טבעונות שבאה בטוב

המילה "טבעונות" מעבירה היום בהרבה אנשים רגשות מעורבים. למעשה, רוב אוכלוסיית העולם, שאינו טבעוני, מתקשה להבין את הבחירה באורח החיים הזה. כן, זה מה שזה – זאת לא דת, זאת לא כת וזאת בטח לא קהילה אחידה בתפיסותיה, שיש לה ייצוג רשמי מוחלט ומוכר כלשהו.

ובכל זאת נדמה, שכ"לא טבעונים" חושבים על "טבעונים", הם חושבים עליהם כעל קבוצה אחת של אנשים, שסטריאוטיפים מסוימים מייצגים את כל מי שמכליל את עצמו תחת ההגדרה שלה. 

זה לא קורה במקרה, יש הרבה גופים שניזונים ממחלוקת באופן מאוד נזיל, ומכאן האינטרס שלהם לחרחר את הריב הלא רציונאלי הזה בין שתי קבוצות שלא באמת קיימות.

תרבית של מחלוקות אינסופיות

הרי יש אינסוף על מה להתדיין ולהתווכח, החל מתפיסת המושג "בריא" ועד רגשות אישיים ביותר. כל מה שצריך זה לזרוק את הגפרור ולצפות בדליקה מתלקחת. וזה בדיוק מה עושים הגופים שמרוויחים משנאה וניכור והחפצה והפחדה והרחקה. אולי זאת מילה המפתח: הרחקה. זה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו צורכים את המידע דרך ערוצים כאלה. אנחנו מרחיקים את עצמנו אחד מהשני.

יש אינסוף תפיסות עולם לגבי טבעונות, אינסוף תפיסות עולם לגבי תזונה באופן כללי – מי צודק? אף אחד לא ידע אף פעם. מה שכן אנחנו יכולים, זה לערוך את הבחירות שכל אחד מאתנו יוכל לחיות איתן באופן הכי נוח עם עצמו.

למשל, יש טבעונים שלא נוח להם עם הריגה והתעללות בחיות. זה לא אומר שהם כולם לוחמניים או מטיפים לכל העולם לראות את הדברים דרך עיניהם. זה שהם עשו בחירה מסוימת לא מחייב ב-DNA שלהם גם את האופי הלוחמני.

טבעונים מהסוג הזה מוצאים את עצמם לא אחת במרכזו של "לינץ'" אנטי-טבעוני שנובע מכך שאותם "לא טבעונים" נחשפו לנושא בעיקר דרך אנשים שיודעים לצעוק מספיק חזק, בלי קשר להיותם טבעונים.

למה אני לא מטיף לטבעונות

מרק "לחם מרקו" טבעוני

אני מאמין שכל אחד רשאי לתפיסת העולם שלו. אני גם מאמין שמסר של אהבה וחמלה, אי אפשר לכפות על אנשים בכוח, כי זה מפספס את המטרה.

אני מאמין בלעורר סקרנות, לפתוח את בלוטות הטעם עם מאכלים טבעוניים נהדרים והצגה של הגיוון הקולינארי שמציע אורח החיים הזה – בניגוד לאיך שהוא נתפס.

אני מאמין בלהיות הדוגמא ש"שוברת את הסטריאוטיפ בפועל" ולא יוצאת לגנות אף אחד תוך כדי.

זה אומר שאני אחשוף את המסר שלי להרבה פחות אנשים. זה אומר ש"אחוז ההמרה" שאצליח להגיע אליו ב"העברת אנשים לטבעונות" יהיה קטן יותר.

אבל איכותי יותר.

כי האנשים שיגיעו דרכי לטבעונות, או אפילו רק יתקרבו אליה, יעשו את זה כי הם יראו בפועל שטבעונות היא לא מה שהם חושבים. הם יראו את זה "כדרך אגב", לא כי דחפתי להם אותה בגרון.

מי שישאל אותי על טבעונות, יקבל בחזרה שאלה מנומסת האם הוא באמת רוצה להיכנס לנושא.

רוב האנשים, במיוחד אלה שמכירים אותי, מעדיפים מיד לסגת ולא להיכנס לדיון, אולי מפני שהם משערים שאני אדם מיודע, ויהיה להם קשה להתמודד עם הנתונים שאציג להם בזמן שאין להם תשובות מספקות, כי לא טרחו לחקור לעומק בעצמם את הנושא.

פשטידה טבעונית - תפוחי אדמה, בטטח וחצילים - עם המון פינוקים

אלה שכן יכנסו לדיון, יגלו שאני לא מנסה לשכנע אותם בכלום ויהיה להם מאוד קשה להילחם בי. כל מה שאני מציג בדיון על טבעונות הן עובדות או תובנות שנחשפתי אליהן וגרמו לי לבחור בדרך שלי. במה שטוב לי.

אני מספר לאנשים איך הבחירה בטבעונות השפיעה ומשפיעה על חיי היום יום שלי. איך היא שיפרה את יכולת השינה שלי, והקימה בבקרים, איך היא שינתה את אורך היום שלי לטובה, איך היא גרמה לי לרדת במשקל ולשמור על משקל נכון לאורך כל התקופה שבה אני טבעוני (שנתיים+).

אני מספר לאנשים כמה אני נהנה לבשל, מזמין אותם לטעום, לאכול אצלי, לנסות את המתכונים שאני מנסה בפייסבוק, אני מציג להם את המגוון של המוצרים והמקומות שכבר הופכים את הטבעונות למשהו שהרבה יותר קל לעבור אליו, ממה שרוב העולם מדמיין. אני מדבר איתם אפילו על תקציב המזון שלי, כי זה השפיע גם על זה.

אני מאמין

מי שירצה להיכנס איתי לפילוסופיה ודיון על רגשות, יגלה שאני לא מאמין בכפיה מכל סוג. שאני לא מאמין באלימות מכל סוג. בגלל זה נראה לי סותר לצאת "להילחם" על מסר פציפיסטי. זה נראה לי אירוני להשתמש באלימות על מנת למנוע אלימות. למען האמת, אני תופס את זה כבורות.

אני לא מאמין במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים", ואני לא מאמין באמת אחת מוחלטת, אלא באמת סובייקטיבית שנכונה רק לאותו רגע שבו היא נתפסת על ידי אדם אינדיבידואלי ככזאת.

אני מאמין בהרחבת הפרספקטיבה, ריבוי מקורות מידע, מחקר אקטיבי לצריכת אינפורמציה ולא סתם מיון ותעדוף של מה שנדחף בדיוק ברגע שמתאים למישהו אחר לחיים שלנו.

אני מאמין שמי שלא מחפש לראות וללמוד, עושה את זה כדי להגן על עצמו, ולרוב מתוך פחד לגלות משהו שיגרום לשינוי בחיים שלו. רוב האנשים מפחדים משינויים, בעיקר משינויים גדולים ומשמעותיים וקיצוניים כמו התפריט התזונתי שלהם ושל יקיריהם.

אני מאמין בלסקרן ולקרב מתוך ענין, והחיים והמקצוע שלי לימדו אותי שבנושא מורכב כמו "טבעונות", כל אחד הוא קהל מטרה בפני עצמו, כך שמסר כללי מועד לכישלון מראש בכל מקרה.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם להיות טבעונים. המטרה של הפוסט הזה היא למנוע מכם להפסיד חברים ומכרים – רק כי תייגתם את אלה תחת סטריאוטיפ שגוי, שבסופו של דבר מקפח אתכם וליהנות ולהיות איתם בקשר (אפילו רק בפייסבוק) בגלל שאתם מאפשרים לדעה קדומה שגויה להיות הנחת היסוד להחלטה הזאת אצלכם.

לנהוג באחריות

קציצות קינואה וקמח חומוס, על מצע זוקיני - טיבעוני

אם תשאלו אותי, תגלו שאני חושב ששינוי תזונתי קיצוני בחייו של מישהו, כמו טבעונות, הוא משהו שצריך לעשות באחריות. בעיקר בגלל הנושא הבריאותי. אני לא נכנס כאן בכלל לנושא ההגדרה של "בריאות", אני מדבר על מעבר ממצב של שיגרה מסוימת לגוף – לשגרה אחרת לחלוטין.

כדי לא להכניס גם את הגוף, גם את הנפש וגם את השכל להלם – אני מאמין שכדאי שהמעבר לטבעונות יהיה הדרגתי, לא נחרץ ומידי.

אני מאמין שעל כל אדם להבין מה הוא אוהב לאכול, מה הוא עוד לא מכיר ויכול לאהוב, וצריך גם לדעת על הרגלי הצריכה הקולינריים על מנת לאפשר למישהו ספציפי לעשות את המעבר הזה ביותר קלות.

למשל, יש הבדל עצום בין אדם שאוהב לבשל והופך לטבעוני ובין אדם שרגיל לאכול את רוב ארוחותיו מחוץ לבית, או אדם שרגיל להכין בבית "מוצרים מוכנים" – (כלומר לא באמת בישול אלא יותר שימוש במוצרים מוכנים לאכילה).

גם המקום שמישהו גר בו ואפשרויותיו הכלכליות הן משהו שכדאי לקחת בחשבון. זה לא "יקר יותר להיות טבעוני", זה עניין של חישוב נכון ומודעות, ותתפלאו, זה יכול לעלות לכם אפילו הרבה פחות ממה שאתם משלמים כ"לא טבעונים".

אנשים לא נעימים

זה נכון, יש טבעונים שמקדמים את המסר הזה באופן לא נעים – אפילו אלים, אבל יש כאלה מאחורי כל אג'נדה. אפילו אג'נדות שהופכות את הכלים שהן משתמשות בהן לאירוניים, כמו טבעונות.

אלה לא האג'נדות שבוחרות באילו כלים להשתמש, אלא האנשים שפועלים בשמן, ואנחנו – כתרבות, אמורים לדעת טוב יותר ולבחור לא רק את הבחירות האישיות שלנו לגבי האג'נדה באופן כללי, אלא גם לגבי האנשים שמתיימרים לייצג אותה, או אותנו במסגרתה.

עכשיו אתם

אם בא לכם לפתוח את התיאבון, אתם מוזמנים לאלבום שאני מעדכן מדי פעם בפייסבוק וכולל מתכונים, המלצות, ועצות מגולשים נוספים (בתגובות לתמונות):"טבעונות שבאה בטוב".

ואם בא לכם לאמץ את המסר הזה, אתם מוזמנים להשתמש בו גם כ"האשתג" בכל רשת חברתית שאתם פעילים בה.

#טבעונותשבאהבטוב

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

מי ישפוט את השופטים?

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

בריונות - חייבים לעצור את זה (דיון פייסבוק)

Post by MichEal Amir Myx.

x.

ללכת שבי – דמוקרטיה ככלי לדקטטורת המונים

אנחנו חיים היום בעולם שתלמידים הפכו ל"ללקוחות", וככאלה, הם מרשים לעצמם לבקר את מערכת הלימוד ולפעול לשינויה עוד בזמן שבו הם לומדים בה.

השימוש האירוני ב"חופש הביטוי" על מנת לסתום את פיו של מי שחושב אחרת ממך, הינו רק נורת אזהרה ראשונה לעיוות במושג "מוסריות" ולדיון הבעייתי שסביבו לאורך הפרשה, המנסה להציע ש"מוסריות" הנה ערך מוחלט וקשיח, או לפחות צריך להיות.

העניין הוא ש"מוסריות" הנה ערך סובייקטיבי לחלוטין, וכולו תלוי השקפה – שהיא סכום הניסיון האישי והמידע שצברנו בנושאים מסוימים. כלומר... חינוך.

מלחמת להבים כפולים

אבל מה קורה כשהחינוך בנושאים מסוימים, מגיע קודם כל מהבית, ומתקבע לפני שמגיעים אליו מקורות אחרים?
התשובה משתקפת מפרשת סבח/ורטה: הוא יוצא למלחמה.
מוסריות המלחמה היתה תמיד שנויה במחלוקת, שכן מלחמה מתוקף הגדרתה, היא אקט כוחני שלרוב מיוחס לו צורך הישרדותי, אך הרבה פעמים ניתן לגלות שבשם הצורך הזה, נפגעים בעיקר אזרחים חפים מפשע. (אגב, גם חיילים הם מבחינתי אזרחים חפים מפשע).
בכל פעם אני מצטמרר מחדש על ההתדיינות בנושא כלי נשק שהם בניגוד לחוק, מפני שהם "אכזריים מידי". לרוב מדובר בכלי נשק לפגיעה המונית, וכל עצם הדיון מונע מתפיסת נפגעים והרוגים כ"סטטיסטיקות" ולא כבני אדם אינדיווידואליים. כאילו שזה משנה אם תמות או תיפגע מפצצה קונבנציונאלית או גרעינית... כאילו זה משנה אם יענו אותך ככה או ככה או ככה... כאילו יש "אלימות טובה", והכי גרוע, כאילו יש "אלימות הכרחית".

תסמונת הקורבן המשמיד

ספיר סבח, נוקטת ב"אלימות הכרחית" נגד מורה שהביע דעה שונה משלה, ואף ניסתה לגרור בכוח מניפולטיבי, מכוון, את המערכת בה היא לומדת, "לעמוד על שלה" לצדה, נגד הקיצון המקביל לדעתה.
כמו בני נוער נוספים, ספיר סבח, כבר מבינה שהמשחק האמיתי בעולם, הוא משחק תדמית. "ניצחון" יושג על-ידי גריפת האמפטיה הגדולה ברשת ובתקשורת המסורתית.
המרדף אחרי אמפטיה ציבורית, הוא הרבה פעמים בעוכריהן של מערכות שמתיימרות להיות אידיאליסטיות, אבל צריכות למצוא חן בעיניי הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים שלהן.
בעולם שבו מערכות מסחריות משנות את "דעתן הרשמית" על פי דוחות על דיעות פופלריות בציבור, כמעט ואין מקום לחפש אידיאולוגיה. באידיאולוגיה אמיתית יש הקרבה. יש ויתור על נתח פופולריות מסוים. יש הבנה שבזמן שאתה מאמין במשהו אחד, אחרים מאמינים בדברים אחרים ופועלים אחרת ממך. ככה לפחות זה אמור להיות בדמוקרטיה. 

גדל כאן דור מפחיד

את ספיר סבח לא באמת מעניינת דמוקרטיה, אלא רק הטבות נבחרות מתוכה, שגם אותן היא מיישמת באופן מאוד דו-ערכי. על פי פעולותיה, האידיאולוגיה שלה מתירה שימוש בכוח ומניפולציות על מנת לסתום את פיו של מישהו שחושב אחרת ממנה, ובעיקר – לפגוע בו באופן ציבורי.
אם בעבר, היתה תלמידה שנמצאת במצבה של סבח פונה להנהלת בית הספר, היום היא פונה ישירות לשר החינוך. הדרכים התקצרו – בשביל מה צריך את כל הביורוקרטיה הזאת של "לדבר עם היועצת", כשאפשר להגיע ישירות לראשו של התמנון ולגרור את התמנון הזה להתעסקות ציבורית מחייבת בבעיה? יעיל. חייבים להודות.
האם נכון לעשות זה? עניין של השקפה כנראה, השאלה איך מודדים יעילות, ומה מחיר הנזקים שלה.

אידיאולוגיות ריקות, חוזרות כמו בומרנג

השקפה מלמעלה על הפרשה הזאת, מציגה לדעתי כיצד נאנסו כל המשתתפים בה (מבחירתם או שלא מבחירתם) לשחק את משחק התדמית. איך נדחקו כולם להיות תווית מרודדת בשם אידיאולוגיה כלשהי, למרות שאיש מהם לא נכנס למשחק הזה מתוך אידיאולוגיה אמיתית, לפחות במושגי הדמוקרטיה.
המורה אדם ורטה, הוא אולי "אידיאליסט" שמאמין בפלורליזם חינוכי, אך בכל זאת הוא לקח על עצמו משרה ברשת אורט. כמורה ברשת, הוא אמור לדעת שהוא יעביר חומרים מסוימים באופן מסוים וההתמרדות שלו כנגד הגשת החומרים האלה מול תלמידיו יכולה לגרום לסנקציות מטעם המערכת. אם אדם ורטה הוא אדם אינטיליגנטי כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לקח בחשבון שדעותיו יהוו בעיה כאופוזיציה לקיצוניות השניה הקיימת בכיתות בהן הוא מלמד – אך הוא כנראה האמין שהוא יכול בכל זאת להשתמש בעמדתו כמורה ולהפיץ את דעתו המנוגדת למערכת – בשם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק גורף אמפטיה גדול יותר ממערכות סותמות פיות.
התלמידה ספיר סבח, הציגה את עצמה כקורבן תמים הנחשף באופן חד-צדדי להפרה בוטה של המסרים שהמערכת אמורה לשדר, אך התגלתה כבעלת דעה הפוכה מזאת שיוצגה מולה – ולכן מיד נחשפה כבעלת מניעים לא נקיים.
מעניין מה היה קורה אם סבח היתה שמאלנית קיצונית וככזאת היתה יוצאת נגד הבעת דעותיו החינוכיות של ורטה... אבל מעטים, כנראה, הם אלה שיצאו נגד מישהו המביע את דעתם – גם אם באופן לא לגיטימי.
רשת אורט, שהיא לא פרסונה אידיאולוגית – אלא גוף מסחרי המתחזה לאחת, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. המחלוקת הציבורית לא היתה "שחורה ולבנה". היה ועדיין קשה להבין איך מתחלקים אחוזי התמיכה בין המחנות השונים שהפגינו בעד כל אחד מהצדדים... באמת בעיה, אם מה שיכריע את עתיד משרתו של מורה הוא מספר בסקר דעת קהל.
בסוף הרשת, כמו כל יצור פוליטי, בחרה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ככה זה כשאתה מנסה להיות שוויץ. מצד אחד אתה נדרש לא "להפקיר" את המורה ולהציג את ה"התיישרות" שלו למערכת (מה שלא באמת קרה לטענת ורטה), ומצד שני אתה צריך להראות שהתלמידה המתקרבנת יצאה מרוצה, (מה שגם לא קרה, כי נכון להיום, פורסם שספיר סבח לא הסכימה לחזור לכיתתו של אדם ורטה).
זה מה שקורה כשאין שום קשר בין האידיאולוגיה שאתה מתכסה בה והמטרה לשמה אתה פועל.
אחלה, העיקר שכולם מרוצים. והעיקר שהעקרונות שלהם משרתים אותם היטב.