פוסט מטורף, מדהים, מהמם – שחבל על הזמן.

(פוסט ראשון בפרוייקט מיוחד: שימושים בשפה)

במהלך הטיפוס חסר השליטה של החברה במעלה רף הרגש, הולכת פעולת הריגוש והופכת קשה יותר ויותר. עד כאן לא ממש חדש, אבל נשאלת השאלה: למה לקחת איתנו בתרמיל גם את השפה למקום שאין בו חמצן לא בשביל לנשום ולא בשביל לבעור...?

פרופורציה אף פעם לא היתה מהחוזקות של המין האנושי, וככל הנראה לעולם לא תהיה. לפחות לא כל עוד תגובות מגיעות כתוצאה מקונוטציה אישית ורגשית. זאת משוואה שנידונה להיכשל בכל פעם מחדש בשל חוסר הסטריליות של התנאים. ככה זה עם אנשים... אבל זאת לא הבעיה העיקרית.

עברית אינה שפה עשירה כמו שהיינו רוצים להאמין. למעשה, השפה העברית מכילה כ-250,000 מילים. (ביחס לרוסית למשל, שמכילה כמיליון). בסדר בסדר, תוסיפו לעברית את כל ה"חידושים וההמצאות" החל מסלאנג השימושי וכלה בדינוזאורים המאובקים מכרכיה של האקדמיה ללשון, עדיין תגיעו קרוב ל260,000. זה לא הרבה.

אנחנו לא רוצים לחשוב על העברית כשפה עניה. אנחנו רוצים לחשוב עליה כ"שפת הקודש", "שפת המשוררים והסופרים", אנחנו רוצים לחשוב עליה כמעין בלתי נדלה של בחירות ביטוי צבעוניות, אבל בפועל אנחנו נדחקים להשתמש ביומיום שלנו באחוז קטן מאוד מתוך השפה היחסית קטנה הזאת. אנחנו נדחקים לדלות.

(על הדלות עצמה אפשר להרחיב ולפרט בלי סוף, אבל זה נראה לי כמו פוסט בפני עצמו, אז אני מניח לזה כרגע)

כאשר מציבים את דלות השפה לצד סף הריגוש, קל לראות תופעה מדאיגה המעידה על ריקון סידרתי של מילים ממשמעותן האמיתית – במיוחד מילים המתארות עוצמה של "חוויה". (עוד מילה שצריך להניח קצת לשימוש בה כדי לתת לה לנשום בטרם תאבד את עצמה לדעת).

מילים כמו "מדהים", "מטורף", "מהמם", וביטויים כמו "קורע מצחוק", "לא נורמאלי", "חבל על הזמן" ועוד מספר מחבריהם, עוברות התעללות סידרתית כבר תקופה ארוכה על ידי התקשורת, עולם הפרסום ובעקבותיהם – על ידי החברה. זה אפילו לא ממש חשוב אם הביצה קדמה לתרנגולת, פרופורציה או קשר לאמת אינם רלוונטיים כנראה כשצריך למכור משהו למישהו – מה שמטריד אותי הוא שכנראה שזה עובד.

למשל: אם יגידו לכם את המשפט הבא:
"חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף" על מה תחשבו?

על ראפטינג במים לבנים אי שם במורד הקולורדו?
על באנג'י של 250 מטר לתוך אגם כחול מושלם בניו-זילנד?
או אולי על חופשת סקי תחרותי באלפים השוויצריים?

אם כן, אז אולי זה היה לגיטימי.
אבל מה קורה כשמחברים משפט כזה כדי למכור לנו מסטיק בטעם מנטה?

מסטיק – זוכרים? חתיכת חומר צמיג (גומי), עם קצת טעם, שרצוי לא לבלוע (לא ממש בריא), והאמת לא ממש כדאי גם ללעוס (כי למרות מה שאומרים לנו – לא ממש בריא...). אז לועסים קצת (או הרבה, הכל יחסי) ואז נגמר הטעם, יורקים – ודי.

זאת חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף? אם כן אז חבל.

אותו כנ"ל כשפרסומת מודיעה לי באופן חד משמעי שכבר מזמן לא התרגשתי ככה - מסנוויץ'.
בגלל הרוטב החדש שלהם על בסיס מיונז... נשבע לכם, לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. התרגשתי לגלות שיש מצב שהמקצוע שלי מת ואין בו צורך יותר.

עכשיו יבואו כל חברי הטובים לתחום הפרסום ויגידו: "אבל מייקל, אנחנו לא מוכרים פה מסטיק, אנחנו מוכרים פה חוויה". ואני אגיד – אין לי שום בעיה עם זה. באמת. בתנאי שהחוויה שאתם מוכרים היא משהו שאני יכול להאמין בו. יכול להתחבר אליו באמת – ויותר מהכל, משהו שאני אזדהה איתו. משהו שיראה לי שהוא מבין אותי.

אבל אף אחד לא מבין אותי אם הוא משתמש במילים כמו "מטורף", "מהמם", ו"מדהים" בצורה אביוסיבית שכל קשר בינה לבין ההבטחה נחטף נאנס, נרצח ונקבר בדרך למילון.

ונכון, תמיד יהיו אלה שיטענו מנגד שזאת השפה וככה משתמשים בה היום, והשפה היא דינאמית ומשתנה, ולא צריך להיות כל-כך "כבד".

אבל חברים שלי, זה לא העניין. השפה היא דינאמית – כן. אבל ככה משתמשים? ככה לא מעצימים דברים – ככה מרוקנים אותם באופן הכי יעיל ממשמעותם הישירה.

אנחנו עושים לשפה העברית מה שאנחנו עושים כאנושות לפלנטה: אנחנו משתמשים וזורקים. אנחנו מנצלים ומעמיסים וחומסים ודורסים כל פינה עד שלא נשאר בה כלום מהיסוד. נשארת רק קליפה ריקה. שיחזור משוער במוזיאון כשכבר מאוחר מידי. וזה במקרה הטוב.

כי בסופו של היום, כמה עצוב זה כשאנחנו, כאנשים פרטיים, נזקקים למילים כמו "מדהים" ו"מטורף" כדי לתאר חוויות באמת יוצאות דופן בחיינו – חוויות שהן באמת קיצוניות במשמעותן, אבל כל מה שנשאר לנו להגיד נשמע כמו פרסומת למסטיק בטעם מנטה.

נ.ב.

בשולי הכותרות המפציצות, ברור הרי שישראל אינה היחידה או הראשונה שהולכת בדרך של ריקון מילות תיאור מכוחן ומשמעותן, אבל לכל הרוחות, לנו באמת יש מעט מילים באופן יחסי, לא כדאי לנו לשים לב קצת יותר? אחרי הכל השפה היא כלי התקשורת החשוב ביותר שלנו כחברה, ואם אנחנו מדללים אותה – מה זה אומר עלינו כאנשים?

עוד דבר חשוב, אל תחשבו שאני מאשים פה את התקשורת ואת עולם הפרסום. אנחנו כחברה יכולים להכתיב לעצמנו באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה. השינוי יתחיל מאצלנו אם אנחנו נפסיק לייצר אינפלציה ממילים שבסה”כ לא באמת מתאימות לתאר את מה שעברנו. בטח לא כמו שהן משומשות עכשיו.