, רוב הזוגות ללא הכללות מגיעים לשחיקה נוחה ורוטינית שנוגסת בחרישיות בכל חלקה טובה בזוגיות/אהבה בצורה כזו שבאמת קם לו פלוני בגיל 50 ואומר, מה זהו זה מה שאני מקבל??? הלא מלבד הרגל, נוחות, הערכה במקרה הטוב, ושיחות "עמוקות" על כסף עבודה והארוחה בשבת אצל אחותך, אה כן.. וסקס 5 דק' פעם בחודש/יים, אין כבר שום דבר מקשר, ממש כמו דבק מגע ישן שיבש לגמרי ולא ניתן להפרידו אלא רק לשבור אותו.. ואחרי שנשבר כבר לא ניתן לאיחוי, אז לא פלא ואפילו מובן למה פונים שניים שלושה עשורים למטה בפזילה חדה אל מחוץ לקשר, וחיפוש נואש של מה שהיה מגיע לנו כל השנים הללו, אהבה שמתעצמת וגודלת וממש משביחה כמו יין טוב. הרי הפיטויים מחוץ תמיד שם, ואנו בני אדם תמיד רוצים את אשר לא שלנו, החדש והנוצץ יותר, ראבק.. זאת הדרך הקלה!! צריך פשוט לזכור להבריק את שכבר יש לך. וזה ק ש ה . אני עם עצמי יודע שהתרופה היא לנצור את הקשר עוד בינקותו, לטפח ולגדל אותו ממש כמו תינוק שגודל משביח ומתפתח עם השנים. לשבור שגרה כמה שרק אפשר, להביט כל הזמן לבן הזוג בעיניים כמו בפעם הראשונה, ולומר לפחות פעמיים ביום כמה אוהבים אותו,(ולהתכוון לזה), לא להפסיק לגעת אחד בשני ולרגש בכל דרך שיוצאת, אפילו בדברים קטנים וזניחים, אה כן.. וריבים לא פותרים ב"מייק אפ סקס" מדברים, משלימים מנקים משקעים, ואז מזדיינים למוות, העיקר שעובר המסר של- אני יודע שזה לא מובן מאליו שאת/ה איתי. ולסיום, אחרי 7+ שנים עם אשתי אני חייב לציין שאני עדיין מאוהב עם פרפרים וכל הנלווה לכך, ויעיד מי שמכיר אותי שאני ממש לא רומנטיקן
    ב ה צ ל ח ה לכל מי שמוכן לאתגר של חייו.

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית