מחזמר קיטש ארוויזיוני, או מניספט של אידיאליזם חברתי?
באולם הקולנוע "גת" ישבו בדיוק 8 אנשים בהקרנה של הסרט Hairspray, וזה כולל אותי ואת אודי. לא באמת מפליא לגלות שיש קהל מועט למחזות זמר בארץ, אפילו בת"א. ככה היה גם כשראינו את Rent. הם אפילו לא פתחו בשבילנו את הקיוסק.
אבל Hairspray הוא יותר מסתם מחזמר. אם אתם חושבים שהפוסט הזה הולך להיות עוד פוסט של הומו מתלהב משואו שמורכב מפייטים ומוסיקה קליטה, טעיתם בבלוג. כשאני יצאתי מהסרט, דברים אחרים הטרידו אותי, ונראה לי שזה המקום לחלוק אותם איתכם. אם תצליחו לשרוד עד הסוף תופתעו לגלות עד כמה הסיפור של הסרט הזה הוא אקטואלי גם היום.
אבל קודם כל, מה שחייבים: hairspray עשוי היטב לפי כל החוקים שמכתיב הז'אנר שלו בקולנוע: יש בו כוכבים מובילים (ג'ון טרוולטה ומישל פיפר), יש בו מוסיקה קצבית, קליטה ורקידה, הוא מלא בצבעים תלבושות ססגוניות ויש לו אפילו סיפור נחמד, אבל זה בדיוק העוקץ שלו. הסיפור.
בתוך הפלאף האירוויזיוני ה"קליל" הזה מתחבאים מסרים חבריים רבים: החל ממלחמה בסטריאוטיפים וסטיגמות, דרך קבלה עצמית והגשמה עצמית, שחרור האישה, שיווין זכויות לשחורים ואפילו מרד כנגד הממשל והקונפורמיזם חברתי.
לא מאמינים? נראה לכם עמוק מידי...? תעקבו אחרי לאורך העלילה ותשפטו בעצמכם. (אל תדאגו, אין כאן ממש ספויילרים. זה לא סיפור מתח...)
ילדה גדולה עם שאיפות גדולות
טרייסי היא ילדה שמנה הגדלה בעיר בולטימור של שנות ה-60 המוקדמות. החלום הגדול שלה הוא לרקוד באופן קבוע בתוכנית ריקודים יומית לנוער המשודרת בערוץ המקומי. טיירסי מחליטה שהמראה שלה לא יעצור אותה מלהתקבל לתוכנית ומוכיחה שגם "כבדת משקל" יכולה לכבוש את הרחבה בקלות עם טונות של אנרגיה חיובית ואישיות כריזמטית.
טרייסי, כמו רבות מבנות גילה, מושפעת מן אופנת השיער של התקופה ומאמצת לעצמה תסרוקת גבוהה עתירה בספריי לשיער, שלדברה זהה לזאת של ז'קלין קנדי.
טרייסי שלנו מכוונת גבוה. ז'קלין קנדי היא סמל לעושר והצלחה. היא למעשה האישה שהגיע הכי רחוק בתקופתה של טרייסי. היא "אשת הנשיא".
לטרייסי לעומת זאת מספיק לכבוש את ערוץ הטלוויזיה המקומי, ואם אפשר על הדרך גם את ליבו של לינק, החתיך ההורס של התוכנית.
טרייסי שלנו מכוונת גבוה. ז'קלין קנדי היא סמל לעושר והצלחה. היא למעשה האישה שהגיע הכי רחוק בתקופתה של טרייסי. היא "אשת הנשיא".
לטרייסי לעומת זאת מספיק לכבוש את ערוץ הטלוויזיה המקומי, ואם אפשר על הדרך גם את ליבו של לינק, החתיך ההורס של התוכנית.
בשלב הראשון היא נכשלת. התוכנית לא מאפשרת לה להיבחן בכלל בגלל מראיה החיצוני.
החיים זה לא שחור ולבן. הטלוויזיה בשנות ה-60 דווקא כן...
בינתיים, בתוכנית הטלוויזיה שאליה שואפת טרייסי להגיע, מתקיימת פעם בשבוע תוכנית לשחורים בלבד. זאת כמובן כדי לא לערבב את ה"כושים" עם ה"לבנים". טרייסי בהיותה נשמה פתוחה ומשוחררת מדעות קדומות, מתחברת אל החבורה שחורת העור ולומדת גם את הריקודים שלהם.
ההעזה של טרייסי להתחבר אל בני הנוער השחורים ברורה: היא לא עושה לאחרים מה שעושים לה: היא לא שופטת אותם על פי המראה החיצוני. (וכאן שוב, רובד נוסף של המסר הראשי של הסיפור).
לפעמים, כדי לצאת מהקופסה צריך להיות יותר גדולים ממנה.
טרייסי מבינה שהיא בכלל לא קונפורמיסטית מיינסטרימית כמו שהיה נדמה לכולנו. כחברותה לידידיה השחורים מועמדת למבחן של נאמנות ושוויון, טרייסי מוכנה לצאת למלחמה לצידם ולעמוד על זכויותיהם. היא לא נגררת לעמדתה, לא פועלת מתוך חוסר הכרה אלא דווקא מתוך בחירה אינטליגנטית מודעת, אמצעית ואמיצה. היא אפילו מוכנה לשלם את המחיר, והמחיר הוא לא החלום שלה להיות מפורסמת – אלא אפילו הסתבכות עם החוק.
כדי לסמל שהשינוי האישיותי שלה הושלם, טרייסי מופיעה במערכה האחרונה בתספורת שנות ה-60 בה שיערה חלק וצמוד לראש. לא עוד חיקוי של הגברת הראשונה של אמריקה – אלא אישה עצמאית עם דעות משלה, המבשרות את השנוי התפיסתי שיוביל לעתיד טוב יותר.
טרייסי היא דמות הפועלת בהתאם כמעט אימפולסיבי לעקרונותיה, תוך שהיא מכירה בקורבנות שהיא עושה ומוכנה לוותר על הדברים הריקניים כמו "פרסום" ו"ספריי לשיער" לטובת מהפכה פוליטית חברתית. בקיצור: טרייסי היא אידיאליסטית.
אלוהים השמנה הזאת הולכת לשיר – ולרקוד!
טרייסי היא הדמות הראשונה שאנחנו רואים בסרט. נמוכה, לא יפה, שמנה מאוד, לא סקסית – לא שום דבר שנכנס תחת ההגדרה "אלילת נוער". הסטיגמות מתחילות לפעול: היא שמנה, איך היא הולכת לרקוד? למה אנחנו צריכים לראות את כל השומן הזה מקפץ שם על המסך במשך שעתיים...? אבל תוך 4 וחצי הדקות של שיר הפתיחה, אין אחד שמסוגל לעמוד בקסם של טרייסי טרנבלוד (כן, שם המשפחה שלה פירושו "דם מתהפך").
אבל טרייסי היא לא השמנה היחידה בסיפור. גם אימא שלה (שאותה מגלם ג'ון טרוולטה) היא אישה אדירת ממדים, וגם אינס (מלכתנו לטיפה) המנחה של תוכנית הריקודים השחורה – רחוקה מלהיות קטנה.
בהתחלה חשבתי כמה שגוי המסר הזה ברובד הפשוט שלו: "מותר לך להיות גדולה ושמנה. זה בסדר. פשוט יש הרבה יותר מה לאהוב". אמרתי לעצמי שלא יתכן שאוביס אמריקה תרשה לשדר לנשים שמותר להן לאכול הכל וכמה שהן רוצות. זה לא עולה בקנה אחד עם טרנד המודעות לבריאות השוטף היום את ארצות הברית...
אבל אז נפל לי האסימון. הנשים הגדולות הן מטאפורה. הגדולה הפיסית היא הגדולה הפוטנציאלית הלא ממומשת שרק מחכה שמישהו יבוא וישחרר אותה אל העולם. גדולה שמחכה שמישהו יבוא ויחשוף אותה לאור ולמימוש הפוטנציאל.
אימא של טרייסי טוענת שלא יצאה מבית 11 שנה. ביחד עם טרייסי היא עוברת שינוי ומגלה את עצמה לעולם. היא הופכת מ כובסת - שיא סמליות האישה המדוכאת, לסוכנת האישית של טרייסי אחרי שזאת הופכת לסיפור הצלחה. הסוכנת היא התגלמות נשיות בעלת פקחות עסקית והאסרטיביות הנדרשים כדי לנהל כישרונות.
אז זה לא מדויק שזה בסדר להיות שמנה, וחבל שהסרט לא נגע לפחות בנקודה הבריאותית, (והיתה לו כאן פריבילגיה שלסרט המקורי שיצא ב-1987 לא היתה), אבל המסר ברור וחד.
הבעיה עם יקומים מקבילים והתשובה מדוע הסרט רלוונטי גם היום.
טרייסי משיגה את הכל. (הפתעה!!). היא מצליחה לרקוד בתוכנית הטלוויזיה, היא הופכת לכוכבת מפורסמת בעיר שלה, היא פורצת את הגבול עבור בני הנוער השחורים ומביאה לאינטגרציה בתוכנית (שהשחורים והלבנים ירקדו ביחד בכל התוכניות) והיא אפילו זוכה בנסיך חלומותיה לינק החתיך כחול העיניים שעוזב עבורה את חברתו הבלונדינית הדקיקה והמהממת (בירטני סנואו).
הכל טוב ויפה ומושלם עד לרגע שבו לינק מנשק את טרייסי. משהו בי נשבר באותו רגע. השבר נבע מאכזבה עצמית. תשאלו ממה התאכזבתי...? התאכזבתי כי בלב אמרתי לעצמי "ב-ס-ד-ר, אולי ביקום מקביל זה היה קורה". אולי ביקום מקביל הבחורה השמנה הגוצה וה"לא אטרקטבית" היתה זוכה בנער הרזה, היפה עם העיניים הכחולות שנועד להיות כוכב אליל נוער מהפלאש הראשון שנגע בעורו הצח. אבל לא ביקום שלנו. ביקום שלנו היא הכי הרבה היתה הופכת להיות החברה הכי טובה שלו, וגם אז הוא לא היה ממהר להיראות איתה בפומבי.
אז נכון, גם הדמות של לינק עוברת מהפך וגם הוא בעקבות טרייסי מגלה את עצמו מחדש, כולל עומקים ואומץ לפעול נגד המערכת – אבל אז מה?
האם זה שהבנת שלשחורים מגיע שוויון זכויות אומר גם שאתה צריך להתאהב בבחורה שמנה? מה קרה? חסרות אידיאליסטיות רזות בעולם? אידיאליסטיות שלא מתנפלות על כל בייגלה שמנפנפים להן בו (כמו טרייסי).
אז נכון, גם הדמות של לינק עוברת מהפך וגם הוא בעקבות טרייסי מגלה את עצמו מחדש, כולל עומקים ואומץ לפעול נגד המערכת – אבל אז מה?
האם זה שהבנת שלשחורים מגיע שוויון זכויות אומר גם שאתה צריך להתאהב בבחורה שמנה? מה קרה? חסרות אידיאליסטיות רזות בעולם? אידיאליסטיות שלא מתנפלות על כל בייגלה שמנפנפים להן בו (כמו טרייסי).
אבל זאת בדיוק הנקודה. אני לא יודע – אולי אני לא במגזר הנכון, אבל אני חושב שגם אם הייתי סטרייט לא הייתי נמשך לטרייסי בסוף הסרט. הייתי מתאהב בה כידידיה, הייתי אומר שהיא טיפוס נהדר, שהיא נשמה טובה וגדולה – אבל מכאן ועד להימשך אליה... נו.בגלל זה התאכזבתי מעצמי. כי לוגית אני מבין שלינק מתאהב בפנימיות של טרייסי, באופי שלה, אבל איך אמר פעם מוני מושונוב בתוכנית זהו-זה בה הוא גילם מלכת יופי: "אופי?! אופי זאת המצאה של מכוערות"! ואני כנראה מספיק רדוד בשביל להבין אותו יותר מאשר את לינק.
זאת בדיוק הסיבה שהסרט הזה עדיין סופר רלוונטי.
תבדקו אותי ואת עצמכם:
הסרט הזה רלוונטי מפני שכל המסרים שלו עדיין אקטואליים. רוצים לבדוק? תענו לעצמכם על השאלון הבא:
1. האם אתם חושבים שאמונה בעצמך היא הדבר היחיד שצריך כדי להגשים את החלומות שלך, וכל המכשולים שעומדים בדרכך הם רק הסחות דעת בדרך לדבר שנועדתם עבורו...?
2. האם הבאתם פעם הביתה בן/בת זוג שאינו מעדתכם ונתקלתם בהסתייגות על כך מצד המשפחה? (הדורות המבוגרים יותר כמובן).
3. האם כשאתם רואים את הגופים הלא אמיתיים של דוגמניות ושחקניות על שערים של מגזינים אתם שואפים להגיע בעצמכם להיראות כמו התמונות האלה ומתפללים שתוכלו ללבוש מה שהדוגמנית לובשת ושזה יראה עליכם טוב לפחות כמו עליה...?
4. האם נתקלתם במקום העבודה שלכם (או בכלל) בהפליית שכר בין נשים לגברים?
5. האם אתם מוכנים לוותר על תהילה ופרסום למען עיקרון חברתי הקרוב ללבכם או שאתם מעדיפים לתת לאחרים לצאת לרחובות ולהילחם...?
6. האם אתם מקבלים את כל האנשים שאתם רואים ופוגשים ללא סטיגמות ודעות קדומות הקשורות במראה החיצוני שלהם?
7. האם אתם קמים כל בוקר ומרגישים שהגיע הזמן שלכם לכבוש את העולם?
אתם רואים: סיפור שנכתב בשנות ה-80 על המעבר בין שנות ה-50 לשנות ה-60 ועדיין הכל אקטואלי. מה אקטואלי – אקטואלי בוער.
You Can't Stop the Beat
אז נכון, רוב מי שבא לראות את המחזמר Hairspray בקולנוע לא יוצא עם שלושה עמודי וורד של מחשבות עליו. הרוב יהינו מהמוסיקה המצוינת, ומהריקודים והתלבושות הססגוניות, מהבדיחות. הרוב יברחו לשעתיים מהצרות של עולמם וישאבו למקצבים הישנים חדשים המתובלים בקולות הנפלאים של השחקנים. אבל אחרי שאני משמיץ בשיטתיות והתמדה את הרדידות האמריקאית, ואחרי שאני רחוק מלפרגן להם תחכום כלשהו – פתאום מגיעה יצירה כזאת שהופכת את כל הנושאים החברתיים הכי בוערים והכי כבדים לצמרגפן מתוק וקל לעיכול – אז לא יכולתי להישאר אדיש, והרגשתי שאני חייב לשתף אתכם גם.
Run and Tell That
לסיכום (כן הגענו סוף סוף לסיכום), אם אתם אוהבים מחזות זמר, ברור שתלכו, אבל גם אם אתם לא, וגם אם לא ממש חשבתם ללכת לסרט הזה, אז לפחות חכו לו ב-DVD, ותקדישו לו קצת פחות משעתיים. אם זה לא יעורר אצלכם מחשבות כמו אצלי, אז לפחות תיהנו מאחלה מוסיקה וריקודים, ונראה אתכם מפסיקים לזמזם בסוף הסרט את You Can't Stop the Beat ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה