פוסט אורח: שרון קפלנסקי - רוזן

סיפור אמיתי

במו עיניי ראיתי אותה נכנסת לסבארו

(זה בדיזינגוף סנטר שנסגר ונפתח מחדש אבל מהודר יותר)

היא הייתה אולי טיפה יותר מבוגרת מסבתא שלי

(זאת שגרה עם סבא שלי בדיור מוגן כבר יותר משנה)

או אולי טיפה יותר צעירה מסבתא של איתי שלי

(זאת שלא מוכנה לשמוע אפילו ברמז על דיור מוגן ומאמללת את החיים למטפלת הפרטית שהיא שכרה לחיות איתה במשך כל השבוע, כל השנה)

והיא החזיקה בידיים המון שקיות כאלה ממותגות כאילו חזרה משופינג.

אני ישבתי שם ואכלתי לי ארוחת פסטה ברוטב רוזה עם לחם שום וסלט

(עלתה לי 20 ₪ מתנה מהסופר פארם שקניתי בו קודם את הצבע לשיערי אפור השורשים)

לידי ובמסעדה ישבו עוד הרבה סועדים

והעובדים (הבלתי יעילים בעליל)

לא ממש השתלטו על העומס

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי)

בין הסועדים נחו להן צלחות חצי גמורות שטרם פונו מסועדים ששבעו והלכו להם

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי, כבר אמרתי?)

לידי היתה צלחת כמעט מלאה בפסטה ברוטב שמנת וסלמון- ממש כמעט התפתיתי לטעום

(ממתי לעזאזל מכינים בסבארו רוטב שמנת וסלמון ולמה לא אמרו לי?)

פתאום היא הופיעה, ממש מולי

(ליד שולחן הבר הארוך שבטור שאחרי שולחן הבר שאני ישבתי לידו)

מבוגרת, שיער אפור חצאית אדומה והרבה שקיות וסקרה בעיניה שתי צלחות מיותמות חצי מלאות שישבו ליד זוג צעירים שהאכילו את התינוק שלהם.

(הילדים שלי בבית עכשיו, אחרת בטח לא הייתי יכולה לאכול ארוחת פסטה בסבארו)

כשהיא החליטה שאף אחד לא שם לב אליה והיא לא בולטת מספיק היא לקחה צלחת אחת, ושפכה את תוכנה אל הצלחת השניה וניגשה אל הקופה

(לא, היא לא לבשה שום סוג של מדים; חולצה, חצאית אדומה ושקיות)

"לארוז לך? אין בעיה"

(כבר לא הסתכלתי)

יצאתי מסבארו חזרה לסנטר כדי לצאת דרך השער לקינג ג'ורג'.

(תמיד עדיף דרך הסנטר במזגן ולא לצאת לרחוב המהביל)

בדרך חלפתי על פני תור של כ- 40 איש שחיכו בסבלנות על יד הדוכן של תפוח האדמה האפוי!!!

(שוב המציאו את הגלגל מחדש ולא סיפרו לי?!)

היום כשניגשתי למחשב לכתוב את הסיפור הזה

(האמיתי לגמרי)

ראיתי שלאיתי שלי כתוב במסנג'ר: Apathy kills, but I don't care

(תמיד הוא קולע לי לרגשות, אבל זה כבר מסיפור אחר)

* צילום אילוסטרציה. כאן הגלריה של הצלמת >>