עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

נובמבר 17, 2014

עיתון. תעמולון. טייקונון.


המלחמה האקטואלית של "ישראל היום" להישאר עיתון שמחולק בחינם, מעלה שאלות מעניינות בנושא מודל התקשורת והעיתונות בעולם העכשיווי. איך מגייסים את הציבור לתמיכה בגוף תיקשורת, בעולם שבו הציבור יודע שאין כזה דבר "תקשורת אוביקטיבית"?

המהפכה שחולל "ישראל היום" בישראל, קשורה לאו דווקא להיותו בחינם, אלא יותר לתפוצה שלו, שעקפה בסיבוב את התפוצה של העיתון הגדול ביותר במדינה עד כה, "ידיעות אחרונות". אי אפשר היה להשוות עוד אז את התפוצה של "ידיעות" ביחס למתחריו בשוק, אז תארו לעצמכם מהו תקציב התפוצה של העיתון החינמי "ישראל היום", אם הוא מגיע ליותר מקומות מהעיתון הפופולארי במדינה שמציע את עצמו בתשלום.


תרגיל המודל המסחרי

"ישראל היום", לא נכנס לשוק בתמימות. הוא הבין שהוא עומד לשנות את פני הזירה התקשורתית בישראל מפני שהוא חייב את מתחריו לחלק את המוצר שלהם בחינם ואף לפשוט רגל. כדאי להניח שהדבר היה מתוכנן מראש. 


"ישראל היום" מציג מודל מסחרי על פיו הוא מתקיים מהכנסות הפרסום בעיתון. המודל הזה, הוא מודל חוקי, אך קשה להאמין ש"ישראל היום" באמת מצליח להגיע לתפוצה שהוא מגיע ולפרנס את כל עובדיו כמו שהוא מפרנס, רק באמצעות הפרסום בעמודיו, יהיה זה מוצלח ככל שיהיה.

עובדה למשל, ש"חינמונים" אחרים בישראל, שמתקיימים על אותו מודל מסחרי שמציג "ישראל היום", לא הגיעו לחשיפה ולמעמד שהגיע מוביל הדרך שלהם. אפילו לא קרוב.

איך באמת נתמך "ישראל היום" כלכלית? לשאלה הזאת אפשר לראות הרבה תשובות שמציעות את עצמן ברשת, אך בעיקר הוא "מואשם" בהיותו נתמך על ידי אירגונים מוטים פוליטית ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו.

למעשה, קשה להתעלם מהמגמתיות הבוטה של "ישראל היום" לתמסר את ראש הממשלה בדרך החיובית והאפקטיבית ביותר לצרכי הממשל השוטפים. עד כדי כך, שכבר כונה "ביביתון", "תעמולון" וכינויי גנאי פחות נעימים.

נבלות וטריפות
זה לא שמאחורי "ידיעות אחרונות" אין אג'נדה. למעשה, האג'נדה הברורה של "ידיעות" נגד נתניהו, אולי היא זו שגרמה לו להפנים שעליו לתקשר את עצמו כמו שהוא רוצה להיתפס, בפלטפורמה שתאפשר לו את זה. שווה את ההשקעה... במיוחד אם הפלטפורמה הזאת נתפסת כ"חדשות", כלומר "עיתונות" ולא "תעמולה", שזה מה שרוב התקשורת הפוליטית עושה בכל מקרה.
אם תסתכלו על מפת התקשורת בישראל, תוכלו לראות בבירור את התמונה: מי אוהב את מי, מי שונא את מי, מי עושה את עצמו שונא מישהו בזמן שהוא בעצם מרוויח הון ביחד איתו... אין אייטמים "נקיים", אין "תקשורת אמינה", אין על מי לסמוך בעידן שבו ברור שכל אחד רוצה ממך משהו.

דור הולך ודור טס
עיתונים, הם לא משהו שישאר מודפס עוד זמן רב. הדורות שצורכים מידע מודפס הולכים ונעלמים ומחליפים אותם במהירות אנשי ה"נייר הדיגיטלי". עד כמה שיתחרו ביניהם גופי התקשורת השונים על תפוצה של עיתונות מודפסת, בסופו של דבר הצורך בזו הולך ויורד, כי בואו נודה על האמת, אם אתם צריכים לנסוע ברכבת, והסלולרי שלכם טעון, למה שתרימו את "ישראל היום" או כל עיתון אחר לצורך העניין?
אבל ביחד עם דור הפרינט, עוד פרדיגמה משתנה, ודווקא לאט יותר וקשה יותר לזיהוי: פרדיגמת המידע והמודל המסחרי שלו, מפנה מקום לעידן בו מידע הוא חינמי וחופשי.

המודל המסחרי של העיתונות הכתובה, כבר אינו רלוונטי. לשלם להם, על מידע לא מעודכן, נראה אפילו יותר פרדוקסאלי. התוכן המוספי שלהם, יכול בקלות למצוא תחליפים באינטרנט ולכן אין באמת הצדקה להמשך התשלום על עיתונים מודפסים.

אז אנחנו, הקהל המודע, שכבר יודע שאסור אף פעם לקחת את הכתוב בעיתון כ"מובן מאליו", ויודע שגופי תקשורת הם בעצם "גופי בידור" שבוחרים למה לקרוא חדשות (ובעיקר למה לא), הם לא שליחי ציבור אובייקטיבים במרדף אחרי זכות הציבור לדעת – אלא מערכת שיווק חמושה היטב של כלי נשק תימסורתיים אל הצרכן.

מה שהתקשורת מוכרת זה את הכוח שלה להעביר את המסרים של גופים רבי כוח, כמו שהם רוצים לעבור, או הפוך ממה שהם רוצים לעבור. הכוח של גוף תקשורת גדול היום בבנייה או הריסת מוניטין של אדם או חברה הם כמעט בלתי נתפסים.

הקמפיין עם ספין
המלחמה המטופשת של "ישראל היום" על חיו על ידי קמפיין "זכויות ציבור" ו"יוקר המחיה", היא יותר מאירוני. הוא לעג לרש. הוא יריקה בפנינו באופן כל-כך בוטה, שכן האמת היא, שלקמפיין הזה אין שום חשיבות. ההחלטות שתתקבלנה ותכרענה לגבי עתידו של "ישראל היום" לא יגיעו מ"משאל עם". הן תיסגרנה בחדרי ישיבות מפוארים, והן לא תהינה קשורות, כמו תמיד, לרווחת הציבור, אלא לרווחיהם של טיקונים אלו או אחרים.

קיום הקמפיין הזה רק מוכיח של"ישראל היום" יש כוח כלכלי לתמוך בקמפיין רחב היקף ברחבי המדיה. משהו שגוף כלכלי חלש, או מוחלש, לא באמת יכול היה לעשות במצבו התדמיתי.

"ישראל היום" לא באמת רוצה שנאמין שהוא דואג לנו ל"יוקר המחיה", הוא יודע בדיוק מה אנשים שעוברים ליד השלט חושבים לעצמם, אבל לא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? העיקר שאחר-כך אפשר יהיה להגיד שבגלל קמפיין מדיה תומך רחב היקף – הצליחו להציל את העיתון, "כי זאת היתה הבחירה של העם". כן, הם ילבישו את זה עלינו. הם יגידו לנו שוב ש"אנחנו הרווחנו" ושוב יצחקו לנו בפרצוף.

השורה התחתונה שלי בכל זה, במקרה הזה מכוונת אל קוראי הקצה. אין לכם באמת מה להתערב במלחמה הזאת של גופי התקשורת בין עצמם. אל תתנו להם לגרור אתכם למשהו שגם ככה אין לכם באמת השפעה עליו, ולצערם הגדול – גם להם לא ממש.

עדיף להשקיע את האנרגיה בלחשוף את השחיתויות וקשרי ההון-שלטון במדינה הזאת, ופחות לבזבז אנרגיה בלעזור להם לדפוק אותנו.

קישורים שאולי יעניינו אתכם בנושא:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית