עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יולי 19, 2007

12 שעות של חרדה


אתמול בסביבות שבע וחצי בערב הרגשתי את זה שוב: כאילו מישהו תופס לי את הסרעפת במלחציים ומסרב לשחרר. לחץ. קשיי נשימה. חוסר ריכוז. חוסר סובלנות – או כמו שאומרת מיכל אמדורסקי "דה הול שאבנג".
אני מכיר את זה כבר. הרופא קרא לזה "התקף חרדה".

כדי להנשים את המצב, יצאנו אודי ואני לטיול רגלי אל הטיילת של תל-אביב. הרחובות החנוקים לא ממש שחררו אלינו רוח, וגם כשהגענו אל גן האספלט ליד קפה מצדה, זה שממש משקיף אל הים – הבנו שהישועה לאוורור לא תגיע אלא מאבינו שבמזגן.

הרגשתי ממש לא טוב. אז לקחנו מונית חזרה והנהג שאל אותנו אם הסיגריה שלו מפריעה לנו. הוא החזיק אותה מחוץ לחלון. חלילה שהוא יבזבז עלינו מזגן. לא היה לי אפילו כוח לבקש ממנו שיפעיל. פשוט ספרתי את השניות עד שהגענו הביתה.

התחושה בסרעפת לא הרפתה. אני יודע שזה לא משהו שקורה בסרעפת. למעשה מה שקורה פזיולוגית זה שבמצבים של חרדה אני בולע אוויר. כן כן רבותי, כנראה שאני הסיבה שהאוויר עומד בת"א לפעמים.
מה זאת אומרת "בולע אוויר"? זאת אומרת שחלק מהאוויר שאני נושם הולך בטעות לקיבה, ושם הוא נאגר ונאגר ונאגר... מה שיוצר לחץ על החזה ומקשה על הנשימה.

* * *

אני יודע מה אתם חושבים: "תרביץ איזה גרפץ טוב ותגמור עם העניין", אבל זה לא עובד ככה.
למעשה, ב-3 מתוך 4 פעמים קודמות שזה קרה, נזקקתי לזריקה מרופא כדי לשחרר את הלחצים.

בעבר חשבתי שזה קשור לעבודה שלי – אתם יודעים, הרבה לחץ, הרבה שעות, הרבה אחריות... זה רק הגיוני שאדם כמוני שלוקח ללב ייקח גם לקיבה. אבל הנה, באמצע תקופה יחסית רגועה, שבה אני נח בביתי ואשכרה לא עושה כלום - ככה אאוט אוף דה בלו, התגנב אלי עוד אחד כזה.

אז מה ההסבר? אולי העובדה שאני בן 32 בקרוב? אולי יותר מידי טוב לי החופש? אולי הנסיבות המשפחתיות...
הכל סלט אחד גדול.

תמיד אמרתי לחברים שלי שהיו במצבי שיש להם יותר מידי זמן פנוי, וזאת תמיד סיטואציה לחשוב ולהיזכר בכל הבעיות שבעולם. אז אולי זה בגלל זה...


* * *

באחת בלילה ניסיתי ללכת לישון. (זה מאוד מוקדם בשבילי בתקופה האחרונה). התהפכתי והתהפכתי, (מזל שאודי ישן כמו טנק), ובסוף הצלחתי לנמנם קצת. בשתיים וחצי התעוקה העירה אותי אז נכנעתי ולקחתי כדור. ואבן. זה מה שהרופא רשם לי בפעם האחרונה שהגעתי למרפאה עם התקף כזה.

הבנתי שלישון לא אוכל לחזור בזמן הקרוב, אז הלכתי לראות קצת טלוויזיה. ניסיתי לחזור לישון בארבע וחצי. שוב התהפכתי והתגלגלתי בתסכול. הכדור לא עזר.

בשבע בבוקר נשברתי, והתחלתי לחפש את הטלפון של המרפאה כדי לראות מתי הם פותחים. כדי לעשות לי דווקא האינטרנט לא התחבר, ובטלפון הם רק אמרו שהמרפאה סגורה עכשיו והטלפון של מרפאת החירום הוא... גם כן איתם.

אודי, שהתחיל בינתיים להתארגן ליום שלו, הציע לי שאכנס למקלחת לפניו. הוא אמר שזה ירגיע אותי.
קוסם. איך שנגעו בי המים החמים, נעלמה התעוקה. פתאום נשמתי לרווחה... סירבתי להאמין. בלי זריקה? בלי עוד כדור? בלי עוד דרמה? בלי להבין ממה הלחץ...? ככה סתם, קצת מים חמים וסבון בריח אשכוליות? נשארתי עוד קצת מתחת לזרם (תודה לאלוהים על הזרם המדהים שיש לנו במקלחת).

אחרי זה עשיתי קפה, ושאריות התעוקה התפוגגו כנראה באדי הקפאין.

בשבע וחצי בבוקר חזרתי להיות שוב כאחד האדם.


* * *

אבל למה בעצם ישבתי לכתוב את הפוסט הזה...? למה רציתי לשתף אתכם במחשבות שלי, כי כמו שאתם יודעים, לרוב אני לא באמת מספר פה על עצמי.

הסיבה היא שאנחנו כולנו חיים בעולם מאוד אינטנסיבי. עולם שכדי להצליח בו אנחנו מכתיבים לעצמנו קצב חיים מסוים.
בדיוק כפי שהעולם הזה עשיר באינפורמציה ואפשרויות, כך הוא מעלה ביחס ישר את האפשרות להילחץ ולהגיע למצבים נפשיים קיצוניים.

אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו יכולים בעצם לעזוב את הכל ולעבור לגור באיזה כפר קטן בצפון, לעבוד 7 שעות ביום על מיי מנוחות ולחזור לשבת בגינה שלנו כדי לראות את השקיעה. יש כאלה שזה מתאים להם ואני מאושר בשבילם. אבל אני, אני אחרי יומיים כאלה רוצה לחתוך לעצמי את הורידים משעמום.
אז זאת לא באמת אופציה.

אז מה כן? אנשים יגידו לי "אל תיקח הכל כל-כך קשה".

גם זאת לא אופציה. זה אופי. כזה אני. אני מאלה שלוקחים הכל אישית. להגיד שאני יכול אחרת יהיה לשקר לעצמי.

ובכל זאת, יש פתרון. לפני שרצים למרפאות בלילה, ולוקחים כדורים. תכנסו למקלחת חמה חמה, תצאו ותכינו לכם כוס קפה או תה ואז תשבו ותעשו משהו שאתם אוהבים – אבל באמת אוהבים.

החרדה לא הולכת לשום מקום, אבל לפחות זה ירדים אותה קצת. עד הפעם הבאה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית