עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

ינואר 07, 2008

פוסט אורח: מוש (סער) פרידמן



בלי פרומואים

באופן אישי, אני חייב לציין, אני שואף לדעת כמה שפחות.

בינינו, ככל שאני יודע יותר אני נהיה יותר שלילי ואנטיפת, וגם ככה יש סכנה מוחשית שמהתולעת הראשונה שתכרסם לי את המוח אחרי שאני אתפגר יקום זן חדש של יצורים עילאים עם תאווה בלתי נשלטת לבשר אדם.

יש לי נטייה בלתי מובנת לאפסן פיסות מידע חסרות ערך במצבורים הולכים וגדלים בספוג האפור שלי. החיים באוטוסטרדת המידע לא ממש תפורים למידותי, הם מאיימים עלי תדירות בקריסת מערכות באיזה שהוא שלב אחסון יתר קריטי. לא לחינם העפתי מהבית את הטלוויזיה. אי אפשר לבהות ולו דקה במסך מרצד כלשהו בלי שהמוח יתפס לאיזו עובדה חסרת שחר. לרוב אני נשאר עם חצי פירור מידע שנתקע בתת מודע כמו פזמון של שיר דבילי, מה שבטח לא מוסיף לי עליצות קוסמית או רצון בלתי נשלט לחבק עץ קרוב.

להתמקד כמובן זה לא בא בחשבון. היות ואני חסיד אמון של תרבות הדווקא אני מקפיד להעביר ערוץ ברגע שמבטיחים לי שמשהו יקרה אחרי הפרסומות.

אני, כאמור, לא ממש רוצה לדעת אם משהו יקרה ואני בטח לא אחכה שהוא יקרה בצד השני של עוד מוצר פלא שיפית הקפידה לנסות על מאיה ישעיהו. וזה בדוק.

אבל, אני לא הולך לבזבז מילים כאן במניפסט אנטי טלוויזיוני מנופח, האמת היא שאני די בעד זה. באמת , ככל שיהיו יותר תוכניות בה מנסים להראות לציבור שמישהו נולד לעשות משהו והרבה אנשים אחרים לא, יהיה לי יותר שקט. הבעייה מתחילה כשאין מה לראות ואז אנשים חושבים להעזר בי להפגת השעמום.

גם אם נתעלם מאלמנט הטעות המולדת ברעיון המשעשע הזה, הרי שהבעייה הכי מעצבנת בכל תרבות ה"תשארו עמנו" שכל כך היטיבה לערפד את עצמה לשגרה שלנו היא התסחיפים הריעילים שלה לתוך מה שאנשים היום נוטים לכנות "שיחה".

וזה הולך לרוב ככה:

קודם ניתן טיזר קצר של מה שהולך להיות, אחר כך נמכור פאנץ' מוטעה ואחרי שמסרנו את כל מה שאפשר היה לתת בלי מוסיקה דרמטית ברקע נצא להפסקה קצרה ואחריה כל הפרטים.

עובדה.

"אתה לא מאמין את מי פגשתי"

"יש לי משהו מדהים לספר לך"

"נחש מה קרה לי"

"אתה לא מבין מה שקרה לי היום"

מצלצל מוכר נכון? . פרומואים נוצצים.

אבל מה? אני דווקאיסט. כל אחד מהמשפטים האלה יגרום לי לזפזפ מהשיחה איתכם במהירות שלא נלכדת בשלט אוניברסלי.

וזה בדוק.

תיגשו לעניין. תספרו ישר. ואני אפילו עשוי לא לקטוע אותכם בחוסר טאקט משווע. זה לא פיהוק, פשוט עבר זבוב בסביבה והתחשק לי חטיף.

בלי פרומואים.

גם אם אני נדרש בהכרח הבלתי נלאה של תרבויות שיחה להאזין לכם, תחסכו ממני משפטי מעבר לפרסומות. באמת. את האס אם אס שלי קיבלתם כבר. עכשיו תצדיקו את זה.

"לא תאמין מה קרה לי"? אם אני לא אאמין אל תטרחו לספר. ואם אני כן אאמין מה זה יגיד? שיש אישור לקיום שלכם? אני לרוב נהנה לשמוע סיפורים, ואני מאזין טוב, לא צריך לשתות ממני בקש נקודות למדד הנילסון שלכם.

תישארו עימנו. אנחנו צריכים את הקשב שלכם ואנחנו יודעים בדיוק איך ללכוד אותו.

כבר לא צריך להראות לכם פטמה אפילו. נעשה פרומו של פטמה. אולי זו רק נקודת חן? השארו עימנו. מיד התשובה.

תתחילו להקשיב מהצד לשיחות של אחרים ושלכם, לא תאמינו מה שקרה לכם.

אני לא נכנע לפרומואים.

יכולתי לתת עוד אלף דוגמאות אבל אין בזה טעם. אם המסר לא עבר עד עכשיו תעברו לאתר עם באנרים מרצדים. אומרים שזה ממכר. רוצה לדעת מה יקרה בהמשך? תקליק כאן, מיד נשוב.

אני לא נכנע לפרומואים ואין סיבה שהם ימשיכו להתחולל סביבי.

אם יש לכם מה להגיד תגידו. ישר ולעניין. יש לכם דקה לספר לי. יש הארכות. אבל אם תנסו לתקוע לי קדימון לשיחה אל תצפו שאני אפול לזה. למדתי להיות חרש לדברים האלה. לא לחינם לפרסומות יש ווליום חזק יותר.

ודחיל ראבק תמדדו מילים.


תגובה 1:

  1. נ-ה-ד-ר מוש. כל הכבוד.
    כל מילה נוספת מיותרת.

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית