תיאורית הקשר

כל מה שרציתם לדעת עלי ולא... הייתם צריכים לשאול?

בימים אלה מפמפמת הטלוויזיה בפרומואים עוד סדרת תחקירים העוסקת בשמירה על פרטיות בעידן האלקטרוני. סיפור ישן, עם זקן שמתחיל בשנות השישים וימשך כנראה כל עוד יחפשו סיבות ליצור בציבור פרנויה.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מאמין שפרטיותי שמורה, להפיך! אני מאמין שהסיכוי שמשהו מנתוני הפרטיים חסוי הוא כל-כך קלוש, שאני מעדיף לפרסם אותם בעצמי ולפחות ליהנות מזה.

זה נכון, חברות האשראי יודעות בדיוק את הרגלי הצריכה שלכם. הבנקים יודעים בדיוק כמה אתם מרוויחים. קופת החולים יכולה לשלוף את התיק הרפואי שלכם היום מכל מסוף, חברת הטלוויזיה הרב ערוצית יודעת במה ומתי אתם צופים וחברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים בזמן שאתם מקיימים שיחת וידאו סקס עם קוף טיבטי.

ואני אומר – אז מה?

אז מה אם חברות האשראי יודעות מה הרגלי הצריכה שלי ולפי זה מתאימות לי פרסומות רלוונטיות? האם זה פוגע בי? לא ממש. להפיך. יש יותר סיכוי שבזכות חברת האשראי אמצא את מה שאני מחפש יותר מהר, וזה אפילו יעלה לי בסביבות הסכומים שאני רגיל להוציא.

אז מה אם חברת הטלוויזיה יודעת איזה סרטים הזמנתי ומה אני אוהב לראות? אולי זה יעזור להם בעתיד לייצר את התוכן הדפוק שלהם קצת יותר בהתאם לדרישותיי.

אז מה אם חברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אני נמצא ועם מי אני מדבר. אז עכשיו הם יודעים שבזמן שאני בבית אני מדבר עם אימא שלי. וואו. הנה לכם הכותרת של מחר בעיתון. כבר יצא מזה הרבה יותר טוב מאשר רע, מהסיפור הזה של איתור סלולארי – פושעים נתפסו, נעדרים נמצאו, גנבות הושבו לבעליהן... הרי למי באמת יש סיבה לדאוג? למי שרוצה להתחבא. למי שיש מה להסתיר. אז באסה .

אני יודע שיש הרבה מי שיחלוק על דעתי, אבל אתם חייבים להודות שזה בעיקר עניין של אגו. זה מכעיס אתכם בגלל שאתם לא אישרתם שיוכלו לקבל את הנתונים האלה עליכם. לא בגלל שבאמת אכפת לכם לתת אותם. לגיטימי. לא אומר שלא. רק מציין שאחרי שמתגברים על נושא השליטה – השד לא באמת נורא כל-כך אם אין לכם מה להסתיר.

אבל המצב הוא הרבה יותר אירוני ממה שאתם חושבים, כי בזמן שאנחנו נאבקים על זכותנו לשלם בחשאי או דבר דומה, אנחנו מפרסמים על עצמנו מרצון כל-כך הרבה נתונים שהם לא פחות מרכזיים ובעלי עוצמה בחיינו.

קחו אותי כדוגמא קיצונית לסיפור הזה, ואני בטוח שתוכלו למצוא בו גם את עצמכם:

אני עכבר רשת וותיק ומקצועי (יחסית), ומכור לאינטרנט על סקטוריה השונים. אני גם נרשם סידרתי לאתרים המאפשרים לי לקיים "משתמש אישי". למעשה, רוב האתרים הרציניים היום מאפשרים או מחייבים לפתוח משתמש כזה כדי ליהנות משרותיהם.

הדבר הבסיסי ביותר שיש לכל אחד כמעט הוא אימייל. כשאתם נרשמים לחשבון האימייל שלכם אתם מתבקשים לתת הרבה נתונים אישיים. אתם לא חייבים אבל אם אתם אנשים רציניים, אם המייל הזה משמש אתכם לעבודה או שחשוב לכם מסיבה אחרת שאנשים יקבלו ממנו את המידע הנכון והעדכני עליכם, אתם ממלאים אותם עד הסוף.

אם אתם רשומים באתר הכרויות, הרי שכבר רשימת הפרטים שאתם מספקים על עצמכם קופצת ברמת הפירוט שלה ב-70% מזו שבאימייל. נכון, זה סוג אחר של מידע אבל במבט אחד כל אחד יכול לדעת את הגובה, המשקל, (איך אתם נראים), כמה פעמים התגרשתם וממי יש לכם ילדים, אם אתם מעשנים / שותים / דתיים / סוטים וכו'... וזה עוד לפני שהגענו למידע החשוב באמת: מה אתם מחפשים בחיים ואיך אתם תופסים את עצמכם.

בסדר, אז הנתונים באתר היכרויות הם לא "מדוייקים", אבל אם מישהו מחפש עליכם מידע הוא כבר מתחיל במקום מאוד אינפורמטיבי, לא? ואלה דברים קצת יותר חשובים מ"מתי קניתם קוטג' פעם אחרונה בכרטיס אשראי.

אני לא יודע עד כמה אתם מודעים למגמה, אבל אתרי הכרויות בכל העולם, שנהגו לגבות תשלום על שירותיהם, עוברים למתכונת חינמית למשתמש. הסיבה: יותר ויותר גולשים מבינים שאין להם צורך לשלם לאתרי ההיכרויות בעולם וירטואלי שבו שולטות הרשתות החברתיות.

רשת חברתית היא דבר נהדר. למעשה זה אתר, שמאפשר לך לפתוח עמוד פרטי שבו אתה יכול לספק על עצמך נתונים אישיים, ומי שימצא אותך מעניין יוסיף אותך להיות חבר שלו ויתעדכן בתכנים שלך באופן שוטף.

נפלא. אם יש לכם פרופיל אישי ברשת חברתית ואתם סובלים מחרדת רדיפה אתם חיים בפרדוקס אבסורדי. רוב הרשתות החברתיות היום מחייבות תמונה אמיתית ושם אמיתי של המשתמש. ברשת חברתית היום אתם מספקים נתונים פי מליון יותר פרטיים ואינטימיים מ"איזה סרט הזמנתם אתמול בטלוויזיה הרב ערוצית" (וגם את זה לפעמים מספרים שם...).

אם יש לכם עמוד בקפה דה-מרקר או ב-facebook, כולם יכולים לדעת במה אתם עוסקים. מה ההיסטוריה התעסוקתית שלכם וכמובן מי החברים שלכם ואיך אתם קשורים. הם יכולים לקרוא את המחשבות שלכם אם תפרסומו אותן בבלוג שלכם שם. הם יכולים לראות איפה הייתם אם תשימו בגלריות תמונות מהטיולים שלכם. (אותו כנ"ל לגבי פליקר / פיקאסה ודומיהם).
אגב, אם תתנו להן, רשתות חברתיות תאפשרנה לכם לספק הרבה יותר מידע על עצמכם. כל המגמה היום היא להוסיף "ו'יג'טים" לעמודים שלכם שהמידע בהם נע על קשת אינסופית החל ב"טורי החדשות הקבועים שאתם אוהבים לקרוא" וכלה ב"איזה פרי טרופי אתה".

יש לכם פרופיל ב"חבר'ה"? כולם יכולים לראות איפה למדתם, מי היה בכיתה שלכם, וככל שתפרטו יותר – ככה תהיה שם רשימה יותר מדויקת של ההיסטוריה האישית שלכם הכוללת לימודים גבוהים, מקומות עבודה ועוד....

רוצים לדעת איזה סרטים אני אוהב? תכנסו לפרופיל שלי ב-Flixter ותוכלו לדעת הכל. רוצים לדעת איזה תוכניות טלוויזיה אני אוהב לראות? הנה הפרופיל שלי ב-BuddyTV ואם אתם רוצים לדעת לאיזה מוסיקה אני מקשיב בזמן אמת ואיזה אומנים אני מעדיף לשמוע פעם היה את את פנדורה, והיום יש את LastFM. רוצים לדעת איפה אני גולש באינטרנט? קבלו את הדלישס שלי- זה אפילו ממוין לכם לפי תגיות...

תאמינו לי שזאת אפילו לא התחלתה של רשימת האתרים שיש לי בהם משתמש. בחיי. אבל אתם מבינים כמה מידע עלי מסתובב היום ברשת בהישג ידם של כל-כך הרבה אנשים ובלא מאמץ? ומי מספק את המידע הזה אם לא אני...? אף אחד. כי לי, כמו להרבה אנשים אחרים, יש אופי אקסטרוורטי, שרוצה לחלוק את עצמו עם העולם.

אז זה מה שאני עושה. פותח עמודי משתמש. מעדכן פרופילים אישיים. מבלה שעות בתחזוקה וקישוט של עמודי הבית שלי, ואפילו משתפך פה בבלוג שלי על כל זה ועוד...

אין לי בעיה עם זה. אני לא מרגיש רדוף. אני לא מרגיש שמרגלים אחרי. אני לא מרגיש מאוים שלאנשים תהיה את כל האינפורמציה הזאת עלי. בעיקר מפני שאני לא מרגיש שיש לי משהו להסתיר ואין שום דבר באינפורמציה הזאת שיכול לפגוע בי.

מי שבוחר לחיות את חייו כרדוף, שיהיה לו לבריאות. לדעתי זאת מלחמה אבודה שגבולותיה אבדו והיטשטשו אי שם בעברנו הרחוק – כשהאח הגדול פקח את עיינו הגדולה והסקרנית.

אבל תנו לי לספר לכם מה רואה העין הזאת: היא רואה רעש לבן הנובע ממידע אינסופי על מאות מיליוני אנשים. ולעין הזאת אין שום סיבה להתמקד בפרטים כל עוד לא נותנים לה אחת.

זה אולי ישמע פשטני אבל הסיכום של הפוסט הזה יבוא בשורה אחת: "תהיו טובים וכנים - והכל יהיה בסדר".