עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

פברואר 02, 2014

ללכת שבי – דמוקרטיה ככלי לדקטטורת המונים

ללכת שבי - קופי2גו

אנחנו חיים היום בעולם שתלמידים הפכו ל"ללקוחות", וככאלה, הם מרשים לעצמם לבקר את מערכת הלימוד ולפעול לשינויה עוד בזמן שבו הם לומדים בה.

השימוש האירוני ב"חופש הביטוי" על מנת לסתום את פיו של מי שחושב אחרת ממך, הינו רק נורת אזהרה ראשונה לעיוות במושג "מוסריות" ולדיון הבעייתי שסביבו לאורך הפרשה, המנסה להציע ש"מוסריות" הנה ערך מוחלט וקשיח, או לפחות צריך להיות.

העניין הוא ש"מוסריות" הנה ערך סובייקטיבי לחלוטין, וכולו תלוי השקפה – שהיא סכום הניסיון האישי והמידע שצברנו בנושאים מסוימים. כלומר... חינוך.

מלחמת להבים כפולים

אבל מה קורה כשהחינוך בנושאים מסוימים, מגיע קודם כל מהבית, ומתקבע לפני שמגיעים אליו מקורות אחרים?
התשובה משתקפת מפרשת סבח/ורטה: הוא יוצא למלחמה.
מוסריות המלחמה היתה תמיד שנויה במחלוקת, שכן מלחמה מתוקף הגדרתה, היא אקט כוחני שלרוב מיוחס לו צורך הישרדותי, אך הרבה פעמים ניתן לגלות שבשם הצורך הזה, נפגעים בעיקר אזרחים חפים מפשע. (אגב, גם חיילים הם מבחינתי אזרחים חפים מפשע).
בכל פעם אני מצטמרר מחדש על ההתדיינות בנושא כלי נשק שהם בניגוד לחוק, מפני שהם "אכזריים מידי". לרוב מדובר בכלי נשק לפגיעה המונית, וכל עצם הדיון מונע מתפיסת נפגעים והרוגים כ"סטטיסטיקות" ולא כבני אדם אינדיווידואליים. כאילו שזה משנה אם תמות או תיפגע מפצצה קונבנציונאלית או גרעינית... כאילו זה משנה אם יענו אותך ככה או ככה או ככה... כאילו יש "אלימות טובה", והכי גרוע, כאילו יש "אלימות הכרחית".

תסמונת הקורבן המשמיד

ספיר סבח, נוקטת ב"אלימות הכרחית" נגד מורה שהביע דעה שונה משלה, ואף ניסתה לגרור בכוח מניפולטיבי, מכוון, את המערכת בה היא לומדת, "לעמוד על שלה" לצדה, נגד הקיצון המקביל לדעתה.
כמו בני נוער נוספים, ספיר סבח, כבר מבינה שהמשחק האמיתי בעולם, הוא משחק תדמית. "ניצחון" יושג על-ידי גריפת האמפטיה הגדולה ברשת ובתקשורת המסורתית.
המרדף אחרי אמפטיה ציבורית, הוא הרבה פעמים בעוכריהן של מערכות שמתיימרות להיות אידיאליסטיות, אבל צריכות למצוא חן בעיניי הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים שלהן.
בעולם שבו מערכות מסחריות משנות את "דעתן הרשמית" על פי דוחות על דיעות פופלריות בציבור, כמעט ואין מקום לחפש אידיאולוגיה. באידיאולוגיה אמיתית יש הקרבה. יש ויתור על נתח פופולריות מסוים. יש הבנה שבזמן שאתה מאמין במשהו אחד, אחרים מאמינים בדברים אחרים ופועלים אחרת ממך. ככה לפחות זה אמור להיות בדמוקרטיה. 

גדל כאן דור מפחיד

את ספיר סבח לא באמת מעניינת דמוקרטיה, אלא רק הטבות נבחרות מתוכה, שגם אותן היא מיישמת באופן מאוד דו-ערכי. על פי פעולותיה, האידיאולוגיה שלה מתירה שימוש בכוח ומניפולציות על מנת לסתום את פיו של מישהו שחושב אחרת ממנה, ובעיקר – לפגוע בו באופן ציבורי.
אם בעבר, היתה תלמידה שנמצאת במצבה של סבח פונה להנהלת בית הספר, היום היא פונה ישירות לשר החינוך. הדרכים התקצרו – בשביל מה צריך את כל הביורוקרטיה הזאת של "לדבר עם היועצת", כשאפשר להגיע ישירות לראשו של התמנון ולגרור את התמנון הזה להתעסקות ציבורית מחייבת בבעיה? יעיל. חייבים להודות.
האם נכון לעשות זה? עניין של השקפה כנראה, השאלה איך מודדים יעילות, ומה מחיר הנזקים שלה.

אידיאולוגיות ריקות, חוזרות כמו בומרנג

השקפה מלמעלה על הפרשה הזאת, מציגה לדעתי כיצד נאנסו כל המשתתפים בה (מבחירתם או שלא מבחירתם) לשחק את משחק התדמית. איך נדחקו כולם להיות תווית מרודדת בשם אידיאולוגיה כלשהי, למרות שאיש מהם לא נכנס למשחק הזה מתוך אידיאולוגיה אמיתית, לפחות במושגי הדמוקרטיה.
המורה אדם ורטה, הוא אולי "אידיאליסט" שמאמין בפלורליזם חינוכי, אך בכל זאת הוא לקח על עצמו משרה ברשת אורט. כמורה ברשת, הוא אמור לדעת שהוא יעביר חומרים מסוימים באופן מסוים וההתמרדות שלו כנגד הגשת החומרים האלה מול תלמידיו יכולה לגרום לסנקציות מטעם המערכת. אם אדם ורטה הוא אדם אינטיליגנטי כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לקח בחשבון שדעותיו יהוו בעיה כאופוזיציה לקיצוניות השניה הקיימת בכיתות בהן הוא מלמד – אך הוא כנראה האמין שהוא יכול בכל זאת להשתמש בעמדתו כמורה ולהפיץ את דעתו המנוגדת למערכת – בשם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק גורף אמפטיה גדול יותר ממערכות סותמות פיות.
התלמידה ספיר סבח, הציגה את עצמה כקורבן תמים הנחשף באופן חד-צדדי להפרה בוטה של המסרים שהמערכת אמורה לשדר, אך התגלתה כבעלת דעה הפוכה מזאת שיוצגה מולה – ולכן מיד נחשפה כבעלת מניעים לא נקיים.
מעניין מה היה קורה אם סבח היתה שמאלנית קיצונית וככזאת היתה יוצאת נגד הבעת דעותיו החינוכיות של ורטה... אבל מעטים, כנראה, הם אלה שיצאו נגד מישהו המביע את דעתם – גם אם באופן לא לגיטימי.
רשת אורט, שהיא לא פרסונה אידיאולוגית – אלא גוף מסחרי המתחזה לאחת, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. המחלוקת הציבורית לא היתה "שחורה ולבנה". היה ועדיין קשה להבין איך מתחלקים אחוזי התמיכה בין המחנות השונים שהפגינו בעד כל אחד מהצדדים... באמת בעיה, אם מה שיכריע את עתיד משרתו של מורה הוא מספר בסקר דעת קהל.
בסוף הרשת, כמו כל יצור פוליטי, בחרה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ככה זה כשאתה מנסה להיות שוויץ. מצד אחד אתה נדרש לא "להפקיר" את המורה ולהציג את ה"התיישרות" שלו למערכת (מה שלא באמת קרה לטענת ורטה), ומצד שני אתה צריך להראות שהתלמידה המתקרבנת יצאה מרוצה, (מה שגם לא קרה, כי נכון להיום, פורסם שספיר סבח לא הסכימה לחזור לכיתתו של אדם ורטה).
זה מה שקורה כשאין שום קשר בין האידיאולוגיה שאתה מתכסה בה והמטרה לשמה אתה פועל.
אחלה, העיקר שכולם מרוצים. והעיקר שהעקרונות שלהם משרתים אותם היטב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית