עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אוקטובר 25, 2010

מיומנו של אינפומניאק - פייסבוק והפרנויה ההוליוודית

old computerפגשתי אותן לראשונה כבר בתוכניות הטלוויזיה של אמצע שנות ה-70: תוכנות על מהוללות המסוגלות לזהות כל אדם, לתת כל נתון, לשלוף תמונות ופרטים אישיים בין רגע. מחשבי העל שהיו פעם בשירותם הבלעדי של משרדי הביון המובילים בעולם, ותפסו את רוב עומק האולפן. גאונות של מוחות קודחים בשירות אג'נדת האדרת הממשל או הפחדה מפני אויב בלתי מנוצח, (אבל מי ידע את זה אז...?)

אני לא יודע איך זה היה כשאתם הייתם קטנים, אבל לי תמיד היה חלום שתהיה לי יום אחד גישה לפלא הזה: מאגר בלתי נדלה של נתונים אישיים על כל הסובבים אותי. הייתי רוקם תוכניות ומזימות, כי כבר אז הבנתי שידע זה כוח. אם רק היה לי קצת יותר מידע על השכנה, אולי יכולתי למנוע ממנה לספר לאימא שלי שחזרתי מבית הספר מוקדם מידי... אבל השכנה היתה אז גן נעול של נתונים ולי היו רק פנטזיות ושאיפות.

אחר-כך החיים כבר היכו בי במלוא עוצמת שנות ה-80. התחלתי להבחין בין מידע שולי ולא רלוונטי למידע שבאמת צריך. למשל, זה שתמיד סיפרו לי המצטבר "בתיק האישי". אילו אגדות נרקמו להן סביב "התיק האישי" שלנו בשנות הלימודים... החיסורים והאחורים (שנרשמים עד הצבא), חוות הדעת האישיות של המורים... שלא לדבר על פרטים משפחתיים אינטימיים שרק ליועצת מותר לדעת. אה – מתיקותו של הידע הלא מושג. הייתי מנסה למצוא תירוצים להגיע לחדר המורים בניסיון נואש למצוא את המעין הסודי והבלתי נדלה של מידעף שהיה יכול אולי למנוע מהבריונית של הכיתה להרביץ לי בהפסקות. לשווא. (חוק מרפי קובע: בכל זמן נתון, בין אם בזמן השיעורים או בהפסקות – תמיד יש בחדר מורים לפחות מורה אחת ששותה תה).

אחר-כך הגיע הצבא, והצבא נתן את השמנת ביד החתול. שליש הם עשו ממני. עם גישה לסוגה העילית של תוכנות המידע: mims (לא יכול לכתוב את השם האמיתי, זה מסווג, ששש...). אך המימס היתה התגשמות כל חלומותי, אם חלומותי היו נחלמים על מסך שחור ירוק בפורמט דוס וחייבו קודים מפגרים ובלתי זכירים לשאילתות בירוקרטיות ששחררו עליך מספרים בקצב שלא היה מבייש עוזי ג'ינג'י במטווח טירוניות ראשון. בלילה.

זוכרים את העידן הזה? שחר ימי האינטרנט היה מתעורר לצליליו של מודם K56 צורמני. לתמונה לקח 15 דקות להיטען, ואת ה"מימס" החליף ה"MIRC". עוד תוכנה שנראתה כמו דוס.

והנה אנחנו היום, על קצהו של העשור הראשון של המילניום החדש ובידנו פלטפורמה מדהימה, שכל מה שצריך להגיד לה הוא שם, או כתובת מייל, ומייד היא שולפת עבורינו תמונות ונתונים אישיים. מייד היא מציגה לנו – כמו באותן תוכניות טלוויזיה בדיוניות משנות ה-70, כל מה שרק נרצה. יותר מהר מהמחשבים במשרד הפנים, מתחנות המשטרה ומכל דבר אחר. וראו זה פלא: התוכנה הזאת היא חינמית והיא נגישה לכולם. לא רק למשרדי ממשלה מסווגים, לא רק לסוכנים חשאיים.

ואני יודע מה אתם חושבים עכשיו: אתם חושבים – איך אנחנו מפקירים את הפרטיות שלנו ככה בקלות לכולם? נכון? נכון שזה מה שחשבתם? שזה עוד פוסט שיקרב אתכם להחלטה המאוד לא רציונאלית הזאת לסגור את הפייסבוק שלכם?

אז זהו שלא.

המטרה האמיתית של הפוסט הזה, היא להגיד לכם שעכשיו יש לנו ביד משהו שלא היה לנו מעולם: חופש. את החופש לבדוק ולראות דברים אחד על השני כמו שלא יכולנו לראות אותם לפני כן. אולי הם לא יהיו מדוייקים תמיד ודי בטוח שלא תמיד נבין אותם נכון – אבל זה הרבה יותר מלגשש באפלה.

זה אולי ישמע לכם אירוני, אבל יכול להיות שדווקא היפר הנגישות לכל המידע הזה, יהפוך אותנו בסופו של דבר לחברה אנושית טובה יותר, כי פלטפורמה שיכולה לחשוף את השקרים וההטעיות שלך בקלות, מחייבת אותך בסופו של דבר ליותר כנות.

ואם לא זה, היא לפחות מחייבת אותך לחשוב פעם נוספת על הגדרות הפרטיות שלך, ואני מדבר במובן הרבה הרבה יותר רחב מפייסבוק. אני מדבר על ההגדרה האמיתית שלנו ל"פרטיות", וגם זה משהו.

הערה: פוסט זה נכתב במקור עבור מתחם אקטיב אנד מרקטינג של זוהר אוריין.

2 comments:

  1. אני לא מבינה מה כל הבלגן. מי שרוצה לשמור על פרטיות, שיסתיר חלק מהדברים ומי שאין לו בעיה - שיחשוף. למה לעשות כזה סיפור?

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית