כשרוב העולם חושב על המושג "פרטיות" הוא מדמיין שעדיין יש לפרט את היכולת לבחור איזה מידע הוא בוחר לשתף, עם מי שלא יהיה, ואיזה לא. רוב העולם, לא לוקח בחשבון סוגים רבים של מידע שאפשר לאסוף עליו, ואת ההשלכות של המידע הזה, הרבה מעבר ל"מציצנות" או "ריגול". הרשומה הבאה מתכוונת לשפוך קצת אור ולעורר חשיבה סביב המידע האמיתי והאקטואלי שנאסף על ידי גורמים כמו פייסבוק ורבים אחרים, והשפעתו הישירה על חיינו, כאנשים פרטיים.
"היה היה"
כשג'ורג' אורוול חזה בדימיונו את "האח הגדול" ואת המישטור החברתי הפולשני של "1984" הוא לא היה יכול לדמיין כמה רחוק מהמציאות, ומפחיד יותר יהיה "האח הגדול" באמת, ומי הוא יהיה.
בעולם שבו כוחות פוליטיים שיחקו תפקיד מרכזי בחייו של האזרח, והקפיטליזם עוד לא נולד, היה הגיוני לאורוול שמצלמות, שישדרו בשידור חי מכל מקום ויעקבו אחרי האזרח מחשש לסרבנות פוליטית, תהינה האיום הגדול ביותר על הפרטיות בחיינו.
ארוול לא היה יכול לדמיין בתקופתו, כיצד "צילום" הופך להיות רק חלק טכני קטן בתוך התקן שהוא למעשה "סורק מתקדם". הסריקה והזיהוי של חפצים או עצמים בתמונה לא עלה על דעתו, בטח לא סריקה של הבעות פנים ורגשות, חום גוף או כל מדד אחר שאפשרי טכנולוגית כבר בימנו.
עוד דבר שארוול לא היה יכול לחזות זה את השילוב של קפיטליזם (ורכישה מאסיבית של מכשירי תקשורת מתקדמים ניידים), עם ה"רשת החברתית", ומרחק שנות אור ממחשבותיו היה הקונספט שכשביעית מאזרחי העולם יתחברו אליה מרצונם החופשי ויספקו לה בנק מידע בעל יכולת התפתחות אינסופית, שסביבו תיווצר תעשיה עצומה שהאינטרס שלה, הוא ברובו בכלל כלכלי, ולא שילטוני.
אשתו של הנוסע בזמן
בזמן שחלק נכבד מהאוכלוסייה כבר מודע לאיסוף האינפורמציה האינטנסיבי של הכלים הדיגיטליים בהם הוא משתמש מבחירה יום יום, גם רוב אלה שמודעים לעיקרון הכלכלי מאחורי הדברים, אינם יורדים לעומק היכולות של מערכות כמו פייסבוק, גוגל ודומותיהן לנתר ולנתח אינפורמציה ברמה כל-כך מדויקת, עד כדי שהיא מובילה ליכולת "חיזוי העתיד".
זה לא מדע בדיוני, אף אחד לא נוסע בזמן, אבל המידע שאנחנו מספקים על עצמנו והצלבות שלו עם מידע נוסף שמספקים עלינו אמצעים אחרים, כבר מאפשר לאלגוריתמים המתוחכמים לדעת איפה נהיה – מתי, כמה זמן נשהה, מה המשכורת החודשית שלנו, כל כמה זמן אנחנו מוציאים כמה כסף והרבה הרבה מעבר לזה.
בזמן שהרבה ממשתמשי כרטיסי האשראי למיניהם, מודעים שחברות האשראי מנתרות את הקניות ומתאימות "עסקאות משתלמות" על פי המידע הנצבר, רובם לא לוקחים בחשבון שהמידע שאנחנו מספקים היום באמצעות "המרגל האולטימטיבי", הוא הרבה-הרבה מעבר למספרים או "תחומי עניין".
אפילו היכרות עומק עם מערכת פילוח הקהלים הפרסומית של פייסבוק, לא מתחיל לגרד את היכולות האמיתיות של האלגוריתם, שכן אם רוב האוכלוסייה שמשתמשת באפליקציות או רשתות חברתיות מסוגו היתה יודעת, היא פשוט היתה נוטשת במהירות את הפלטפורמות, אבל אל תרוצו לסגור את החשבונות שלכם, ספויילר: מאוחר מידי, וזה גם לא ישנה שום דבר באמת מבחינת איסוף המידע עליכם. המערכת כבר הרבה יותר מורכבת מזה.
האלגוריתם שמכיר אותנו טוב יותר מעצמנו
אם מתייחסים רגע רק ליכולות של פייסבוק, בלי להציץ לתוכנות לוויין ממשפחתו כמו "וואטסאפ" ו"אינסטגרם", האלגוריתם שפייסבוק מציג כולל הצלבה של נתונים על כל משתמש גם ביחס ישיר למשתמשים אחרים בקבוצות השונות אליהן הוא משתייך ברשת החברתית ובשלל הפלטפורמות הדיגיטליות שלו.
לא מדובר רק ב"קבוצות פייסבוק", אלא גם בחברים, בני משפחה, חברים לעבודה וכל קבוצה סיגמנטלית שהאלגוריתם יכול לזהות – אבל יותר מזה: ליצור בעצמו עבור המשתמשים.
אבל פייסבוק לא מנתרת רק את הטקסטים שאנחנו כותבים או את האינטראקציות שלנו עם תוכן של אחרים, היא מנתחת גם תוכן תמונה, תוכן סרטונים וכל תוכן שמועלה ומוגב על ידי משתמשים. כך שלמשל, אם הצטלמתם עם יין אדום בתמונה אחת, ואתם חברים בקבוצה של שוחרי "הארי פוטר", פייסבוק ידע לשייך אתכם לקבוצה של "שוחרי הארי פוטר שאוהבים יין אדום".
הפרטים שאנחנו לא יודעים שאנחנו מספקים על עצמנו... ועל אחרים
כשפייסבוק סורק את התוכן שלנו, הוא מוציא נושאים ומילות מפתח, לצד מיקום גיאוראפי, ויז'ואלים רלוונטיים ועוד, אבל מעבר לכך, הוא משתמש גם בנתונים דיגיטליים שסמויים מעיניו של המשתמש הממוצע, כמו למשל – זיהוי מצלמה ספציפית.
פייסבוק יכול לדעת למשל, אם מספר פרופילים שונים מעלים תמונות מאותו מכשיר דיגיטלי, וכך לחשוף למשל שימוש בפרופילים פקטיביים, אך הרבה מעבר לזה, החותמת הדיגיטלית של מכשיר הצילום, שנמצאת על כל תמונה, מאפשרת בעצם מעקב מלא אחרי כל תמונה, בכל מכשיר דיגיטלי שתגיע אליו ולפייסבוק יש אפשרות לדעת איך הגבנו לכל תמונה ותמונה ומתי, כמו גם עם מי שיתפנו אותה ובאיזה הקשר – אפילו אם השיתוף היה פרטי ולא ציבורי.
יחד עם הבנת התוכן שפייסבוק וגופים דומים לה מסוגלות לו, נמנים: זיהוי פנים ואלמנטים ספציפיים בפנים (עגיל, קעקוע, צבע שיער ועוד), זיהוי מקומות (בחוץ, בפנים, במקום ספציפי ועוד), זיהוי חפצים, זיהוי מזג אוויר, שעה, זיהוי אופי פעילות (אישי, חברתי ועוד) וכו' מתמונה, סרטון או קובץ קולי. פייסבוק וגוגל מחזיקות עלינו מידע עצום, שאנחנו לא בהכרח לוקחים בחשבון שאנחנו מספקים.
מדובר במידע התנהגותי עמוק, שהנתונים שלו מגיעים הרבה-הרבה מעבר למה שאנחנו משתפים באופן ציבורי, אם בכלל אנחנו משתפים.
הפער בין ההצהרה למציאות
המידע שפייסבוק אוספת על המשתמש, משמש אותה רשמית לפילוח פרסום אפקטיבי בפלטפורמה שלה – הנחה שגורמת לחלק מהאוכלוסייה "לנשום לרווחה", בעיקר במחשבה שהם יוכלו "להתנגד" לפרסום האגרסיבי והבולט ברשת החברתית או להתעלם ממנו.
לצערנו, האמת הרבה יותר מפחידה מההצהרה ה"פשוטה" של פייסבוק ופלטפורמות דומות לה, שהמודל המסחרי שלהן, מבוסס בעצם על מכירת שטחי מדיה לפרסום בתוך הפלטפורמה ששירותיה מוצעים בחינם למשתמש הקצה הפרטי. (היום פייסבוק מצהיר שהוא כבר מוכר את המידע עלינו גם למפרסמים מחוץ לפייסבוק עצמה).
האמת היא שפייסבוק שולטת לחלוטין על הנארטיב הסיפורי בניוז-פיד, הרבה מעבר לפילוח פרסומות.
האלגוריתם של הפלטפורמה בנוי לנהל את זרם החדשות שלנו, בהתאם למה שמתאים לפלטפורמה או למי ששכר את שירותיה, הרחק הרחק מעבר לעיניו המסננות של הגולש הממוצע, או מפרסמי המודעות הסטנדרטיים.
אם נדמה לכם שהניוז פיד שלכם מייצג את המראה הכללית של הארץ, של העולם, או אפילו של העיר שאתם גרים בה, אתם מוטעים טעות מרה.
הניו-פיד של פייסבוק מנוהל בהתאם לתכנים המוזרמים אלינו מתוך למידה וניתוח אינטסיביים של הנושאים שאנחנו מתעניינים בהם, על פי מה שהצהרנו בגלוי, וגם על פי מה שלא.
תוכן פוליטי, חברתי, תרבותי, מוצף אלינו במטרה לעודד רכישות ולהשפיע על דעתנו, תוך שימוש באשליה של "פקטור חברתי" ה"משתף" מהנושאים השולטים בחדשות המוצגות לנו.
לא, הפלטפורמה לא מרגישה צורך להציג לנו את התכנים של האנשים שאנחנו באמת בקשר איתם, אלא מבחר ספציפי של תכנים מהם, בהתאם לאג'נדה שנקבעה לאלגוריתם, על בסיס הפילוח המוקדם של מי ששכר את שירותיה או האג'נדה המסחרית-פרטית של הפלטפורמה עצמה.
"סגרתי את פייסבוק, אני רוצה את הפרטיות שלי בחזרה"
מכירים את האמירה הזאת? בואו ננסה להבין מדוע היא כבר לא אקטואלית.
אם הייתם בפייסבוק בעבר, אם יש לכם מכשיר תקשורת דיגיטלי נייד שמחובר לאינטרנט, אם עברתם להשתמש בוואטאפ במקום, או אם יש לכם חברים שמשתייכים לרשת החברתית, המידע עליכם כבר נאגר בכל מקרה.
תמונות שאתם מופיעים בהן, גם אם לא תויגתם, מנותחות לפרטי פרטים.
למשל, אם חברים צילמו אתכם והעלו לרשת, התמונות עוברות ניתוח תוכן והצלבה עם נתונים שנאספו עליכם ממקורות מידע דיגיטליים אחרים. (למשל "פייסבוק" יכול להצליב נתונים עם "וואטאפ")
כך למשל, אם הצטלמתם מחזיקים בקבוק בירה מתויג, והתמונה עלתה אצל חבר, פייסבוק יצרף את המידע הזה לבנק המידע שיש לו על פרופיל המשתמש שלכם אצלו. גם בלי שתצטרכו לעשות משהו, או לדעת מזה בכלל.. (עכשיו תחשבו אחורה בכמה תמונות שאתם מצולמים בהן, אפשר להבין איזה מותגים אתם אוהבים – וזה רק הקצה).
למשל, אם חברים צילמו אתכם והעלו לרשת, התמונות עוברות ניתוח תוכן והצלבה עם נתונים שנאספו עליכם ממקורות מידע דיגיטליים אחרים. (למשל "פייסבוק" יכול להצליב נתונים עם "וואטאפ")
כך למשל, אם הצטלמתם מחזיקים בקבוק בירה מתויג, והתמונה עלתה אצל חבר, פייסבוק יצרף את המידע הזה לבנק המידע שיש לו על פרופיל המשתמש שלכם אצלו. גם בלי שתצטרכו לעשות משהו, או לדעת מזה בכלל.. (עכשיו תחשבו אחורה בכמה תמונות שאתם מצולמים בהן, אפשר להבין איזה מותגים אתם אוהבים – וזה רק הקצה).
המידע נאסף עלינו אם נרצה או לא נרצה, נאשר או לא נאשר את התנאים ואפילו אם נצליח לחיות חיים מודרניים בלי תלות במכשיר דיגיטלי אישי שמספק עלינו את כל האינפורמציה ברצף תמידי, לא נוכל לברוח מכל "מצלמות האבטחה", הסורקים ה"ביטחוניים" למיניהם וכמובן מצלמות הרחוב, שלהזכירנו, לא רק "מצלמות", אלא לומדות ומנתחות התנהגות.
השוליים האפורים – תקראו רק אם אתם באמת לא חושבים שזה יכניס אתכם לפניקה
לצד הפרסומים הרשמיים של כל הפלטפורמות על המידע שהן אוספות על המשתמשים, ולצד מחקרים תלויים ובלתי תלויים ואג'נדות מסחריות ופוליטיות כאלה או אחרות, אוסף חדש של נתונים הנאספים עלינו ללא בחירה וידיעה, מטריד מאוד את מי שמתחיל להיות מודע לקיומו.
ראשית בואו נניח את הנתונים:
רוב המכשירים הניידים האישים, מצוידים במצלמות (לפחות שתיים), וכן במיקרופון (לפחות אחד, בשלי יש שלושה!), לצד אפשרות איתור לוויינית (GPS). מרוב המכשירים הניידים האישיים, כבר כמעט ובלתי אפשרי לצרכן הקצה לנתק או להוציא את הסוללה. מה שאומר, שגם כשהמכשיר סגור, הוא עדיין שומר על יכולותיו הטכנולוגיות ועל אפשרות השימוש בהן – גם ללא שיהיה לכך חיווי במכשירו של המשתמש.
(זה כולל אגב חיווי מטעה המציג שהשירותים כבויים, בזמן שהמכשיר שלכם כן ממשיך לתפעל אותם).
רוב המכשירים הניידים האישים, מצוידים במצלמות (לפחות שתיים), וכן במיקרופון (לפחות אחד, בשלי יש שלושה!), לצד אפשרות איתור לוויינית (GPS). מרוב המכשירים הניידים האישיים, כבר כמעט ובלתי אפשרי לצרכן הקצה לנתק או להוציא את הסוללה. מה שאומר, שגם כשהמכשיר סגור, הוא עדיין שומר על יכולותיו הטכנולוגיות ועל אפשרות השימוש בהן – גם ללא שיהיה לכך חיווי במכשירו של המשתמש.
(זה כולל אגב חיווי מטעה המציג שהשירותים כבויים, בזמן שהמכשיר שלכם כן ממשיך לתפעל אותם).
איסוף המידע על פי הרגלי גלישה ושימוש בעולם הדיגיטלי, כבר חצה מזמן את הקווים של המדיום הדיגיטלי הווירטואלי, ופלש לחיי המציאות שלנו בעזרת סורקים מתקדמים המופעלים בכל עת צורך, על מנת "להקשיב" ו"לראות" את הנעשה סביבנו, למפות את החיים ואת ההרגלים שלנו ובעיקר – על מנת לייצר מידע שיאפשר להשפיע עליהם בכל דרך אפשרית, למרבה במחיר, או לבעל האג'נדה המתאימה לספקי המידע.
אם קרה לכם לאחרונה, למשל, שדיברתם על נושא מסוים עם מכרים, בעולם האמיתי, שיחה לא מתווכת, פשוט שיחה פשוטה פנים אל פנים, ומיד לאחר מכן ראיתם בניוז-פיד שלכם בפייסבוק תכנים רלוונטיים יותר או פחות, אל תניחו מיד כי מדובר בצירוף מקרים. המכשירים שלנו מאזינים לנו ומתרגמים באופן עצמאי את המידע שהם מוקפים בו לדיגיטלי, בלי שתהיה לרובנו שליטה בדבר.
אם חושבים על זה רגע לעומק, הרבה מעבר להקשבה פרסונלית, מעבר ל"אני הפרטי" של כל משתמש ומשתמש, נסו לדמיין רגע "האזנה חברתית". למעשה, האלגוריתמים המתקדמים של סריקה, ניתור וניהול מידע, יודעים להצליב היום נתונים רבים על משתמשים רבים – נכון לרגע ספציפי, בהתאם לכל פילוח שירצו: רדיוס פיזי, תחום עניין, הרגלי רכישה וכו'...
"האח הגדול" שחזה ג'ורג' ארוול, לא היה יכול לדמיין גישה למידע מהסוג הזה, הוא בנה על "ציות מתוך פחד" ולא על שיתוף מבחירה או מטעמי נוחות, שפשוט בונה על הדחקה אישית ויצירת אשליה של "ביטחון פרטיות", בזמן שהמציאות לא יכולה להיות יותר רחוקה מכך.
שביעית מהפלנטה משתמשת בפייסבוק. מאות מיליונים מזינים רק את פייסבוק, יום-יום, בטריליוני יחידות מידע שממפות את ההתנהגות האנושית, וזה בלי להתייחס בכלל לכל שאר מלקטי המידע הדיגיטליים האישיים שלנו כמו למשל: יצרניות המכשירים, ספקיות האינטרנט, מערכת ההפעלה שאנחנו משתמשים בה, הדפדפן שאנחנו משתמשים בו, אפליקציות שונות ועוד ועוד.
אנקדוטה מעניינת תהיה לראות אם ענקיות איסוף מידע מתחרות, מגיעות לפרופילים צרכניים דומים בעזרת המידע שנגיש להן ויכולותיהן הטכניות והאירגוניות להפיק ממנו תוצאות בהתאם למטרותיהן.
התחרות, נגד הצרכן
מכירים את האמירה הזאת שבשוק חופשי, התחרות היא משהו שטוב לצרכן? ובכן, בואו נחשוב על האמירה הזאת שוב, כשהפעם אנחנו לוקחים בחשבון שיש לא מעט חברות שמתחרות על הפקת המידע הפרטי שלנו ומסקנות אפקטיביות ממנו. עדיין מסכימים עם ההנחה הזאת, בעולם שבו המודל המסחרי בכלל לא מבוסס על צרכן רגיל, אלא על גופים עסקיים שקונים את המידע שאנחנו מספקים ועושים בו שימוש לתועלתם, ולא לתועלת הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו...?
אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם, אפשר גם בפייסבוק, אבל אל תשכחו שמקשיבים לנו ;)
להלן שלושה מאמרים מומלצים, שהיוו השראה לפוסט הזה:
מאמר שלישי > חיים מכומתים בהנחה
