דני רובס בצוותא

מיכלי אחראית לאחרונה להרחיב את רפרטואר ההופעות שאני הולך אליהן.
הפעם במסגרת סידור ה"Plus one" הנפלא שיש לנו, זכיתי לראות את ההופעה של דני רובס.

מכירים את השאלונים האלה: "איך תדע שגדלת באייטיז"? (כאילו שמי שבאמת גדל לא יכול לראות את הטראומה בראי בכל יום), אז דני רובס הוא בדיוק זה: כשאתה מבין שאתה יודע את המילים לכל השירים שלו אתה מרגיש קצת זקן. במיוחד כשאתה גר עם בחור בן 23 שהשם "דני רובס" כמעט לא אומר כלום עבורו.

בכניסה, רגע לפני ההופעה, מיכלי שאלה אותי אם הייתי הולך להופעה הזאת אם הייתי צריך לשלם. הודיתי שלמרות שתמיד היתה לי חיבה והערכה לרובס, אני בספק בכך.
ובכל זאת, צוותא מלא מפה לפה באנשים מתרגשים. כולם אגב, באופן לא מפתיע, בני גילי ומעלה.

מי שזוכר את רובס המתולתל והמזוקן משנות השמונים, יגלה על הבמה בחור קצת אחר: השיער והזקן נעלמו לחלוטין, ומה שנשאר זה בחור לא מאוד גבוה, עם קרחת מבריקה וכרס שהכירה אישית יותר מידי שווארמות. המבט הממזרי בעיניים, לעומת זאת, דווקא נשאר.

רובס כאן היום בשביל הופעת בכורה של המופע החדש שלו. לקראת סוף המופע הוא מתבשר שהדיסק החדש שהוציא "משהו חדש מתחיל" זכה בתקליט זהב, ואפילו משמח יותר: הוא קיבל גם תקליט פלטינה על האלבום הוותיק שלו "פנים ושמות".

רובס נשמע כמעט אותו הדבר כמו בשנות השמונים. קול צלול ועוצמתי נישא על לחנים סכריניים כמעט נוסחתיים, שקשה לא לזמזם ביחד איתו. רגעים שבהם חסרה לי ריטה על הבמה לצידו הביאו אותי לתובנה שרובס משחק באותו חלל שמילא מיד אחריו בניינטיז רמי קליינשטיין.

שירים על יחסים שבינו לבינה, שירים בהם המשורר מנתח את חיו על שולחן המעבדה, בפרהסיה מול הקהל. מצד אחד רובס נחשף בשירים, מצד שני הוא עדיין מגונן על עצמו בעזרת אותו חוש הומור מוסיקאלי וטקסטואלי הגובל כמעט בסנדרסונית מובהקת.

בין קטעי ההומור, רובס נוטה לפעמים ליפול לדרמה מוגזמת על גבול המחזמר. היו קטעים שחייכתי לעצמי בציניות. מישהו בקהל אמר "הוא לא מבוגר מידי בשביל הדברים האלה"? אבל רובס לא עושה חשבון. חוש ההומור העצמי שלו מאפשר לו לדלג מעל החשבונות האישיים עם התעשייה הישר אל עבר ההצלחה הנוכחית.

אולי זאת הכנות שנובעת מרובס, ואולי זו הילד הפנימי בו, שעדין לא ממש מבין איפה הוא נמצא.

אחד הדברים שתמיד אהבתי אצל רובס זה תשומת הלב לטקסטים. המילים שלו מלטפות כמו ריח אדמה, חולפות מעליך כמו ציפורים שחורות ולפעמים אפילו סוחפות ודורסות אותך כמו רכבות.

מעניין לראות את רובס על הבמה היום. במיוחד בעולם הפוסטרמדיה, שהעומק של כוכביו הוא כעומק הפלקט. הוא לא יפה, הוא לא כריזמטי באופן מיוחד, אבל למוסיקה שלו יש מוליכות גבוהה לרגשות, ובשלב מסוים אתה פשוט מגלה שאתה מוצף כולך בתחושות, זיכרונות וחוויות מן העבר.

יש גם משהו נהדר בלקחת שירים שהופקו במקור בשנות השמונים ולעשות להם את חסד של הפקה מוסיקאלית חדשה במאה ה-21.
רובס כמובן לא קופא על השמרים ומפיח חיים גם בלהיטים המוכרים שלו בעזרת עיבודים מעניינים, יצירתיים ולא צפויים. כל זה לא מונע מהקהל להמשיך לשיר איתו את כל המילים של כל השירים במוסיקליות מופלאה ודיוקים של חצאי טונים.

ההופעה היא גם הזדמנות לבצע שירים שכתב לאחרים כמו למשל "נוסעת בעקבות האהבה". מוש טוען שרובס ניסה לחנוק עם השיר הזה באייטיז את והקריירה של רדינה כהן, ואם לא את הקריירה שלה – אז לפחות אותה...

על הבמה עם רובס שורת נגנים נפלאה. הזמרת המלווה, קצת פחות. לפחות היא בלונדית וממלאת את השמלה שלה כמו שצריך.

ההופעה של רובס היא כמו צמר גפן מתוק. גדולה ונפוחה קצת יותר מידי, אבל טעימה, ממכרת ונגמרת מהר מידי מצד שני. והכי חשוב, היא משאירה אותך עם הדביקות המתוקה הזאת על האצבעות ומסביב לפה. הדביקות שגורמת לך לחפש את האיש עם המכונה כדי לקחת עוד אחד.

נ.ב.
הוידאו שלי מההופעה יצא באיכות איומה, אז קבלו וידאו אחר של הסינגל החדש, שצולם בהופעה אחרת. וקבלו גם כתבה רלוונטית על רובס מ-nrg