‏הצגת רשומות עם תוויות אינסטגרם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אינסטגרם. הצג את כל הרשומות

יולי 07, 2017

מחיר התהילה בפייסבוק וברשתות החברתיות


מתוך היכרות אישית ומעקב אחרי לא מעט "אושיות רשת", שמתי לב לאחרונה, שרבות מהן מעלות פוסטים המתלוננים על המחיר הגבוה שהן משלמות על שיתוף חייהם הפרטיים ברבים. אני לא מאשים או מבקר אותן, חלילה.
הפוסט הזה נכתב למען אלה שמגלים או עומדים לגלות את המחיר בעצמם, על מנת שיוכלו לקחת אותו בחשבון במידה והם שואפים לאותה חשיפה והכרה מיוחלת, והוא כולל גם עצות מעשיות למי שכבר מתמודד עם אותו מחיר, ואפילו שוקל לוותר.

* תסלחו לעברית, זכר נקבה וכאלה... הפוסט מנוסח לנוחות קריאה ומתכוון לאושיות משני המינים, כמובן.

1.      אינטימיות חד צדדית

אנשים שחושפים את חייהם האישיים במדיה הציבורית ברשת, מבינים במהירות את כלל המפתח: "יותר חשוף, יותר חשיפה".

הכוונה כמובן לא בהכרח לחשיפה פיסית של הגוף, אלא יותר של הנפש והרגש.
האנושות תמיד נמשכה לאינטימיות, ל"מציצנות" כפי שהיא בקלות יכולה להיתפס על ידי מי שמשתף את האינטימיות שלו באופן חד צדדי, עם אנשים שלא משתפים אותה בחזרה.


מציצנות, היא משהו טבעי. היא נובעת מהצורך שלנו להזדהות, לבקר ולהשוות את עצמנו לאחרים. 

לא כולנו בנויים לחשיפה אינטימית ציבורית, חלקית או רגעית ככל שתהיה. צריך אומץ, העזה ויכולת הכלה לכל תגובה שלא תגיע בעקבות ההחשפות שלנו ברבים, והאמת היא שאפילו בין החושפים עצמם, "עור הפיל" הזה לא באמת קיים. ככה זה, יוצרי תכנים שהם באמת רגישים, רגישים גם לביקורת.

מה חשוב לזכור:

האנשים שעוקבים אחרי התוכן שלכם, ירגישו הרבה פעמים שהם מכירים אתכם, גם אם הם לא באמת מכירים אתכם בפועל.
בדיוק כפי שאתם מרגישים לפעמים עם מפורסמים שאין לכם באמת קשר איתם, אך היצירה שלהם או הנוכחות הציבורית שלהם במדיה גורמת לכם להרגיש שאתם מכירים אותם.

למי שברור שהחשיפה הציבורית היא רק צד חלקי ומצומצם יחסית באישיות האמיתית של כל מפורסם, אמור להיות יותר קל להפנים את זה.

אין טעם או צורך לתקן את התפיסה של העוקבים שלכם ולהעמיד אותם על ה"טעות" שהם לא מכירים אתכם באמת. למעשה, כשאתם עושים זאת, אתם פוגעים בדיוק במסר שאתם משתדלים להעביר כל הזמן: האותנטיות שלכם.

אם מישהו הבין אתכם לא נכון לדעתכם, תחזרו לתוכן שלכם ותבדקו מה גרם לכך, על מנת שתוכלו להימנע מפרשנות מהסוג הזה בפעמים הבאות.

2.      המגיבים שמוציאים אותכם מדעתכם

רוב האנשים, אוהבים לשמוע בעיקר שמזדהים עם דבריהם וחושבים כמוהם. הם מצפים לקבל חיזוקים חיוביים, וקשה להם להתמודד עם ביקורת, שלא לדבר על תוככה. 
כולנו, לא רק ישויות פופלאריות ברשת, מכירים את אלה שיבקרו אותנו על הדברים שאנחנו עושים, גם כשלא הזמננו אותם. מוקצים מחמת המיאוס אפילו יותר, הם אלה המשיאים עצותיהם למרות שלא נתבקשו להן מאיתנו, אלה שמתקנים אותנו על טעויות ואלה ש"יודעים יותר טוב" מאיתנו.

זה מרגיז. ללא ספק. אבל זה גם משרת אתכם כישויות רשת ציבוריות, ולמעשה לפעמים הרבה מעבר למה שאתם חושבים.


העצה שלי: גם אם מישהו מבקר אתכם, מתקן אתכם או מוכיח אתכם ברבים, תודו לו על התגובה. סה"כ הוא מקדם את הדיון, מעלה את החשיפה לדברים שפרסמתם ומראה שהדברים שלכם מגיעים לעוד אנשים. 

התייחסו לתוכן של המגיב, הודו על השלמת מידע באדיבות, הודו בטעויות אם אתם מרגישים שטעיתם, תקנו מה שצריך, מה שאפשר. (למשל, שגיאות כתיב ודפוס).
ייצרו הרגשה של שיח פתוח, כל עוד הוא מכבד אתכם ואת המגיבים האחרים בדיון שמתקיים בפוסט שלכם. 

אתם לא חייבים לקבל כל צורת ביטוי, זה לשיקולכם, אבל לפחות לדעתי, הקהל שלכם מספיק אינטיליגנטי להבחין מי יוצא גס רוח, חסר טאקט, חסר טעם או אלים, ואין שום צורך שגם אתם תצטרפו לאופי השיח הזה או תעודדו אותו אצלכם בדיון.

רצוי מאוד לא לחנך את המגיבים לכם איך להגיב, אלא להוות להם דוגמא. לשלוט באופי השיח ובנארטיב הדיוני. היסחפות איתם למחול שדים שלילי, לא באמת יעשה לכם טוב, ולא יתרום להמשך השיח.

החלטתם למחוק תגובה או להסיר אותה? תעשו צילום מסך. תשלחו הודעה פרטית למגיב על כך שנאלצתם למחוק את תגובתו מהסיבות המפורטות. הזמינו אותו להגיב שוב, באופן שמתאים לכם, בדיונים שאתם מקיימים.
לא הלך? – אפשר לחסום. אפשר למחוק. 

מניסיוני, פעולות כאלה, לרוב גורמות לעוקבים להרגיש שאין באמת מקום לדיון ויש סתימת פיות. זה בסדר אם אתם בסדר עם זה. בסופו של דבר, כולנו רוצים להרגיש נוח במקום בו אנחנו נחשפים.

רק קחו בחשבון שאם המטרה שלכם היא חשיפה מקסימאלית – לחסום אנשים לא באמת יקדם אתכם לזה. וגם זה בסדר. הכל שאלה של לאיזה קהלים אתם רוצים להגיע, ומהי מטרת החשיפה האישית שלכם, בשורה התחתונה.

 3.      פרחי קיר – אלה שלא מגיבים

אלה שלא מגיבים לכם באופן ציבורי, וייתכן שאינם אפילו מתקשרים איתכם ישירות בזירות פרטיות יותר, יכולים להיתפס כחטטנים מעצבנים. קל לתפוס אותם ככה, במיוחד כשאתם שופכים את הלב והקרביים שלכם בפוסטים שחשופים לכולם, ומקפידים להגיב גם לאחרים.

ישויות מדיה חברתית שמבינות את חוקי משחק ה"נטוורקינג", שבו כל מי שפעיל מכיר בצורך ההדדי לחשיפה באמצעות תגובות ושיתופים, חושבות לפעמים שרק מי שמגיב, ראוי להיחשף לתוכן שלהן.

התפיסה הזאת, אחראית על צימצום החשיפה שלכם, מסיבות פשוטות וטכניות לחלוטין – כפי שמראים הנתונים: 80% מהאנשים ברשת הם "צופים בלתי נראים". 

רק 20% אחוז מהגולשים ברשתות החברתיות, נמצאים על הספקטרום של ההגדרה "ייצרני תוכן", ובשולים שלה נמצאים אלה שפחות מעלים תכנים אישיים בעצמם, ויותר מגיבים לאחרים.

80% זה המון. זה הרוב המכריע של החשיפה, וברשת החברתית, המספרים יכולים מאוד לבלבל, מפני שבפייסבוק, פרופילים של אנשים פרטיים אינם מציגים אחוזי חשיפה, אלא רק עקבות של אינטראקציה ציבורית, כמו לייקים, תגובות ושיתופים.
את החשיפה אנחנו נאלצים להעריך, וכדי להעריך אותה נכון, כדי לדעת את היחסים האחוזיים בין מי שמגיב למי שלא.

העלמתם את הלא מגיבים? אתם מעלימים אחוז ניכר מהחשיפה שלכם.
מעבר לכך, האנשים שלא מגיבים באופן ציבורי, כן עוזרים לחשיפה שלכם בדרכים אחרות, כאשר הם משתפים את הפוסטים שלכם דרך ווטסאפ, מייל, הודעות פרטיות בפייסבוק ועוד. גם כשהם מספרים לסובבים אותם על התכנים שלכם וממליצים עליכם – רוב הפעמים לא תדעו. מדי פעם הם או מישהו אחר יחשוף אתכם לכך, אבל אתם יכולים להיות בטוחים, שאם פוסטים שלכם זוכים להרבה תגובות ושיתופים באופן יחסי, רוב הסיכויים שהם גם מופצים לפחות באותה מידה, בערוצים שאין לכם אפשרות למדוד מספרית ולהיות מודעים לפירוט על כך. 

העצה שלי: אם עוד לא עברתם את המספר המקסימאלי של חברים בפייסבוק (5000), אל תסירו חברים שלא מגיבים לכם. עודדו אותם דרך הפוסטים לשתף בדרכם. הכירו בכך שלא לכולם נוח להיחשף כמוכם באופן ציבורי. סה"כ אם כולם היו נחשפים, התחרות היתה הרבה יותר קשה, ואתם הייתם פחות ייחודיים.

אל תשכחו שהסטטוס של "חברות" בפייסבוק הופך אתכם לנגישים לאנשים האלה בהודעות פרטיות, מה שמאפשר להם לייצר אתכם נטוורקינג אישי במידה ונדרש.
אלה מכם המתפנסים מכתיבה או יצירת תכנים, יגלו שהרבה הצעות עבודה מגיעות דווקא מעוקבים "שקופים" שלא מראים את עצמם בפוסטים שלכם, אבל מעריכים אתכם על היכולות שלכם לבטא את מה שאתם מבטאים. למעשה, הייחוד שלכם עבורם, היא העובדה שאתם מסוגלים להביע במילים ותמונות את מה שהם רוצים ולא יכולים.

לסיכום:

מי שמצליח לייצר בולטות, חשיפה ותשומת לב, בכל פלטפורמה וזירה, זוכה ליחס ציבורי על כל גווניו. את היחס הזה אי אפשר לבחור. אפשר, במקרה הטוב, לשלוט בו עד כמה שניתן מכיוונכם.

זו הבחירה שלכם עם מי אתם רוצים לדבר ואיך אתם רוצים להשפיע, ועליכם להבין שאף פעם לא תוכלו לרצות את כולם.

ביקורת, ותשומת לב חוזרת כלשהי, היא סימן בעיקר לכך שהחשיפה שלכם משמעותית.

מהמקום הזה, התעודדו, והמשיכו בדרכם מרוצים וטובי לב. השקיעו את האנרגיה שלכם יותר במי שמגיב ומושפע מהתוכן שלכם כפי שאתם שואפים, ופחות במי שמתנגד לכם או לא מקבל את דבריכם. החלוקה הזאת תעזור לכם לשמור על עצמכם יותר ולפתח את החוסן הנפשי הנדרש, שמגיע עם חשיפה הולכת וגדלה.

אם יש לכם עוד עצות איך להתמודד עם המחיר לחשיפה והפרסום ברשת החברתית, אשמח אם תוסיפו בתגובות, וכמובן שכמו תמיד אשמח אם תשתפו אותי בכל מחשבה שלכם בנושא.

אפשר גם בפייסבוק:


ספטמבר 04, 2016

האח הגדול עולה כיתה – ביי ביי לאשליית הפרטיות



כשרוב העולם חושב על המושג "פרטיות" הוא מדמיין שעדיין יש לפרט את היכולת לבחור איזה מידע הוא בוחר לשתף, עם מי שלא יהיה, ואיזה לא. רוב העולם, לא לוקח בחשבון סוגים רבים של מידע שאפשר לאסוף עליו, ואת ההשלכות של המידע הזה, הרבה מעבר ל"מציצנות" או "ריגול". הרשומה הבאה מתכוונת לשפוך קצת אור ולעורר חשיבה סביב המידע האמיתי והאקטואלי שנאסף על ידי גורמים כמו פייסבוק ורבים אחרים, והשפעתו הישירה על חיינו, כאנשים פרטיים.


"היה היה"

כשג'ורג' אורוול חזה בדימיונו את "האח הגדול" ואת המישטור החברתי הפולשני של "1984" הוא לא היה יכול לדמיין כמה רחוק מהמציאות, ומפחיד יותר יהיה "האח הגדול" באמת, ומי הוא יהיה.

בעולם שבו כוחות פוליטיים שיחקו תפקיד מרכזי בחייו של האזרח, והקפיטליזם עוד לא נולד, היה הגיוני לאורוול שמצלמות, שישדרו בשידור חי מכל מקום ויעקבו אחרי האזרח מחשש לסרבנות פוליטית, תהינה האיום הגדול ביותר על הפרטיות בחיינו.

ארוול לא היה יכול לדמיין בתקופתו, כיצד "צילום" הופך להיות רק חלק טכני קטן בתוך התקן שהוא למעשה "סורק מתקדם". הסריקה והזיהוי של חפצים או עצמים בתמונה לא עלה על דעתו, בטח לא סריקה של הבעות פנים ורגשות, חום גוף או כל מדד אחר שאפשרי טכנולוגית כבר בימנו.

עוד דבר שארוול לא היה יכול לחזות זה את השילוב של קפיטליזם (ורכישה מאסיבית של מכשירי תקשורת מתקדמים ניידים), עם ה"רשת החברתית", ומרחק שנות אור ממחשבותיו היה הקונספט שכשביעית מאזרחי העולם יתחברו אליה מרצונם החופשי ויספקו לה בנק מידע בעל יכולת התפתחות אינסופית, שסביבו תיווצר תעשיה עצומה שהאינטרס שלה, הוא ברובו בכלל כלכלי, ולא שילטוני.

אשתו של הנוסע בזמן

בזמן שחלק נכבד מהאוכלוסייה כבר מודע לאיסוף האינפורמציה האינטנסיבי של הכלים הדיגיטליים בהם הוא משתמש מבחירה יום יום, גם רוב אלה שמודעים לעיקרון הכלכלי מאחורי הדברים, אינם יורדים לעומק היכולות של מערכות כמו פייסבוק, גוגל ודומותיהן לנתר ולנתח אינפורמציה ברמה כל-כך מדויקת, עד כדי שהיא מובילה ליכולת "חיזוי העתיד".

זה לא מדע בדיוני, אף אחד לא נוסע בזמן, אבל המידע שאנחנו מספקים על עצמנו והצלבות שלו עם מידע נוסף שמספקים עלינו אמצעים אחרים, כבר מאפשר לאלגוריתמים המתוחכמים לדעת איפה נהיה – מתי, כמה זמן נשהה, מה המשכורת החודשית שלנו, כל כמה זמן אנחנו מוציאים כמה כסף והרבה הרבה מעבר לזה.

בזמן שהרבה ממשתמשי כרטיסי האשראי למיניהם, מודעים שחברות האשראי מנתרות את הקניות ומתאימות "עסקאות משתלמות" על פי המידע הנצבר, רובם לא לוקחים בחשבון שהמידע שאנחנו מספקים היום באמצעות "המרגל האולטימטיבי", הוא הרבה-הרבה מעבר למספרים או "תחומי עניין".

אפילו היכרות עומק עם מערכת פילוח הקהלים הפרסומית של פייסבוק, לא מתחיל לגרד את היכולות האמיתיות של האלגוריתם, שכן אם רוב האוכלוסייה שמשתמשת באפליקציות או רשתות חברתיות מסוגו היתה יודעת, היא פשוט היתה נוטשת במהירות את הפלטפורמות, אבל אל תרוצו לסגור את החשבונות שלכם, ספויילר: מאוחר מידי, וזה גם לא ישנה שום דבר באמת מבחינת איסוף המידע עליכם. המערכת כבר הרבה יותר מורכבת מזה.

האלגוריתם שמכיר אותנו טוב יותר מעצמנו

אם מתייחסים רגע רק ליכולות של פייסבוק, בלי להציץ לתוכנות לוויין ממשפחתו כמו "וואטסאפ" ו"אינסטגרם", האלגוריתם שפייסבוק מציג כולל הצלבה של נתונים על כל משתמש גם ביחס ישיר למשתמשים אחרים בקבוצות השונות אליהן הוא משתייך ברשת החברתית ובשלל הפלטפורמות הדיגיטליות שלו. 

לא מדובר רק ב"קבוצות פייסבוק", אלא גם בחברים, בני משפחה, חברים לעבודה וכל קבוצה סיגמנטלית שהאלגוריתם יכול לזהות – אבל יותר מזה: ליצור בעצמו עבור המשתמשים.

אבל פייסבוק לא מנתרת רק את הטקסטים שאנחנו כותבים או את האינטראקציות שלנו עם תוכן של אחרים, היא מנתחת גם תוכן תמונה, תוכן סרטונים וכל תוכן שמועלה ומוגב על ידי משתמשים. כך שלמשל, אם הצטלמתם עם יין אדום בתמונה אחת, ואתם חברים בקבוצה של שוחרי "הארי פוטר", פייסבוק ידע לשייך אתכם לקבוצה של "שוחרי הארי פוטר שאוהבים יין אדום".



הפרטים שאנחנו לא יודעים שאנחנו מספקים על עצמנו... ועל אחרים

כשפייסבוק סורק את התוכן שלנו, הוא מוציא נושאים ומילות מפתח, לצד מיקום גיאוראפי, ויז'ואלים רלוונטיים ועוד, אבל מעבר לכך, הוא משתמש גם בנתונים דיגיטליים שסמויים מעיניו של המשתמש הממוצע, כמו למשל – זיהוי מצלמה ספציפית.

פייסבוק יכול לדעת למשל, אם מספר פרופילים שונים מעלים תמונות מאותו מכשיר דיגיטלי, וכך לחשוף למשל שימוש בפרופילים פקטיביים, אך הרבה מעבר לזה, החותמת הדיגיטלית של מכשיר הצילום, שנמצאת על כל תמונה, מאפשרת בעצם מעקב מלא אחרי כל תמונה, בכל מכשיר דיגיטלי שתגיע אליו ולפייסבוק יש אפשרות לדעת איך הגבנו לכל תמונה ותמונה ומתי, כמו גם עם מי שיתפנו אותה ובאיזה הקשר – אפילו אם השיתוף היה פרטי ולא ציבורי. 

יחד עם הבנת התוכן שפייסבוק וגופים דומים לה מסוגלות לו, נמנים: זיהוי פנים ואלמנטים ספציפיים בפנים (עגיל, קעקוע, צבע שיער ועוד), זיהוי מקומות (בחוץ, בפנים, במקום ספציפי ועוד), זיהוי חפצים, זיהוי מזג אוויר, שעה, זיהוי אופי פעילות (אישי, חברתי ועוד)  וכו' מתמונה, סרטון או קובץ קולי. פייסבוק וגוגל מחזיקות עלינו מידע עצום, שאנחנו לא בהכרח לוקחים בחשבון שאנחנו מספקים.

מדובר במידע התנהגותי עמוק, שהנתונים שלו מגיעים הרבה-הרבה מעבר למה שאנחנו משתפים באופן ציבורי, אם בכלל אנחנו משתפים.



הפער בין ההצהרה למציאות

המידע שפייסבוק אוספת על המשתמש, משמש אותה רשמית לפילוח פרסום אפקטיבי בפלטפורמה שלה – הנחה שגורמת לחלק מהאוכלוסייה "לנשום לרווחה", בעיקר במחשבה שהם יוכלו "להתנגד" לפרסום האגרסיבי והבולט ברשת החברתית או להתעלם ממנו.

לצערנו, האמת הרבה יותר מפחידה מההצהרה ה"פשוטה" של פייסבוק ופלטפורמות דומות לה, שהמודל המסחרי שלהן, מבוסס בעצם על מכירת שטחי מדיה לפרסום בתוך הפלטפורמה ששירותיה מוצעים בחינם למשתמש הקצה הפרטי. (היום פייסבוק מצהיר שהוא כבר מוכר את המידע עלינו גם למפרסמים מחוץ לפייסבוק עצמה).

האמת היא שפייסבוק שולטת לחלוטין על הנארטיב הסיפורי בניוז-פיד, הרבה מעבר לפילוח פרסומות.
האלגוריתם של הפלטפורמה בנוי לנהל את זרם החדשות שלנו, בהתאם למה שמתאים לפלטפורמה או למי ששכר את שירותיה, הרחק הרחק מעבר לעיניו המסננות של הגולש הממוצע, או מפרסמי המודעות הסטנדרטיים.

אם נדמה לכם שהניוז פיד שלכם מייצג את המראה הכללית של הארץ, של העולם, או אפילו של העיר שאתם גרים בה, אתם מוטעים טעות מרה.

הניו-פיד של פייסבוק מנוהל בהתאם לתכנים המוזרמים אלינו מתוך למידה וניתוח אינטסיביים של הנושאים שאנחנו מתעניינים בהם, על פי מה שהצהרנו בגלוי, וגם על פי מה שלא.

תוכן פוליטי, חברתי, תרבותי, מוצף אלינו במטרה לעודד רכישות ולהשפיע על דעתנו, תוך שימוש באשליה של "פקטור חברתי" ה"משתף" מהנושאים השולטים בחדשות המוצגות לנו.

לא, הפלטפורמה לא מרגישה צורך להציג לנו את התכנים של האנשים שאנחנו באמת בקשר איתם, אלא מבחר ספציפי של תכנים מהם, בהתאם לאג'נדה שנקבעה לאלגוריתם, על בסיס הפילוח המוקדם של מי ששכר את שירותיה או האג'נדה המסחרית-פרטית של הפלטפורמה עצמה.

"סגרתי את פייסבוק, אני רוצה את הפרטיות שלי בחזרה"

מכירים את האמירה הזאת? בואו ננסה להבין מדוע היא כבר לא אקטואלית. 

אם הייתם בפייסבוק בעבר, אם יש לכם מכשיר תקשורת דיגיטלי נייד שמחובר לאינטרנט, אם עברתם להשתמש בוואטאפ במקום, או אם יש לכם חברים שמשתייכים לרשת החברתית, המידע עליכם כבר נאגר בכל מקרה.
תמונות שאתם מופיעים בהן, גם אם לא תויגתם, מנותחות לפרטי פרטים.
למשל, אם חברים צילמו אתכם והעלו לרשת, התמונות עוברות ניתוח תוכן והצלבה עם נתונים שנאספו עליכם ממקורות מידע דיגיטליים אחרים. (למשל "פייסבוק" יכול להצליב נתונים עם "וואטאפ")
כך למשל, אם הצטלמתם מחזיקים בקבוק בירה מתויג, והתמונה עלתה אצל חבר, פייסבוק יצרף את המידע הזה לבנק המידע שיש לו על פרופיל המשתמש שלכם אצלו. גם בלי שתצטרכו לעשות משהו, או לדעת מזה בכלל.. (עכשיו תחשבו אחורה בכמה תמונות שאתם מצולמים בהן, אפשר להבין איזה מותגים אתם אוהבים – וזה רק הקצה).

המידע נאסף עלינו אם נרצה או לא נרצה, נאשר או לא נאשר את התנאים ואפילו אם נצליח לחיות חיים מודרניים בלי תלות במכשיר דיגיטלי אישי שמספק עלינו את כל האינפורמציה ברצף תמידי, לא נוכל לברוח מכל "מצלמות האבטחה", הסורקים ה"ביטחוניים" למיניהם וכמובן מצלמות הרחוב, שלהזכירנו, לא רק "מצלמות", אלא לומדות ומנתחות התנהגות.



השוליים האפורים – תקראו רק אם אתם באמת לא חושבים שזה יכניס אתכם לפניקה

לצד הפרסומים הרשמיים של כל הפלטפורמות על המידע שהן אוספות על המשתמשים, ולצד מחקרים תלויים ובלתי תלויים ואג'נדות מסחריות ופוליטיות כאלה או אחרות, אוסף חדש של נתונים הנאספים עלינו ללא בחירה וידיעה, מטריד מאוד את מי שמתחיל להיות מודע לקיומו.

ראשית בואו נניח את הנתונים:
רוב המכשירים הניידים האישים, מצוידים במצלמות (לפחות שתיים), וכן במיקרופון (לפחות אחד, בשלי יש שלושה!), לצד אפשרות איתור לוויינית (
GPS). מרוב המכשירים הניידים האישיים, כבר כמעט ובלתי אפשרי לצרכן הקצה לנתק או להוציא את הסוללה. מה שאומר, שגם כשהמכשיר סגור, הוא עדיין שומר על יכולותיו הטכנולוגיות ועל אפשרות השימוש בהן – גם ללא שיהיה לכך חיווי במכשירו של המשתמש.
(זה כולל אגב חיווי מטעה המציג שהשירותים כבויים, בזמן שהמכשיר שלכם כן ממשיך לתפעל אותם).

איסוף המידע על פי הרגלי גלישה ושימוש בעולם הדיגיטלי, כבר חצה מזמן את הקווים של המדיום הדיגיטלי הווירטואלי, ופלש לחיי המציאות שלנו בעזרת סורקים מתקדמים המופעלים בכל עת צורך, על מנת "להקשיב" ו"לראות" את הנעשה סביבנו, למפות את החיים ואת ההרגלים שלנו ובעיקר – על מנת לייצר מידע שיאפשר להשפיע עליהם בכל דרך אפשרית, למרבה במחיר, או לבעל האג'נדה המתאימה לספקי המידע.

אם קרה לכם לאחרונה, למשל, שדיברתם על נושא מסוים עם מכרים, בעולם האמיתי, שיחה לא מתווכת, פשוט שיחה פשוטה פנים אל פנים, ומיד לאחר מכן ראיתם בניוז-פיד שלכם בפייסבוק תכנים רלוונטיים יותר או פחות, אל תניחו מיד כי מדובר בצירוף מקרים. המכשירים שלנו מאזינים לנו ומתרגמים באופן עצמאי את המידע שהם מוקפים בו לדיגיטלי, בלי שתהיה לרובנו שליטה בדבר.

אם חושבים על זה רגע לעומק, הרבה מעבר להקשבה פרסונלית, מעבר ל"אני הפרטי" של כל משתמש ומשתמש, נסו לדמיין רגע "האזנה חברתית". למעשה, האלגוריתמים המתקדמים של סריקה, ניתור וניהול מידע, יודעים להצליב היום נתונים רבים על משתמשים רבים – נכון לרגע ספציפי, בהתאם לכל פילוח שירצו: רדיוס פיזי, תחום עניין, הרגלי רכישה וכו'...

"האח הגדול" שחזה ג'ורג' ארוול, לא היה יכול לדמיין גישה למידע מהסוג הזה, הוא בנה על "ציות מתוך פחד" ולא על שיתוף מבחירה או מטעמי נוחות, שפשוט בונה על הדחקה אישית ויצירת אשליה של "ביטחון פרטיות", בזמן שהמציאות לא יכולה להיות יותר רחוקה מכך.

שביעית מהפלנטה משתמשת בפייסבוק. מאות מיליונים מזינים רק את פייסבוק, יום-יום, בטריליוני יחידות מידע שממפות את ההתנהגות האנושית, וזה בלי להתייחס בכלל לכל שאר מלקטי המידע הדיגיטליים האישיים שלנו כמו למשל: יצרניות המכשירים, ספקיות האינטרנט, מערכת ההפעלה שאנחנו משתמשים בה, הדפדפן שאנחנו משתמשים בו, אפליקציות שונות ועוד ועוד.

אנקדוטה מעניינת תהיה לראות אם ענקיות איסוף מידע מתחרות, מגיעות לפרופילים צרכניים דומים בעזרת המידע שנגיש להן ויכולותיהן הטכניות והאירגוניות להפיק ממנו תוצאות בהתאם למטרותיהן.

התחרות, נגד הצרכן

מכירים את האמירה הזאת שבשוק חופשי, התחרות היא משהו שטוב לצרכן? ובכן, בואו נחשוב על האמירה הזאת שוב, כשהפעם אנחנו לוקחים בחשבון שיש לא מעט חברות שמתחרות על הפקת המידע הפרטי שלנו ומסקנות אפקטיביות ממנו. עדיין מסכימים עם ההנחה הזאת, בעולם שבו המודל המסחרי בכלל לא מבוסס על צרכן רגיל, אלא על גופים עסקיים שקונים את המידע שאנחנו מספקים ועושים בו שימוש לתועלתם, ולא לתועלת הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו...?

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם, אפשר גם בפייסבוק,  אבל אל תשכחו שמקשיבים לנו ;)


להלן שלושה מאמרים מומלצים, שהיוו השראה לפוסט הזה:
מאמר שלישי > חיים מכומתים בהנחה

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית